ברומן חדש מגייס הסופר האלגי'ראי סנסל את זיכרון פשעי הנאציזם כדי להתריע מפני סכנת השתלטות האסלאמיזם על העולם. השאלה היא אם יש מי ששומע

הכפר של הגרמני או: יומנם של האחים שילר, בואלם סנסל; מצרפתית: רמה איילון, כנרת, זמורה-ביתן, תשע"א, 224 עמ'

בשנת 1970 הלך מהנדס אלג'יראי לאיבוד באזור מדברי בארצו. בחיפוש אחר מקום יישוב הגיע האלג'יראי לכפר קטן ונידח. הכפר היה נקי למשעי, פרחים פרחו בו בכל מקום, זה היה כפר יוצא דופן מכל בחינה באזור ההוא. מופתע וסקרן התחיל המהנדס לשאול שאלות, וגילה שראש הכפר הוא גרמני במוצאו. בראיון שנתן ל'ג'ואיש כרוניקל' 30 שנה מאוחר יותר, מספר המהנדס, הוא מחבר הספר "הכפר של הגרמני", "התברר לי שראש הכפר היה פושע מלחמה גרמני שנמלט אחרי המלחמה למצרים. כשפרצה מלחמת השחרור של אלג'יריה הוא נשלח ממצרים לאלג'יריה כיועץ צבאי. כשזכינו בעצמאות, הגרמני היה גיבור-המחתרת, משחרר. הוא התאסלם, נשא לאישה נערה מקומית ונהיה לראש הכפר". זהו, בקיצור נמרץ, הסיפור האמיתי שהפך בידיו של סנסל לבדיון בספר הנוכחי. האחים שילר –  רשל ומלריך – הם שני בניו הספרותיים של הגרמני.

"נולדנו לעיישה ולהנס שילר, אמא אלג'ירית ואבא גרמני", כותב מלריך שילר ביומנו. שמו הייחודי הוא חיבור השמות מאלכּ ואולריך, ושם אחיו רשל נוצר מרשיד והלמוט. לכל אחד מהבנים יש שם אלג'יראי ושם גרמני, ביטוי לזהותם הכפולה כאלג'יראים וגרמנים. כל אחד מהם נשלח בתורו לצרפת, לחיות ולהתחנך אצל דוד עלי, וכך לובשים האחים גם זהות שלישית – צרפתית. רשל גדל להיות אירופי, בעל אזרחות צרפתית, נשוי לאישה צרפתית, וברוח הימים האלה – שכיר בחברה רב-לאומית גלובלית. לעומתו נשאר מלריך בסביבה החברתית האלג'יראית-בגולה: הוא מתחבר לנערי הרחוב הצפון-אפריקנים-המוסלמים ונשבה לזמן מה בקסמם של האימאמים ושל האסלאם הקיצוני.

ואז מגיעה שנת 1994 ופורצות המהומות הגולשות לטבח המוני באלג'יריה. רשל יוצא למולדתו, לגלות מה עלה בגורל הוריו בכפר הנידח שבו הם חיים. הוא מגלה שאביו ואמו נטבחו יחד עם רבים מבני הכפר, וכשהוא עובר על החפצים שנותרו אחריהם בבית הכפרי הוא מגלה מזוודה. במזוודה הזאת חבויים סודות רבים ושונים של אביו, גילויים שהבן לא ביקש ולא חיפש. הוא מגלה את קורות עברו האפל של האב, וגם את הסיבה שבעטיה הגיע לחיות דווקא בכפר הנידח הזה באמצע הלא כלום, במדבר של אלג'יריה.

נסער ומבוהל יוצא רשל למסע-מחקר בעקבות חייו ומעשיו של אביו. הוא נוסע לגרמניה ולפולין, ומשחזר את קורותיו של אביו באירופה. הגילויים שלו הם, כצפוי, מזעזעים. מתברר שהאב, הנס שילר, היה מהנדס כימי, מן השותפים בייצור הגז הקטלני ציקלון-ב' ששימש להשמדת היהודים בתאי הגזים. לאחר המלחמה ברח מאירופה ושימש יועץ צבאי במצרים. לאחר שנים אחדות הצטרף אל בומדיין, מנהיג המחתרת האלג'ירית, והפך לגיבור במולדתו החדשה. בדיוק כמו הגרמני שפגש סנסל ב-1970, גם הנס שילר נשא אישה מבנות המקום והשתקע בכפר הנידח "עין דֶבּ" ("נביעת החמור"), באזור בּלֶד שבמדבריות אלג'יריה.

