מאורעות שונים עברו על אברהם אבינו ובכולם משתקפת ההיסטוריה הישראלית לדורותיה. קטעים מהרצאתו של דוד בן-גוריון על דמותו של אברהם בשנת העשור לכנסי התנ"ך 

אפרים משה ליליין, אברהם אבינו, 1908

דמותו של אברהם, אבי האומה, אבי המאמינים ואוהב הא-לוהים, הייתה נושא הרצאתו של דוד בן-גוריון בשנת העשור לכנסי התנ"ך. במהלך אותו עשור הייתה עדנה ללימודי התנ"ך בישראל בזכות מפעליה של החברה לחקר המקרא בישראל ובהשראת בן-גוריון וחוג התנ"ך שקיים בביתו. באותן שנים גם השתתפו אלפי מנויים במפעל "הגיליונות" של פרופ' נחמה ליבוביץ – הוראת התורה ומפרשיה באמצעות "גיליונות לעיון בפרשת השבוע" – ושידורי הרדיו הציעו פרקי תנ"ך ופרשנות תנ"ך רדיופוניים בעידן שבו היה הרדיו אמצעי התקשורת האלקטרוני היחידי בארץ. בפתח דבריו הגדיר בן-גוריון את התופעה הזו כ"אחד הגילויים המרנינים והבולטים ביותר של שיבתנו אל עצמנו".

בהרצאתו הדגיש בן גוריון כי "טבעי הדבר, שבישראל עצמאית מרגיש עצמו יהודי צעיר יותר קרוב – מבחינה יהודית – לתקופת המקרא מאשר לעיירה בגולה", ועמד על המתח בין המדינה לתפוצות בהקשר לספרי המקרא בכלל ולקורותיו של אבי האומה בפרט.

בן-גוריון הבהיר כי הגולה "אינה תופעה שלאחר המקרא" כלל ועיקר: ההליכה הראשונה לגלות נזכרת כבר בספר בראשית, בדברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים. זאת ועוד; התפוצה קדמה "להולדת העם והתנחלותו בארץ כנען" – כפי שעולה מקורותיו של אברהם אבינו, שלא החלו כאן בארץ אלא "באור כשדים ובחרן", היינו: בעיראק ובתורכיה של ימינו.

בן–גוריון העלה את ההשערה שאברהם נמשך לצאת מחרן ולהגיע לארץ כנען משום שכאן, בארץ כנען, נבטו ניצנים ראשונים של אמונה בא-ל עליון. בן-גוריון הזכיר לשומעיו כי העם היהודי היה "הראשון בכל העמים שכתב ספרי-היסטוריה" – ובכל זאת לא ההיסטוריוגרפיה היא העיקר במקרא "אלא ההיסטוריוסופיה – כלומר, חלקה הרליגיוזי הנובע מן המאורעות המסופרים". הוא ביקש אפוא להדגים את ההיסטוריוסופיה המקראית בסיפורי אברהם, שאינו רק "אבי האומה העברית – אלא גם דמות דיוקנה של האומה העברית מראשיתה עד היום הזה" – כפי שהוא מראה בפסקה המשווה בין תולדותיו של אברהם לתולדותיה ולאופיה של האומה לדורותיה.  

להלן כמה מובאות עיקריות  מן ההרצאה, מקצתן בדילוגים.

לארץ המאמינים

אברהם האמין בא-ל אחד עוד לפני בואו ארצה, כי על-פי מצוות א-לוהים יצא מחרן. בספר בראשית כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב, א-ב), אבל לא נתפרשה הארץ שאליה נצטווה אברהם ללכת. אברהם הלך לארץ כנען ותחנתו הראשונה הייתה בשכם, ובשכם בנה מזבח לה' הנראה אליו (שם יב, ז). מהתורה ברור שבארץ היו, עוד לפני בוא אברהם, מאמינים בא-ל עליון כפי שאנו לומדים מפרק יד, שמלכי-צדק מלך שלם היה כוהן לא-ל עליון ובירך את אברהם באומרו: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט). בכינוי זה, "א-ל עליון", השתמש גם אברהם בדברו אחר כך אל מלך סדום ("הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ), ומדברי מלכי-צדק שהיה כוהן לא-ל עליון, אשר בו האמין גם אברם, יש להסיק שלפני בוא אברם כבר היה בארץ קהל מאמינים בא-ל עליון, שכן אין להניח שמלכי-צדק היה כוהן לעצמו בלבד.

אף ייתכן שעובדה זו – מציאות מאמינים בא-ל עליון – היא-היא שמשכה את אברהם מארץ חרן לארץ כנען, שהייתה, בלי ספק, הרבה יותר דלה וענייה מחרן […] גם אין זה אולי מקרה, שתחנתו הראשונה של אברם בארץ הייתה בשכם. כי בעיר זו, כפי שאנו יודעים מספר יהושע, היה קיים מימים קדומים "מקדש ה'" (יהושע כד, כו). גם יעקב בשובו עם נשותיו ובניו מחרן, אחרי פגישתו עם עשיו אחיו, בא לשכם, כפי שכתוב: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם … בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם … וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ …. וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג, יח-כ).

