הדתיות של הדור הזה מאופיינת בחוסר ביטחון עצמי ובחיפוש מתמיד אחר האמת התורנית ה'אותנטית'. החיפוש הזה עקר ומוליד עיוותים, כי מהותה של המסורת היא זרימה מתוך אמון בחוליה הקודמת

צילום: מרים צחי

א

למה כל כך הרבה אנשים מסרבים לאכול במטבח של אִמם? למה הרבנים הליטאים כל כך זקֵנים? ולמה בשבת-מברכים תמיד יימצא מי שינופף בסידור ויצעק שחייבים לומר (או שאסור לומר) "אב הרחמים" – כנגד מנהג הקהילה המקומית?

בכל הדורות חשו יהודים שכדי להיות יהודים טובים יותר הם צריכים להיות דומים ככל האפשר לסבים שלהם. דורנו הוא הדור הראשון שבו יהודים מרגישים שכדי להיות יהודים טובים – אסור להם להיות דומים לסביהם. התחושה הזו היא חדשה מאוד בעולם היהודי, ומבטאת אופי חדש בתכלית של הדור הזה, וגם חזון רוחני שונה.

אני מניח שכל אחד מהקוראים מכיר אנשים שאינם מסכימים לאכול אצל הוריהם, מסיבות דתיות. אינני מדבר על החוזרים בתשובה, אלו שבמטבח בית הוריהם מבשלים שרימפס בחלב אמו. אני מדבר על אנשים שגדלו בבית דתי, ובכל זאת לא נוח להם לאכול שם. לפעמים הם מסכימים לאכול בבית הוריהם, אחרי שאלו הכשירו את כל המטבח מהחל ועד כלה, ומעתה הם מכניסים לתוכו רק מוצרים עם פלומבה של בד"ץ ישושום נפתלי. נסו לשאול את סביכם כמה אנשים שסירבו לאכול בבית הוריהם הם הכירו. אני מעז להניח שהתשובה תהיה אפס.

המטבח הוא המקום האינטימי של המשפחה. חיילים תמיד מספרים איך הם מתגעגעים ל"אוכל של אמא". משום כך, ההחלטה לא לאכול בבית היא החלטה דרמטית, שנושאת מטען רגשי עמוק. במרבית המקרים אין להכרעה הזו הצדקה הלכתית ברורה. המטבח הממוצע של משפחה דתית בימינו כשר לא פחות, ואולי יותר, ממטבח של משפחה יהודית לפני מאתיים שנה. בשולחן ערוך יש דיונים ארוכים על דינו של סיר חמין שנפלה לתוכו טיפת חלב, או זבוב, או שומן חזיר. הרווחה הכלכלית של ימינו מאפשרת לנו לזרוק מאכלים כאלו בלי הרהור שני. יש לנו גם שתי מערכות נפרדות לחלוטין של כלים לחלב ולבשר, מה שלא תמיד היה לאבותינו.

כמעט תמיד אפשר למצוא דרך להתיר לאדם לאכול בבית הוריו, שהם שומרי מצוות; וזאת גם כאשר האֵם אינה בקיאה בש"ך על יורה דעה. השאלה היא האִם אכן רוצים למצוא את הדרך להתיר. ההצהרה "אני לא אוכל אצל ההורים שלי" לא באמת עוסקת באוכל. היא אומרת משהו משמעותי הרבה יותר: "אני לא בוטח בעולם הרוחני של ההורים שלי". אני רועה במטבחי זרים.

ב

בדורנו נוצר שבר בתודעת המסורת היהודית. אנשים הפסיקו לבטוח בעולם הרוחני שקיבלו מהוריהם ומסביהם. התופעה הזו אינה מאפיינת רק את הציונות הדתית. למה החרדים של ימינו מקפידים על לבוש המבדיל אותם מכל קבוצה אחרת? הורי סבינו, שגדלו במזרח אירופה, מעולם לא הקפידו על המדים השחורים שלובשים אחינו החרדים. אבל כשאין ביטחון עצמי, מחפשים כל דרך להרגיש מיוחדים. אם אתה לא נראה כמו אדם רגיל, אולי זה אומר שאתה נראה יותר יהודי. קל מאוד לבלבל בין שונות לאותנטיות.