מכתביו ויומנו של רשל מגיעים אל מלריך, אחיו הצעיר, ועיקרו של הספר הוא סיפורו של מלריך, שבו הוא משלב חלקים מיומנו של אחיו רשל. בדרך זו אנחנו פוגשים את שתי נקודות הראות: האחת היא זו של רשל, הצעיר בעל הנטיות הרגשניות והמוסרניות שאימץ לו זהות אירופית, וכאירופי הוא מתייסר, מתחבט בשאלות של אחריות ומוסר ומזדהה עם קרבנותיהם של אביו ושל בני מולדתו הנאצים. לעומתו האח הצעיר מלריך הוא בחור מעשי ובלתי-סנטימנטלי מטבעו. בעוד רשל מגיב לגילויים על אביו באופן אישי ורגשי מאוד ובקיצוניות, תגובתו של מלריך היא שקולה ומעשית, והיא מכוונת כלפי "קבוצת ההשתייכות" שלו: סביבת המהגרים המוסלמית בפאריס. מלריך מודע לסכנה שטמונה באידיאולוגיה המוסלמית-ג'יהאדיסטית, ומבין לאן יכולה קיצוניות רצחנית כזו להוביל לא רק ביחס ליהודים – אלא ביחס לעולם כולו. תגובתו נושאת אופי חברתי-פוליטי ומעשי: הוא מנתק את קשריו עם המועדון האסלאמי ועם הקיצונים הג'יהאדיסטים שאיתם נהג להתרועע.

מעניין לציין שהתרגום לעברית שומר על שמו המקורי, הצרפתי, של הספר, בעוד בתרגום לאנגלית נקרא הספר Unfinished Business, "עסק לא גמור". המתרגמת הישראלית הבינה, לדעתי בצדק, שהספר עוסק בשתי תֵימוֹת מקבילות שמשתלבות זו בזו באמצעות שני האחים: בשאלת האחריות הבין-דורית לפשעי השואה, בבחינת אבות אכלו בוסר; ובסכנה שמגולמת כיום באסלאם הקיצוני, סכנה שהצורך להזהיר מפניה הוא אחד מן הלקחים שיש להפיק מן השואה. פרשנות כזו לספר תואמת את  התפיסה היהודית הרווחת, הרואה בשואה אירוע חד-פעמי וייחודי, ויחד עם זה אירוע שצריך להפיק ממנו לקחים ותמרורי-אזהרה מפני אידיאולוגיות רצחניות. לעומת זאת, שמו האנגלי של הספר תואם יותר את תפיסת השואה כאירוע אוניברסלי, אחד בשורה ליניארית של קטסטרופות אנושיות.

הכתיבה של סנסל משובחת ובחלקה אפילו פיוטית. ישנה הבחנה סגנונית ברורה בין יומנו של מלריך – האח הצעיר, הפשוט יותר, נער-הרחוב בפרבר, לבין מכתביו ויומנו של האח הבכור, רשל, המלומד יותר, שהניסוחים שלו, בעיקר בשלבים המוקדמים יותר של הנסיעה שלו, באלג'יריה, הם יפהפיים, והתיאורים מרהיבים בעושר ובדיוק שלהם. בסגנון הכתיבה "של רשל" ניכר גם השינוי שהוא עובר: בעוד שבתחילה יש בכתיבה ביטויים וניסוחים רבים שאופייניים לאנשי עסקים – "תזרימי מזומנים", "ניתוח שוק", "עלות-תועלת" ושאר ניסוחים שנובעים מתחושה של ביטחון ואפילו עליונות מול ה"לקוחות" – הרי שככל שהמסע נמשך והוא מתקדם בעקבות אביו אל המקומות האיומים באמת – הכתיבה נעשית נרגשת, אישית וטעונת מוסר יותר. הכתיבה "של מלריך" משקפת את אישיותו המעשית, הפעלתנית יותר. אפילו כשהוא מתאר את הפגישה האחרונה ביניהם – רשל שנראה חולה, בבגדי-פסים, בבית שכל סממני ההידור והרווחה נעלמו ממנו והוא מקרין אווירה של הזנחה ומשבר – מלריך כותב על הדברים בצורה עניינית ואינו נסחף לתיאורי רגשות או לבטים מוסריים. הכתיבה העניינית הזאת אפקטיבית במיוחד כשמלריך מתעמת עם הסביבה החברתית הישנה שלו: עם האימאם, עם המועדון המוסלמי שהפך לבונקר מבוצר, עמדה מלחמתית מצוידת היטב לקראת מסע-הג'יהאד.

