המקרא נותן רמזים סותרים, וחכמים פירשו אותו בראשונה כך ואחר כך אחרת. עיון במהותו של ראש השנה, בעקבות השופר והחצוצרות, המלחמה והתענית

בשונה ממועדים אחרים, שבהם מסבירה התורה את משמעותו של היום, ביחס לראש השנה התורה נמנעת מלהבהיר מה אופיו. לדוגמה, חג הסוכות מוסבר בתורה, הן מבחינת חובותיו – "בסוכות תשבו שבעת ימים", והן ביחס למטרתו: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל…", וכך גם חג המצות, חג השבועות ויום הכיפורים. בכולם מלמדת התורה מה צריך לעשות באותו יום, ומה אופיו של היום. על יום התרועה החל בראש החודש השביעי התורה אינה מסבירה דבר, לא ביחס למצוות היום ולא ביחס למשמעותו של היום, ודי לה בציונו כ"יום תרועה" (במדבר כט) או "זכרון תרועה" (ויקרא כג). מנקודת המוצא המעורפלת הזו יצאה התורה שבעל פה, שמנסה לפענח את משמעותו של יום התרועה מהשוואתו לפרשיות אחרות בתורה.

אדנות היובל, זעקת המלחמה

בשני מקומות מצווה התורה להריע. הראשון הוא פרק כה של ספר ויקרא, ביחס לשנת היובל:

והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש
ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם.

וקידשתם את שנת החמישים שנה
וקראתם דרור בארץ לכל יושביה…

שלא כמקובל לחשוב, עיקרה של שנת היובל אינו בתיקון החברה, אלא בקביעת היחס הנכון בין העולם לבין א-להים. הסיבה לכך שהקרקעות חוזרות לבעליהן ביובל היא ש"הארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". הבעלות, המתבטאת בזכות המכר של הקרקע על ידי בעליה, מוגבלת על פי התורה. יורש הנחלה אינו בעלים אלא צמית של האדון, שמתיר לו למכור קרקע לתקופה מוגבלת. למרבה האבסורד, אם כן, חזרת האדמות לבעליהן המקוריים מבטאת את העובדה שאין מדובר בבעלות אמיתית. אדוניה של הקרקע הוא א-להים, וישיבתנו עליה אינה אלא ישיבתו של האריס, הכבול לאדמתו ואינו יכול להיפטר ממנה לעולם.

גם שחרור העבדים מוסבר באופן דומה: "כי לי בני ישראל עבדים… עבדי הם… לא ימכרו ממכרת עבד". הסיבה שעל האדון לשחרר את עבדיו ביובל אינה הרצון לאפשר להם חיים של בני חורין, אלא העובדה שאדנותו של הקב"ה עליהם קודמת לאדנותו של האדון האנושי, ועבדות עולם אנושית תעמוד בסתירה לעבדות האמיתית, עבדות העולם לא-להים.

אם כן, שנת היובל היא שנה שבה באה לידי ביטוי מעשי אדנותו של הא-ל בעולם. פתיחתה בשופר תרועה, כמאמר הכתוב, מתפרשת ככל הנראה כהכרזה על הופעתה של אדנותו המלאה של ה' בעולם. בכך יש דמיון רב לעליית הא-להים על כיסא מלכותו בתהלים מז: "עלה א-להים בתרועה, יי בקול שופר".

אולם, זו אינה מצוות התרועה היחידה המופיעה בתורה. פרשת החצוצרות, המופיעה בפרק י' של ספר במדבר, כוללת אף היא מצוות תרועה. בסיומה של הפרשה מופיעים שני פסוקים העוסקים בתרועת החצוצרות שאחרי ימי המדבר:

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם
והרעותם בחצוצרות
ונזכרתם לפני א-להיכם ונושעתם מאויבכם.

וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם
ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם
והיו לכם לזיכרון לפני א-להיכם…

החצוצרה מהווה כלי זיכרון לפני ה', אולם שימו לב להבדל בין תקיעות החצוצרה לבין התרועות. תרועות החצוצרות קשורות למלחמה, והן מאפשרות לנו להיזכר לפני ה', ובכך להיוושע מאויבינו.

לעומת התרועה, התקיעה תלווה את הקרבנות בימי מועד ושמחה ותבטיח את היותם של הקרבנות לזיכרון לפני ה'. התרועה בחצוצרה מציינת צרה, מלחמה, ואילו תקיעה בחצוצרה מציינת שמחה וחג.

השוואה בין שתי פרשיות התרועה, ביובל ובחצוצרות, מלמדת על הבחנה בין תרועת השופר לתרועת החצוצרות. תרועת השופר מופנית אל הארץ, "תעבירו שופר בכל ארצכם", ומכריזה על  אדנותו של א-להים. תרועת החצוצרות, לעומתה, מופנית כלפי מעלה, ומבטיחה את העלאת זיכרוננו לטובה לפני ה' בעת מלחמה.