נדמה שגם האובססיה החרדית להפרדה טוטלית בין נשים לגברים קשורה באותו מניע נפשי. החרדים מרגישים חוסר ביטחון מוחלט במנהגים של החברה העכשווית. הם מנסים לשחזר חברה יהודית אוטופית, שהתקיימה באיזה "פעם" לא מוגדר. באופן פרדוקסלי, התוצאה היא סחרור מתעצם והולך של נורמות קיצוניות ומחמירות, שלא התקיימו מעולם בשום חברה ריאלית. האם אבותינו במזרח אירופה היו מקצים כרכרות נפרדות לגברים ולנשים? האם היו מקצים שעות נפרדות לנשים ולגברים במכולת? המרדף אחר החברה היהודית האותנטית מביא ליצירת נורמות מסולפות, שמעולם לא התקיימו בחברה יהודית ממשית כלשהי.

למה כל גדולי הדור הליטאים הם כל כך זקנים? הרב אלישיב, שה' יאריך ימיו, כבר עבר את גיל מאה. הרב שטיינמן, הנחשב שני בהיררכיית הרבנים הליטאים, קרוב מאוד לגיל זה. החרדים אומרים שבכל הדורות העריצו היהודים דווקא את הרבנים הזקנים, שצברו הרבה חכמה ודעת. אבל הרב אלישיב היה מגדולי הדור כבר לפני חמישים שנה. למה ההכרה הציבורית בבכירותו חיכתה עד שגילו יגיע לשלוש ספרות? גדולי הדור של יהדות ליטא לפני מאה שנה זכו למעמד בכורה ציבורי כבר בשנות הארבעים לחייהם. מה נשתנה? נדמה שהחרדים, בדומה לנו, איבדו את ביטחונם באורח חייהם. הם מחפשים עוגן בקהילות של "אז". רק "גדוילים" שכבר חיו "אז" יכולים לייצג בעיניהם את היהדות הנאמנה.

ג

מדוע לפתע החלו אנשים לחוש שהיהדות שקיבלו בבית הוריהם ובקהילתם אינה היהדות האמיתית? אפשר להעלות כמה סיבות אפשריות. הגורם הראשון הוא החילון. תופעת החילון, שהגיעה לשיאה באמצע המאה העשרים, יצרה לעתים קרובות נתק אמיתי. יש משפחות רבות שהתרחקו מהחיים הדתיים, וצאצאיהן שוב אינם יכולים לסמוך על מסורת אבות ואמהות. החוויה הזו מקרינה גם על אלו שמשפחתם מעולם לא התרחקה מחיים של תורה ומצוות. אין לנו הביטחון הפשוט שהיה לסבי-סבינו, שידעו שקהילותיהם הן "קהילות הקודש".

הגורם השני, המשפיע אולי יותר, הוא השואה. בארצות ערב התקיימו קהילות יהודיות עתיקות ומפוארות, אך במאה העשרים אירופה היא שהייתה המרכז היהודי הגדול והדומיננטי בעולם, ללא עוררין. חורבן קהילות אירופה העתיקות חולל תחושה עזה של משבר ואובדן הרצף. בביתי אני מחזיק סידור "כמנהג ק"ק פפד"מ". הסידור הזה, שבשביל אבותיי ייצג את המסורת החיה של תפילתם וחייהם הרוחניים, הפך היום למוצג ארכיאולוגי. עם חורבן קהילת קודש פרנקפורט דה-מיין, נחרבו גם מנהגיה. הרצף נקטע, הביטחון אבד.

התחושה הזו משפיעה גם על אלו שמשפחתם לא סבלה מהשואה. למעשה, אובדן הביטחון העצמי מתבטא בכל המגזרים של הציבור הדתי: אצל ליטאים וחסידים, אצל חרדים וסרוגים, אצל אשכנזים וספרדים. בכל מגזר מתבטא אובדן הביטחון באופן שונה במקצת. אך דומה ששום ציבור לא חמק ממנו.

