האשמת הדתיים המודרניים המבקשים לקדם שינויים הלכתיים ברפורמה הינה מופרכת, שטחית ואף מביאה לחילול ה'. שלא כבעבר, לפנינו צמא רוחני אותנטי המחפש ביטוי בתוך מסגרות ההלכה והאמונה ולא מחוצה להן

שלמה זלמן שכטר, 1898

בפסיקה דרמטית של ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית באמריקה בשנת תש"י (1950), התירו רבני התנועה את הנסיעה לבית הכנסת ואת השימוש בחשמל בשבת. הפסק היווה קו פרשת מים במעמדה של התנועה בחברה היהודית. עד אותה עת נתפסה התנועה בעיני רבים כאורתודוקסיה מודרנית ליברלית, ובשנות העשרים אף נידון איחוד בין הסמינר התיאולוגי של התנועה לישיבת ר' יצחק אלחנן – לימים הישיבה יוניברסיטי האורתודוקסית.

שנים ספורות לאחר הפסק, ב-1956, הוחרמה התנועה על ידי אחד עשר ראשי ישיבות, בראשות הרב קוטלר. בעניין זה התפרסמו פסיקותיו של הרב פיינשטיין, שהיה חלק מקבוצת המחרימים. כך למשל: "מעצם הדין צריך להתרחק בכל האפשר מאלו הקאנסערוואטיוון שהם גם כן כופרים בהרבה עיקרי הדת ובהרבה מצות התורה ורוב ראבייס שלהם מסיתים ומדיחים לכפירה ולחלול שבת ולעוד הרבה עבירות חמורות" (אג"מ יו"ד, ב, ק. וראה: שם, א, קס; שם אה"ע, א, פה).

הרפורמים, לשם השוואה, התכחשו בגלוי ליסודות האמונה המקובלים (כתורה מן השמים ונצחיות התורה) כבר במהלך המאה התשע עשרה – בתהליך שהגיע לשיאו במצע ועידת פיטסבורג ב-1885. לידתה של התנועה הקונסרבטיבית התרחשה באופן פרדוקסלי דווקא מתוך נאמנותה למסורת המקובלת, עם פרישתם של חברים מהתנועה הרפורמית בשל ביקורתם על הסטייה החריפה מדרך האמונה של זו, במטרה לשמור על עקרונות ההלכה היסודיים. אמנם גם הפורשים קראו לשינויים מסוימים ומדודים לאור תמורות הזמן ולבחינת המסורת בכלים המדעיים המתחדשים, אך כאמור מתוך נאמנות לעקרון נצחיות התורה מן השמים. למעשה מעולם לא הגדירה התנועה הקונסרבטיבית את מבחני החידוש ואת דרכי השינוי בהלכה במדויק, וסביר כי בשל אי בהירות זו הגיעה התנועה בלחץ נסיבות החיים באמריקה לסטייה החריפה מההלכה המקובלת והמוסכמת.

שני מחנות

בשורות הבאות אבקש לתהות אחר הדמיון והשוני בין התופעה המדוברת באמריקה לבין שיח השינויים בהלכה שהתגבר לאחרונה. בעקבות מספר מאמרים שהתפרסמו במוסף השבת של העיתון שלפניכם בחודשים האחרונים, ובהם ביקורת על פרשנות ההלכה המקובלת ועל דרכי התגלות הא-להים, החל לבעבע ולגעוש זרם של תגובות, חלקן גלויות וחלקן רוחשות בציבור, מהן אף כאלו הקוראות להתרחק מהעיתון "הנוטה לרפורמה" (זה המקום לומר שהמאמר הוא פרי יוזמתי בלבד). התגובות מובלות על ידי רבנים אשר מרגישים חובה להגן על קדושת ההלכה מפני הסכנה שלדעתם הכנה מאיימת על קיום ההלכה ועל אמונתו של הציבור שעליו הם מבקשים לשמור.

עימות זה מצטרף לסדרת מחלוקות בסוגיות כגון גיור, נשים ושיתופי פעולה עם קונסרבטיבים, אשר מלהיטות את הזירה הדתית גם בימים אלה. הסוגיות הללו הן כאמור חלק מקשת נושאים השרויים במתח פנימי בין ערכי ההלכה המסורתיים לערכים מודרניים, מתח שהתגבר עם החשיפה הגוברת לערכי המודרנה והשפעותיהם ואשר יצר מצוקה תרבותית קשה בקרב רבים משלומי אמוני ישראל.

נוכח קווי השבר של המצוקה המתגברת נערכים להם שני המחנות: ה"פתוחים" מנסים ליצור הרמוניזציה מתוך פרשנות מרחיבה ומכילה של ההלכה, וה"שמרנים" שנאבקים לשימור המסורת המקובלת עם התאמות מינימליות מתחייבות ואפשריות. כחלק מהמאבק שנתפס (מצד שני הצדדים) כמלחמה על נשמת האומה, מוטל חשד מובנה כלפי כל מי שנוטה לשינוי כמי שנגוע ברפורמה רחמנא לצלן. למען האמת מגמת החשד המתוארת כאן רוחשת כבר מספר שנים, כשרבנים המזוהים עם האגף המתון של הציונות הדתית ובכללם חלק מרבני צהר מבוקרים דרך קבע על פשרנותם ונאשמים במרומז בהחלשת הציבור עד כדי קריאת תיגר כנגד 'גדולי ישראל'.

