במקום שעולם התורה יתעסק רק בפרשנות רטרואקטיבית לפרשיות התורה ויתמקד בעבר, יש לפתח סוג של דרשנות שתחייב את העיסוק במדע וטכנולוגיה ותקדם את פני העתיד

פטירתו של גאון הטכנולוגיה סטיב ג'ובס, והעיסוק הרב בהשפעתו העצומה על עולמנו, הם סיבה טובה לערוך סוג של חשבון נפש על הפריצוֹת האינטלקטואליות ועל מקומו של בית המדרש בתוכן או ביחס אליהן.

בדברים הבאים אבקש להציע פרשנות מיוחדת לפרשיית "חשב האפוד" שבמשכן, ולראות בה דגם ראשוני למחשב האייפוד המודרני. אמנם ייתכן שהקורא הממוצע יחייך תחילה למקרא ניסיון זה, אך מבחינתי אין זה אלא המשך לטיעוניי שבארבע הפרשיות של עבודת המשכן ניתן לראות את סוד טיפוח הערך הטכנו-רוחני שנוצר במדבר הפטה-מורגני.

כנאמן לשיטת הדרשנות שהשתדלתי לפתח, אין אני טוען בשום צורה שהפרשנות המוצעת גלומה ומקופלת בטקסט, במובן שבא לומר כי לפירוש אותנטי זה "התכוון המשורר". כל מה שאני מבקש לטעון הוא שהאפשרות לראות בחשב האפוד דגם-על או קול מבשר לפיתוח המחשב אינה מכילה כפירה בפירושים הקיימים, אלא מבקשת להפיח בהם נופך של פוטנציאל פרוגנוסטי מועיל. להסברת מגמתי אני מוכרח להקדים מספר משפטי הבחנה לשיטת הדרשנות המוצעת פה.

כל אדם מהיישוב הפוקד קופות חולים ומעבדות בריאות מעת לעת יודע שעל סמך קריאת תוצאות של בדיקות רפואיות הרופא יכול למסור לנבדק (או לרופאו) תמונת מצב – מין צילום של מצבו הרפואי. ברוב המקרים הרופא ייענה גם לדרישה לקבע (אם גם מתוך זהירות והיסוס) את הפרוגנוזה, קרי, את סיכויי ההתגברות על מצב החולי. בדרך כלל, יש לרופא גם מחויבות להציע על סמך הפרוגנוזה טיפול מתאים בעזרת התרופות החדישות שאותן הוא חייב להכיר מתוך חקירה עדכנית.

בהתאם לכך ברצוני להגדיר את מושג הדרשנות הפרוגנוסטית. בעוד שבמונח פרשנות אנו שומעים קריאה לפריסת נתוני הטקסט בצורות שונות, למילה דרשנות יש קונוטציה של דרישה לחקירה מחד ודרישה של זכות פרשנית מעבר לטקסט הנתון. כך, הצווים "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג, טו), "ודרשת היטב והנה אמת הדבר" (שם יז, ד), "ודרשת והגידו לך" (שם יז, ט) מכוונים לחקירת עדים, בעוד שבפנייה "ומה ה' דורש ממך" (מיכה ו, ח) או בפניית רבקה העקרה לא-ל "ותלך לדרש את ה'" (בראשית כה, כב) יש זעקה ודרישה לצדק או לחסד מבחינת תביעה לעתיד, כאילו אומרת רבקה: "אם אני יצור חי עם נתונים ביולוגיים מתאימים, אפשר להוציא ממני ולדות בעתיד ואם אני בעלת ערכים מסוימים אני יכולה להעביר DNA זה לדור הבא".

בהתאם להבחנה זו בין האפשרויות המגוונות למונח דרשנות אני משתדל לחצוב מתוך הטקסט הכריזמטי החי "ולדות" של פרשנות חיה ומועילה שיש בה כוח פרוגנוסטי שעשוי לעצב את פני העתיד. וכשם שהפילוסופיה מבחינה  בין ה-"is" וה-"ought" – בין מה שיש לבין מה שאפשר – כך פרשנות יכולה להתייחס רק ליש המסתמך על העבר ואז מדובר בפרשנות רטרואקטיבית או גם לפרשנות המכילה אפשרויות שיש בהן כוח פרוספקטיבי.

הוראות ההפעלה

לאחר הקדמה זו, אני מזמין את הקוראים לקריאת הטקסט המתאר את ההוראות לבניית "חשב האפוד". הכתוב מתחיל בהוראה למשה לקרב את אהרן ובניו לנושא איסוף הנתונים על שבטי ישראל: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו… לכהנו לי ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך" (שמות כח, א-ג). לאחר ימי ההכנה שאמורים לקרב את אהרן ובניו לנושא, ההנחיה הראשונה מתייחסת לביגוד מתאים המאפשר את נשיאת האפוד האמון על איסוף הנתונים האינפורמטיביים. הפסוק ממשיך ומסביר כי לשם בניית האפוד יש צורך בחכמי לב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן" (שם ג). הווה אומר, בגדים אלה חייבים להיות מותאמים לנשיאת החושן והאפוד (כיום יש כבר תיקים מיוחדים לנשיאת אייפודים ומחשבי כיס שאפשר לשאת אותם על חגורות הלבוש): "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתונת… ואבנט" (שם ד).