ד

אינני יודע האם הסיבות שהזכרתי הן אכן אלו שגרמו לאובדן הביטחון העצמי הרוחני. כך או כך, אנו נתקלים בתופעה שהיא כנראה חסרת תקדים: חוסר אמון מוחלט כלפי החיים הדתיים הנוהגים בפועל, וגישוש מתמיד אחרי החיים הדתיים "האותנטיים", "האמיתיים". לדור שלנו אין שום ביטחון עצמי ביהדותו. העובדה הזו מבדילה את הדור הנוכחי מכל הדורות שקדמו לו. המחסור בביטחון עצמי מוביל את בני הדור הזה לרדיפה אינסופית וחסרת סיכוי אחרי האותנטיות. הם מחפשים את החיים היהודיים האותנטיים; אלו שאין לנו, אבל אולי פעם היו.

המהלך הזה הוא שגוי ואף הרסני. נסו לחשוב על נהר השוצף ממקורותיו שבמעלה ההר, וזורם כך במשך מאות או אלפי קילומטרים. לפתע מחליטות טיפות צעירות בתוך הזרם שהנהר סטה מן הכיוון הראוי. דבר כזה, כידוע, אכן יכול לקרות. מה כדאי לעשות? יש אינדיקציות מהו הכיוון שאליו כדאי לזרום. אפשר לבדוק את הגובה, את רוחות השמים. בעיקר כדאי להתחשב בכיוון הזרימה עד כה, שכן בגלל חוקים גיאולוגיים הנהר אינו יכול לסטות ממסלולו במידה משמעותית. אך הטיפות הנמהרות אינן מסתפקות בכך. הן מחליטות לעשות סיבוב של 180 מעלות, ולחזור "אל המקורות". רק שם יש חיי-נהר אותנטיים. האם הנהר יכול לחזור ולטפס אל ההר שממנו בא? האותנטיות אינה נמצאת בחזרה לאחור, אלא בהמשך הזרימה לפנים.

הרשו לי עוד משל. חִשבו על אדם, המגלה בשלב מסוים של חייו שהוא אינו חי חיים אותנטיים. הגילוי הזה, כידוע, אינו כה נדיר. בגיל מסוים עשוי אדם לחוש שהוא עסוק בהגשמת חלומותיהם וציפיותיהם של אחרים, והגיע הזמן שיחפש את דרכו שלו. אך מה אם אותו אדם יגיע למסקנה שההתנהגות האותנטית האחרונה שלו הייתה בגיל שבע – וממילא כדאי שיחזור לגיל זה? מה נאמר על אדם מבוגר הלובש מכנסיים קצרים ומסתפק במשפטים של שמונה מילים?

הרדיפה אחרי האותנטיות כרוכה בדרך כלל בחזרה לעבר מדומיין. נערי הגבעות תורמים את הווריאציה שלהם למהלך הזה, בטענה שחיים יהודיים אותנטיים הם חיים חקלאיים. זהו ניסיון לשחזר את גיל שבע של עם ישראל. אכן, יעקב אבינו היה רועה צאן ולא רואה חשבון; אך זאת לא משום שיהודים חייבים לבוסס בגללי עזים, אלא משום שבאזור ארם נהרים אפשרויות התעסוקה לבוגרי חשבונאות היו מצומצמות למדי. אין כמובן פסול בעיסוק בחקלאות; אדרבה. אך זאת בתנאי שמקבלים את ההנחה שאפשר לחיות חיים יהודיים אותנטיים גם במשק מודרני, שמעט מאוד עוסקים בו בחקלאות, והרבה יותר בתעשייה ובעיקר בשירותים. הנהר היהודי ממשיך לזרום.

האם הייתה בעבר הרחוק איזו תקופה של אידיליה רוחנית, תקופה של אורח חיים יהודי מושלם, שאליה עלינו לחזור? האינסטינקט הדתי מעריך את העבר, וכך צריך להיות. אך לצד זאת כדאי לזכור שגם ימי קדם לא היו גן עדן רוחני. תמיד היו (ותמיד יהיו) שגיאות וחטאים, סטיות מן הדרך והתלבטויות נוקבות.

