החלק העליון של ארון הקודש בבית הכנסת בקראמניולה שבצפון איטליה

אחת המהדורות הנפוצות והמהודרות של 'מקראות גדולות' לתורה היא זו של הוצאת 'המאור'. מי שיקרא בפרשת השבוע במהדורה זו ויגיע לפסוק הראשון של עשרת הדיברות, ייתקל במחזה מוזר: תחת התיבה האחרונה שבפסוק מופיע הטעם אתנחתא, במקום הסימן הרגיל לסוף פסוק (הטעם הנקרא 'סילוק', שצורתו קו תחת המילה; הנקודתיים המקובלים היום לסימון סוף הפסוק אינם שייכים למערכת טעמי המקרא).

בנוסף לתמיהה זו, בפסוק זה כבר מופיע הטעם אתנחתא, תחת המילה "א-להיך". בכל המקרא כולו אין עוד דוגמה לפסוק שבו מופיע הטעם אתנחתא פעמיים (מלבד הפסוק המקביל בעשרת הדיברות שבפרשת יתרו).

היאך קרה כדבר הזה? פתרון השאלה מצוי במילים הרשומות בחומש באותיות קטנות קודם עשרת הדיברות: "בצבור קורין בטעם העליון ותמצא בסוף הספר". עובדה ידועה היא כי לעשרת הדברים – הן בפרשת יתרו והן בפרשתנו – ישנן שתי מערכות טעמים, הקרויות כיום "טעם עליון" ו"טעם תחתון". דומני שפחות ידוע ההבדל הבסיסי בין המערכות, כמו גם העובדה שבכתבי היד (וכן בחלק מהדפוסים) הופיעו שתי מערכות הטעמים זו בצד זו, ללא הפרד. החידוש שלפיו מערכת טעמים אחת מופיעה "בסוף הספר" לא הוכר בעבר.

מסיבה זו רבו השיבושים בהטעמת הפסוקים, שכן בשעה שהפרידו את שתי המערכות זו מזו היה צורך לדעת איזה טעם שייך לאיזו מערכת – וכך לעתים נתערבבו להם שני טעמים ממערכות שונות בפסוק אחד. כך קרה אף במקרה האתנחתא שנזכר לעיל. האתנחתא הראשונה שייכת למערכת הטעם העליון, שלפיו הפסוק אכן מסתיים במילה "עבדים" – בעוד האתנחתא השנייה שייכת למערכת הטעם התחתון, שעל פיה הפסוק לא מסתיים בתיבה "עבדים" אלא במילים "על פני".

בין בבל לארץ ישראל

זהו אכן ההבדל העיקרי שבין שתי מערכות הטעמים – דרך חלוקת הפסוקים. הטעם העליון מחלק את עשרת הדיברות לעשרה פסוקים – פסוק לכל דיבר. לעומת זאת, הטעם התחתון מתייחס לפסוקים שבפרשה כיתר הפסוקים שבתורה, ומחלק אותם על פי האורכים המקובלים. למשל, בכל המקרא כולו אין פסוק הכולל פחות משלוש מילים. אי לכך, לא ייתכן שהמילים "לא תרצח" ייחשבו כפסוק בפני עצמו, אף שמדובר בדיבר מתוך עשרת הדיברות. לכן, כולל הטעם התחתון ארבעה דיברות בפסוק אחד: "לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב ולא תענה ברעך עד שוא". בדומה, הדיבר העוסק במצוות השבת, שהינו ארוך למדי, נחלק על פי הטעם התחתון לארבעה פסוקים נפרדים.

לעומת זאת, הטעם העליון מתייחס בדרך ייחודית לפרשיית עשרת הדברים, וחורג מהכללים לשני הכיוונים – מצוות "לא תרצח" וחברותיה נקראות כפסוק בפני עצמן, על אף קוצרן, ואילו מצוות השבת זוכה לפסוק אחד – ארוך מכל פסוקי המקרא.