יש אמנם להודות שבקריאת התבטאויותיהם של מושאי הביקורת "הפתוחים" ניתן לחוש לעתים אי נוחות. חלק מהטענות וההצעות נשמע לא פעם חסר בסיס מוצק; העמדות לא תמיד מנומקות ומבוססות; ורבות מהן מנוסחות באופן נעים למקרא אך נראות דלות בתשתית העיונית של הדיון במקורות. אף על פי כן, ההשוואה לרפורמה ותחושת החשד והרדיפה המלוות את השיח התת מגזרי המתגבר הן באמת מופרכות, מזיקות וגובלות בזלזול ובחילול ה'. הדמיון הנטען לרפורמה הוא שטחי ומתמיה, וזילות הרבנים והאחרים המעורבים משני הצדדים זועקת לשמים.

אבדן אחריות

כל המצוי בדיוני הפסיקה בשאלות הנפוצות יודע היטב שרוב המחלוקות מאפשרות ביסוס סביר או לפחות אפשרי לטענות שני הצדדים והדיון המתלהט נוגע בעיקרו לשאלות מסגרת כגון 'מי ראוי לפסוק הלכה', 'אילו ערכים נכונים לדורנו', 'מעמדו של הציבור בפסיקת ההלכה', 'הערכת המדרון החלקלק והסכנות שבהקלה או בהחמרה בהתאם'. שאלות אלו, שבמהותן נוגעות לעקרונות הפסיקה, הן חשובות ומחייבות דיונים עמוקים, מבוססים ומאוזנים. דווקא משום כך ובשל רגישות הנושאים והשלכותיהם הן תובעות זהירות יתרה, יושר וכבוד הדדי – הן מצד "השמרנים" והן מצד "המודרנים". גם אם אחד הצדדים 'טועה בשיקול הדעת' ואפילו 'טועה בדבר משנה' אין זה עניין להדרתו כ'רפורמי' – כאילו יצא כנגד 'עיקרי הדת', 'תורה מן השמים' או קדושת מצוות התורה.

לאור האמור לעיל נראה כי הטרגדיה שב"ציד הרפורמים" המתפשט נעוצה – מעבר לצידוק הענייני של טענת המבקרים-מדירים – באבדן האחריות השקולה כלפי ציבור רחב של שומרי הלכה ובוגרי ישיבות ומדרשות שנמצאים בתווך ונאנקים בסבך קשיים תרבותיים, הלכתיים ואמוניים, כשהם לפותים בשאלות מורכבות המטלטלות את נפשם הנבוכה. אין מדובר כאן בבורגנות הדתית השחוקה – שאותה הרבנים לא בהכרח מטרידים. מדובר בקבוצה עצומה המתפרסת על ספקטרום רחב של דתיות, נשים וגברים, אשר מבקשת למזוג בחייה אורחות אמונה והלכה בעלי משמעות תוך שילובם עם חיי תרבות מודרנית והשכלה כללית. בני הקבוצה הנבוכים תרים אחר תשובות עומק רציניות ומספקות לשאלות יסוד בחייהם הדתיים והם קשובים לדעות השונות העולות בשיח האמונה וההלכה – אף שישמרו לעצמם את הזכות לבחור, לעצב ולקבוע את דרכם הדתית ולא ממש "יצטיינו" באמונת חכמים. חלק מבני הקבוצה פתוח לקבל משני הצדדים: פתיחות לתרבות הכללית ומידה של עומק ואמירה אקטואלית מצד אחד, יחד עם עוצמה דתית וחווית אותנטיות מסורתית מן הצד השני.

במציאות מתוקנת ומכבדת המתח הטבעי המלווה את הממשק בין שתי הקבוצות, ה"שמרנית" וה"פתוחה", עשוי להיות מתסיס, מפרה ומעשיר, והוא מאפשר ל"צרכן" הדתי פתיחות לדמויות מעוררות השראה שעשויות להוות עבורו מוקד ללימוד ולהזדהות, בבחינת "והיו עיניך רואות את מוריך". ואולם, לדאבון הלב, נדמה שזו כבר מזמן איננה המציאות. הביקורת ההדדית החריפה שנעשית בשפה נקייה, צדקנית ומצטנעת, בעיקר על ידי התלמידים החסידים, שוחקת את מעמד הצדדים ואלה הופכים בהדרגה לשחקנים פתטיים במה שנראה כעוד תוכנית ריאליטי (שניתן לקרוא לה ברוח הזמן "הרב בגדול") שאינה נותנת למציאות מענה. בהתגוששות מיותרת זו נתפסים ה"פתוחים" בעיני יריביהם כמי שקורצים לאליטות ומובילים סדר יום פשרני, בעוד ה"שמרנים" נתפסים בעיני יריביהם כיראי מודרנה וכמחמירים, הרואים צל הרים כהרים. במחזה המביך הזה צופה מן הצד, כאמור, ציבור גדול ונפלא הרואה את הנהגתו הרבנית מתכתשת במקום להתמודד. לא פלא אפוא שאמון הציבור ברבנים מתכנס לחוגי הישיבות וקהילותיהם ובמקום מגדלורים של אמונה והשראה דתית נתפסים רבנים בעיני רבים כקציני בונקר המתבצרים בעמדותיהם.