הכרעה ראשונה

כשהתורה שבעל פה מנסה להקיש ממצוות התרועה שבתורה ל"יום התרועה" שבאחד לחודש השביעי, היא צריכה להכריע הכרעה עקרונית לגבי אופיו של אותו יום. האם הוא קשור לשופר התרועה של היובל, ובהופעת אדנותו של ה' בעולם, או שהוא קשור לחצוצרות התרועה של המלחמה; ואם כן, מה משמעותו של מקרא-קודש שמצוות יומו היא להריע בחצוצרות מלחמה?

מן המקורות שבידינו ניכר כי ההכרעה המהותית הייתה בכיוון הראשון, ויום התרועה נתפס כקשור לרעיון של שנת היובל. הראיה הפשוטה לכך היא שתרועת השופר ולא תרועת החצוצרות נקבעה כמצוות היום. השופר של ראש השנה היה בתחילה שופר "מלכותי", ישר, של יעל, ופיו היה מצופה זהב. כך שנינו במשנת ראש השנה (ג, ג-ד) העוסקת בסדרי התרועה במקדש (בבית המקדש הייתה התרועה בדרך כלל תרועה משותפת, בשופר ובחצוצרות, וההבחנה בין "זמן חצוצרות" ל"זמן שופר" הייתה במיקום הכלים ובאורך התרועה שלהם):

שופר של ראש השנה של יעל פשוט
ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין;
שופר מאריך וחצוצרות מקצרות – שמצוות היום בשופר.

בתעניות בשל זכרים כפופין
ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע;
שופר מקצר וחצוצרות מאריכות – שמצוות היום בחצוצרות.

יש כאן הבחנה ברורה בין ראש השנה, ששופרו "מלכותי", כאמור, ומצוות יומו בשופר, ובין תרועות התענית, שמצוות יומה בחצוצרות, ושופרה כפוף ומוכסף, שופר של צרה.

וכך גם הברכות המיוחדות לראש השנה. אלה נפתחו בברכת המלכויות, בניגוד לימי התענית, שבהן הברכות המיוחדות לא כללו את ברכת מלכויות ונפתחו בברכת הזיכרונות (ראה תענית ב, ג).

בכך הושווה תוכנו ואופיו של ראש השנה לזה של יום הכיפורים של שנת היובל: "שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות" (ר"ה, ג, ה). גם מניין הקולות בראש השנה, ואף המבנה הבסיסי של "תקיעה-תרועה-תקיעה", נלמד על ידי רבי עקיבא מצירוף פסוקי ראש השנה ויום הכיפורים של יובל זה לזה.

ברור, אם כן, שההכרעה הראשונה, התשתיתית, ביחס לראש השנה היא שראש השנה הוא "שנת יובל" בזעיר אנפין. כפי ששנת היובל מכריזה על אדנות ה' בעולם, גם ראש השנה מוקדש לאדנות ה' בעולם. יום התרועה הוא יום המלכה, ובאופיו – תרועות שופר ותפילות המבטאות מלכות – הוא זהה לפתיחתה של שנת היובל. יום התרועה הוא יום מלכותו של ה', ובתרועת השופר אנו מכריזים על כך.

הכרעה שנייה

אולם יש לשים לב שהיבט הזיכרון שבראש השנה, המצוי בביטוי "זיכרון תרועה", אינו מטופל במה שתיארנו עד כה. ייתכן כי תשומת הלב לצירוף התרועה לזיכרון, המתקשר לפרשת החצוצרות דווקא, יצרה התפתחות פרשנית המופיעה לעינינו החל מהמאה השנייה לספירה.

ר' ישמעאל, למשל, לומד את המבנה "תקיעה-תרועה-תקיעה" מחצוצרות התרועה ולא משנת היובל. לתקופה זו, לפי המצוי בידינו, שייכת הדעה שראש השנה הוא יום הדין. ראש השנה מקבל מימד מאיים, המתקשר, לדעת הרמב"ן, לעובדה שתרועה המעוררת את זיכרונו של ה' מצויה בתורה דווקא בעיתות מלחמה. לפי התפיסה הזו תפקיד התרועה ביום התרועה הוא לסייע לנו ביום הדין, כפי שהיא מסייעת בעת מלחמה. ברגעים הקשים של ראש השנה, בעיצומו של הדין השמיימי, עולה התרועה ומביאה לכך שה' יזכור אותנו לטובה גם בשבתו על כסא הדין.

לאמתו של דבר, מיצויה של השיטה הזו היה מחייב תרועת חצוצרות בראש השנה, אולם מכיוון שהיסטורית כבר נקבע אופי "יובלי" לראש השנה, וכבר נהגו במקדש ש"מצוות היום בשופר", לא שינתה הפרשנות ה"דינית" את הנוהג הקיים. עם זאת, אצל ר' יהודה, מחכמי אמצע המאה השנייה, אנו מוצאים את התביעה להבחין בין השופר של ראש השנה לשופר של היובל, ולהריע בראש השנה בשופר כפוף: "רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים" (ר"ה ג, ה)

ראש השנה ממשיך להיות יומו של השופר, אולם השופר משתנה, בהתאם לשינוי באופיו של היום; שוב אין הוא השופר המלכותי, הישר והמהודר של היעל, כמו ביובל, אלא שופר כפוף, המציין צרה ותחינה, כמו בתעניות.

