"אמרה לו (כנסת ישראל): אני ישבתי על קבריהם וראיתי משרפותיהם". רשימות מדרש ושיר מלומדי 'אלול' על שיר-השירים, שבהן מדברים בן גוריון ויחזקאל, כנסת ישראל והשייח' אל-בוכרי

 

א

מָשְכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְמְחָה בָּךְ.

משכני אחריך נרוצה

רצוא ממך

רצוא אליך

ושוֹב

עד אביאך אל

חדרי

אפשוט גלימתך מעליך

ואשאירך פשוט

איתי

אורי קרויזר

ב

עַד שֶיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר.

עד שיפוח היום. ומהו יום שהוא כפִיחַ? זהו יום שאינו יום ולא לילה, וזוהי גאולה ראשונה ואחרונה. שבגאולה ראשונה שעל הים אור בחושך נגע, שנאמר: וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה (שמות יד, כ). ובגאולה אחרונה ערב יאיר, שנאמר: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר (זכריה יד, ז).

ונסו הצללים – שאין לך אדם ואין לך דבר שאין לו צל. ובעת הגאולה חובק אדם צִלו ומאיר באורו, כמו שנאמר: נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ ה' (תהילים ד, ז).

חפצי כהן מונטגיו

ג

עַמּוּדָיו עָשָה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָלִָם.

תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים – זו רצפה בת איה שהטתה את השק על הצור מתחילת קציר עד ניתך מים מן השמים, ולא נתנה לעוף השמים ולחיית השדה לנוח על שבעת הבנים (שמואל ב', כא, י).

ולמה נקרא שמה רצפה? שהייתה גחלת עצורה בעצמותיה ולא התריסה ולא התפרצה רק הנמיכה קומתה כרצפה.

ולמה בת איה? שהייתה כציפור גדולה החסה בכנפיה על בניה ובני חברתה.

ובשעה שראוה באפיריון של מעלה מרחפת על קינה נזדעזעו, נרעשו ואמרו "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, זו אהבת רצפה בת איה".

אילנה מרמור

ד

לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים.

אמרה ההתיישבות העובדת לדוד בן גוריון:

לכה דודי – ברח לך דודי מירושלים שאברהם קראָהּ הר וכל אנשיה, אנשי היישוב הישן, אנשי מידות, ומגבעות שחורות, וראשם מגיע השמיימה.

לכה דודי – שאתה ראשך גלוי ושערך לא צימח לך בפדחתו של ראש, אלא במקומות של שפלה, בצידי הראש.

נצא השדה – אתה שאתה אוהב מקרא, תדע לך שיצחק יצא לשוח בשדה, שיוסף ואחיו מאלמים אלומים בתוך השדה. שהשדה לבן ויושביו לבנים ותבואתם חדשה, וגם קווצותיך מלבינות.

נלינה בכפרים – אהבתך תהיה נתונה לנו, הכופרים החופשיים, שאין שנאתנו אלא לאנשי היישוב הישן שבירושלים, ולך תהיה אהבתנו חופשית.

נשכימה לכרמים – גפן, זה ישראל סבא שהתיישן יינו ואיננו יכולים עוד לשתותו. נשכים אנחנו ונקדים לאותם גפנים ישנים ונשקם מנה משלנו – היך מה דאת אמרת: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת – לָמוֹ" (דברים לב).

יצאה בת קול ואמרה:

ונראה אם פרחה הגפן – נראה גפנו של מי תפרח? שלהם או שלהם.

רחל קיציס

ה

אֲנִי יְשֵנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק

אוריה

לאן היא ברחה, בת-שבע

שגדלה לנגד עיני

התבוננתי בחַפּוּתֵך ההופכת לאש

שפתותייך בוערות בתשוקה

בחלומי רכּוּתֵך נחה תחתַי

אני ישן ולבי ער

 

קול פרסות סוסים

צעקות חיילים העירוני

חרבי מוצאת את השקע הרך

בצווארו של חייל

שקיעתה מניבה את דמו

 

חיים ניתנו

חיים נלקחו

חרבי שָבה לנדנהּ

אני ער ולבי ישן

חולם על נשיקות פיך

 אן פיבלמן

תרגום: נעמה שקד

ו

 שֶרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה

"דודי לי ואני לו הרֹעה בשושנים" (שה"ש ב, טז) – ולמה נקרא הרועה בשושנים? שרואה ברע, והוא כנדחק בין משוכות השושנים, ואומר: אוי לי מפרחיו ואוי לי מקוציו שאני בראתיו.

