העניין המחודש של הקיבוצניקים בניגונים החסידיים, המכוונים כולם ליראת שמים, מתגלה כבעל שורשים עמוקים אפילו בלב האידיאולוגי של החילוניות. רשמים מכנס 'ניגונים' באורנים

קבוצה ממשתתפי הכנס מנגנת בישיבה על הריצפה. צילום:שרית פלק

כמאה אנשים, רובם המכריע חילונים בהחלט, ישבו בשבוע שעבר במשך יומיים ושרו ניגונים חסידיים. היו ביניהם גברים במכנסיים קצרים ונשים בגופיות, אבל הדבקות שבה שרו לא הייתה מביישת שום קהילה חסידית. הם התענגו על ניגוני חסידות מודז'יץ ועל ניגוני קרליבך, וגם על ניגונים שכמה מביניהם חיברו למילים מהתפילה, לפסוקי תהילים או לשיר של הרב קוק. לעתים, כשהניגון היה קצבי ומעורר, כמו 'שים שלום' של קרליבך, גם יצאו בריקוד סוחף, והכול יחד היה נדמה כמו שבת אחת ארוכה, או ליתר דיוק: סעודה שלישית מתמשכת, לאורך יומיים.

זה היה כנס הניגונים השנתי השני של 'המדרשה' באורנים, השייכת לתנועה הקיבוצית, אחד המוסדות הראשונים והבולטים בגל ההתחדשות היהודית המתרחש בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים. 'המדרשה', שקמה עוד ב-1989, הדגישה תחילה את הצד הלימודי-אינטלקטואלי: לימוד של סוגיות תלמודיות ומדרשיות שיש בהן מסר משמעותי, מבחינה חברתית או רוחנית, לישראלים כאן ועכשיו.

ברבות השנים הגיעו אנשי המדרשה למסקנה שלימוד בלבד אינו מספיק, וכמה מהם הקימו בנהלל את קהילת 'ניגון הלב', קהילה שביקשה ליצור וריאציה חדשה-ישנה לקבלת השבת המסורתית, משהו שבין קבלת השבת הקיבוצית שהלכה והתפוררה (רבים מאנשי 'המדרשה' היו חלק ממנה) לקבלת השבת המסורתית: הם לא מסתפקים בשירי שבת מהאנתולוגיה העברית החדשה, אלא שוזרים אותם עם מזמורי קבלת השבת ותפילת ערבית המסורתית.

ניגון ממיס

זה לא היה קל או מובן מאליו. לציבור חילוני מובהק לא היה פשוט כלל להתפלל את התפילות המסורתיות הפונות לקב"ה, וגם לא ליצור קביעות של התכנסות מדי שבת, בשעה שבה זוג צעיר העייף מעמל השבוע פשוט רוצה לנוח בחיק המשפחה. אבל ההתמדה השתלמה: מהתכנסות בכל ארבעה שבועות, עברו ב'ניגון הלב' , כיום קהילה בת 11, להתכנסות מדי שבועיים, וכיום בכל שבוע, תוך שהם יוצרים מודל לכ-40 קהילות דומות שקמו בעקבותיהן ברחבי הארץ (קהילות שאף מאוגדות כיום ב'רשת הקהילות להתחדשות יהודית', ואינן שייכות לשום זרם דתי). אבל גם ב'ניגון הלב', ובוודאי בקהילות הצעירות יותר, הקושי בהכנסת הטקסטים הדתיים המובהקים – במיוחד תפילת ערבית, עוד יותר ממזמורי קבלת השבת – עדיין קיים.

הניגון, אומר שי זרחי, האחראי במדרשה לאגף הקהילות, הוא חלק טבעי של הפעילות הזו: "בציבור שלנו יש יחס מאוד אמביוולנטי כלפי המסורת: מצד אחד כמיהה גדולה, ומצד שני, בכל זאת רתיעה מהצללים הקשורים מבחינתנו במסורת. וכאן נכנס הניגון. הוא מצליח להמיס את החרדה, וגם מאפשר 'לבלוע' את המילים, שרובן לא פשוטות עבורנו. אבל הניגון הוא גם כלי מרכזי בדתיות החדשה שאנחנו מבקשים ליצור כאן. אדם יכול להרגיש הכי קרוב לשכינה באמצעות הניגון".