לא בנקל התקבלה התפיסה הזו בין החכמים. שאלת אופיו של ראש השנה עמדה במרכזם של דיונים בין תנאי המאה השנייה. היו שדחו את הפרשנות הזו על הסף, בטענה שאין מועד מסוים שבו הקב"ה שופט את עולמו. הדין הא-להי מלווה את העולם יום יום, שעה שעה, ולכן אין מקום לציין את ראש השנה כיום הדין. צריך לזכור שהקביעה כי ביום מסוים, או – בווריאציה תנאית אחרת – במספר ימים, חותך הקב"ה את גורלו של העולם, פוגעת באמונה הפשוטה כי ניתן לפנות אל הקב"ה בכל רגע ורגע. הבבלי מביא הסתייגות זו בשם רב יוסף, הטוען כי תפילתנו היומיומית על חולים וזקנים נובעת מתפיסתנו כי אין יום דין קבוע, אלא הדין משתנה בכל עת.   

אפילו במשנה, שקיבלה את התפיסה האומרת שראש השנה הוא יום הדין, נשמר הד קולה של התפיסה הראשונה, שראש השנה אינו יום דין. עיון קל במשנת ראש השנה א, ב מגלה כי המשנה מורכבת משני רבדים:

בארבעה פרקים העולם נידון

בפסח על התבואה

בעצרת על פירות האילן

בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם

ובחג נידונין על המים.

 גם בלי להתייחס לתוכנה של המשנה, ניכר לעין כי ראש השנה יוצא דופן ברשימה הזו: המקצב האחיד שקיים בשלושת הרגלים "נשבר" בראש השנה. הניסוח ארוך ומסורבל יותר, הוא כולל פסוק לראיה, ומנוסח "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו…" ולא "בראש השנה על…" כשאר חלקי המשנה. הסיבה לכך היא שהמשנה המקורית כללה רק שלושה ימי דין חקלאיים, שלושת הרגלים,  ואילו ראש השנה לא נתפס בה כיום דין. מאוחר יותר, כשהופיעו הדעות התנאיות הסוברות שראש השנה הוא יום הדין בה"א הידיעה, נוספה השורה הזו, ללא התאמה ניסוחית למשנה המקורית (בדומה לכך ניכרת שכבה מאוחרת גם בברייתא שבתוספתא ר"ה א יב, ובבבלי טז ע"א).

כידוע לנו, בסופו של דבר התקבלה העמדה הזו, וראש השנה קיבל את אופיו כיום דין, בנוסף להיותו יום מלכות. יתר על כן, דומה שאף שמערכת התפילות של ראש השנה מדגישה בעיקר את המלכות שבראש השנה, הרי ההתפתחות ההיסטורית מאז המאה השלישית לספירה היא בכיוון מובהק של הדגשת המימד ה"דיני" של ראש השנה, שבמידה רבה דחה את המימד המלכותי שלו. כמעט כל המרקם של ראש השנה ספוג בתפיסה הזו, החל מן הניסוח הסופי של ברכת הזיכרונות, דרך המשמעות שניתנה לתקיעות השופר כמעוררות את העם לתשובה או כמי שגורמות לקב"ה לקום מכיסא הדין ולשבת על כיסא הרחמים, דרך הרצף הכבד שמראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, רצף שראש השנה כיום הדין תופס בו מקום מרכזי, ועד המנהגים העממיים הרבים הנושאים את חותמה של יראת הדין והציפייה אל הבאות.

הערת סיום

לא פעם, כשלימדתי את הדברים האלה, נשאלתי על ידי השומעים מה היא, אם כן, האמת. האם השכבה הראשונה של התורה שבעל פה דייקה, ואם כן, ראש השנה אינו יום הדין, או שמא צודקים הסוברים שראש השנה הוא יום הדין, ואז, כך נשאל, מדוע הדבר מתברר רק במאה השנייה לספירה? ומה עשו יהודים קודם לכן? השאלה הזו, הנכונה ביחס לכל נושא הלכתי שיש בו התפתחות, ובמילים אחרות לכל נושא הלכתי, כבדה מאוד.

כשלעצמי אני מאמין שהאמת היא פועל יוצא של מה שאנחנו מפרשים. כשהתורה שבעל פה קבעה שראש השנה הוא יום מלכותו של הקב"ה בעולם – היה ראש השנה יום מלכות ותו לא, ואחרי שקבעה שראש השנה הוא יום הדין – החל הקב"ה לדון את עולמו בראש השנה. לכן גם אין טעם לדבר על חזרה למשמעות ה"אמיתית" של ראש השנה, דיבורים הנשמעים במחוזותינו, ומכוונים בעיקר להדגשת המימד המלכותי של ראש השנה על פני מימד הדין, הנתפס כ"חרדי" יותר. אין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, וזו התעצבה לאורך דורות רבים, והמכלול המעוצב הזה הוא ראש השנה של הקב"ה, שבלולים בו הדי מלכות וקולות דין, מלכויות זיכרונות ושופרות.

 הרב ד"ר חיים בורגנסקי הוא רב היישוב מצפה הושעיה ואיש המחלקה לתלמוד בבר-אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011