גדול יהיה כבוד הבית הזה? / ראובן גפני

 

בית הכנסת שהפך לכולל חרדי, המבקרים שאינם רשאים לסייר באולם המרכזי וניהול המקום שעבר מידי המדינה לגופים שאינם מזוהים איתה לגמרי. הרהורים על בית הכנסת החורבה, שנה אחרי חנוכתו המחודשת

החורבה, 1948

בטקס חנוכת בית הכנסת החורבה, איני מתבייש להודות, עמדו דמעות בעיניי. שנים ארוכות של הדרכה, מחקר וכתיבה על בית הכנסת החרב הגיעו באחת לקיצן, ומאותו היום ואילך – ידעתי – ישתנו הדברים במידה ניכרת. ואכן, הדברים השתנו לא מעט: הכניסה לבית הכנסת מרגשת אותי לא מעט גם שנה לאחר שנחנך, וההדרכה ברובע היהודי קיבלה העצמה ויזואלית ותוכנית שמדריכי הדור הקודם לא יכלו לחלום עליה באופן ממשי. בהתאם לכך הפך גם מוטיב החורבה והתקומה, באשר הוא, למוקד המרכזי כמעט בכל שיחה או אירוע המתמקדים ברובע ובקורותיו. 

כחמש שנים קודם לכן, ואף בזאת איני מתבייש, פרסמתי מעל במה זו רשימת התנגדות נחרצת לבנייתו מחדש של בית הכנסת, שעליו טענתי כי "כוחו בחורבנו". העוצמה והסמליות האצורות בקשת הבודדה של בית הכנסת, שהתנשאה מעל בתי הרובע היהודי, הינן כה משמעותיות – כך טענתי אז – עד שאפילו הפוטנציאל הגלום בבית הכנסת שייבנה מחדש אינו בהכרח משתווה להן. יתר על כן; החששות בעניין האופן שבו יופעל בית הכנסת ויעוצב מבחינה ציבורית ותודעתית היו ברורים לכול כבר אז, והביאו אותי – לצד סיבות נוספות – להסתייג מן התוכנית לשחזורו של בית הכנסת ולבנייתו המחודשת.

אלא שחרף התנגדויות נוספות שהושמעו מפי אישים שונים – שלחלקם ניתנה במה אפילו בתוך הספר החגיגי שהופק לרגל חנוכת בית הכנסת – שוחזרה "החורבה" והופעלה שוב, בעיקר הודות למאמציהם של מספר חולמים ואנשי מעשה מוכשרים. שנה לאחר מכן אני מנסה לשוב ולהרהר בדברים במעט יותר ריחוק, ולערוך ביני לביני את המאזן שבין החששות המוקדמים, ההתרגשות הרבה והאופן שבו התרחשו הדברים בשנה שחלפה מאז. התוצאה, אני מגלה, אינה פשוטה כלל וכלל לניסוח.

מראה מתעתע

על מקומו הסמלי של בית הכנסת המחודש בתודעה הציבורית אני מהרהר גם בדרכי לבית הכנסת, העוברת בין השאר בקארדו וברחוב היהודים. סקירה קצרה של מגוון החנויות העוסקות במכירת מזכרות וחפצי אמנות לתיירים מגלה מיד כי לפחות מבחינה אמנותית, טרם כבשה לעצמה החורבה הבנויה מקום מחודש. כך, בעוד את הקשת החרבה של בית הכנסת, שניצבה בלב הרובע עד לפני שנים אחדות, ניתן למצוא גם כיום על לא מעט יצירות אומנות ואמנות המוצעות למכירה, הרי שבית הכנסת החדש – על כיפתו המתנשאת ומראהו המרהיב לכל הדעות – אינו נראה כמעט בכלל ביצירות השונות, ודומה שטרם חדר לתודעתם של אלו העסוקים ביצירתן. האם תלוי הדבר אך בזמן הקצר, יחסית, שעבר מאז בניית בית הכנסת ועד היום? או שמא תאמה הקשת החרבה באופן מוצלח יותר את נעימת הכיסופים והערגה שמרבית האמנים מנסים לשוות ליצירתם? על כך, אין כמעט ספק, נוכל לענות באופן מוצלח יותר בתוך שנה או שנתיים.

