שלל היבטים, ממגוון תחומי דעת, נוגעים בנושא הסבוך והמאתגר של ההלכה באסופת המאמרים: התפתחות ההלכה, ניסיונות נשים להשתלבות בשיח ההלכתי, השקפות עולם ושינוי הלכתי ועוד. הרבה פילוסופיה, מעט פילוסופיה של ההלכה

הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה-עיון רב תחומי, עורך: אבינועם רוזנק; מאגנס, 2011, 436 עמ'

ההלכה מסקרנת רבים וחובקת תחומים רחבים ומגוונים. לכן לא ייפלא שספר העוסק בתחום ההלכה מושך אליו דיונים מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, התרבות, המגדר, המשפט ותחומי דעת רבים אחרים מתוך מדעי הרוח והחברה.

על אף כותרת הסדרה "פילוסופיה של ההלכה", הספר ממעט לעסוק בדיונים מתחום הפילוסופיה של ההלכה ומרבה בדיונים פילוסופיים שונים שיש להם נגיעה לנושאים הלכתיים. תרומת הספר ניכרת בעיקר במיזוג עולמות שעל פניהם נראים רחוקים, כאשר כותבי המאמרים טוו הקשרים מקוריים בינם לבין ההלכה. ראוי לציין כי לאסופת מאמרים זו חברו חוקרים רבים, חלקם מוכרים וידועים, אם כי רק מיעוטם התפרסמו כמומחים בשדה הפילוסופיה של ההלכה. נראה שהרכב חבורת הכותבים הוא שמעניק לספר את צביונו המיוחד.

מאמרו הפותח של רוזנק הינו היחיד מקרב המאמרים העוסק בבירור המושג מטה-הלכה. את המושג טבע אליעזר גודלמן בשנות החמישים, ומני אז נהפך למילת קוד לתיאור העיסוק הלא פורמאלי של בעלי ההלכה. ברבות השנים נתלו במושג זה פירושים רבים וסותרים שגרמו מבוכה לא מעטה בשדה המחקר. הגיעו הדברים לידי כך שנמצאו חוקרים שהציעו לחדול מן השימוש במושג זה לחלוטין. רוזנק מציג את מקורותיו של העיסוק במטה-הלכה ומונה שלושה תחומי דעת שונים שמהם ניזון המושג.

התחום הראשון הוא הפילוסופיה של המשפט. קישור זה ניתן להבנה אינטואיטיבית מיידית, שכן מדובר בשתי מערכות משפט העוסקות בפרשנות החוק וביישומו. התחום השני הוא תחום המוסר, שבו יש הבחנה בין אתיקה כקביעת נורמה לבין דיון פילוסופי במהות הטוב המוסרי. גם בתחום זה, כמו בקודמו, יש חוטים רבים המקשרים בינו לבין ההלכה, ולכן לא ייפלא כי יש דמיון בנושאים מסדר שני העולים לדיון  בשני תחומי דעת אלו. התחום השלישי קשור לפרשנות הערכית של ההלכה. לדעת רוזנק, תחום זה קשור לפילוסופיה של המדעים במובן זה שלכל פעילות מדעית "יש הנחות יסוד פילוסופיות המובאות על ידי איש המדע מבחוץ" (עמ' 24-23). כך גם הפעילות ההלכתית נעשית בצורה דומה וההנחה היא כי "מחקר מטה-הלכתי מתחקה אחר תמונת העולם החוץ-הלכתית של הפוסקים ומצביע על זיקה עמוקה בין תפיסת עולמם לשיקול דעתם ההלכתי" (עמ' 24). על אף חשיבותו של דיון זה, יש לי הרגשה שחלק גדול מן הקוראים עלול  לדלג עליו, בעיקר בגלל שפע המונחים המקצועיים המצויים בו. חבל שקטע כל כך חשוב, לדעתי אחד החשובים בספר זה, כתוב בצורה דחוסה ומתומצתת שאינה שווה לכל נפש משכלת.   

המאמרים האחרים עוסקים במגוון של תחומים ונוגעים כאמור רק בשוליהם בעקרונות פילוסופיים של ההלכה. מכיוון שבסקירה קצרה אין אפשרות לטפל בכל המאמרים של אסופה זו, בחרתי בשני מאמרים המייצגים להבנתי את רוח הספר על שלל נושאיו. האסופה מחולקת לשלושה שערים ובחרתי להציג מאמר אחד מכל אחד משני השערים המרכזיים, לפי טעמי האישי.

