ביום הזיכרון ליצחק רבין יש לעסוק בחומרת הרצח – ולא באיש שנרצח. במבחן ההיסטורי, פועלו ומורשתו של יצחק רבין אינם מתייחדים לעומת אלו של ראשי הממשלה האחרים. לעומת זאת, מורשתו של דוד בן גוריון אינה זוכה לכבוד הראוי לה

דיוקן של בן גוריון באחת ממערכות הבחירות

בלוח החופשות של משרד החינוך נזכרים מספר ימי זיכרון שאינם ימי חופש אולם המחנכים נדרשים להקדיש בהם חלק מהשיעורים לזכר הנפטרים (אין דרישה לטקסים). מעבר ליום הזיכרון לחללי צה"ל וליום הזיכרון לשואה, מצוינים ימי זיכרון לרחבעם זאבי, ליצחק רבין, לדוד בן גוריון, לזאב ז'בוטינסקי, ליוסף טרומפלדור ולבנימין זאב הרצל.

לפני כמה שבועות ציינו את יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח – יצחק רבין, ובשבוע שעבר ציינו את יום הזיכרון לראש הממשלה הראשון – בן גוריון.

ציינו? אינני זוכר שיום זה צוין ולו באחד מבתי הספר שבהם לימדתי. אולי היו מחנכים שעל דעת עצמם הקדישו שיעור או שניים לשיחה על בן גוריון ופועלו, אבל לא היה זה עניין ממוסד, מסוג הדברים שהמנהל טורח לשוחח עליהם בישיבת המחנכים.

העדר זה צורם במיוחד לאור העיסוק השנתי ביום הזיכרון לראש הממשלה רבין, ועוד יותר לאור החיטוט הבלתי פוסק אחר בתי ספר שאינם מציינים יום זה (מספר זניח) או הדיון הציני בדבר יום פטירת רחל אמנו שזכה לעדנה בעשור וחצי האחרונים. וכי לא ראוי בן גוריון שתלמידי ישראל ידעו את פועלו ומורשתו?

דומה שכאן נעוץ ההבדל. כראש ממשלה וכפוליטיקאי אין ליצחק רבין שום יתרון על פני עמיתיו שזכו למות באופן טבעי. לא זכה לוי אשכול ליום זיכרון מיוחד למרות שהנהיג את המדינה כשירושלים שוחררה מהשבי הירדני, ולא זכה מנחם בגין ליום זיכרון למרות הסכם השלום שחתם עם מצרים. יש להניח שלו היה יצחק רבין זוכה להמשיך את חייו, אף הוא לא היה זוכה ליום מיוחד למרות הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן שעליהם חתם. במבחן ההיסטורי פועלו ומורשתו אינם מתייחדים לעומת האחרים.

למי יש מורשת?

הסיבה שבגללה מציינים את יום הזיכרון ליצחק רבין היא אך ורק האופן המזעזע שבו מת מיריות של מתנקש יהודי בעקבות מחלוקת פוליטית. הרצח, ולא האיש שנרצח, הוא העומד במרכז יום הזיכרון. לכן כל טקס שמעלה על נס את פועלו של רבין מחטיא את המטרה. אין זה משנה כלל אם פועלו של רבין כחייל, רמטכ"ל, שגריר וראש ממשלה היה טוב או רע. השבחים על החלטותיו, כמו גם הביקורת על מעשיו, אינם ממין העניין כשבאים לציין את יום הרצח. המסר של יום הזיכרון צריך להיות ההתנגדות העקרונית שלנו לפתרון סכסוכים, בוודאי סכסוכים פוליטיים, באמצעות אלימות.

לעומת זאת, לדוד בן גוריון אכן הייתה מורשת ייחודית. לא זו בלבד שהוא היה האיש שניצח על מלאכת הקמת המדינה ואף זכה בדין להכריז על הקמתה, אלא שהיה גם הוגה דעות ואיש רוח, ככל שפוליטיקאי יכול להיות. גם אם בן גוריון נפטר בדרך הטבע, הרי שלמרות הביקורת על חלק ממעשיו הרי שאישיותו והישגיו הייחודיים מצדיקים את ציון יום פטירתו ואת העלאת פועלו על נס.

אלא שבפועל אין זה כך כלל וכלל. ביום הזיכרון לרבין מדברים על רבין האיש ועל דרכו הפוליטית. הרצח הנורא רק מנוצל כקרדום לחפור בו רווח פוליטי. לעומת זאת, ביום הזיכרון לדוד בן גוריון… לא מדברים בכלל. הפער הזה בין הראוי למצוי מעורר תהיות בדבר המניעים האמיתיים של הממונים על הזיכרון הציבורי, בדגש על אמצעי התקשורת לגוניהם.

בשולי הדברים יש להעיר ולמחות על העליבות שבה מתייחסת המדינה להנצחת בן גוריון. אמנם נמל התעופה הראשי של המדינה נקרא על שמו וכן האוניברסיטה בבאר שבע, אבל אם משווים את צריף בן גוריון שבשדה בוקר אל מרכז בגין, או מוזיאון הרצל שבירושלים, מתברר הזלזול של המדינה בזכרו של בן גוריון. ראוי בן גוריון שתלמידי ישראל יכירו אותו ואת זכותו הגדולה בהקמת המדינה, גם דרך יום הזיכרון בלוח השנה וגם דרך מרכז הנצחה מכובד וראוי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011