רבים רואים את ימי דוד ושלמה כאוטופיה של עוצמה רוחנית, מדינית וכלכלית. אך הבה ניזכר בדברי הכתוב על הפסח שעשה יאשיהו: "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה" (מל"ב כ"ג, כב). דברים דומים נאמרו בנוגע לחג הסוכות שנחוג בימי עזרא: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי וישבו בסכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא" (נחמיה ח', יז). כבדרך אגב אנו לומדים שבימי דוד ושלמה לא חגגו בני ישראל את פסח וסוכות כהלכתם. ומה לגבי שאר החגים? ומה בנוגע לשאר הלאווין והעשין? איננו יודעים; אך אנו יכולים להניח שגם להם היו הצרות הרוחניות שלהם. העבר הרחוק אינו יכול לשמש בשבילנו מופת אידילי של חיים יהודיים מושלמים.

כשלא מחפשים את האותנטיות בעבר הרחוק, מחפשים אותה בספרים. יש הרבה סיבות לשפע העצום של ספרי הלכה-למעשה שנכתבים בדורנו. גם זו תופעה שאין לה תקדים בהיסטוריה היהודית. זו ודאי תופעה מורכבת מאוד, שיש לה היבטים חיוביים ושליליים כאחד. אני מעז להציע כאן רק סיבה אחת לתופעה. ממו"ר הרב עמיטל שמעתי פעם על נין של "החפץ חיים", שסירב לעשות קידוש בגביע של סבו הגדול. "אין כאן כשיעור", טען הנין. אם הסיפור הזה אכן היה ונברא – מוטב, אך אם לא – כל אחד מן הקוראים מכיר סיפורים אמיתיים הדומים לו. בני דורנו אינם בוטחים במסורת החיה של משפחתם. הם מחפשים את התשובות בתוך הספרים; כביכול, שם יגלו את אותו גרעין חמקמק של "יהדות אותנטית". ועל זה אמר הרב עמיטל, שהוא מקווה שהאדם שיכתוב את הספר "הלכות אשר יצר השלם" לא יהיה אחד מתלמידיו. גם אם הקהילה נוהגת מימים ימימה לומר "אב הרחמים" או "ותערבנה", תמיד יימצא מי שיחפש בסידור או בלוח, לבדוק אם אנחנו נוהגים כראוי.

דבריי אינם זהים לטענה הרווחת שהדור הזה מחפש "חוּמרוֹת". אובדן הביטחון מביא להרבה חוּמרות, אך גם להרבה "קוּלוֹת". אלו שמנסים לחפש היתרים הלכתיים למנייני תפילה "שוויוניים", שבהם נשים קוראות בתורה ועוברות לפני התיבה, מבטאים צד אחר של אותה תופעה עצמה: זניחה של מסורת אבותינו החיה לטובת יהדות מדומיינת, סינתטית, שמקורה בספרים ולא בחיים. אפשר למצוא היתרים דחוקים למניינים כאלו מתוך עיון במתמטיקה של ההלכה, ביהדות של ספרים. אך הם מבטאים נתק גורף ממסורת היהדות החיה של סבינו וסבותינו.

ה

יש להודות שמחפשי האותנטיות הליברליים הם מיעוט. אובדן הביטחון העצמי משפיע בעיקר בכיוון של חזרה למסורת עבר מדומיינת, שהיא בדרך כלל נוקשה ומחמירה יותר. איך יוצרים את הדמות הדמיונית של המסורת היהודית האותנטית? הרי אי אפשר לשאול את הסבתא, כי לא מאמינים לה.

צריך לזכור שהמחפש אחר האותנטיות הוא משוחד. הוא לא יאמין אם יגלה שהמסורת היהודית האותנטית היא מורכבת, מעודנת ומתוחכמת. הוא מניח שהתחכום והעידון הם תוספת מאוחרת. הרי זו נטייה אנושית בסיסית, להאמין שהעולם מתפתח מהפשטות אל התחכום. אלא שכאשר מיישמים את הכלל הזה גם בנוגע לעולם הדתי, מתעוררת בעיה אמונית לא קטנה. האם ייבצר מה' להנחיל לנו תורה שמראשיתה הייתה מעודנת, מפוכחת ומורכבת? ובכל זאת, הנטייה היא לחשוד בכל עמדה יהודית שמצטיירת כאינטלקטואלית מדי, כמתוחכמת מדי או כמעודנת מדי. לכן נוטים מחפשי האותנטיות לאמץ עמדות רוחניות פשטניות ולא מהוקצעות.