מכאן ואילך המלים מעשה חושב וחשב האפוד מופיעות במחובר שוב ושוב כאשר הכתוב מסביר כיצד הם נישאים על כתפיות: "שתי כתפות חוברות יהיה לו אל שני קצותיו וחבר" (שם ז). רש"י ומפרשים אחרים מסבירים בהתאם לכך כיצד מתחברים כל החלקים יחד, ונזכיר כאן רק את פירושו של רש"י למילים "וחשב אפודתו" המכוון לאפשרות התיקון וההתקנה: "וחשב אפודתו וחגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו" (שם ח). ההתקנה חייבת להיות כך שאפשר יהיה לשבץ בתוכה את שמות בני ישראל: "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם את שמות בני ישראל"(שם, ט).

עתה מגיעה הוראה ראשונית כיצד לשמר ולאחסן שמות באמצעות אבני השוהם או בתוכן, כך שיהיו "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (שם י). למעשה, מגמת שמירת האינפורמציה היא לשמותיהם כתולדותם של השבטים, כלומר, איסוף אינפורמציה ביוגרפית והיסטוריוגרפית, וכדגש הכתוב על נושא הזיכרון: "ושמת את שתי האבנים על כתפת האפוד אבני זכרון" (שם יב).

הצו הבא מתייחס לאפשרות של שפיטה ופסיקה על סמך נתונים המצויים כבר בזיכרון: "ועשית חשן משפט מעשה חשב כמעשה האפוד" (שם טו). כדי לאפשר ניתוח נתונים באמצעות כפתורים מותאמים (או מקשים בימינו) יש צורך בצבעים שונים, ולשם כך נועדו האבנים: "ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן טור אדם פטדה וברקת הטור האחד והטור השני נפך ספיר ויהלום והטור השלישי לשם שבו ואחלמה והטור הרביעי תרשיש ושהם וישפה". כדי לאפשר שיפוט על פי חושן משפט יש הכרח לפירוט האינפורמציה על פי מפתח של שמות בני ישראל: "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם… איש על שמו תהיינה" (שם כא).

סידור האבנים מאפשר אם כן לזהות כל אחד על פי שמו. מכאן מופיע החיבור "חשב האפוד" כמטבע לשון המשמש בסיס למפתח האורים ותומים הידוע: "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו" (שם כח, ל).

בהוראה "ולא יזח החשן מעל האפוד" (שם כז, כח) מזהירה התורה מפני ניתוק בין החשב לאפוד. הסיבה לכך היא שלוח שמות בני ישראל חייב להיות מול לבו של אהרן אם ברצונו להפעיל אותו ולהפיק ממנו את משפט בני ישראל המכונה האורים ותומים (שהפכו למטפורה של פתירת תעלומות). בלשוננו כיום, כדי שמחשב האפוד-אייפוד יהיה מקובע ומותקן היטב, יש לפעול לפי הוראות השימוש שלו באופן מדויק.

ברוח השימוש שאני מבקש לעשות בחשב האפוד ובאורים ותומים המקובעים בו, דווקא לפן המטפורי יש חשיבות מרבית, וזאת מפאת הכוח הסמלי המעצב שניתן לחלץ מתוכו. כך ניתן, ברוח זו, לראות באותיות שהפכו לבולטות לאחרי הפניית שאלה מין דגם לאינפורמציה שמספק האינטרנט לאחר שמילה או מושג שביחס אליהם מחפש אדם אינפורמציה הובלטו או הוצגו על הצג. ועל כך נאמר: "כיצד נעשית? רב יוחנן אומר בולטות" (יומא עג ע"ב), ומסביר רש"י: "כגון 'ע' משמעון", כשכוונתו היא כנראה להצביע על שבט שמעון אם הועלתה שאלה המבקשת לוודא בעניין מסוים באיזה שבט או אדם מדובר.

חיוב להווה

חשוב לי להדגיש כי הצעתי להתייחס ל"חשב האפוד" כדגם ל"מחשב האייפוד" טומנת בחובה מלכוד פרשני הניתן לפתרון רק על סמך ההבחנה בין דרשנות דיאגנוסטית לבין דרשנות פרוגנוסטית.

