הצילומים ואנקדוטות זיכרונות הילדות של אורבך יוצרים מתח והתנגשות בין נינוחות ורכות הזיכרון, ולעתים קדושתו, לבין ההתפוררות והעליבות הנשקפת מהתמונות. פיוט צילומי

הטעם המופלא של תאני שיגורנסקי, עליזה אורבך; הקיבוץ המאוחד, 2011, 144 עמ'

בעבר ראיתי בצילום טכניקה ולא יותר. על אף שהזדמן לי לא אחת להתבונן בצילומים מעוררי השתאות, לא יכול הייתי לספוג מהם את החוויה האמנותית הראשונה במעלה – זו שבאה עבורי לידי ביטוי בציור, במוסיקה ומעל לכל בספרות – והיא המפגש האינטימי ביותר עם דמותו של אדם זר, שבאותו הרגע, ולעיתים נדירות אף לאחר מכן, הופך קרוב אליך יותר מכל מכריך החיים עלי אדמות. אולי זו גם הסיבה לכך שמכל התנועות האמנותיות בציור האירופי נמשכתי דווקא לזו המציבה מעל לכל את המבע האישי; את ההתרשמות הפרסונלית שוברת הצורות והמסגרות, או כמו שאמר מונה בשעתו אודות אמנותו: "לנושא יש לגבי חשיבות שניה במעלה; אני רוצה להביע את מה שביני לבין הנושא." ספרה של אורבך, הנבדל במהותו מספרי צילום רבים וטובים, מדגיש ביתר שאת את ההבדל שבין הדיוקן כשלעצמו ובין המעשה האמנותי שנוצר בעת שהצלם רוצה לבטא את מה שבינו לבין הנושא.

      עליזה אורבך, אמנית ידועה, עסקה משך שנים ארוכות בצילום עיתונות בארץ ובעולם וכן בצילומי סטילס; הציגה את עבודותיה בתערוכות רבות במוזיאונים שונים ומגוונים, ואף זכתה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים. ספרי הצילום שלה, שהוציאו לה שם, נבדלים בנושאיהם, וביניהם בולטים "אמהות", "נשים בעבודה" ובמיוחד הטרילוגיה "ראשונים, עולים, ניצולים". עם זאת נדמה כי דווקא ספרה האחרון, האוטוביוגרפי באופיו, הינו יותר אמנותי – בהתייחס להגדרה המובאת בפתיחה – מכל ספריה הקודמים.

על אף שמו המוזר של ספרה החדש וכריכתו המשובחת – העלולים להטעות באשר למהותו – "הטעם המופלא של תאני שיגורנסקי" הינו ספר צנוע עד מאוד המתמקד בזיכרונות ילדותה של אורבך בחיפה טרם קום המדינה. בעשרות אנקדוטות קצרות, שאינן מתיימרות לכל סוג של ספרותיות, שוטחת אורבך אפיזודות בנליות מחיי ילדה מתבגרת של הימים ההם. הים, העצים, הבתים, הרחובות, הריחות, הטעמים, הרהיטים ומעל לכל – האנשים שבחייה – כולם זוכים לתיאור קצר וממצה.

אט אט, עם ההתקדמות בקריאה, מתבררת כוונתה של אורבך בספר יוצא דופן זה, שאינו אוטוביוגרפיה, כשם שאינו ספר קריאה מכל ז'אנר העולה על הדעת:  "הטעם המופלא של תאני שיגורנסקי" הינו ספר צילום לכל דבר ועניין, אם כי כעת, להבדיל מספריה הקודמים, הצילומים המופיעים לצד כל אנקדוטה מקבלים ממד אמנותי שורשי, והם אלו שהופכים ספרון זה לחוויה חד-פעמית שמעטות כמותה.