שינוי מתוך כנות

אכן, החשש מרפורמה ומחילון הדת הוא טבעי בדור שבו יש המטילים ספק בתוקפה הנצחי של המסורת ומבקשים לחולל בה שינויים. ואולם, לא ראי דברי תורה מוסכמים החתומים בחותם הנצח כראי דברי חכמים והלכות השנויות במחלוקת ונתונות לפרשנות ושינויים. השאלה המוטלת כאן על הכף היא מי יקבע את התחומים, מי המוסמך לפרש ומהי ההכרעה הראויה.

כאן יש חובה לעשות הבחנה ברורה בין תופעות שונות של בקשת שינויים. את המאבק שניתש כנגד התנועות המחדשות מעבר לים במאה הקודמת נקל להצדיק. קיומו של העם בגלות סובלנית ומפנקת יצר סכנת טמיעה חמורה וחייב מידה של התבצרות. סופה ארוך הטווח של הפזילה החוצה היה טמיעה תרבותית ואף התבוללות – כפי שאמנם התברר לצערנו במרוצת השנים. הסיפור הישראלי, לעומת זאת, שונה בתכלית. קיומה של תרבות חילונית ליברלית, גם אם גרעינה הקשה מתייחס בביקורתיות למקורותינו, אינו סכנה לעתיד האומה. כמו כן, הדתי המודרני שמבקש פתרונות לשאלות הלכתיות ודתיות הטורדות את הוויתו הדתית אינו ראוי להיחשב כמי שחותר לבדות לו דת. הוא אינו חותר תחת יסודות האמונה בכמיהתו לדרכי ביטוי חדשות במסגרת עולם ההלכה. דווקא אותם המחנכים לאהבת ישראל ומאמינים בסגולתו אמורים להבין זאת טוב מאחרים. השאיפה לאמץ ערכים מודרניים בעולם ההלכה תוך מאמץ למדני לאיתור האפשרות להכלתם באופן אמיתי ומבוסס עשויה לשקף רצון כן ועמוק לתיקון עולם לא פחות, אם לא יותר, מזעקתם של שומרי החומות המלומדים שבחרדתם מטילים דופי בחבריהם.

עם מעט ענוה ועין טובה נקל להבחין במצוקתם של חברים במחנה שמעיינם במציאת מסילות חדשות למפגש משמעותי עם האידיאה הא-לוהית. הללו לא בהכרח מלומדים גדולים וודאי שאינם בהכרח צודקים, אבל הם בשום אופן אינם ראויים לחשד ברפורמה. באופן דומה, גם החילון הקיים במחוזותינו אינו מהווה נטישה של היהדות דוגמת המתרחש בגלות. בהתבוננות מקרוב ניתן לראות בנקל שהוא דווקא מקיים זיקות חזקות אליה, ולכן הוא אינו מהווה סכנה ממשית לקיומה. כל מי שחש את הדופק של הציבוריות הישראלית יודע היטב שהזיקה לערכיה היהודיים רק מתחזקת עם השנים וביושר יהיה עליו להודות כי חלק מהביקורת כנגד הממסד הדתי והיהדות "הנאמנה" בא מאכזבה ומטרוניה הצומחות מציפייה לאמירה דתית כנה, מוסרית, עמוקה ומעוררת השראה, מעבר למה שהממסד והחברה הדתית מראים בהופעתם החיצונית.

על רקע מציאות זו יש להבין כי הזרם המרכזי של הציונות הדתית (ובעקבות זאת גם הציבור הכללי) כמה בכל מאודו לעצב דרך של התחדשות מאירה שתחבר קודש וחול, תתייחס למכלול תחומי חייו, ותצמח מתוך דיאלוג אמיתי עם ההוויה המודרנית, שבו גם "השמרנים" ייטלו חלק מרכזי ומאזן. הרצון לקריאה מתחדשת ואקטואלית של המקורות, בהיפוך מרפורמה, הוא תוצר של צמא רוחני אותנטי למענה דתי מלהיב ומלא משמעות לאתגרי התקופה. אימוץ גישה אוהבת, סובלנית ומעמיקה מצד תלמידי חכמים עשוי לחולל גילוי מרגש של רוחב דעת דתי גואל, מעשיר ומעורר אמונה. חרף החששות שחשיבה חדשה מביאה עמה, הרי שככל שהשאיפה תבוא מבקשת אמת ומקרבת א-לוהים יש לברך עליה ולסייע לה להתקדם בזהירות ובהתמדה ולא להניח בפניה מכשולים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011