במובנים מסוימים, הנושא שעמו מתמודד מלריך הוא פשוט הרבה יותר מאשר ההתמודדות של רשל. שני האחים נוטלים על עצמם את אשמת אביהם, אבל אצל רשל זה מגיע לכיוונים קיצוניים ואישיים יותר, בעוד שמלריך נעזר בחשיבה ובסגנון פעולה ציניים ומעשיים מאוד כדי להוקיע את החזון הג'יהאדיסטי של האסלאם הקיצוני. רשל מעניש בסופו של דבר את עצמו – מעשה נאצל אבל חסר תכלית. ואילו מלריך יוצא לפעולה חברתית: "עכשיו, כשהמלחמה הוכרזה (בינו ובין האסלאם הקיצוני) אני הולך לעשות את הדבר הכי קשה: להגיד הכול לחברים. הם ישנאו אותי… אבל זאת האמת וצריך לדעת אותה…". בשני המקרים נדרש הרבה אומץ לב, אבל למרות שדרכו של רשל מעוררת בקורא חמלה והשתאות – דרכו של מלריך מכוונת כלפי העתיד, והיא אפקטיבית הרבה יותר. 

ככל שהכתיבה עצמה מרשימה, עלילת הרומן בעייתית מבחינה ספרותית. עברו ואשמתו של האב הגרמני, שהם החוט המקשר בין מרכיבי הספר, הם שבלוניים ופלקטיים, למרות שהזווית שבאמצעותה נבחן עברו של האב – דרך עיניו ומצפונו של הבן רשל – היא מעניינת. התערובת בין השואה, תופעות רצח-העם באלג'יריה וסכנות האסלאם הג'יהאדיסטי, שלושה מרכיבים שהקשר האמיתי או הרעיוני ביניהם רופף, יוצרת מיש-מש ספרותי. מרכיבי הספר מחוברים בתפרים גסים והתוצאה היא מלאכותית, בלתי-קוהרנטית ולא משכנעת.

אני תוהה על כוונות המחבר בכתיבת הספר. אם כוונתו הייתה להעביר מסר כנגד האסלאם הקיצוני וכוונותיו הג'יהאדיסטיות, השימוש בנושא השואה – ככל שהוא שמוצג באופן מרשים ומעורר חמלה והזדהות – אינו משכנע ואינו אפקטיבי. אם קהל היעד שלו הוא אותם צעירים חמומי-מוח, בורים, חסרי השכלה ומשועממים, שהבן השני, מלריך, וחבריו מייצגים אותם, לא נראה שהספר הזה ישכנע אותם לשנות את דרכם. צריך להיות יותר מאשר נער-רחוב מוסלמי בפרבר פריסאי, ואפילו יותר מאשר סתם קורא אירופי שלראשונה לומד כאן על השואה או על המקלט שהמוסלמים העניקו לפושעים נאצים, כדי להתרשם מן האזהרה שהגרסה המוסלמית של שנאת-האחר וההסתה לרצח-עם עלולה להפוך לגרסה חדשה של פשעי הנאצים. היחידים שעשויים להתרשם מהמסר הזה הם קוראים ישראלים – אבל אלה אינם קהל היעד האמיתי של הספר, והם ממילא ערים ורגישים לסכנות אלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011