למעשה, הכנס נועד בעיקרו ל'מובילי הקהילות' –  המקבילה החילונית ל'רבנים' המובילים את הקהילה ככלל, ל'חזנים' המובילים את התפילות ולנגנים המלווים אותן. זאת, גם כדי שיתענגו בעצמם על העושר והחוויה שבניגונים, וגם כדי שיכירו עוד ועוד ניגונים כאופציה לצרפם לנוסח המקובל בקהילה (רוב הקהילות נרתעות מהמונח 'תפילה' ומעדיפות לדבר על קבלת שבת, או 'מפגש קהילה').

ואכן, אם בעבר קבלות שבת קיבוציות השתדלו להתרחק מהטקסט המסורתי, הרי בכנס הניגונים הדגש היה דווקא על הניגונים החסידיים. למנגינות השירה העברית הוקדש בכנס רק מושב אחד, וגם זה רק בחסות העובדה שרבים מניגוניו של דוד זהבי, האיש שלו הוקדש המושב, זכו זה מכבר לתואר 'ניגוני התפילה' של השירה העברית (לשירים כמו 'אלי אלי' של חנה סנש, 'ירדה השבת אל בקעת גינוסר' של יהושע רבינוב, ו'שתלתם ניגונים' של פניה ברגשטיין).

תלמי במודז'יץ

מהסיפורים של כמה ממשתתפי הכנס אפשר היה להבין שהפטנט, שמאפשר את 'בליעת' הטקסט המסורתי בחסות הניגון המדבק, אינו המצאה של זמננו. כך למשל, ד"ר מוטי זעירא, מנהל 'המדרשה' (שהוא גם 'מוביל הקהילה' בקיבוצו, גבעת-חיים איחוד), מספר על סבתו החלוצה שהייתה מפזמת כל ימיה את ניגון 'אבינו מלכנו' שעליו גדלה בביתה: "ניגון שבתור טקסט היא הייתה בוודאי שוללת, אבל בחסות המנגינה היא 'בלעה' גם את המילים". או ביני תלמי, בן משמר העמק, שמספר איך "ביום ההולדת של הקיבוץ, ב-21 בינואר, הייתה מתקיימת מסיבה, ואחריה היו החברים הוותיקים שרים עמוק לתוך הלילה, וזו הייתה הפעם האחת בשנה שבה הרשו לעצמם להתרפק על הניגונים שעליהם גדלו בבתי הוריהם".

גם במהלך המושבים השונים צצו הנימים הרבות הקושרות את המשתתפים לעולם הניגונים, הרבה לפני רנסנס היהדות הנוכחי. כך למשל, ביום הראשון לימד זאב קיציס מישיבת מעלה גלבוע כמה ניגונים חסידיים לא מוכרים, ביניהם ניגון למילים 'מפני מה ירדה הנשמה למטה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא? ירידה זו צורך עלייה". למחרת, בבוקר היום השני, סיפרה אחת המשתתפות, שלהבת שורר מקיבוץ גל-און, שחשה שהמנגינה מוכרת לה. היא טילפנה בערב לאביה בן ה-94, וזה שר לה מיד בטלפון את המשכו של הניגון. 'בוודאי', הוא אמר לה, 'הרבה פעמים הייתי שר לך את הניגון הזה כשהיית ילדה קטנה'. או כששרה פרידלנד בן-ארזה מלמדת את הקהל ניגוני מודז'יץ ומספרת את הסיפורים שמאחוריהם, נזכר (בשיחה לכתבה זו) ביני תלמי, שאביו, מאיר תלמי (ח"כ של מפ"ם שהיה קודם לכן רכז ההנהגה של השומר הצעיר בפולין), היה נוסע מדי ראש השנה לחצר האדמו"ר ממודז'יץ על-מנת ללמוד את הניגונים החדשים שחיבר האדמו"ר לימים הנוראים, כדי להפיצם בקיני 'השומר הצעיר' ברחבי פולין.

תלמי, שיחד עם זרחי ועם הרבה חן בן-אור צפוני מנהלל הקימו את 'ניגון הלב', מספר שכבר לגביהם העניין לא היה פשוט: "היה לנו ברור שלימוד לא מספיק, אבל לא ידענו איך יכולים חילונים להתחבר לעולם התפילה. מה שפתח לנו את הדלת היה ביקור בניו-יורק, בקהילת 'בני ישורון', שם ראינו שהניגונים מאפשרים את התפילה גם לאנשים כמונו". 'בני ישורון' שתלמי מזכיר כאן היא מה שמכונה בעגה הטרנדית "B.J.", קהילה קונסרבטיבית ותיקה במנהטן, שבשני העשורים האחרונים עברה 'ניעור' על-ידי שני רבנים כריזמטיים ילידי ארגנטינה, רולי מטלון ומרסלו ברונשטיין, והפכה למוקד מלהיב של החיים היהודיים בעיר הגדולה, עם מאות רבות של מתפללים מדי שבת.

