שילוח הקן הוא מצווה המסייעת לטיפוח דורות חדשים ובריאים יותר של ציפורים. עיון ביולוגי-חקלאי

איור: מנחם הלברשטט

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ

בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים

וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים –

לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.

 שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ

לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

 למצוות שילוח הקן היבטים עמוקים ברמז, דרש וסוד. להלן הבנות בפשט מצווה זו, כפי שהובנו מעיסוקנו המקצועי בטיפוח עופות במשך כ-60 שנה. עיקרי הדברים אני מביא כאן בשם אבי, צבי יהודה בן איטה, יזכהו ה' בבריאות ואריכות ימים.

ובכן, מצווה מופלאה זו עוסקת בהארכת חיי בעלי הכנף, ולא כפי שנראה לכאורה – בהפסקת חיים. על הארכת חיים זו זוכה המשלח לברכת "ייטב לך והארכת ימים".

בפרשת כי תצא ניתן ללמוד ולהבין בפשט על השפעות גנטיות-תורשתיות וסביבתיות. החל מאשת יפת תואר ובן סורר ומורה – מן הבחינה התורשתית, ועד מעקה לגג – השפעה סביבתית. מצוות שלח תשלח את האם משלבת את ההשפעות התורשתיות והסביבתיות כאחד.

אקדים מספר הבהרות ביולוגיות הקשורות להטלת ביצים:

א. יכולת הטלת הביצים מושפעת משעות האור ביממה. האור משפיע על בלוטה במוח בעל הכנף. מוח הציפור "מתרגם" את סך שעות האור ביממה, ואת הדינמיקה שלהן, "כפקודות" לקיום הדורות: כששעות האור מתארכות (מינואר עד יוני) הציפור "מבינה" כי עליה להכין קן, להטיל ביצים, לדגור עליהן ולקבל את צאצאי הדור הבא. הציפור נערכת לאחר הקור והגשמים החזקים (סוף פברואר ותחילת מארס) לאיתור מיקום הקן, לבנייתו ולאחר מכן להטלת הביצים ולדגירה עליהן.

לעומת זאת, כששעות האור מתקצרות (מיולי עד דצמבר) "מבינה" הציפור כי החורף מתקרב, והיא מפסיקה בפעולת הרבייה. לאפרוחי הדור הבא שיבקעו מביצים אלו (שאינן מוטלות), לא יהיה מספיק זמן לגדול ולשרוד את הנדידה והחורף. לאפרוח שיבקע מאוגוסט והלאה יחסרו לפחות חודש או חודשיים קריטיים לבנייה וחיזוק של הגוף והכנפיים עם ניצוי חזק ותקין, הנדרשים ליכולת נדידה ולשרידות בחורף.

ב. הבורא חנן את בעלי הכנף ביכולת להטיל ביצים נוספות, אם נלקחו הביצים הראשונות – וזאת כאשר אורך שעות האור הולך וגדל או יציב. חשוב לציין שמשקל הביצים ב'סיבוב השני' יהיה גדול יותר ממשקלן של הביצים הראשונות. ככל שהביצה גדולה יותר האפרוח הבוקע ממנה גדול יותר. לאפרוח גדול יותר יש כמובן סיכויי שרידות גבוהים יותר.

עיקרון זה – בתרגום לעולם היונקים – מוכר גם לרש"י, שבפירושו למסכת סנהדרין סה ע"ב (על המילים 'עגלא תילתא') מבאר שהעגל הנולד שלישי חזק יותר מהעגל הנולד ראשון או שני. ככל שהאם התבגרה היא חסונה יותר ומעבירה רמת נוגדנים אמהיים טובה יותר לצאצא.

ג. השפעה סביבתית-חיצונית על הטלת ביצים: שינוי מיקום העוף בתקופת ההטלה מפסיק את ההטלה. בעקבות התערבות חיצונית, לקיחת הקן או הריסתו, הציפור צפויה לשנות את מיקום הקן למניעת לקיחה חוזרת של הביצים. לא פעם, עד שמוקם הקן החדש שעות היום מתחילות להתקצר וממילא אין הטלה חדשה של ביצים.

על בסיס עובדות ביולוגיות אלו יובנו המצווה ושכרה, כפלא פלאים. הנה:

התורה פותחת בקביעת גבולות הגזרה. 'כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך' – מדובר בהזדמנות מקרית, כלומר בקן הנמצא בטבע, מקום שבו אין תאורה מלאכותית. "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" – לכאורה היה צריך להיכתב: האם רובצת על הביצים או על האפרוחים, שהרי הביצים קודמות לאפרוחים. אין זה מקרה; התורה אף שבה וחוזרת על סדר זה פעמיים. מכך ניתן ללמוד על העיתוי: מדובר במועד שבו יש בקן אפרוחים וגם ביצים, ולכן הוקדמו האפרוחים, שחשיבותם רבה יותר. מועד זה אפשרי בין אפריל ליוני.

כאן מצווה התורה: "לא תקח האם על הבנים". התורה אוסרת את לקיחת האם כי פעולה שכזו תמנע את המשך קיום הדור הבא. בהעברת האם לבית הלוקח – גם אם זה לא ישחטנה למאכל אלא יבקש לגדל אותה לביצים – ייפסק תהליך הרבייה. שינוי המקום יביא להפסקת ייצור הביצים.

"שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". כאמור לעיל, מדובר בקן שבו יש גם אפרוחים וגם ביצים. מדוע במשפט זה התורה מציינת רק את האפרוחים (הבנים)? ומדוע לא ייקח הלוקח את האפרוחים עם הקן (והביצים), שהרי סביבה מוכרת זו תקל על האפרוחים לגדול?

התשובה טמונה במה שהסברנו לעיל. התורה מצווה אותנו להשאיר את האם, הקן והביצים מה'דור השני', וליטול את האפרוחים של הדור הראשון – האפרוחים החלשים והקטנים יותר. הותרת האם והקן – אף שהדבר הרבה פחות נוח ללוקח (נטילת הקן כולו קלה לאין ערוך) – מאפשרת לציפור לחזור לקן להטלת ביצים נוספות, במקום האפרוחים שנלקחו. הביצים מהמטל הנוסף יהיו גדולות יותר, ומביצים אלו יבקעו אפרוחים חזקים יותר. לאפרוחים החדשים נותר די זמן לגדול עד לעונת הנדידה.

אומרת התורה למשלח: המעוניין להנאתו בביצים או אפרוחים המזדמנים בדרכים, אך למרות אי הנוחות מקדיש זמן ומאמץ בהקפדתו על קיום המצווה וגורם לקיום הדור הבא, יקבל שכר מתאים: "למען ייטב לך והארכת ימים".

הכותב הוא מטפח עופות

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  י' באלול תשע"א, 9.9.2011