כבר כתבו מלומדים שעסקו בעניין זה ששתי מערכות הטעמים משקפות שתי מסורות שנהגו בישראל. בבבל נהג כנראה הטעם העליון, בעוד בארץ ישראל נהגה השיטה שפסקה את הפרשה על פי הכללים המקובלים. בכתבי היד של בעלי המסורה, כדוגמת כתר ארם צובא, הופיעו כאמור שתי המסורות זו בצד זו – והמעיין נדרש להבין את שלפניו ולהפריד את הטעמים (ואף את סימני הניקוד המושפעים מהם במקרים מסוימים) למערכותיהם השונות. לעומת זאת, בכתבי יד תימניים, המשקפים במידה מסוימת את המסורת שנהגה בבבל, מופיע רק הטעם העליון (וכך אכן נוהגים בני תימן בקריאתם בבתי הכנסת).

מנגינות גבוהות וקולות חזקות

מדוע נקראת המערכת המחלקת את הפסוקים לפי עשרת הדברים בשם 'טעם עליון' בעוד המערכת השנייה נקראת 'טעם תחתון'? כמה תשובות ניתנו לכך, ונביא כאן שתיים מהן.

בספר 'שערי תפילה' שחיבר המדקדק ר' זלמן הענא בתחילת המאה הי"ח למניינם ישנה התייחסות נרחבת לענייני הטעם העליון והתחתון בעשרת הדיברות. דעתו של רז"ה היא שהטעם התחתון עיקר, וכמותו יש לקרוא בין בציבור ובין ביחיד.

על פי הסברו, הטעם העליון הוא בבחינת 'כתיב', בעוד הטעם התחתון הוא בבחינת 'קרי'. הטעם העליון רומז לדרך שבה נאמרו הדיברות למשה, דיבר דיבר בפני עצמו, בעוד זה התחתון הוא דרך הקריאה של הפרשה, ככל הפסוקים שבתורה. על פי סברה זו הוא מציע להסביר את השמות 'עליון' ו'תחתון', וכדבריו:

ואחשוב אני שמפני זה נקראו טעמי העליון וטעמי התחתון, רצוני לומר טעמי העליון בבחינת מה שאמר הקב"ה למשה שהוא עליון על הכול, וטעמי התחתון בבחינת שאמר משה לישראל למטה.

בסוף דבריו מסכם רז"ה את שיטתו: "ברור ונכון הוא לקרות בכל זמן בטעם התחתון ולא בטעם העליון לגמרי בשום זמן… ואי איישר חילי אראה לבטל מנהג זה מה שנוהגים האשכנזים לקרות בחג השבועות בנגינת טעמי העליון".

ר' יעקב עמדין, בספר 'לוח ארש' שכתב כתגובה לחיבור 'שערי תפילה' מאת המדקדק ר' זלמן הענא (השם 'לוח ארש' מתכתב עם הפסוק בשיר השירים "אִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". כלומר, בניגוד לשערי התפילה שפתח רז"ה, יש להעמיד לוח ארש לסוגרם; ארש הוא דיבור, על פי "ארשת שפתיים"). 

על שיטתו זו ספג רז"ה קיתון של צוננין (אולי נכון יותר לומר: של רותחין) מר' יעקב עמדין. יעב"ץ חיבר ספר בשם 'לוח ארש' כתגובה להצעות התיקון הרבות של רז"ה בסידור (השם 'לוח ארש' מתכתב עם הפסוק בשיר השירים "אִם דֶּלֶת הִיא – נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". כלומר, אם שערי תפילה ביקש לפתוח רז"ה – נעמיד כנגדם לוח ארש לסוגרם; ארש הוא דיבור, על פי "ארשת שפתיים"). 

בין השאר, דוחה יעב"ץ גם את דבריו של רז"ה בעניין הטעם העליון והתחתון (מן הציטוטים הקלים שבדברי ביקורתו: "עמדתי מרעיד משתאה, ואשתומם על המראה, האב אין לישראל אבדה עצה מבנים וכו'").

לגבי הסבר המונחים 'עליון' ו'תחתון' בהקשר זה, כתב:

זה פשוט ונודע מעצמו, שהעליון הוא מנגינות גבוהות וקולות חזקות, לא כן התחתון שהוא ניגון נמוך וקולו לא  יישמע (וגם אותן הטעמים שנגינתם בהרמת קול – הונחו כמו כן על גבי האותיות ממעל להם, כמו זרקא, פזר, זקף גדול, קדמא ואזלא).

