קריאת פשוטה בתנ"ך הביאה את דוד בן גוריון לטענתו מעוררת המחלוקת על קדמותם של העברים בארץ, שבה פתח את מגילת העצמאות

דירק בוטץ, פגישת אברהם עם מלכיצדק, 1460 בערך

"בארץ ישראל קם העם היהודי" – כך היא לשון ההצהרה הפותחת את מגילת העצמאות, כפי שניסחהּ דוד בן-גוריון. הצהרה זו עוררה תגובות ספקניות ואף מערערות, שהרי לפי התפיסה המסורתית (המעוגנת במקרא), בני ישראל היו לעם במצרים (שמות א, ט) ועברו את גיבושם כאומה במדבר, במעמד הר סיני – ולא בארץ ישראל. לא כך סבר בן-גוריון. ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל בארצו הייתה אחת הסוגיות המקראיות שהעסיקו אותו, שכן הוא ראה בתנ"ך – ספר הספרים של העם היהודי – את "מקור-המקורות של היהדות, תפארת מורשתה ותוחלת עתידה", וביקש למצוא בו גם את הקשר הקדום בין ישראל (כעם) לארצו כבר בתקופה שקדמה ליציאת מצרים. בן-גוריון בדק סוגיה זו כ"קורא תנ"ך פשוט", ולא כחוקר, ועשה זאת "בצניעות ובזהירות", תוך חיפוש פתרונות "לתופעות אחדות עיקריות בקדמוניות ישראל בארצו" (מתוך ההקדמה לספרו של דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, עמ' 5; דוד בן-גוריון, קדמות העברים, עמ' 165). 

נושא זה של קדמות העברים בארץ – ובמילים אחרות: "קדמות [עם] ישראל בארצו" – היה גם סלע מחלוקת בינו ובין פרופ' יחזקאל קויפמן. בן-גוריון טרח להבהיר כי טיעוניו והנמקותיו אינם מסתמכים על חוקרי מקרא כלשהם, "אלא על התנ"ך עצמו, ורק עליו". ומכיוון "שסיפורי התנ"ך כמעט שעוברים בשתיקה על היות עם עברי בארץ לפני יציאת מצרים" – נקודת המוצא הייתה מינה ובה גם נקודת התורפה, וההסתמכות הבלעדית על הכתוב הייתה גם מקור לספקות. לפיכך הגדיר בן-גוריון את טיעוניו על קדמות ישראל בארצו "השערה בלבד" – אם כי השערה מתקבלת על הדעת, וציין כי נקל להקשות על הראיות שהוא מציג ואף להפריכן.

אמונה קדומה

לשיטתו של קויפמן לא נזכרים העברים בספר בראשית, "ודאי לא עם אחד". אמנם ברשימות היחס בספר בראשית נזכרים עמים רבים "המתייחסים לקבוצת העמים שהם בני עֵבר" – אך "אף אחד מהם לא נקרא עם עברי". זאת ועוד: אם אכן היה עם עברי קדום –  "מדוע אין הכתוב מזכיר את העם העברי הזה?". לטענתו של פרופ' קויפמן "היה עם ישראל" – אך הוא לא נקרא העם העברי. יתר על כן: "השם עברי אינו נזכר לפני [היות] עם ישראל". קויפמן טען בנחרצות כי "לא היה כאן עם עברי לא לפני אברהם, לא אחרי אברהם. רק דורות אחדים אחרי-כן קם עם צעיר ביותר, עם ישראל, הנקרא: עם עברי". לחיזוק טענתו הזכיר קויפמן את המסורת כפי שנקבעה בתודעת הדורות, ולפיה עם ישראל נתהווה "רק לאחר שירדו מצרימה".