אמרה כנסת ישראל לקב"ה: "עד שיפוח היום ונסו הצללים סֹב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר" (שם שם, יז) – אוי לי שמיום שחרב המקדש נסתרו הפנים והותרו הקשרים ובאו מקומם בתרים.

ענה לה הקב"ה: איני סב אלא על הרי בשמים שנאמר: "עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה" (שם ד, ו) – שומע אני קול מרירות וליבון שבכם, "כֻּלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שם שם, ז) – ורואה יופייכם שבוֹ.

אמרו לה אומות העולם לכנסת ישראל: "אנה הלך דודך היפה בנשים" (שה"ש ו, א).

ענתה להם: "דודי ירד לגנו לערגות הבֹשם לרעות בגנים וללקֹט שושנים" (שם שם, ב) – בכל מקום שהוא, הרי הוא עִמי, רואה ברעתי ובצרתי.

תמהו אומות העולם: ואין בידו למחות?

ענתה כנסת ישראל: מוחה דמעות הוא.

"אני לדודי ודודי לי הרֹעה בשושנים" (שם שם, ג) – הרואה ברע, והוא כנדחק בין משוכות השושנים ואומר: אוי לי "כרמי שלי לא נטרתי" (שם א, ו).

אמרה לו כנסת ישראל לקב"ה: מהו שכתוב "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וגו'" (דברים כח, סג)? אמר לה: לא היה ולא עתיד להיות.

אמרה לו: אני ישבתי על קבריהם וראיתי משרפותיהם.

אמר לה: מיום שניתנה בחירה בעולם, איני עוסק אלא בצפייה שנאמר: "עיני ה' צֹפות רעים וטובים" (משלי טו, ג), ונאמר: "הצופה לרשע וחפץ בהיצדקו" (פיוט לימים נוראים) וכן צופה לצדיק וחפץ בטובתו.

אמרה לו: טוב חלקנו מזה, שבכוחנו לעשות טוב וחסד.

אמר לה: וכבר אמר רבי חמא ברבי חנינא: "אחרי ה' א-להיכם תלכו" (דברים יג,ה) – הלֵך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא גומל חסדים אף אתה גמול חסדים (על פי בבלי סוטה יד ע"א).

אמרה לו: "אנו פְּעֻלָּתְךָ ואתה יוצרנו" (פיוט לימים נוראים) – שאנו פועלים בעולם, לטוב ולרע.

דיני (פרנקל) דויטש

ז

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָה כִשְאוֹל קִנְאָה

אמר רב יהודה: ברם, זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו,

אלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה.

מה עשה? העלו לו שלוש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשו.

(בבלי חגיגה, יג ע"א)

אמר רבי עקיבא: חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים,

שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל,

שכל כתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים.

 (משנה ידים, ג, א)

שאלה תַּנוֹת (בת יפתח) לשכינה: מה היו אותם דברי יחזקאל שסותרין דברי תורה?

השיבה לה: שלא קיימו בנשים 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט, יח). שכשביקש לומר להם לבני ישראל כיצד בחר ה' בם לעם וכיצד בגדו בו, ולנחמם – שיבואו צרות שלהם יום אחד לתוּמן ויהיו שוב אהובים עליו יתברך – סיפר להם אותו העניין בלשון משל, ואותו משל אכזרי היה ומבייש נשים שבעולם.

שאלה תנות: ומהם שלוש מאות גרבי שמן שהעלו לו, לחנניה בן חזקיה, שידרוש את יחזקאל?

השיבה לה: שהעלו לו את שיר השירים, שנאמר 'לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ'.

שאלה תנות: ומהו לדרוש יחזקאל עם שיר השירים?

השיבה לה השכינה:

אמר יחזקאל: 'וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' וַתִּהְיִי לִי' (יחזקאל טז, ח),

בא שיר השירים ואמר: 'נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ' (שה"ש ז, יג).