לא מצוות אנשים     

מושב אחד בכנס היה לגמרי מילולי, ללא שום מנגינה. זה היה המושב שבו דנו המשתתפים בדילמות המציפות אותם בקהילותיהם, בעיקרן דילמות של 'מינונים נכונים'. היו שדיברו על הדילמה שבין השירה והפרוזה – איזה אחוז מקבָּלת השבת להקדיש לניגונים ולקריאת פרקי שירה, ואיזה לדרשה על פרשת השבוע או לימוד אחר. היו שדיברו על הדילמה בין החלק של נוסח התפילה המסורתי לשירה העברית החדשה –'שזו בכל זאת תהיה תפילה, ולא עוד ערב שירה'; וכולם סיפרו עד כמה קשה בכלל להניע את בני היישוב (רוב הקהילות שוכנות בקיבוצים או ישובים קהילתיים, ורק בודדות בירושלים ובתל-אביב, או בישובים עירוניים) להגיע לתפילה בכלל, קל-וחומר מדי שבת, כך שברוב הקהילות הצעירות עדיין מדובר על התכנסות של אחת לכמה שבועות בלבד.

במבט ראשון, יש משהו מאוד עצוב בדברים האלה: אחרי יותר מעשור של פעילות, עדיין מתקשות רוב הקהילות לגייס יותר מכמה עשרות אנשים לשעה של תפילה ושירה, וגם זאת לא בהכרח מדי שבת, בשעה שבעולם הדתי זו חוויה טבעית וקבועה לכל ילד קטן. מצד שני, יש בפעילות הזו גם משהו מאוד ראשוני, לא 'מצוות אנשים מלומדה' הרווחת בעולם הדתי. כל הגעה לתפילה, כל בחירה של טקסט, היא עניין להתלבטות ולהכרעה, לא עניין המוכתב על-ידי מסורת, וגם בכך יש עוצמה.

ענבל לויטה מקהילת אלון הגליל (יישוב קהילתי בגליל התחתון) אומרת שהמאפיין את מי שכן באים הוא בעיקר הצורך הקהילתי: "באים מי שחשוב להם לראות את האנשים שהם חיים איתם, לאו דווקא החברים האישיים", וזרחי מוסיף: "זה הרצון של האנשים לחיות עם היקרים להם גם מימד של קדושה".

עוגן קהילתי

ואמנם, ברור שהמוטיבציה של המפגש הקהילתי חשובה לקיום הקהילות לא פחות מהמוטיבציה של התוכן היהודי. זרחי לא רק שאינו רואה בכך בעיה, אלא אדרבה, כבן קיבוץ (גניגר, שבו הוא חבר עד היום) הוא אומר: "אני רואה ביהדות את העוגן הקהילתי המחודש של הקהילות המתפוררות שלנו. האתוס הציוני-חלוצי לא הספיק עוד לקיום הקהילה. אני מאמין שהאתוס היהודי יהיה העוגן המחודש שלה". וזעירא אפילו מרחיק לכת ואומר: "שאלת המפתח הגדולה ביותר העומדת בפנינו היא כיצד לגדול ולהפוך לתנועת המונים, ולדעתי הצורך הקהילתי הוא המפתח. אנחנו צריכים לסרוק את הארץ ולזהות בה את כל השרידים של קהילות מסוגים שונים, וגם את הצורך הבסיסי שקיים בכלל בעולם המערבי בארגון מחודש של קהילות, ולהציע לכולם את התוכן היהודי כבסיס למסגרת הקהילתית".

על רקע זה בדיוק אומרת לויטה, כפי שאמרו גם כמה ממשתתפי הכנס בדיונים שקיימו, ש"הציפייה שלי מהקהילה שלי, ומהקהילות האחרות, היא שיחיו יותר כקהילה, עם ערבות הדדית, לא רק במפגש השבועי של קבלת שבת. שתהיה התעניינות מה קורה לאנשים – מי חולה, מי התגרש, מי פוטר מהעבודה – ותהיה יד תומכת".