גם בי עצמי, יש להודות, מתעתע לא מעט מראהו הפיזי של בית הכנסת. מחד, אני מוצא עצמי מתרגש פעם אחר פעם מן השהות בסביבתו, ואיני מצליח להתאפק ולא לשלוח את מבטי שוב ושוב לכיפת בית הכנסת הנישאה, למרפסת הפנימית העגולה הקבועה בשיפוליה, לארון הקודש המתנשא בגובהו מעל לכל הנעשה בבית הכנסת, ולעתים אפילו לשערי בית הכנסת ולמבואתו החיצונית. אמנם, כמו רבים אחרים העוסקים בתחום, גם לי עצמי ישנה ביקורת – היסטורית או אסתטית – על פריטים שונים בעיצובו המשוחזר של אולם התפילה, אך אני מודע היטב למגבלות המחקריות והטכניות הניצבות בפני שחזור מדויק לחלוטין של המקום, ויודע כי בכל צורה שבו היה משוחזר היו קמים על העוסקים בדבר עוררין. המרכיב המטריד אותי מעט יותר, אני חש, הוא דווקא גודלו של בית הכנסת, המפתיע כמעט תמיד את המבקרים בו.  

גודלו של המקום, חובה עלי לציין, שוחזר בקפידה, ועל כן כל תחושת אכזבה או אי נוחות ביחס אליו תלויה במתבונן עצמו, ובו בלבד. אלא שלמרות שאני יודע היטב שכך הוא הדבר, איני יכול שלא לחוש כי הייתי מעדיף שבית הכנסת יהיה גדול מעט יותר, כדי שיוכל להכיל ביתר קלות את שלל הסיפורים, החלומות והטקסים שנערכו בו במשך השנים, ושעליהם אני עצמי מספר פעם אחר פעם. אמנם, סיפורה של התפילה הראשונה של הרברט סמואל בחורבה – וקריאת הפטרת נחמו – נשמע אחר לחלוטין כשהוא מסופר על המרפסת הפנימית העגולה של כיפת בית הכנסת, כשהמאזינים יכולים לחוש בעיניהם היכן וכיצד התרחשו הדברים, אלא שדווקא סיפורה במקום זה גם מגביל לא מעט: שהרי לנוכח גודלו המפתיע-בצמצומו של בית הכנסת, איננו יכולים עוד לתאר את ירושלים כולה הנאספת במקום ומזילה דמעה, ונאלצים אנו להסתפק באותם מאתיים בני מזל שהצליחו לקבל הזמנה רשמית לתפילה בבית הכנסת, לקראת אותה שבת זכורה כל כך…

נגישות מוגבלת

בין כך ובין כך, מראהו הפיזי של בית הכנסת החורבה – אולי כמו כל בית כנסת אחר – משני בחשיבותו ביחס לנעשה בו מבחינה דתית ותוכנית. ובהקשר זה, דומה שמצבה הנוכחי של החורבה בעייתי במיוחד, כפי שיתואר. הדבר אמנם נדון באמצעי התקשורת מספר פעמים במהלך השנה החולפת, וזכה לתגובות נחרצות מכיוונים שונים, אך בבסיסם נותרו הדברים בעינם בלא שחל בהם שינוי של ממש.

במהלך מרבית שעות היום משמש אולם התפילה עצמו כ"כולל" לכל דבר, שדמותו האידיאולוגית החרדית ברורה לכול. לכאורה, אמנם, יכולים גם אחרים להיכנס וללמוד במקום באותן שעות, אך הדבר לעתים דורש תיאום, מושך לא מעט תשומת לב, ואינו נעשה רבות, לפחות עד לעת האחרונה. בזמן התפילות, הן בשבתות והן בימות החול, משמש המקום בית כנסת לכל דבר, תוך ניסיון של מספר גורמים רשמיים ועצמאיים מן הרובע לנהלו במשותף. תוך כך מנהלים את בית הכנסת מספר גורמים בו זמנית, וכמה אישים מוגדרים – באופן רשמי או לא רשמי – כרבנים או כפוסקים שבהתאם להוראותיהם מתנהלים הדברים במקום.

למרות חשיבותו הציבורית האדירה של בית הכנסת – שהיא זו שהביאה מלכתחילה לשחזורו ולבנייתו מחדש – ביקורם של אורחים בבית הכנסת בעייתי בהרבה. שלא בשעת התפילות ניתן לבקר בו רק במסגרת קבוצה מודרכת ובהזמנת כרטיסים בתשלום, וגם אז לא יכולים המבקרים להיכנס לאולם התפילה עצמו, המשמש, כאמור, מרבית שעות היום כ"כולל". התוצאה מורכבת למדיי: מחד, מהווה הביקור המודרך בחורבה ללא ספק חוויה מרגשת, והשהות במבואת בית הכנסת, בעזרת הנשים ובמרפסת העגולה התלויה מעל לאולם התפילה בהחלט מאפשרת להתרשם לעומק ממראהו של בית הכנסת, מעיצובו ומהדרו. מאידך גיסא, העובדה שלאולם התפילה עצמו – שלא לדבר על הבימה או על ארון הקודש, המהווים את לבו של המקום – לא יכולים המבקרים להיכנס כלל מותירה רבים מהם בתחושתם כמבקרים חיצוניים שאינם מורשים לבוא אל הקודש פנימה. זו אף הסיבה שישנם רבים המעדיפים לבקר בבית הכנסת באופן עצמאי, וממתינים לצורך כך לשעות התפילה שאותן מנצלים הם גם למעין ביקור תיירותי.