אמר יחזקאל: 'כְּאִמָּה בִּתָּהּ. בַּת אִמֵּךְ אַתְּ גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ' (יחזקאל טז, מד-מה),

בא שיר השירים ואמר: 'עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי' (שה"ש ב, ד), 'אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי' (שה"ש ח, ב), 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ' (שה"ש ח, ה).

אמר יחזקאל: 'וָאַלְבִּישֵׁךְ … וָאֶנְעֲלֵךְ … וָאֶחְבְּשֵׁךְ …וַאֲכַסֵּךְ …' (יחזקאל טז, י),

בא שיר השירים ואמר: 'הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ' (שה"ש ב, יד) 'שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ' (שה"ש ז, א).

אמר יחזקאל: 'וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה' (יחזקאל טז, סג),

בא שיר השירים ואמר: 'הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ' (שה"ש ב, יד) 'חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי' (שה"ש ח, יג)

אמר יחזקאל: 'וְהִנֵּה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ … וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שֹׂנְאוֹתַיִךְ' (יחזקאל טז, כז), 'וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה וְנָתַתִּי אֹתָךְ בְּיָדָם וְהָרְסוּ … וְנִתְּצוּ … וְהִפְשִׁיטוּ … וְלָקְחוּ … וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם… וְעָשׂוּ בָךְ שְׁפָטִים…' (יחזקאל טז, לח-מא),

בא שיר השירים ואמר: 'מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים' (שה"ש ז, ו), 'שִׂימֵנִי …כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ' (שה"ש ח, ו).

אמר יחזקאל: 'וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ' (יחזקאל טז, טו), 'וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי' (יחזקאל טז, כו),

בא שיר השירים ואמר: 'אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ' (שה"ש א, ח), 'קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ' (שה"ש ב, י).

אמר יחזקאל: 'וַהֲקִימֹתִי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ' (יחזקאל טז, סב), 'וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ' (יחזקאל טז, יד),

בא שיר השירים ואמר: 'מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי' (שה"ש ח, א), 'דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ' (שה"ש ב, טז).

על כן 'מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה' (שה"ש א, ד) – אל תקרי 'נָּרוּצָה' אלא 'נִרְצֶה', ועוד אמרי 'לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ' (יחזקאל טז, סג), אל תקרי 'וָבֹשְׁתְּ' אלא 'וְשַבְתְּ' – שאין אהבה במקום שאין בו רצון ואין נאמנות במקום שאין בו אמון, וכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים!

תמר ביאלה

ח

עֵינָיו כְּיוֹנִים, עֵינַיִךְ יוֹנִים

עין היא צִפּור

קטנה שחורה

עפה על הרים ורקיעים ואפורים

נקודה שחורה, אישון, צפור העין, שָטה

עיִן – מעיָן יונה כֵּהָה בארֻבַּת הסלע מפכָּה במדרגת ההר

העין היונה נִפְנֵית נִכְסֵית נוֹעַעַת נִפְנֶפֶת בכנפיה

יונים עיניִם מתכנסות בחשכה לחגוִים

נמות בארובותיהן

נעמה שקד

ט

שִימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָה כִשְאוֹל קִנְאָה רְשָפֶיהָ רִשְפֵּי אֵש שַלְהֶבֶתְיָה

בתוך מפת האהבה של שיר השירים עולה דמותה של ארץ ישראל. לא יכולתי שלא לדמות את "בטנך ערמת חטים" בְּגִבְעות החול המושלמות אחרי הרוח במישור החוף של נוף ילדותי, את "ריח שמניך מכל בשמים" בריח הפרדסים שבשרון, את הכרמל המתנשא כראש מול הים, נערה עטופת שחורים צועדת ברחובות ירושלים. הרים, עמקים, גבעות, גנות וגנים הם פיסות מארץ אהובה.

בתוך מפגש האהבה הזה – פגשתי אדם מלא אהבה, השייח' עבד אל עזיז אל בוכרי שהלך לעולמו לאחרונה. באחד המפגשים הבין-דתיים שאני משתתפת בהם הציע השייח' אל-בוכרי, שמשפחתו הגיעה ארצה בשנת 1616, שכל מפגש ייערך במקום אחר, "באחד המקומות בארץ הזאת שכולנו כל כך אוהבים".