שתי וערב נרקמות להן יחדיו שתי מגמות מרכזיות באופי התצלומים-תיאורים. מצד אחד, אנו זוכים לתיאורים כמו-אידיליים של חיים זעיר-בורגניים נינוחים, על כל תפנוקיהם והטרגדיות שבהם, אלא שמיד מביאה לנו אורבך – חמושה במצלמתה המפוצצת – את הדמות הריאלית של מציאות העבר כפי שהיא משתקפת דווקא בראי ימינו אנו: מתפוררת, קורסת, מכוערת, גסה. ועם כל זאת, לנוכח אותו זיכרון ילדות, אנו זוכים לקבל אספקט אישי שיש ביכולתו לקחת את הצילום הנטול מכל הקשר ולחברו אל איזושהי הוויה אקסטטית-מלנכולית הנוצרת מהמתח העצום שבין המילים הנצחיות-בוגדניות ובין החיים הזורמים ומשתנים ללא הרף.

רושם גדול עשה עליי הפרק "רגע קדוש", שבו מתארת אורבך את שעות הצהריים שבהם הייתה מחליקה יחד עם חבריה בסמטת שמאי על סקטים, בעוד אמה שקועה הייתה בשלאף-שטונדה שלה למשמע צלילי שוברט וברהמס. "יופי רב היה נסוך על פניה", מתארת אורבך את אמה, "הרגשתי כי נגעתי ברגע קדוש" היא חותמת. אך כאמור, התמונה ממול משקפת הכל מלבד 'רגע קדוש': הסמטה נראית בעליבותה; חתולים דקדנטיים מתרוצצים בתוך האשפה הפזורה לכל עבר, והחומה המקיפה את הבית מטה לפול. 'רגע קדוש', במובן הפשטני, לא ניתן לכנות את שעת ההתבוננות בתצלום, אך לדידי אותו המתח שבין עבר והווה; ישן מלא הדר מול חדש נטול כל חוש אסתטי, יצר את אותו ההבזק המפנים את הזיק האמנותי המכמיר ביופיו שנוצר מכוח המילים המתנפצות לנוכח המציאות.

המגמה השנייה, המשמרת לחלוטין את שאבד ואיננו באמצעות התמקדות ישירה בחפץ מימי הילדות, מאזנת את המגמה הראשונית והמרכזית שבספר ומכניסה את הקוטביות האמנותית לכדי פרופורציה. אורבך מוצאת לנכון להציג את העידית מאותם ימים, וגם בפרקים אלו יש קסם רב, שלא מתפוגג על אף פשטותו (הפשטנית באמת). בפרק "מויזה שרנקשן" ("ארונון עכברונים" בגרמנית) מתואר רגע המוכר לכל ילד מילדותו: הרגע המרטיט בו מנסים לגנוב תופינים מהקערית הנצבת במרומי המדף/הארון/המקרר – ונתפסים. אותה קערית הזכורה לאורבך ניתנת לה לבסוף בירושה, לאחר מות הוריה, אך היא מחליטה שלא למלאה בשנית, ומותירה אותה ריקה על הפסנתר שבביתה. "קוביות של שוקולד או פרלינים לא הנחתי בה, משום מה, מעולם", כותבת אורבך, אם כי לי נדמה שאותו 'משום מה' אינו נטול סיבה מהותית.

"בעזרתן של המילים ניסיתי לתת לַאַיִן להיראות." כותבת אורבך בהקדמתה – הטקסט היחידי בספר התוהה על פשר המחשבה עצמה. "שלא כבשאר ספרַי, בהם הצילום הוא הלב והעיקר, כאן הפכה התמונה למשנית משהו, כמו אין לה קיום עצמאי. לפתע באו המילים ונטלו להן מקום רב משקל. כך נמצאו הצילומים והמילים מבקשים אחר הזיכרון, משלימים אלו את אלו, ואין לאחד קיום מבלעדי האחר." בכל עבודתה האמנותית ביקשה אורבך את קודש הקודשים של הזכר, כעת – עם הקריאה ביצירה פיוטית זו – נדמה כי הדבר נכון גם לחייה שלה עצמה.

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011