באווירה של התפתחויות מדעיות וזרם של תגליות והמצאות, חשו יהודים משכילים כי עליהם מוטלת השליחות לחשוף את אחיהם לידע החדש. בין שמרנות להשכלה ובין אמונה לכפירה

"האל המדעי":-מדע פופולרי בעברית במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19:בין ידע ותמונת יקום חדשה, יעקב שביט ויהודה ריינהרץ; הקיבוץ המאוחד, 2010, 220 עמ'

העניין במדע לא צמח בחלל ריק. באירופה כולה זוהי תקופה מכוננת של התפתחויות עצומות במדעי הטבע ובטכנולוגיה, וגם ברוסיה, שתמיד נחשלה אחר המערב, עולה ההתעניינות במדע בד בבד עם רצון להשכיל את העם. מגמות אלה חודרות גם לקהילה היהודית בדרכים ייחודיות באמצעות סוכני שינוי חדורי להט רעיוני.

אין מדובר בעשייה מדעית  של יהודים. גם העשייה הזאת תגיע לאחר דור או שניים ותעורר תהיות ופליאות לרוב על הגניוס היהודי. אבל במחצית השנייה של המאה התשע עשרה המדע הוא עדיין טריטוריה כמעט בלתי נודעת, מלבד לאותם בודדים שלמדו שפות זרות ונחשפו לספרי מדע. אין זאת מהפכה, מציינים הכותבים, גם בדורות קודמים היו יחידים שהתעניינו בגילויי המדע, ביניהם אישים רבניים מפורסמים כמו הגאון מווילנה; אבל בתקופה הנדונה בספר ניכרת תמורה מהותית באורחות החיים: זרם של גילויים והמצאות, התרחבות ההשכלה בכלל וזו היהודית בפרט; עיתונות רבת עוצמה המפרסמת את חידושי הזמן. כל אלה נתנו דחיפה גדולה להרחבת הידע המדעי בקרב יהודי מזרח אירופה.

רבות נכתב על היבטים חברתיים, ספרותיים ולשוניים של התקופה. מעט נכתב על תופעת ההיחשפות לידע מדעי בקרב היהודים במזרח אירופה בתקופה זו. "האל המדעי" מתחקה אחר סוכני השינוי ומכלול השפעותיהם על קהל הקוראים, ועל תמונת העולם שנוצרה בעקבות חדירת מושגים ממדעי הטבע.

מתווכי הידע הללו היו אנשים מיוחדים בעלי תודעת שליחות משכילית. חלקם נחשפו להשכלה פורמלית, אך רבים מהם אוטודידקטים. פעולותיהם קשורות לא רק לתנועת ההשכלה בעלת המגמה האוניברסלית, אלא גם לתחיית הלשון העברית. האנשים הללו פרסמו מאמרים וספרים ועשו מאמצים רבים להפיץ את ידיעותיהם המקוטעות או השלמות, המעודכנות או המיושנות. אלה הם הפופולריזטורים של הידע המדעי. רבים מהם נשכחו מלב, אחרים זכו לכבוד ותהילה. חלקם ידועים מתחומים אחרים של עשייתם כמו נחום סוקולוב ומנדלי מוכר ספרים (מ"י אברמוביץ') שתרגם לעברית ספר בשם "תולדות הטבע".

דמות חשובה אחרת, אולי הדמות בה"א הידיעה, הנזכרת פעמים רבות במהלך הספר היא חיים-זליג סלונימסקי (1810-1904) שנחשב לאורים ותומים בענייני מדע; מייסד השבועון הנודע "הצפירה" (1862). מלומד נערץ ודומיננטי שהפך להיות מודל לחיקוי לכותבים אחרים. דמות שהפכה לאגדה.

קורא בן ימינו עשוי לגחך למקרא שמות הספרים של אז. למשל: מפתח אלגברא החדשה, ספר תכונות השמיים וכל צבאם ומהלכם, חכמת המספר, כל דרכי החשבון לכל מחלקותיהם, חכמת השעורים על חשבונות הפרטי, כליל החשבון, צפנת פענח, מספר חשבון הכוכבים, המאסף לחכמת הטבע כלי הטעלעגראף ומעשהו, גלילות ארץ… ועוד ועוד.