לא כך סבר דוד בן-גוריון, שהאמין בקיומו הקדום של עם עברי בארצו: "מימי אברהם – לפי התנ"ך – מתחילה ההיסטוריה שלנו, והוא [=אברהם] עברי". השֵם "עברי" – להבדיל מן השֵם עֵבר – התחיל רק באברהם העברי: "הוא לא נזכר לפני אברהם העברי. וזה רק במקום שהעניין מתייחס לעם היהודי, שהאמין בא-ל אחד". לפי השערתו של בן-גוריון, היו בארץ מאמינים בא-ל עליון עוד לפני הגעתו של אברהם, והימצאותם כאן היא שמשכה את אברהם לארץ כנען.

"התנ"ך אינו מספר על תחילת עם ישראל" אלא "מתחיל רק מאברהם", שממנו ובו החלה ההיסטוריה של עמנו. מן הכתוב בספרי התנ"ך הסיק בן-גוריון כי לעמנו היו "שלושה שמות בשלוש תקופות. קודם עברים, אחר-כך ישראלים, ולבסוף – יהודים". העם העברי לא נקרא "עם ישראל" לפני יעקב מן הטעם הפשוט שהשם ישראל ניתן רק ליעקב – ורק לאחר מאבקו עם המלאך (בראשית לב, כט). "עם ישראל היה רק אחרי יעקב. לפני יעקב היו עברים […] רק נכדו [של אברהם] נקרא בשם ישראל ואחריו יכולים להיות ישראלים". יתר על כן: לתפיסתו של בן-גוריון, גם לאחר ירידת יעקב ובניו למצרים המשיך העם העברי להתקיים בארץ, שכן לא כל העברים מצאצאי אברהם ירדו בירידה זו –  אלא רק משפחה אחת "גדולה ומיוחסת" – בני יעקב, "העלית של העם העברי". שהרי אם כל העם היה נולד במצרים – "איך דיברו עברית?".

לפי בן-גוריון לא ייתכן שעם שנולד כולו בארץ זרה וחי בה במשך דורות "שמר על לשונו". ראיה לכך הביא בן-גוריון ממצבם של גולי בבל, שהיו בגלות "רק 50-70 שנה" ובכל זאת לא שמרו על לשונם: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית" (נחמיה יג, כד). בן-גוריון מזכיר כי לשפה העברית קראו "יהודית" (מלכים ב, יח; ישעיהו לו), וירמיהו (לד, ט) מזהה עברי עם יהודי.

ארץ העברים

חיזוק לקיומו של עם עברי קדום מצא בן-גוריון גם בדברי ה' למשה בהתגלות הראשונה, שבה נצטווה משה ללכת אל פרעה ולומר לו: "ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ" (שמות ג, יח). "היה עַם כזה ששמו עברי. הוא [=ה'] לא אמר לו [=למשה]: א-לוהי ישראל, אלא: א-לוהי העברים". מכאן מסקנתו: "יש שלשלת מאברהם ועד יוסף ועד משה רבנו ועד שאול – יש שלשלת המראה על עברים… יוסף מספר שהוא בא מארץ העברים […] משה אמר: ה' א-לוהי העברים שלחני. משה ראה מצרי מכה עברי. למחרת ראה שני עברים נצים. משה לא היה מצרי. הוא הלך אל המצרִים […] בשם א-לוהי העברים. גם בחוקים נאמר: כי תקנה עבד עברי" (שמות כא ב).

סוגיית קדמות ישראל בארצו העסיקה את בן גוריון כסוגיה מקראית גרידא הנוגעת לעברו הרחוק של עם ישראל. ועם זאת, יש לסוגיה קשר ברור גם לעבר הקרוב ולתחייה הציונית: שהרי אם עמדתו של דוד בן-גוריון בדבר קדמות העם בארצו תקפה ועומדת, כי אז אכן כאן, בארץ ישראל – לא במצרים ולא במדבר – קם העם היהודי. וכבר אז, בימי האבות – קודם ליציאת מצרים ולהתנחלות – נוצק הקשר הממשי וההיסטורי בין העם העברי לארצו. "בארץ ישראל קם העם היהודי".[1]