הצעה יפה, משפט תמים שמשום מה הכה בי חזק, קרע את לבי. התלקחות האהבה-מוות (ארוס ותנטוס) נפגשה בי במלוא עוצמתה. הנוסחה שכה הורגלתי אליה: אהבת הארץ + אהבת הארץ = מוות, דם, שנאה, נשמעה דרך הצעתו – מוזרה, פרדוקסלית, נוגדת כל היגיון של הלב. "עזה כמוות אהבה". חותם על לבי, חותם על כוח זרועי.

*

אברהם אבינו הולך לו, הולך לי, הולך לנו. בונה מזבח אחרי מזבח, קונה את דעת המקום. מקריב עולה בהר המור, בונה עוד ציר עולם מחוזק למקום בריאת הכול, למקום כפרתו.

ואני צועדת על כבישי אספלט חמים, וחמת קיץ בוערת להישבר על אבניה של העיר ירושלים. היא חולפת שחורה על פניי ברחובות אל-קודס. מדמיינת לעצמה אל-יהוד, עם עולם, בני דת ללא ארץ.

ואני, שלא מפסיקה לשוב אל ציון, יושבת לנוח בצילו של הזית, רואה את אבותיי ואמותיי ספונים בבתי חימר דלים, באטלס ההררי, גבוה ומושלג, אורגים בצמר לחמם צינתם, אורגים אל תוך לִבם געגועים. על שפתותיהם נוטפת התורה כדבש, כחלב. דלֵי חומר, עשירי חלום, אסירי תקווה, ממלמלים: "שׁוּר בַּת עֲנִיָּה אֻמְלָלָה, אֵלֶיךָ תַעְתִּיר, לִסְבּוֹל עֹל גָּלוּת לֹא יָכְלָה".

נעדרי סיפור קורות נדודיהם לִמְקומָם, אך זִכְרון אבות ואמהות חקוק בין שמותיהם – אברהם, עישה יצחק, יעקב, דוד, עליה יוסף אהרון, רחל, תמר, איז'ה, מרדכי. וזיכרון מצרים – הא לחמא עניא – לשנה הבאה בני חורין. כמו שחר נגלתה להם גאולת ישראל, לא חיכו, העירו ועוררו. בבוקר הגיעה הבשורה ובערב ארזו מטלטליהם, לשוב אל ארץ חמדת התקוות. ובמעברות מושבם ערבה לחיכם, כשמן הישועה, פרוסת הלחם היבשה המרוחה בשמן וסוכר – למען גאולתן של ישראל.

ובשיכרון היין של אבי וחבריו עם שחרור ירושלים, לא נראתה השחרחורת בכיכר הריקה, גם לא צלליתה – כשחר שאין לו צל. ואני, בפעמוני גמל העץ הקטן שומעת פעמי משיח.

*

צל כבד נח על גאולתן של ישראל. וגאולתי נצבעה אדום, שחור, ירוק. אחותי השחורה גילתה פניה – מגוננת על בניה עטויי הרעלות, נושאי אבן וקלע, חמת זעם, תאווי מוות, תאבי חיים. פצצות אדם מתפוצצות על ערייך נאווה שלי.

  ואזכור        נפוצותייך,       מחנותייך,           ופליטייך,      ואסירייך,        ומגורשייך,         וגדרותייך,         ואזכור       מענייך,       ואזכור      דם          ואש         ופדות.

ואראך  ארצי  השחורה  והנאווה  מתבוססת  בדמייך.

*

ויקוים בנו הכתוב (על פי שיר השירים רבה, פרשה ז, א)

שובי שובי השולמית – אומה ששלום חי העולמים מתנהג בה

שובי שובי השולמית – אומה שמסיימים לה שלום בכל יום

שובי שובי השולמית – אומה שאני עתיד להושיבה בנוה שלום

שובי שובי השולמית – אומה שאני נוטה עליה שלום, נוטה אליה כנהר שלום

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל,

ועל כל יושבי תבל, ואמרו אמן!

 חפצי כהן-מונטגיו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בניסן תשע"א, 22.4.2011