כתיבה על מדע לא הייתה מובנת מאליה בעולם יהודי שמרני שנאבק על נפשו מול איומי המודרניזם וההשכלה. מדע היה עלול להיקשר ל'כפירה', ולכן נזקקו הכותבים לצידוקים מתחום האמונה על מנת להגן על מעשיהם בעיני הציבור. כך הודגש "האל המדעי", כלומר הא-ל המתבטא בחוקי הטבע ומביא את הלומד לידי הכרה בגדולתו. הושמעו גם טיעונים אחרים, לא כולם משכנעים, אך במרוצת הימים כבר לא היה צורך באפולוגטיקה, והעיסוק במדע לשם מדע התחזק. עם זאת, ויכוחים על אמונות ודעות התעוררו שוב ושוב בעקבות התפשטותן של השקפות עולם מטריאליסטיות ופוזיטיביסטיות שכפרו בגורם המטפיסי. תורת האבולוציה אף היא הכתה גלים, והיוותה אתגר לאותם הוגים שביקשו לשלב בין מדע לאמונה.

בימינו כבר איננו מאוימים מהניגוד לכאורה שבין דת ומדע. אבל אחת החוויות המתוארות בספר החזירה אותי לסצנה לא נעימה שבה חזיתי לפני שנים בקורס מחלקתי באוניברסיטת בר-אילן. באותו שיעור למדנו על השפעות שונות של האסלאם על התרבות היהודית, והמרצה רב המוניטין שהופיע לפנינו טען שהמבנה של אחד מספרי הרמב"ם מקורו בתבנית שהייתה נהוגה בתרבות המוסלמית דאז. והנה קפצה סטודנטית צעירה עטוית מטפחת הדוקה וטענה בחום כנגד המרצה, הייתכן שהרמב"ם לא היה מסוגל לכתוב את ספריו ללא השפעה זרה? איך אפשר להגיד דבר כזה על "ממשה עד משה לא קם כמשה". היא דיברה בטון פגוע כאילו נקטלה ציפור נפשה. המרצה הנבוך עמד כהלום רעם, והתקשה להתייחס לנאיביות כה מוקצנת. והנה בעמ' 113 בספר שלפנינו מתואר כיצד הוכה איש צעיר בתדהמה כאשר התברר לו שמקורה של האסטרונומיה אינו בחז"ל וניוטון לא היה יהודי (לתומו חשב שאייזיק הוא יצחק…): "לאחר מכן רעדה האדמה תחתיו כשנתברר לו שגם הרמב"ם טעה, התחוללה בלבו מלחמה בין 'שיטת קופרניקוס' ובין המסופר בכתבי הקודש".

מחברי הספר טוענים שקשה לדעת האם תהליכי החילון התעצמו בעקבות התיאוריות המדעיות, או שהחילון עצמו הגביר את הפתיחות למדעים. על כל פנים, הם מסכמים, המדע גרם ליהודים דתיים לבסס את אמונתם, ואילו בעלי ההשקפה החילונית ביססו עליו את כפירתם בדת. בהקשר לכך אני נזכרת במכתם נפלא ששמעתיו בנעוריי ואיני יודעת מי הגה אותו: "מעט מדע – כפירה. הרבה מדע – אמונה".

"האל המדעי" הוא ספר מרתק ומעמיק המשרטט תמונה רבת פרטים על אודות הפן המדעי בתקופת ההשכלה. הוא משלב באופן מושך יסודות רעיוניים-הגותיים, מידע על התקופה וסיפורי חיים על אישים שהניעו את תהליכי המידוע. לספר מצורפים שישה נספחים, שלא רק מתעדים מקורות חשובים אלא גם מרווים אותנו מאווירת התקופה והלשון בת הזמן. את הנספחים משלימות עשר תמונות דיוקן של אישים מהעולם היהודי ומחוצה לו. גם תמונות הכריכה תורמות להמחשת התכנים. רק מעט מזעיר הועלה במאמר זה, והקורא מוזמן לטעום מגיוונו ועושרו של הספר. ראויה לציון גם העריכה הלשונית המעולה; רק חבל שעורכי הספר לא טרחו להביא לידיעת העורך את עמוד התודות, ונשארו עם הביטוי הקומי והשגוי בתכלית "מוקירים תודה", שאינו יאה לספר החשוב הזה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011