ילדה, בת להורים ששרדו את המחנות, מספרת על החיים בבית שבו הזיכרונות מן ההיסטוריה המשפחתית מתקיימים בתוך המציאות עצמה. ספר סוחף המציג את התכנים הקשים בנינוחות של פשטות ותום, כפי שרק ילד יודע

מסעותי עם ורה, אדית זק; מטר, 2011, 216 עמ'

משעה שסיימתי לקרוא את הספר רציתי לשוב ולקרוא בו, כמו הייתה הקריאה הראשונה בלתי מספקת. קשה היה להיפרד מחוויית הקריאה. המחברת נתנה את מלאכת הכתיבה בידיה של ילדה וקטנה ושמה ורה, אשר מזמינה אותנו להיכנס אל סיפור ילדותה ונעוריה, ומן העמוד הראשון אנחנו הולכים שבי אחריה.

כשתים-עשרה שנים פרושות בפנינו, מגיל חמש בערך עד גיל שבע-עשרה. ההורים של ורה עלו לארץ, בשנות החמישים, מסלובקיה. הם שרדו את המחנות. היא בת הזקונים ויש לה אחות גדולה ושמה אניקה. המשפחה גרה בגבעת עליה ורוב השכנים והחברים שותפים לאותו גורל מר: היו בלאגר, איבדו משפחה, והכי קשה – כמו שאמא של ורה מסבירה לה – לאלו שהיו להם ילדים שמתו. אחרי שניצלו, החליטו ההורים "שאם א-לוהים אהב אותם עוד קצת ונתן להם אחרי כל מה שהם עברו את הילדה הזאת, כלומר, אותי, והביא אותם למדינה שלנו – אז אנחנו נמצאים כאן לנצח נצחים וזה הניצחון שלנו על היטלר והחברים שלו" (עמ' 85). 

אנרגיה מלאת אור

הספר כתוב בתבנית של פרגמנטים. קטעים קטעים, וכל קטע הוא אפיזודה עם כותרת משלה. קובץ המעשים והימים במציאות הקיומית של ורה, החיה את חייה הסבוכים בבית שבו צל העבר מוטל כעופרת.

עם אמא מבוגרת וחולה שצריכה להיות הרבה במיטה, עם אבא מיוסר ותלוש שצריך זמן לעצמו, עם אחותה הנשואה שיכולה להיות האמא שלה, עם סבתא מרים שישנה איתה בחדר וקוראת לה מתוך "צאנה וראינה" ומלמדת אותה גרמנית "גבוהה", עם בכי בלילות שבהן אבא מרגיע את אמא ובוכה אף הוא – אי אפשר לגדול ככל הילדות.

ואמנם, במשפט הפתיחה בספר, מצהירה ורה על משאלת לבה: "… מגיל שש חלמתי להיות מישהי אחרת". ורה היתה רוצה להיות בת לאמא צעירה וחייכנית עם שפתון אדום ובגדים יפים. היא הייתה רוצה להיות מקובלת ולהזמין חברים וחברות אליה הביתה. שתוכל לשחק בחוץ עד מאוחר, שהאוכל של אמא יערב לה, שיאהבו אותה ולא יצעקו עליה כל הזמן שהיא ילדה רעה, שלא תרגיש אשמה, שיהיה לה בית עם פסנתר בסלון ומספיק כסף לשיעורי נגינה ולחוג בלט. עם זאת, ורה מקבלת את החיים כמות שהם. בתבונה של "אלטע קופ" היא מנווטת דרכיה בדרכים עקלקלות. היא גם מתחכמת לחיים בקריצה. בכישרון יצירתי היא בונה לה עולם מדומה שבו יש לה חופש מוחלט. היא בונה ארמונות ומתהלכת בהם כנסיכה, מתגנדרת במלבושים מפוארים ועונדת תכשיטים של אצולה. ויש לה גם "חדר משלה", ואפילו יהא זה בית השימוש ה"תורכי" שבחצר. בצהרי יום, כשאמא נחה, היא נוהגת ללכת אליו. שם היא מתחבאת, נשארת לבדה לנפשה, יושבת ומביטה בנחת אל התהום של החור השחור. זוהי שעה של שקט שבה איש אינו מציק לה.

זה כוחם של מחוזות ילדות. גם כשהם בעייתיים, יצוצו מפה ומשם שעשוע והיסח הדעת. בתוך דמותה השברירית, עם הבריאות הרופפת, בתוך הקדרות של התקפי מיגרנה, בכיות וזעם, הקאות ושלשולים ו"פחד בבטן" – יש לה חוסן ואנרגיה ילדית מלאת אור. כמו יופיה ותלתליה הבהירים יש לה מבט היודע כול, עם חיוך וצחוקים, עם היתול ובדיחות הדעת. והאנקדוטות שלה מלאות דימויים מצחיקים גם כאשר הגיחוך אכזרי. 

סיפור פשוט

לאניקה ובעלה אין ילדים, בגלל שהיא היתה בלאגר. הם נוסעים לירושלים לפרופסור שיקבל אותה "כדי לטפל בצינורות כי אולי הם סתומים. זה לא בעיה היום… התפללתי בלילה לא-לוהים שהפרופסור הגדול יפתח את הסתימה כמו האוטו ג'ורה כשהיה מוציא צינור דומה לאף של פיל, מוריד אותו לבור בכביש ועושה רעש גדול וריח מסריח אבל אחר כך היה מותר לשחק ברחוב כי כבר ניקו את כל המחלות (עמ' 29).