מתוך השער הראשון, "חברה, מגדר ומשפט", אני מבקש לעסוק במאמרה של רחל גורדין – "השפעת התמורות המגדריות בשדה הדתי של השיח ההלכתי". גורדין מתארת בצורה בהירה ונוחה להבנה מספר תיאוריות של ביקורת תרבות שבעזרתן היא מבקשת להציג אסטרטגיות של נשים להשתלב  בשיח ההלכתי הקיים, הנשלט באופן מוחלט על ידי הגמוניה גברית. בין היתר היא מציגה את תיאורית "השדה" של פייר בורדיה, סוציולוג צרפתי שהטביע את חותמו בתחומו המקצועי ואף הרבה מעבר לו. בעקבות  בורדייה מבקשת גורדין לאמץ את המונח "שדה ידע" כמאפיין הפעילות של השיח ההלכתי. המושג "שדה" מאפשר לזהות את מאבקי הכוח בין ההגמוניה השלטת ובין הכוחות שמצויים בשוליים, החותרים להשתלב בקרב הגורמים המעצבים של שדה הידע. לפי תיאוריה זו, ניתן לתאר את הכוחות השמרניים שבשדה – מורים, רבנים, דיינים ופוסקים – כנלחמים על שימור המצב בשם סמכותה של המסורת. כנגדם מצויים בשדה הידע כוחות שנחשבו עד לא מזמן כשוליים, כדוגמת נשים, המבקשים להשתלב בהגמוניה כמעצבי ידע ולא רק כצרכנים פסיביים.

גורדין מעלה מספר אסטרטגיות שנוקטות נשים משכילות כדי לקדם את מאבקן. אסטרטגיות אלו ניזונות מתיאוריות מגדריות ועוסקות בין היתר בתיאולוגיה נשית וברשתות של פעילות נשית, המבקשות לשנות את מאזן הכוחות בשיח ההלכתי. גישה זו של מאבק להשתלבות בשדה מתוך מטרה לשנות את ההלכה עלולה לעורר ריאקציה חזקה ששכרה עלול לצאת בהפסדה. לעומת זאת, האסטרטגיה של "טענה להתקדמות מוסרית" באה בשם האתוס המוסרי, ולכן היא  מאפשרת להסתייע בבעלי ברית, גברים ונשים, חדורי תחושה מוסרית, שאינם מוכנים לקבל כל הכרעה הלכתית ללא ביקורת. טענה מוסרית מיטיבה להתמודד עם התביעה לשינויים בהלכה לאור השונות הרבה בין התנאים החברתיים, התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים של העבר ביחס לתנאי ההווה. גורדין מצדיקה את "הטענה להתקדמות מוסרית" כשחזור של טענה שהייתה חלק מהאידיאלים של המודרניות. לדעתי, עדיף היה להיאחז  בתקדימים לגישה מוסרית המצויים במקורות היהדות, בתלמוד, באגדות חז"ל ואפילו בקרב חלק מן החיבורים ההלכתיים המאוחרים יותר.

בשער השני של הספר, העוסק ב"פילוסופיה, פילוסופיה של המדע והלשון",  בחרתי במאמרו של אריאל פורסטנברג, "התפתחות ההלכה בראי הפילוסופיה של המדע: התקדמות או שינוי? המקרה של גזל ושינוי בגזל". מאמר זה מבקש להשליך מבעיה מרכזית בפילוסופיה של המדע על ניתוח הלכה ספציפית אחת בדיני גזלות. הוא מציג בעיה מתודולוגית העוסקת בטיבה של הפרדיגמה (תבנית המחשבה) המדעית שבמסגרתה פועלים מדעני הטבע. תומס קון, שהעלה את חשיבותן של הפרדיגמות המדעיות כבסיס להבנת דרך פעילותם של המדענים, תיאר את המעבר מתבנית חשיבה אחת לאחרת כמהפכה שיוצרת שפה חדשה שבה משתמשים המדענים לתיאור העולם. לעומתו, מייקל פרידמן ראה את המעבר בין הפרדיגמות כשינוי אבולוציוני שמאפשר התייחסות בעלת ערך לצורת החשיבה הישנה. להבנתי, כל השוואה בין הפרדיגמות המדעיות לבין ההלכה אינה מתאימה לבחינה של  השינויים ההלכתיים. בעולמה של ההלכה, גם הלכה שהתבטלה ואין נוהגים עוד כמותה  תישאר הלכה תקפה ממש כמו זו שהחליפה אותה, שהרי גם הלכות דחויות יכולות להיות מקור לפסיקה מאוחרת ביום מן הימים.

אביא דוגמה הלכתית אחת להמחשת שינוי פרדיגמטי בהלכה. לפי דין תורה האב רשאי להשיא את בתו בעודה קטנה מגיל שתים עשרה ללא נטילת רשותה. חז"ל אסרו על האב לעשות כן, כדי להבטיח שהבת תינשא רק כאשר היא יכולה להגיד "בפלוני אני רוצה". כדאי לשים לב לעובדה שלא מדובר רק בהזנקת מעמדה האישי של נערה יהודייה, אלא גם בביטול מושג העבדות ביחס לאישה! מדובר אפוא בשינוי פרדיגמה הלכתית המנוגד לדין מפורש במקרא. למרות התקדמות זו, הצביעו בעלי התוספות על הצורך לחזור, בזמנם, בתקופה הקשה שבאה בעקבות הרדיפות ומסעי הצלב, לדין התורה המקורי, כלומר, להשיא ילדות קטנות על פי שיקול דעת האב. הטעם לכך היה החשש שאם ימתינו עד שתתבגר לא יהיה עוד סיפק להעניק לה נדוניה ואז "תשב בתו עגונה לעולם" (קידושין מא ע"א, תוספות ד"ה אסור לאדם). אף שחז"ל ביצעו שינוי פרדיגמטי בתפיסת מעמד הנערה, חכמי התוספות ראו לנכון, בשלב היסטורי אחר, לסגת לדין המקורי מסיבות כלכליות-חברתיות מוצדקות ביותר. אין ספק שבעניין זה הפרשנות הערכית שעליה רמזנו לעיל מעניקה את הפשר הסביר ביותר לדרך פעולתם של חכמי ההלכה.