ברוח זו גם הקימו במדרשה את אגף הקהילות, המתכנן לא רק להעשיר את עולם הטקסטים והניגונים של הקהילות אלא גם לפעול להכשרת מנהיגותן העתידית. "גילינו שאחת השאלות הקריטיות לעתיד הקהילות", אומר זרחי, "היא המנהיגות, שצריכה לענות על שני קריטריונים מרכזיים בו-זמנית: גם היכרות מעמיקה עם עולם התוכן היהודי, וגם יכולת להנהיג קהילה". לאחרונה הסתיים במדרשה מחזור ראשון של קורס להכשרת מנהיגי קהילות, שבו למדו המשתתפים יום בשבוע, כאשר בעתיד מתוכננים מחזורים בני שלושה ימי לימוד בשבוע.  

איתמר לפיד, רכז רשת הקהילות הארצית שהוא גם מוביל הקהילה ביישובו שמשית (ובנו של חרות לפיד המנוח, 'אבי האסירים' מקיבוץ איילת השחר), מסכם את האתגרים העומדים בפני הקהילות כך: "את כל שאלות המינונים – בין מסורת לטקסטים חדשים, בין ניגונים ללימוד – נדמה לי שלא נכון לקבוע באיזה סטנדרט מחייב. כל קהילה צריכה לקבוע לעצמה את המינונים שמתאימים לה, וללכת בקצב שלה. לא נכון יהיה ללחוץ על אף אחד לעמוד ב'רף מסוים', ותמיד צריך לזכור שמדובר באנשים שכל הזיקה לטקסטים מסורתיים חדשה עבורם".

לא להסתגר

לפיד מעלה גם שאלה מעניינת נוספת: היחסים בין הקהילה לכלל חברי היישוב: "מבחינה כלכלית, נוח לחברי הקהילה להפוך לעמותה, וכך לקבל כסף מהמדינה ומתורמים, ואמנם כך נהגנו בהתחלה גם בשמשית. אבל זה לא נראה לי נכון, כי זה מקבע את הקהילה כגוף שאינו חלק אינטגרלי של כלל היישוב, אלא 'שיגעון לדבר' של כמה מהחברים, מין שטייטל חדש. אני חושב ששאלת התוכן היהודי היא שאלה שצריכה להעסיק את היישוב ככלל, ולכן, אחרי התלבטות ממושכת, החלטנו להקפיא את פעילות העמותה בשמשית, מתוך רצון לאתגר את היישוב, שהקהילה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהפעילות שהוא מציע לחברים". ככלל, הוא אומר, מימון הקהילות הללו לא יכול עוד להיות עניין של פילנתרופים יהודים מאמריקה – לא רק בגלל שהמשבר הכלכלי שם ייבש את מעיין התרומות, אלא גם באופן עקרוני: "אפילו היום, יותר קל לי לעלות על מטוס לארה"ב ולגייס כסף שם מאשר בארץ, אבל זה לא נראה לי נכון, בוודאי לא לאורך זמן. המימון לפעילות צריך לבוא ממקורות מקומיים: גם מהחברים עצמם, גם מהמועצות המקומיות או האזוריות שרובנו פועלים במסגרתן, גם מהממשלה – בדיוק כפי שהיא מתקצבת קהילות דתיות – וגם מפילנתרופיה מקומית. זה האתגר שלקחתי על עצמי בזמן הקרוב".

הרב מרסלו ברונשטיין, אחד משני רבני B.J בניו-יורק, נכח בשבוע שעבר בכנס באורנים ועיניו נצצו. אחת עשרה שנה אחרי שהוא וחבריו היוו השראה לקהילה הראשונה, הוא היה גאה בחבריו-תלמידיו. מבחינתו מדובר בסוג חדש ומבטיח של קשר בין ישראל לתפוצות: "הרבה צעירים יהודים-אמריקנים מתקשים כיום להתחבר לישראל, בגלל הסיפור הפוליטי שהם לא מזדהים איתו. אבל מה שקורה כאן הוא הזדמנות לסוג אחר של קשר, על בסיס העניין הרוחני המשותף לכולנו".

מי יודע, אולי הרעיון לדיאלוג על בסיס רוחני ולא פוליטי יכול להועיל גם ליחסי חילונים ודתיים בישראל, ואפילו ליחסי יהודים וערבים. 