ניסוח עמדות רצחניות כלפי גויים הוא ביטוי מובהק של תופעה זו – מרדף נואש וחסר ביטחון אחרי אותנטיות מדומיינת. כל עמדה מורכבת יותר או מרוסנת יותר מתויגת מיד כ"מוסר נוצרי". לאמור: מה שמעודן, מה שמורכב, מה שרגיש – לא יכול להיות יהודי-אותנטי; הוא חייב להיות תולדה של השפעה חיצונית.

במקרים רבים מקורות קדומים אכן מציגים (על פי קריאתם הפשטנית) עמדות נוקשות מאוד. מקורות מאוחרים יותר (וכן מנהגים) מרככים את העמדות הללו, ומציגים קריאה מתוחכמת ומעודנת יותר במקורות היסוד. דילוג על הפרשנות המרככת וחזרה לקריאה הפשטנית של המקורות הקדומים מביאים למה שמכונה בלעז "פונדמנטליזם" – חזרה ל-fundamentals, ליסודות. מהלך כזה נובע מחשדנות כלפי הרבדים שנוספו מאז, ובעיקר – מחשדנות כלפי אורח החיים הנוהג היום; החשדנות הזו מובילה לניסיון לשחזר אורח חיים קדמון ואותנטי.

בעבר לא מצאנו מגמה כזו אצל חכמינו. דוגמה פשוטה נראה בדברים שכתב הרמ"א על צער בעלי חיים: "מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים. ומכל מקום העולם נמנעים, דהוי אכזריות" (רמ"א, אבן העזר ה', יד). ההלכה מתירה למרוט נוצות מאווזים בעודם בחיים, אך המנהג המקובל היה להימנע ממעשה כה אכזרי. המנהג ריכך את שורת הדין הנוקשה. הפוסקים קיבלו את המנהג שמביא הרמ"א ודנו בהרחבה בהיקפו ובהשלכותיו. איש מהם לא העלה את האפשרות שמדובר במנהג מסולף, שאינו יהודי אותנטי אלא הושפע מ"מוסר נוצרי".

לגבי מלחמות ישראל יש לנו כמעט רק מקורות עתיקים מאוד. במשך קרוב לאלפיים שנה יהודים מרטו נוצות, אך כמעט שלא נלחמו. לכן בנושא הזה נעדר כמעט כליל התיווך של פרשנות מאוחרת ומנהג מרכך. משום כך, השואפים לאותנטיות חוגגים בתחום זה: איש אינו מפריע להם לפרש באופן פשטני וגס את מקורותינו הראשוניים.

הרב קוק כבר הזהיר מסכנת הגישה הפונדמנטליסטית בנושא מוסר המלחמה. לא כל מה שנהגו אבותינו במלחמותיהם יכול להיות דוגמה בשבילנו: "וענייני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא יילחם, שאז היו מתקבצים כולם ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא, היה מוכרח מאוד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם צפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה" (אגרות הראיה א', אגרת פט, עמ' ק). גם הרב גורן כתב רעיון דומה: "בוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה. פרט לאותן מלחמות המצווה שנצטווינו במפורש בתורה בימי קדם 'לא תחיה כל נשמה', באשר גם האויבים נהגו אז באכזריות, ולכן החמירה נגדם התורה. ואין ללמוד מהן חס וחלילה על מלחמות אחרות ועל זמננו" (משיב מלחמה א, עמ' יד). אבל הרב קוק והרב גורן כנראה לא היו יהודים מספיק אותנטיים.

גיליתי שכאשר אני מתווכח עם הנוקטים עמדות רצחניות בנושא מוסר המלחמה, כל דבריי חולפים ליד אוזנם. הם פשוט אדישים לכל הוכחה תורנית עניינית. יש רק טענה אחת שמקפיצה אותם. כאשר אומרים להם שהם אלו שמושפעים מגישות חיצוניות, שהמוסר הרצחני שלהם הוא מוסר מוסלמי במסווה יהודי – אז הם מאבדים את שלוותם. כי מי שמוּנע בידי אובססיה לאותנטיות, אינו יכול להשלים עם החשד שהאותנטיות שלו היא מדומיינת.