על פי שיטתו זו, אף כתב יעב"ץ שיש מכאן סמך למקוריות הנגינה האשכנזית של הטעמים: "ומכאן ראיה גמורה למנהג אשכנזים אבותינו ז"ל בנגינת הטעמים ומשיכתם בקול, כי קדומה היא עלתה להם מבבל ומארץ ישראל נמשכה. קולה ערב ויפה מאוד משל ספרדים, שאינם מבדילים בהם בניגון ובקול להשמיע ולהכיר בין טעם לחברו".

עשרה מי יודע

משה ועשרת הדיברות בקולאז' יצירות

ציינו בפתח הדברים כי במהדורת 'המאור' הניחו שני טעמי אתנחתא בפסוק הראשון של עשרת הדיברות. והיאך נהגו מהדורות אחרות? ברוב החומשים (ואף במהדורת קורן) מסומן סוף פסוק ('סילוק') תחת המילה "עבדים", ולמעשה נוצר בלבול בחלוקת הפסוקים ביחס לכתבי היד של המסורה. כפי שנאמר, הטעם העליון מסיים את הפסוק הראשון במילה "עבדים", אך על פי הטעם התחתון כלל לא מסתיים כאן הפסוק, אלא במילים "על פני" שבסוף הפסוק הפותח "לא יהיה".

הווה אומר, כמעט כל החומשים שבמדפי בתי הכנסת – (מלבד מהדורת הרב ברויאר ותנ"ך דותן) – מביאים את שני הפסוקים הראשונים על פי הטעם העליון, בעוד יתר הפסוקים הינם על פי מערכת הטעם התחתון.

לא ניכנס כאן לפרטי העניין, שנשתברו עליו קולמוסים, אך נעיר קצרות שעובדה זו מושפעת כנראה מהשיטות השונות במניין עשרת הדיברות.

 כידוע, לצד השיטה המקובלת של המניין, שעל פיה שני הדיברות הראשונים הם "אנכי ה'" ו"לא יהיה", ישנן גם שיטות נוספות. יש כאלו שכלל אינן מונות את "אנכי" כדיבר (כך למשל סבור אבן עזרא בפירושו כאן), ויש כאלו שכוללות את "לא יהיה לך" בדיבור הראשון, ומציינות את פתיחת הדיבר השני בציווי "לא תעשה".

במקורות חז"ל הגישה הרווחת היא זו המקובלת – "אנכי ה'", "לא יהיה" וכו'. כך למשל מובא במכילתא דרבי ישמעאל לפרשת יתרו:

כיצד ניתנו עשרת הדברות: ה' על לוח זה וה' על לוח זה. כתיב 'אנכי ה' א-להיך' וכנגדו 'לא תרצח', מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך… כתיב 'לא יהיה לך' וכתיב כנגדו 'לא תנאף', מגיד הכתוב שכל מי שעובד עבודה זרה מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף אחר המקום….

ברם, לצד שיטה זו יש במקורות גם רמזים לשיטה אחרת, זו המונה "אנכי ה'", "לא תעשה" וכו'. כך למשל עולה ממדרש ספרי לפרשת שלח, על הפסוק "כי דבר ה' בזה". המדרש מביא כמה דעות המפרשות את הפסוק, וביניהן זו של ר' ישמעאל:

בעבודה זרה הכתוב מדבר, שנאמר כי דבר ה' בזה – שביזה על דיבור הראשון שנאמר למשה מפי הגבורה, 'אנכי ה' א-להיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'.

ממדרש זה עולה ש"אנכי ה'" ו"לא יהיה" כלולים שניהם בדיבור הראשון – וייתכן שכך סברה גם מסורת הטעם התחתון, שכללה את שני החלקים בפסוק אחד. ברם, חלוקה זו לא התקבלה בישראל (מלבד חריגות פה ושם, כבתצלום) – ונראה שעובדה זו באה לביטוי אף בחלוקת הפסוקים, ש'שאלה' מן הטעם העליון את שני הפסוקים הראשונים ושיבצה אותם בין חבריהם המחולקים על פי הטעם התחתון.

 לקריאה נוספת: 'חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות', הרב מרדכי ברויאר; 'צורת לוחות הברית', גד בן עמי צרפתי – שני המאמרים בתוך הספר 'עשרת הדיברות בראי הדורות', ירושלים תשמ"ו * 'לוח ארש' ו'סלע המחלוקת', בעריכת הרב דויד יצחקי, 'אוצרנו', תשס"א

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011