בסוף הספר מובא רב שיח בנושא "השקפת עולם ושינוי הלכתי". זהו דיון חשוב מכיוון שהוא  מעלה נושא  מרכזי בפילוסופיה של ההלכה. רוזנק מעלה מספר שאלות לדיון: "עד כמה נכונה הטענה ששיח ההלכה אינו מושפע ממערכות חוץ הלכתיות?… האם ניתן למצוא מפתח בלעדי, שעל פיו ניתן להבהיר את מהלך השיח ההלכתי ואת שיקול הדעת ההלכתי?". על שאלות אלו מבקשים לענות מספר הוגים חשובים העוסקים במקצועות היהדות לגוניהם.

פרופ' אבי רביצקי הציג עמדה שלפיה בכל אסכולה הלכתית קיימים רעיונות-על המכוננים את האידיאולוגיה שלה. גם לקבוצות הרדיקליות ביותר באורתודוקסיה, המציגות דבקות קיצונית  בהלכה הכתובה, יש רעיונות-על שהן עמדות חוץ-הלכתיות המעצבות את כל השיטה כולה. מכאן נגזר תפקידו של הרב הפוסק בנוגע להלכה היום-יומית. הרב הפוסק אינו רק משפטן או מחנך, אלא בעיקר מנהיג שיש לו אחריות כלפי שאלות הנוגעות לתיקונם של היחיד והקהילה ודאגה לשלומה של החברה כולה. מסיבה זו, למנהיג ההלכתי יש יכולת לסטות מן המסלול ההלכתי הרשמי, בשעה שהוא חש כי אין לאל ידה של ההלכה להשיג את התכליות הנדרשות.

פרופ' דוד הרטמן הדגיש את המערכת הערכית המתלווה לכל פסיקה הלכתית. מערכת זו אינה עוסקת רק ברווחת האדם שכלפיו באה הדרישה ההלכתית, אלא גם בתחום תודעתו והזדהותו של האדם עם אותה דרישה דתית שהוא נדרש למלא. הרטמן הצביע על תפקידה של האגדה, אשר עוסקת לא רק בפסיכולוגיה של האדם המבצע את ההלכה כי אם גם בזהותו הדתית, ובמקרה של גיור גם בזהותו הלאומית של המתגייר. הרטמן מטעים שבעתות משבר, כאשר לנוכח קשיי הקיום הרוחני והפיסי נדרשת הפעלת שיקולים חינוכיים קיומיים על ידי פוסק ההלכה, ניתן לזהות טשטוש גובר והולך בגבולות שבין ההלכה והאגדה.

פרופ' דוד הלבני הצביע על כך שההלכה משתנה בעקבות שינויי המציאות. "השינוי של המציאות הוא שדורש את השינוי בהלכה, והוא אינו מותיר ברירה בידיו של הפוסק". הסיבה לעובדה שבזמננו נעדרים שינויים אלו לא נובעת ממחסור בכלים הלכתיים אלא מסירובם של הפוסקים לנצלם. הלבני גם עורך השוואה בין השיפוט החילוני לבין הפסיקה ההלכתית: "השיפוט החילוני יודע ויכול לשנות את עמדותיו לפי חוות דעת ושיקול דעת. את ההלכה כאמור איננו משנים אלא אם כן יש בידינו מקור המאפשר זאת". וכאמור, לדעתו אין מחסור בכלים, אלא חסרה נחישות בקרב הפוסקים להשתמש בהם.

ספרו של רוזנק, שלפחות לפי כותרתו אמור היה להיות ספר נוסף בסדרת הפילוסופיה של ההלכה, ממעט לעסוק דווקא בנושא זה. בחלק ניכר ממאמריו הקשר עם הפילוסופיה של ההלכה הוא עקיף ולעתים אפילו קלוש. להצדקת שיטתו, ניתן להצביע על גישה רב-תחומית שבה נעלמות המחיצות ונפרצים הגבולות המגדירים תחומי ידע נפרדים. ספר זה אכן מציג  הקשרים בין-תחומיים רבים היכולים להעשיר את הקורא בתחומים רבים ומגוונים. אף שדיסציפלינות אלו עשויות לסייע בחקר ההלכה, ניתן לומר שרבגוניות הספר מקפחת במידה רבה את נושאו העיקרי. לטעמי היה מקום למאמרים רבים יותר בתחום הפילוסופיה של ההלכה. זהו תחום חדש יחסית שטרם מוצה והוא מותיר בקעות רבות להתגדר בהן. נראה שבמקרה זה לא נשמר האיזון בין מרכז ושוליים, והשוליים כבשו את המרכז. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011