ו

החיפוש אחרי האותנטיות אינו מביא לשמרנות. הוא מביא לריאקציה, שהיא כמעט ההפך משמרנות. השמרן רוצה להמשיך את ההווה; הריאקציונר בז להווה, ומנסה לשחזר את העבר. היהדות מאמינה במסורת, שהיא כמעט מילה נרדפת לשמרנות. איך עוברת המסורת מאב לבן? בדרך שבה למדנו להתנדנד בתפילה. כבר רבי יהודה הלוי כתב בספר הכוזרי שיהודים מתנדנדים בזמן תפילה ולימוד. הוא מתאר זאת כתופעה עתיקה ומוכרת. אני זוכר מתי ואיך למדתי לנסוע על אופניים. אבל מתי למדתי להתנדנד בתפילה? האם למדתי זאת מהספר "נדנוד בתפילה כהלכתו"? מי בעצם לימד אותנו לעשות זאת? פשוט חיקינו את הורינו. אפשר לומר שנדבקנו: מאב לבן, וממנו לבנו ולבן-בנו, כך במשך אלף שנה, ואולי יותר.

כך עובדת מסורת. כך אנו נדבקים מהורינו בחוויה דתית, ברגשות רוחניים, בעמדה נפשית כלפי הקב"ה וכלפי עולמו. מי שמסרב להיפתח לחוויה הזו מתכחש לכלי הבסיסי ביותר לשימור הרצף היהודי. יעקב אבינו קורא לקב"ה: "הא-לוהים אשר התהלכו אבותי לפניו" (בראשית מ"ח, טו). הוא חש שפגש את ה' לראשונה בבית אביו, ושם התעצב עולמו הרוחני. אנחנו מוותרים על המפגש הזה, ועוד לא ברור מה נקבל תמורת הוויתור המיותר.

הראו לי פעם שו"ת ס.מ.ס שהתפרסם בעלון פרשת שבוע, ובו שאלה מתלמידת אולפנה: "אבא שלי לא קובע מספיק עתים לתורה. מה לעשות?" במקום להשיב לה שאין זה מתפקידה לחנך את אביה, ענה לה הרב: "קני ספרי קודש מעניינים והניחי אותם במקומות שונים בבית". כך מגדלים דור חצוף, שחצן מלבר וחסר ביטחון מלגו, דור המאמין שהיהדות אינה עוברת מן ההורים לבניהם, אלא להיפך.

אנחנו צריכים זריקה של ביטחון עצמי. צריך לחזור להאמין שאנחנו יהודים טובים, וגם הורינו יהודים טובים. אמא שלך אינה חובשת כיסוי ראש? היא לא מאוד בקיאה בדיני בישול בשבת? זה לא טוב, אבל זה לא אומר שאין לה מה למסור לך מבחינה רוחנית. הנהר ממשיך לזרום, גם אם זרימתו מעט מתעכבת או מתפתלת. אין לנו מקום אחר למצוא את היהדות האותנטית של דורנו, מלבד במקום המדויק שבו אנחנו נמצאים, בלב זרימתו של נהר המסורת.

מחפש האותנטיות מביס את עצמו. שהרי יהא אשר יהא דור המופת שלו, אותה דוגמה מופתית שהוא מחפש לחיים יהודיים אותנטיים, ברור שאנשי אותו דור נבדלו מאיתנו בנקודה מכרעת אחת: הם לא חיפשו אותנטיות. הם פשוט חיו. עצם החיפוש הנואש אחרי אותנטיות מגדיר את בני הדור הזה כתופעה ייחודית בתולדות היהדות, ובכך גוזר את גורלם להיות רחוקים לנצח מאותם חיים יהודיים אותנטיים, ממשיים או מדומיינים. החיפוש אחרי האותנטיות היהודית הוא תופעה לא אותנטית.

הרב חיים נבון הוא רב קהילת השמשוני במודיעין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011