הכתיבה שומרת כל הזמן על הסתכלות מעיניים ילדותיות. יש בה תום של שפה ראשונית בטרם הפיכתה לשפה בוגרת. זה ייחודו של הספר: היכולת לעסוק בתכנים קשים ולהציג אותם בנינוחות ובהתגלמות הפשטות, כמו סיפור פשוט, סיפור ילדים. גם החלקים הקשים ביותר בספר נכתבים באווירה נינוחה, שאננה, והלשון המדוברת עושה הכול כדי שלא להכביד עלינו. כמו הייתה מתחשבת בנו לבל נירתע. כך מתוארת בת-המצווה של ורה: "… לבשתי את החליפת שני חלקים שאמא תפרה לי במיוחד משמלה ישנה שלה עוד מהבית. שם… כשהיא מדדה לי הכול בפעם הראשונה ראינו שהחולצה צרה מדי. אז היא לקחה חתיכה מהמכפלת של החצאית והכניסה אותה באמצע הגב. 'טלאי', אמרתי לה. 'את עושה לי לבת מצווה בגד עם טלאי'. ואז היא התחילה לבכות, ואני נבהלתי ואמרתי שכבר ממש לא אכפת לי ושזה בעצם דוגמה בתוך הגב של החולצה. אבל היא המשיכה לבכות, וכל מה שעשיתי כדי לשמח אותה לא עזר" (עמ' 147)

כל ערב מספרים לורה "סיפור לפני השינה". אנו מתוודעים לסיפורים על החיים של אבא ואמא ואניקה – בימים ההם לפני הרבה שנים. כל סיפור כסיפור אגדה המתחיל: "פעם אחת בארץ רחוקה…", כמו "שיר ערש" מרגיע לפני השינה, שבו מסופר על הרוע והרשע בעולם, על נקמה וזדון, על מלחמה, על מסירות וגבורה, על אהבה ויופי, על אמא ואבא צעירים ויפים, ועל מות ילדים.

המרווח של אתנחתא בין הסיפורים נותן לנו הפוגה קלה להכיל את הטקסט. הקריאה נעשית קלה יותר. פחות עומס. שפת הסיפור מציגה את הטרגי ביותר ללא פאתוס וללא דרמה. אין בהלה ואין סערה. זוהי שפה המשקפת לנו את הנרטיב כמו היינו צופים בסרט או בסצנה מתוך מחזה.

לשון המראות

… בשעות אחר הצהריים הגיעו אורחים לביתה של הלנה שאמו. קולות של נשים וגברים התערבבו עם ריח חזק של קפה טרי. אניקה זחלה במסדרון הריק עד שהגיעה למקום שממנו יכלה להציץ בנעשה בחדר המגורים. הלנה ישבה על הספה ליד גבר שבצלחתו הניחה פרוסת עוגה. השיער השחור שלו היה חלק והוא סירק אותו לאחור בצורה שחשפה אוזניים גדולות וזקופות שנטו קדימה כמו מפרצים. בידו הימנית אחז בידית של ספל שאדים שקופים עלו ממנו ובידו השמאלית אחז בצלחת קטנה שעליה הניח את הספל מפעם לפעם ואז חתך במזלג קטן חתיכה מפרוסות העוגה והגיש אל פיו. הוא היה מאד מרוכז במה שהמורה להיסטוריה אמרה והנהן בראש לאות שהוא מסכים אתה, ומפעם לפעם דיבר כמו איש חשוב. פתאום הוא הרים את הראש והסתכל קדימה. העיניים שלו ננעצו בעיניים של אניקה, ומרוב שהיא היתה בהלם היא הסתכלה עליו בחזרה ופתחה בזחילה לאחור לעבר המזווה. עוד באותו אחר הצהריים הלנה הודיעה לשיינדל לבוא ולקחת את הילדה שלה. אניקה אספה את הדברים שלה והלבישו אותה בבגדים של אישה זקנה… (עמ' 96; מתוך 'סיפור לפני השינה' 10). 

זהו קטע המדגים לנו כיצד מילים הופכות לתמונות. המחזה מול עינינו על כל פרטיו ודקדוקיו. האותיות משרטטות במכחול כל ניואנס, והכול בנחת וללא חופזה. כל תנועה חשובה ויש להתעכב על כל מבט. זוהי לשון המראות.

המציאות נמדדת ונקבעת על פי כפית קפה, על פי קולות גוועים בחדר, או על פי עיניים הנועצות מבט…

כל אחד מהסיפורים "לפני השינה" נוטל חלק אינטגרלי ברצף החיים הרגיל. כל סיפור על אמא ואבא ואניקה – בעולם של "לפני שהכול התחיל" ובעולם של "אחרי שהכול התחיל" – נוכח באופן קבוע בחיי היום-יום. הכאן ועכשיו מתערבבים עם שם ואז. 

שעת הסיפור היא שעה אינטימית בין אמא ובת. הסיפורים מעלים דמות נפלאה של אמא שהיא מושא להערצה. ורה גאה מאוד באמה ורוצה להיות גיבורה כמוה… זוהי שעה שבה שתיהן דבקות זו בזו ואין דבר חוצץ ביניהן. שתי נפשות המתאגדות יחד.

דיוקן הילדות של ורה עשוי משני עולמות, הגלוי והנסתר. זיכרונות ההיסטוריה המשפחתית מתקיימים בתוך המציאות עצמה ושניהם נחלתה. אולי לזה היא מתכוונת כשהיא מדברת על "בועת המחשבה" היושבת לה מעל הראש. אולי זו בועת התודעה המאכלסת בתוכה ידע סודי משני העולמות…

אדית זק כותבת ספר בעקבות הזמן האבוד. היא הולכת אחורנית בזמן, ומגיעה אל הנקודות הדוממות של העולם הסובב. הנפש הטובלת באירועי בראשית עוברת תהליך יצירתי של זיכוך ולמידה, תהליך שיביא להליכה קדימה לקיום טוב יותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011