 ————————————————————————————————

 השכן של ר' אליהו

שרה פרידלנד העלתה בכנס גם ביקורת על ר' שלמה קרליבך, אחרי שלימדה מניגוניו. לא כל מה שטוב בעולם הבא טוב בעולם הזה 

שרה פרידלנד בן-ארזה הייתה חסידה של ר' שלמה קרליבך מצעירותה. הסבא החרדי שלה (אליהו כי טוב, מחבר 'ספר התודעה') אהב אותו למרות הביקורת בעולם החרדי על מנהגיו החופשיים של קרליבך עם נשים: "כשאבא שלי שאל אותו על כך, הוא אמר שישמח מאוד להיות השכן של קרליבך בגיהנום. אבא, שמאוד העריך את סבא, לא הבין את זה, עד שבמלחמת יום כיפור הוא ראה את קרליבך מרקיד את החיילים במצבים הכי קשים. הוא ראה אותו מרקיד חיילים קטועי ידיים ורגליים, ואז הוא התפרץ בבכי במשך שעה ארוכה ומיד אחר-כך טילפן לסבא, ואמר לו: זכיתי להכיר את השכן שלך מהעולם הבא".

וכך, בן-ארזה הצעירה בילתה מילדותה בהופעות של קרליבך, ובנעוריה בילתה גם ביישוב של חסידי קרליבך בארץ, מבוא מודיעים. בכנס הניגונים הוזמנה פרידלנד בן-ארזה – כיום משוררת ועורכת ספרים, מלמדת חסידות וגם 'חזנית' בתפילות נשים – ללמד מניגוני קרליבך, והיא הפליאה בשירתה; כפי שעשתה אחריה גם מימי פייגלסון, מתלמידותיו המובהקות של קרליבך שאף הוסמכה על-ידו כרבה אורתודוקסית, אבל כמובן לא מצאה עבודה בישראל עם התואר הזה ומצאה את עצמה גולה ללוס-אנג'לס, שם היא מכהנת כ'משפיעה רוחנית' (מעין מקבילה ל'משגיח') בבית-ספר קונסרבטיבי לרבנות. מה שמעורר כמובן הרהורים על כך שבישראל פייגלסון יכולה ללמד חסידות כרבה, ופרידלנד יכולה לשיר בפני גברים, רק אם הן עושות זאת בפני קהל חילוני.

ולמרות התרוממות הרוח הכללית בכנס, והאהדה העצומה לניגוני קרליבך בכלל זה, לא חסכה פרידלנד משומעיה גם את ביקורתה על האיש וחסידיו: "במבוא מודיעים נתקלתי לראשונה גם בצדדים הקשים של העולם הקרליבכי. אנשים דיברו שם, כמנהג 'ילדי הפרחים', על חופש מוחלט, על עולם ללא צורך בחוקים מגבילים. אבל בפועל, בעולם ללא תורנות, אותן שלוש נשים היו תמיד אלה שעשו את כל העבודה העצומה של הכנת שבת לאורחים הרבים שתמיד הציפו את המקום.

"בהרבה משפחות היו סיפורים קשים של בגידות וגירושין, של עוני מנוון. ולימים, שמעתי גם עדויות מארבע נשים שונות שהוטרדו מינית על-ידי קרליבך. הגעתי למסקנה שאסור לטפח עולם של חופש ללא גבולות. חסד ללא דין".

פרידלנד הסבירה שהחליטה לומר את הדברים למרות שקרליבך כבר לא יכול להטריד נשים נוספות, משתי סיבות: משום שגילתה שגם דרשותיו, שהתפרסמו לאחר מותו והפכו במקומות רבים להיות כתבי-קודש בפני עצמן, מכילות רעיונות אנרכיסטיים מסוכנים, ומשום שלדבריה, גם אצל כמה מתלמידיו המובהקים, החיים כיום, התגלו אותם כיוונים מסוכנים של הטרדה מינית ופגיעה בנשים. 

דממה השתררה באולם כשפרידלנד סיימה את דבריה. אפילו בקהל הזה, שכבר הפך את קרליבך לאחד מגיבורי התרבות שלו, הדברים אינם קלים לעיכול. התגובה הראשונה הייתה של מחאה: "את לא יכולה להטיל על קרליבך אחריות למעשי תלמידיו כיום", אמרה אחת הנשים. אבל מיד אחר-כך קיבלה פרידלנד רצף של תגובות חמות, מעודדות, שמברכות אותה על האומץ לחשוף ולומר את הדברים, וגם על המסר המבקש שלא לבטל את ערכם של הניגונים ומעשי החסד של קרליבך, אבל להיות זהיר לגבי הכיוונים הרוחניים שלו ולא להפוך אותו לקדוש. מאוחר יותר אמרה פרידלנד שכבר חשפה את הדברים קודם לכן גם בפני קהל דתי, "ולשמחתי אנשים הגיבו באותה דרך מקבלת ומעודדת, כולל אנשים שהיו קרובים לקרליבך בחייו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011