לפי שיטת הפרשנות הדיאגנוסטית הרטרוספקטיבית, אפשר לומר: "יפה! הנה לכם דרשה המניחה שאפילו למחשב יש כבר דגם בתורה ואין שום צורך או חידוש בלימודי ליבה וכיו"ב". ברוח זו ניתן היה גם לומר שבני ישראל לא זקוקים ללימודי חשבון כי הרי כתוב "ובני ראובן בנו את חשבון" וחזקה על השבט שבנה את מקצוע החשבון שהוא יפיץ תורה זו בקרב שאר השבטים (במדבר לב, לז), וכך גם נמצא שבקהלת (ז, כה) כבר נאמר "סבותי אני ולבי לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון". הווה אומר, אם הדרשנים ואנשי ההלכה עוסקים רק בפענוח הכוונה האותנטית של הכתוב, אזי הצגת חשב האפוד כדגם למחשב האייפוד עשויה לשמש כתנא דמסייע לכך שהכול כבר מצוי או מרומז בכתובים ולכן אין צורך בלימודי ליבה וכיו"ב.

אך לפי הדרשנות הפרוגנוסטית הפרוספקטיבית יש לפנינו קריאה אחרת. לא רמז מן העבר יש לנו כאן אלא מצוות עשה המתבקשת בזמן הזה. הווה אומר, אם דרשנים הלכתיים מוכנים לראות בדוגמת חשב האפוד דגם פרוגנוסטי ללימודי מחשב, אזי לימודי הליבה יהפכו למצוות עשה המתבקשת בזמן הזה, שכן ניסוח ההנחיות לבניית "חשב האפוד" כדגם-על של מחשב המיועד לפתור תעלומות מלמד דווקא את החיוב להתמסר ללימודי מחשב, בייחוד כיום כשאין לנו רוח הקודש ופתרונות מעין ה"אורים ותומים".

לצערנו, בחינת המציאות כיום תגלה שקריאה זו נעדרת בעולם התורני. דרשנות פרוגנוסטית שכזו איננה מנת חלקו של עולם ההלכה והתורה, והראיה היא שמי שעוסק יותר בצו זה הם אנשים כביל גייטס וסטיב ג'ובס המנוח שאינם יהודים.

ערך הרפואה

בתור דוגמה לדרשנות שאיננה רק מפרשת את היש אלא גם את המתבקש איעזר להלן בדרשה פסיכולוגית לצמד המלים "ורפא ירפא" (שמות כא, יט). הפרשנות הקלאסית הסוברת כי על סמך צמד המילים הללו ניתנה רשות לרופאים לרפא (ראו אבן עזרא שם) עלולה לרפות את ידיהם של הרופאים אשר יחושו שעם כל הידע והמאמצים שלהם הם זקוקים לרשותם של בעלי ההלכה לרפא. התשובה ההלכתית לתהייה זו עשויה לומר: כן! הקב"ה מרפא, כנאמר "אני ה' רופאך" (שמות טו, כו) וכדי שרופא בן תמותה ירפא (כלומר יעזור בתהליך זה) הוא זקוק להרשאתם של אנשי ההלכה. גישה שמרנית זו תסביר את כפל הלשון "ורפא ירפא" באופן הבא: "ורפא" מכוון לקב"ה ואילו "ירפא" מכוון לרופא שמתבקש לא לקלקל את מה שהטבע הא-לוהי מאחה.

לעומת זאת, אם אנשי הלכה ינסחו את מילות התורה "ורפא ירפא" כמצוות עשה, אז לימודי רפואה יהפכו לחיוב הלכתי מן התורה המעניק משמעות של ערבות הדדית לצו החיוב של "ונשמרתם לנפשותיכם".

למה הכוונה בהענקת משמעות של "ערבות הדדית" לצו "ונשמרתם לנפשותיכם"? על פי הפשט נראה שלצו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו) יש קונוטציה אגואיסטית, כאילו כל מחויבותי היא לשמור על נפשי, בבחינת "אני את נפשי הצלתי". אך קשירת צו זה למצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) עשויה למלא בתוכן מעשי גם מצווה חברתית זו של ערבות הדדית שעד כה עשויה הייתה להתפרש כצו פלקאטי אשר מקסימום מחייב אדם להזמין אמבולנס במקרה שחברו לא חש בטוב.

למרבה הצער, המכונים לחקר המדע וההלכה עוסקים כיום רק במתן הרשאה של "ורפא ירפא" למדענים ולרופאים הדואגים לשיפור ולשמירה של חיי האדם, בהווה ובעתיד. כלומר, ההלכה עוסקת רק בדרשנות דיאגנוסטית המעניקה הרשאה הלכתית לאלה שלא מתאימים ללמוד תורה במשרה מלאה לעסוק בפעילות התנדבותית בארגונים כמו זק"א, מד"א, "הצלה" ו"עזרה למרפא". אולם, דרשנות פרוגנוסטית תפרש את "ורפא ירפא" ואת "ואהבת לרעך כמוך" כחובת לימודי מדע ורפואה שתחול עלינו כיום. גישה זו אינה קיימת היום בעולם ההלכה, ולכן זו מוצאת את עצמה רק נגררת אחר המדע המתקדם בתחום הטכנולוגיה והמדע. אם ישכילו חכמי התורה לאמץ את הגישה הפרוגנוסטית שהצענו, יזכה עולם התורה להוביל תחומי מדע וטכנולוגיה רבים ולהצעידם בהתאם לערכיה ועקרונותיה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011