אווירת ערב חג הפסח בקרב חיילי הבריגדה היהודית במלחמתם עם הנאצים, שנת 1945

הבריגדה במערכה על הסניו. מאוסף ארכיון הפלמ"ח

היה זה באביב תש"ה (1945), כחמישה ימים לפני חג הפסח, בשעה ששלושת הגדודים של החטיבה היהודית הלוחמת החליפו את חיילי הגורקאס מצפון הודו ותפסו במקומם את העמדות בגדה הצפונית של נהר הסניו. לא כאן המקום לפרט את סיורי הלילה ואת מהלך הקרבות נגד חיל הצנחנים הנאצי על שם "גרינג" ימ"ש. על זאת יש כבר ספרות עשירה ואף לפני שנה צעדו בחוצות תל אביב אלה אשר זכר הבריגדה היהודית לא מש מזיכרונם.

אך מי יודע על המטבח הכשר שהתקיים בהרי האפנינים כדי לספק אוכל לבחורים מטירת צבי, כפר עציון ושדה יעקב אשר נלחמו בנאצים? וכיצד הביאה מכונית צבאית בשר שחוט וכשר מוועד הקהילה אשר ברומי? ראוי לציין פרט קטן, ואולי מבחינה פסיכולוגית מעניין הדבר, שלפעמים קצין אנגלי "גוי" גילה הבנה יותר יסודית למטבח הכשר על כל הכרוך בו – מאשר הקצין היהודי.

התעורר פעם ויכוח אם צריך טבח אחד או שני טבחים בשביל החיילים הדתיים שמספרם בגדוד הגיע קרוב לשישים. הקצין היהודי פסק שטבח אחד מספיק ונימוקו עמו; התקן המלכותי אינו מרשה יותר. אבל הטבח הדתי אינו מסתפק, הוא רץ אל הרב הצבאי ומבקש רחמים; הכיצד, הוא טוען, אוכל לשאת לבדי מטבח כשר, להפריד בין הכלים החלביים לבשריים, להגיש בצהרים מאכלי בשר ובערב מאכלי חלב, להכין ביום שישי את האוכל לשבת, אם לא יהיה לי עוד טבח דתי לעזרה? הרב הצבאי בא בדברים עם הקצין היהודי הממונה על המטבח והלה נשאר בסירובו. פקעה סבלנותו של הרב הצבאי והוא נכנס ישר אל הקולונל האנגלי, "והגוי" פסק: שני טבחים דתיים למטבח הכשר. ונימוקו עמו: "כיצד יוכל לבוא הטבח הדתי למסדר התשלום ולקבל את כספו אם הוא לבדו במטבח?". אולם רצה הגורל שחברנו מרחביה ז"ל אשר זכה בניצחון למען שולחן כשר לא זכה בניצחון בגוש עציון ונפל בקרב ערב תקומת המדינה.

חויה בלתי נשכחת היתה ליל הסדר שבחפירות ליד נהר הסניו, בשעה שפחות מ-800 מטרים הפרידו בינינו ובין העמדות של החיילים הנאצים. בליל בדיקת חמץ הגיעה לחפירות המכונית הרגילה בסיוע החשכה ופרקה מתוכה חבילות מצות, יין והגדות. המצות היו מאמריקה, ההגדות מאנגליה (עד היום שמורה עמי אחת), והיין מארץ ישראל. בכל לילה רגיל היה לצאת סיור כדי להתחקות אחרי עמדות הגרמנים. מפקד הפלוגה החליט שבליל הסדר יאחר הסיור לצאת במחצית השעה כדי לתת לחיילים אפשרות להשתתף בסדר. בצהרים עסקו כל החיילים בהכנת השולחן בשביל ליל הסדר. זה הכין פמוטות מאבנים, זה הביא כרפס, זה בישל ביצים קשות וזה כיבס סדין כדי להכין מפה וכו'. עובדה משמחת היא שבליל הסדר אפף רגש דתי את כל חיילי הפלוגה, אף כי הרבה מהם לא הוגדרו כדתיים. זה מלמדנו כי הניצוץ היהודי הוא הרבה יותר חזק מאשר כל ההרגלים וההשקפות האחרות.

מי ינהל את הסדר? שאלה זו התעוררה עם רדת החשיכה. לנהל את ליל הסדר פירושו שאין יוצאים לסיור הלילה, ואין זה רגש נעים אפילו לחיל דתי להסב על השולחן בשעה שהוא יודע שחברו יוצא "להיפגש" עם הגרמנים. מכיוון שהייתי החייל היחיד במחלקה שהניח תפילין יום יום, ביקשוני החיילים לערוך את הסדר. נכנסנו למערה והשולחן היה ערוך להפליא. אפילו אגרטל עם זר פרחי אביב לא היה חסר. כל אחד ישב במקומו, לימינו כובע הפלדה ולשמאלו ההגדה. הלילה היה שקט. הפעם הגרמנים לא הפגיזו את עמדותינו. דומייה השתררה במערה עם הנרות הדולקים. עדיין לא יכולתי לפתוח ב"הא לחמא", מכיוון שהאווירה הייתה כה שונה מאווירת ליל הסדר שהייתי רגיל בה מבית אבי ז"ל. הסתכלתי בעיניים חוקרות בפניהם של החיילים ולא ראיתי בהם חיילים כי אם בנים לאבות יהודים הצמאים לתורה ולדעת. אור קרן מפניו של כל חייל בשעה שהתחלנו להגיד "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא", כאילו ירדה השכינה וזרחה על פניהם. הזמן לא הספיק לערוך את ה"סדר" ההלכתי. הוא נערך בעיצומה של התקפת האביב של בנות הברית וערב מיגורו המוחלט של השלטון הנאצי בגרמניה. אך לחיילים הישראלים שימש ליל הסדר כהכנה ועידוד לקראת הפגישה עם אחים במחנות הריכוז, ואולי זה היה תוכנו הרוחני האקטואלי של לילה זה.

המאמר פורסם לראשונה בשנות החמישים בעיתון 'הצופה', ונשלח אלינו עתה על ידי בתו, נחמה גנץ

פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011