המאורע הגדול שיש לו משמעות מכרעת בהיסטוריה היהודית הוא הבטחת ארץ כנען לזרע אברהם ושרה. ומאורע זה נתרחש אף הוא בשכם, כפי שאנו קוראים בפרק יב, ו: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם… וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" – ואז בנה אברהם מזבח לה' הנראה אליו. ואחר כך העתיק משם ההרה: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (שם ט).

עכשיו בא אחד המאורעות הגדולים המגלים גבורתו וגודל נפשו של אברהם: גיוסם של כל חניכי אברם – 318 איש במספר, בימים ההם היה זה נחשב לכוח אדיר – להציל את בן אחיו לוט שנשבה על-ידי כדרלעומר ושלושת בעלי בריתו. אברהם היה אסטרטגוס מצוין, ובחר לו הזמן המתאים ביותר  לתקוף – בלילה, כשהאויב היה עייף ושכב לנוח. גם צה"ל בימינו העדיף קרבות לילה. כשאמר מלך סדום לאברם "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ", אמר לו אברם: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (שם יד, כא-כג). אברהם יצא למלחמה להציל שבויים ולא לבוז בז.

הדבר שבא בעקבות ההבטחה הוא ברית-המילה שנכרתה בין א-לוהים ובין אברהם וכל זרעו, והיא קיימת בעם היהודי עד היום הזה; ונדמה לי ששום דבר לא נתקיים בהתמדה במשך כל הדורות ובכל תפוצות ישראל עד ימינו אלה – כברית זו. דבר הברית בין א-לוהים ובני ישראל הוא אחד הקווים המקוריים של התפיסה המקראית על יחסי הא-ל לעמו. א-לוהים אינו רק מטיל משפטיו וחוקיו על ישראל כאדון העולם, אלא כורת ברית עמו כאילו היו שני צדדים שווים […]  

תמצית היהדות

אחד המעשים הנעלים ביותר בחיי אברהם ואחד הסיפורים המופלאים בספרות העולמית –  כשהא-לוהים מגלה לאברהם: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד", ואומר לו כי יש בדעתו להשחיתן – פנה אברהם לה' בטענה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע… וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?", והוא מסיים בדברים הנועזים והנאצלים: "חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כ-כה). רגש הצדק הזה המדבר מגרונו של אברהם ועוז רוחו להתדיין באומץ לב לפני בוראו הוא אחד המומנטים הנעלים ביותר במקרא. זוהי הדוגמה היחידה, כמדומני, שאדם דורש בעוז צדק מא-לוהיו, ואברהם לא חשש להיות טרדן וחזר על טענתו חמש פעמים בגרסאות שונות – וא-לוהים נענה לו בכל פעם.

גדלות עמידתו התקיפה, העקשנית והנועזת של אברהם בפני א-לוהים בדורשו משפט צדק וחסד היא בכך שלא ביקש רק להציל חמישים או עשרה צדיקים, אלא תבע לשאת לכל סדום למען מספר הצדיקים הנמצאים בה. וגדלות זו מתבלטת עוד יותר לאור הפרק הגדול שבא אחרי הסנגוריה על סדום – פרק עקדת יצחק, המספר על מסירותו ללא גבול של אברהם לדבר א-לוהים ונכונותו להעלות לעולה על-פי דבר ה' את בנו יחידו, בן הזקונים שילדה לו שרה. זהו אחד הפרקים הנשגבים והתמוהים ביותר בתורה […]

אם אנו סוקרים כל המאורעות האלה בחיי אברהם אנו מוצאים בהם תמצית מרומזת של כל ההיסטוריה היהודית במשך כל אלפי השנים שעברו מאז. האמונה בבורא עולם, א-ל אחד ויחיד, המנַהֵג עולמו בצדק ובחסד; התנחלות העם העברי בארץ היעודה; גלות העם וסבלו בנכר; והעקדה של אלפים ורבבות ומיליונים יהודים לאורך כל תקופת הגלות. רצונכם יש בהם גם רמז לחלוקת הארץ כפי שנעשה הדבר בין אברהם ובין לוט; הנכונות לפדיון שבויים בהצלת לוט; כושר מלחמתי ואסטרטגי בהצלת השבויים; ברית-המילה המקוימת בישראל זה ארבעת אלפים שנה, מימי אברהם ועד ימינו אלה; ואדיקות בשלטון הצדק והחסד […] ועל כך אמרו חכמינו: מעשי אבות סימן לבנים. אף באחד מן האבות האחרים לא נסתמלה ההיסטוריה הישראלית כמו בחיי אברהם.

ולבסוף יש לציין, שגם בנביאים ובכתובים מזכירים את שמו של אברהם כ"אוהב א-לוהים": בישעיהו (מא, ח) נאמר "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי", ובדברי הימים ב (כ, ז) אומר המלך יהושפט: "הֲלֹא אַתָּה אֱ-לֹהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ לְעוֹלָם". אברהם אבינו הוא היחיד בכל אישי התנ"ך שהוכתר בתואר הכבוד של אוהב א-לוהים.

מתוך: דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, החברה לחקר המקרא בישראל והחברה להפצת משנתו של דוד בן-גוריון, תשל"ו 1976, עמ' 94–103.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011