ייאמר מיד: הגופים השונים המעורבים בניהולו של המקום משתדלים מאוד לעשות את עבודתם נאמנה, ולרוב גם מצליחים בכך. החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, כמו גם הקרן למורשת הכותל המערבי, מעניקות למבקרים במקום ביקור והדרכה נעימים ומרתקים – גם אם לא זולים במיוחד – ומרבית המבקרים במקום מרוצים מן התוצאה. אלא שלמרות זאת, לפחות לדידי, מטרידה לא מעט העובדה שברור לכול מי הם בעלי הבית – לפחות במרבית שעות היום – ומי הם האורחים המביטים מבחוץ. בה במידה מטרידה למדיי העובדה שאתר בעל סמליות לאומית מובהקת, שהקמתו קיבלה גושפנקא בהחלטת ממשלה, ושבנייתו מומנה – אם גם רק באופן חלקי – בידי מוסדות ציבוריים, לא מעוצב בהתאם לאופייה, לדמותה ולרצונותיה של המדינה, וזו נאלצת להגיע לפשרות שונות, שאף שיש בהן חשיבות כשלעצמן הן מביאות לעִתים למצב דברים שאינו נכון, לא היסטורית ולא ציבורית-תודעתית.   

ממילא, לפחות בהקשר זה שבים ועולים בקרבי כל אותם חששות ראשוניים על הדמות שיקבל בית הכנסת, וזאת גם אם איני מצליח להגדיר לעצמי בדיוק באיזה אופן ניתן היה לנהל את הדברים אחרת.         

אתר לאומי

הרהורים מעין אלה, ואף לכך מודע אני היטב, טומנים בחובם סכנה של ממש. החשש מפני מגבלותינו בשחזור תפארת העבר או יכולתנו לעמוד באתגר שמציב אותו עבר למולנו יכול לא פעם להיות משתק, ולמנוע מאיתנו לנסות ולחדש את ימינו בהתאם לחזון זה או אחר. שהרי כפי שניתן להרהר מחדש על בניית בית הכנסת החורבה, אולי אף לחשוש ממנה, ניתן להרהר מחדש – לכאורה – גם על בנייתו המחודשת של בית המקדש, ולהסתפק בכותל המערבי, המצומצם כל כך באופק שהוא מעניק לנו. בה במידה, לנוכח תפארתה ועוצמתה של מלכות ישראל הקדומה חששו רבים שהריבונות העצמאית היהודית – בנוסחה הציוני המודרני – תיוותר בחיוורונה הלא מספק.

אלא שאותם ההרהורים ממש, על אף הסכנה שבהם, עשויים אף לדרבן אותנו לבחינה מחודשת של התקוות, של השאיפות ושל המכשולים הניצבים בדרכנו, ושל האופן שבו ניתן לעצבן מחדש או להתגבר על אותם קשיים. אפילו בהקשר של בית הכנסת החורבה, שככלות הכול כבר עומד על תילו, דומה שעוד נותר מה לעשות. ניתן וצריך להכריז באופן חד משמעי כי ממש כמו בעבר, החורבה הינה לא רק מקום תפילה דתי כי אם אתר בעל ערך לאומי-ישראלי מובהק. בהתאם לכך יש לקיים בתוכו מגוון טקסים ואירועים שיחרגו הרבה מעבר לגבולות הרובע היהודי, ויהפכו את המקום לאתר המופיע בכלי התקשורת דרך קבע, גם בהקשרים שאינם מובנים מאליהם. ניתן וצריך לחשוב מחדש על מערכת היחסים הפנימית והעדינה כל כך בתוככי בית הכנסת, על מנת שמחד לא ייגרע מקומו של ציבור זה או אחר ומאידך גיסא תבהיר המדינה כי היא – ולא אף אחד אחר – מנהל את המקום.         

משום כך בדיוק מוצב בשולי הכותרת של רשימה זו סימן שאלה. שכן ככלות הכול, ולמרות הקשיים והרגישויות הנוגעים לכך, מצוי הדבר בידינו, ולפיכך גם עלינו להגשימו.    

ראובן גפני הוא עורך הספר "החורבה: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים", שראה אור לרגל חנוכת בית הכנסת, בצוותא עם פרופ' דוד קאסוטו וד"ר אריה מורגנשטרן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

About these ads

פורסמה ב-8 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 437 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: