במפגש עם המן, שם גרמני ידוע, חוו יהודים באירופה גלגול מחודש של שנאה קדומה. לזיקות שבין סיפור המגילה למאה ה-20 אפשר לקרוא 'נבואה' או לחילופין סמליות מוצלחת

מה חש יהודי שבנוסף לעוד אי אלו צרות שפקדוהו בימי השואה גילה כי שמו של אחד ממשנאיו הוא המן? טרם נענה נציין כי 'המנים' כאלה אכן היו ובעצם נוכחותם אין תמה, שכן – בהגיה כזו או אחרת – השם 'המן' ידוע באוצר השמות הגרמני; היו אדולפים והיו המנים, וכל השאר – סטטיסטיקה. ביניהם היו המנים ש'הצטיינו' במלאכתם; גם שיעורם באוכלוסיית המרצחים מסור לסטטיסטיקה. על אחד מן המצטיינים למדנו מדיווח של קרל יגר ('מצטיין' גדול בזכות עצמו; משמידה של יהדות ליטא) לרשויות בברלין, בדצמבר 1941; המן זכה שם לציון לשבח: "המטרה של ניקוי ליטא מיהודים יכולה הייתה להיות מושגת רק הודות ליחידה הניידת המיוחדת של אנשים מובחרים בפיקודו של ס.ס. אוברסטורמפירר יויקים המן (Joachim Hamann), שהבין את מטרתו במלואה והשכיל להבטיח שיתוף עם הפרטיזנים הליטאים והארגון האזרחי…" (Alex Faitelson, The Truth and Nothing But the Truth, Jerusalem and New York 2006, pp 95–97).

המן עם סימן קריאה

אחד מן הניצולים שזיכרונותיו הועלו על הכתב, זאב פישלר, סיפר על אירוע פשוט לכאורה במחנה ריכוז פוסטקוב – עקירת שן. אלא שבפוסטקוב שום דבר לא היה פשוט, גם לא מה שנשמע כ'דאגה לבריאות הציבור'; לא דובר בעקירת שן חולה, אלא על זו הסמוכה לה, הבריאה, ובלי הרדמה כמובן. בנקודה זו נכנס לתמונת ההתעללות מיודענו: "אני לא הכרתי את אנשי המינהל הגרמני במחנה, אך שמעתי מאחרים שהיה לי מזל, אם בזה נגמר העניין. שמו של איש ה-ס.ס. היה המן ומאחר שאכזריותו לא ידעה גבול ראינו בו 'המן' במהדורה חדשה". אירוע אחר, שהסתיים 'ללא מזל': "הוא [=אחד מהכלואים] שמע בקולי ולפנות ערב ברח מחדר החולים לצריף שלנו. ואמנם, באותו לילה הוציא 'המן' את כל החולים מחוץ למחנה ורצחם נפש" (זאב פישלר, בצל הבדידות והשכול; נכתב על-ידי מיטל ניצן: מאי 2008;  http://israblog.nana10.co.il ).

תיאורים שגיבורם המן מודרני אינם נדירים, ואם לא הורחבה בהם דמותו של המן לאותם ממדים סמליים המוכרים לנו, אין זאת אלא שכשמתמלאת סאת הסבל, לא נותר הזמן והכוח לעסוק בגלגוליה הסמליים של הדמות המרושעת המבצבצת שנית בהיסטוריה היהודית. לכותב שורות אלו יש – ברוך השם – את הזמן והכוח לעסוק בכך, ועדיין אני נשאל 'מה לי ולחיפושים הללו; המן יותר או המן פחות, לא השפיע על מספר הנרצחים'. אני משיב: 'בכל זאת, המן! ואני מתעניין בהמן! אתם יודעים, חשבון עתיק'. אני גם מתעניין בסמליות! את מכת הסמליות העזה הכרוכה בהמן הגרמני ספגתי לראשונה כשקראתי מחקר על פעילות האיינזצגרופן בליטא, שבו הוזכר אותו המן מצטיין. מחקר איננו נוטה לביטויי רגשנות, אך אי אפשר להישאר אדיש להמן; הפתרון המדעי נמצא בתוספת סימן קריאה פשוט – 'המן (!)', כך נכתב שם; המן עם סימן קריאה, והמבין יבין; והוא הבין. וכך בהדרכתו של סימן קריאה קטן, התעוררה סקרנותי ל'המנים' שאחרי המן, וכך התחלתי להתעמת עם הסמליות, עם המן הפורץ מגבולות תקופתו.

בין נבואה לסמליות

'המן במהדורה חדשה' – מנסח אחד מן הניצולים, ומספק לי את מנת הסמליות הנדרשת כדי להביע את הקטסטרופה שקרתה – השואה, ואת זו שלא קרתה – סיפור המגילה, גם יחד. והנה, היו עוד 'מהדורות חדשות', ואני מבקש לנצלן כדי לומר דבר מה על סמליות ומשמעותה. כידוע, גם זרעו של המן זכה לעניין בעקבות השואה. אמנם – ולמרות ענייני בנושא – אינני יכול להצביע על צוררים ספציפיים שנשאו את השמות 'פרשנדתא, פרמשתא, ויזתא', אך מכל מקום, טמונה בהם סגולה מעניינת; במגילה הם נכתבים כשאחת מאותיותיהן היא 'אות זעירא', אצל הראשון – 'ת"ו', אצל השני – 'שי"ן', ואצל השלישי – 'זי"ן'; הצירוף הנוצר לפי הסדר הזה – 'תשז' – מתאים לשנת תש"ז, היא היא השנה שבה נתלו 'בני המן' בפעם השנייה. הכוונה היא כמובן לשנת 1946 שבה נתלו עשרה פושעים נאצים כתוצאה ממשפטי נירנברג. מספר פרטים באירוע הזה עוטפים אותו בנופך עז של סמליות הקשור לדמיון הבסיסי למסופר במגילת אסתר. בנוסף לעצם התלייה, יש דמיון במספר הנתלים, והאפקט של המספר מתחזק משום שההגעה למספר עשר הושגה ממש ערב התלייה. כידוע, המספר הצטמצם מאחד עשר נידונים למוות לעשרה בגין התאבדותו של גרינג; כביכול, יד נעלמה כיוונה את מספר הנתלים למספר הקדום. ואת מלוא הפרשנות הסמלית העניקה לפרטים אלו התבטאותו הידועה של יוליוס שטרייכר, אביו מולידו של 'דר שטרימר' (המסתער) המפורסם לדיראון. שטרייכר זעק: 'משתה פורים 1946' (דווח בעיתונות האמריקנית שסיקרה את המשפט). 

צירוף הכולל 'תלייה', 'עשרה' ו'תש"ז', בתמהיל של 'משתה פורים', אינו יכול שלא לעורר עניין. החומרים העוסקים בכך, שביסודם הם היסטוריים – דיווחים בני התקופה, עוברים עיבוד מעניין בדרכם לציבור הרחב, בדרך כלל באמצעות אתרים נגישים באינטרנט. עיקרו, ההדגשה כי משפטי נירנברג בעצם רמוזים כבר במגילת אסתר; המן הישן רומז להמן החדש. מסקירת החומר האינטרנטי בנדון מסתבר כי מדובר בחומר פופולרי מאוד, וכאמור העיבוד הוא פשוט מרתק. הנה, בצד מטבעות לשון מסורתיות – כצפוי – מובחן גם שימוש בחדש. יש המשתמשים במילה חדשה – 'צופן' – הטמון לפי כותבים אלו בעומק המגילה; כביכול, היא 'יודעת' מה אמור להיות; וזאת מבלי לוותר על המילה הדתית – 'נבואה'. ובצִדה לא נעדר סלנג מובהק – אני אישית מאוד מחבב אותו – דוגמת 'שידור חוזר'. כותבים מרבים גם להדגיש שגזר הדין היה בתאריך העברי של הושענא רבה – 'יום חיתום הדין'. אגב, בנוסף ל'פרשנדתא, פרמשתא, ויזתא', היו לו להמן צאצאים נוספים; חלק מהם זכה לפרשנות מהסוג הזה. השמות 'ארידתא', 'ארידי' מציינים 'יליד הגזע הארי', וזה נתפס כעוד רמז עבה – 'צופן', 'נבואה' או 'שידור חוזר' –  הטמון בין שורות המגילה לעמלקים ול'המנים' (ובניהם) העתידיים, שהרי נגזר עלינו להילחם בעמלק מדור לדור.

אני חוזר ומדגיש, לדעתי מדובר בחומר מעניין הראוי לניתוח, ולדידי אף למחקר, אך אינני יכול להשתחרר מן השאלה לאן כל זה מוביל? האם זוהי הסמליות המבוקשת? איני מבין בנבואות הגלומות בין קפלי הפסוקים – אולי הן קיימות ואולי לא – אך בצורת החשיבה הזו אני בהחלט מסופק אם נוצרת כאן סמליות או שמחליף אותה משהו אחר. להבהרת העניין אני מבקש להציג סיפור מפורסם הקשור בענייננו; עניינו גרמניה, אך הרבה לפני השואה. מדובר בבואו של הקיסר הגרמני לארץ הקודש בשלהי המאה ה-19, אירוע שיש לו כידוע כמה וכמה השלכות על ההיסטוריה היהודית. הסיפור איננו עוסק בהשלכות אלו, אלא בהימנעותו של גדול בישראל מלקבל את פני הגרמני בנימוק כי הוא מזרע עמלק:

בשנת תרנ"ח [=1898] ערך  הקיסר וילהלם השני ביקור מלכותי בירושלים. יהודי ירושלים קיבלוהו בכבוד גדול, ואף בנו שער מקושט, שבו קיבלו את פני הקיסר רבני ירושלים בראשות רבי שמואל סלנט זצ"ל. כל יהודי ירושלים – אנשים, נשים וטף יצאו לקבל את פני הקיסר בעיקר כדי לזכות לברך 'ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם'. היחיד שנשאר בבית ולא יצא לקבל את פני הקיסר, היה מורנו [=הרב חיים יוסף זוננפלד] ונימוקו: 'מקובלני מאת מורי ורבי מרן הגרי"ל דיסקין זצ"ל שגרמניה זו עמלק ואין מקום לברך בשם ומלכות על מלך שהוא מזרע עמלק, שאנו מצווים למחות את זכרו. זקני ירושלים מוסיפים, שהצדיק רבי צבי מיכל שפירא, נסתפק אם לקבל את פני הקיסר ומן השמים מנעוהו. כי יומיים לפני בוא הקיסר, נתהפך על רגליו קומקום של חמין, שמנעו ממנו את ההליכה (שלמה זלמן זוננפלד, ספר חכמת חיים, עמ' תלח).

לסיפור זה אפשר להציע פרשנויות שונות; אפשר שהוא בא למחות נגד מי שכן יצא ובמופגן לקבל את וילהלם (הרצל!), ואפשר שהוא פשוט מכוון להאדרת דמותו של גדול בישראל שמעז לעשות את מה שההנהגה החרדית הרשמית לא יכלה להרשות לעצמה. בשנים האחרונות הנטייה היא להעניק לפרשה זו מעמד של 'טיעון חזק'; קרי, קביעה החורגת מהקשרו הספציפי של המסופר ומלמדת על משהו ממשי שראוי לאמצו לדורות. יש שיראוהו כנבואה, יש שישבצוהו בהקשרים הלכתיים.

גרמניה של חז"ל

מעבר להדרכות הכלליות למחייה נצחית של זכר עמלק, גם חומרי הגלם של סיפור 'המן המודרני' המיוחד, הספציפי, מצויים לרוב במקורותינו. עבור רבים הם שימשו יותר מאשר השראה כללית למחשבות על מקומו של איזה 'עמלק' מופשט בהיסטוריה היהודית. הם כוונו להוכחת הפוטנציאל הנבואי של מגילת אסתר. ואכן, דומה כי ניתן לכאורה לבנות פרופיל של גרמניה של ימי חז"ל, באופן שיכול להעניק בסיס לבוני המשוואה 'עמלק=גרמניה'. למשל, גרמנים ניכרים בצבעם הבהיר, ידעו חז"ל, שהנגידו אותם ל'כושי': "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה" (משנה נגעים פ"ב מ"א). ניתן לשער כי באידיאולוגיה הנאצית לא היו דוחים על הסף את [הפן החיצוני של] ההשוואה (מכיוון שהגענו לכך, אני חייב לציין כי המסר העולה מהמשנה הזו הוא אנטי-גזעני בעליל. כולם, בכל הצבעים, עלולים ללקות בנגעים!). ובעניין אחר, כוחם הצבאי של הגרמנים היה ידוע היטב, כפי שעולה מדברי אמוראים במדרש: "אלו בני ברבריא [=ברברים, אנשי צפון אפריקה] ובני גרמאניאה [=גרמנים] שאדומיים [=רומאים] מתיראין מהם" (בראשית רבה, פרשה עה), והרוצה יוכל לחזק את המאפיין הזה בתיאורים מעוררי צמרמורת של גבורת החיילים הגרמניים שלחמו ברומאים, הלקוחים מספרו של יוסף בן מתתיהו 'מלחמת היהודים' (בנאום אגריפס המנסה לצנן את רוחות המרד הוא מתאר עמים שונים שכשלו במאבקם ברומאים [ב,טז,ד], וכן את החיילים הגרמניים בצבאו של הורדוס [א,לג,ט]).     

הדוגמה הידועה לאזכורי גרמניה בספרות חז"ל מובאת ממסכת מגילה: "ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'אל תיתן ה' מאוויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה' (תהילים קמ, ט). אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשו הרשע תאוות לבו. 'זממו אל תפק' – זוהי גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין, מחריבין כל העולם כולו" (בבלי, מגילה ו ע"א-ע"ב). דוגמה זו זכתה להתייחסות בקרב כל העוסקים בסוגיית גרמניה של העבר וההווה, וזאת לא רק בגלל ההתייחסות המסורתית המועדפת לתלמוד הבבלי, אלא גם בגלל סדרת פירושים והגהות הקשורים בעניין. רש"י חיזק את הזיקה בין 'גרממיא' זו לאדום: "גרממיא – שם מלכות והיא מאדום"; הוא התכוון מן הסתם, לא רק לאדום של חז"ל [=רומא] אלא גם לאדום של ימיו [=גרמניה הנוצרית], ייחוס שבוודאי כולל את כל הנוגעים בדבר, גרמנים ואדומים גם יחד. הגהות הגר"א המציינות במפורש כי ב'גרמניא' עסקינן, ולפני-כן הגהות רבי יעקב עמדין, הקובעות זאת במפורש 'גרמניא והיא אשכנז שלנו', מוסיפות חיזוק על חיזוק. זיהוי זה שביסודו הוא נכון, שימש בסיס לזיהוי של גרמניה בת זמננו, גרמניה של ההווה, עם זו מן הטקסט הקדום.

נבואה?! האם הבנות אלו של גרמניה של חז"ל 'מנבאות' את רשעותה של גרמניה של אושוויץ? השאלה הזו חוזרת כאן ונשנית ועִמה גם תגובתי – פשוט, אינני בקי בכך! אבל יש לי הסתייגויות. אני חושש מזיהוי חזק מדי של גרמניה הקדומה עם גרמניה החדשה. זיהוי חזק מדי, משמעו שיש גזע מסוים, הבה ונקרא לו עמלקי-גרמני, שנשאר ושורד. בו מרוכז הרשע, ובו צריך להילחם, ואם אי אפשר להילחם, ראוי לפחות לא לצאת לכבודו אם מלכו מגיע לירושלים, וכו'. למותר לציין שאנו יכולים בדרך הזו להיקלע למִלכוד של גזענות משלנו, כשבמקור היא דווקא החטא הגדול של עמלקי-גרמני זה. החוטא יכול להדביק את הקורבן.

אני מבקש להצביע על בעיה נוספת בזיהוי הגרמנים החדשים והקדומים. אכן, הגרמנים של ימי חז"ל הפחידו כהוגן, תיאוריהם מעוררים לדמיון להווה, וגם פרשנים מודרניים לא יכלו שלא להידרש לו ("כבר אז ראו חז"ל הסכנה הגדולה שבאותו עם טמא היושב במרכז אירופה […]", כותב מירקין, בפירושו לבראשית רבה [עמ' 171]). אולם, מאיימים ומפחידים ככל שיהיו, תועלת אחת בוודאי הייתה בהם – הם סייעו להגביל את שלטונה של רומא המשולה לאדום, שאותה ראו חז"ל כיורשת (רעיונית ולא גזעית!) של אדום ועשיו. הרב עדין שטיינזלץ הביע זאת כך: "[…] ומלחמות אלה שבין רומי והגרמנים הן שזוממות (מעכבות) את עשיו-רומי שלא יתגבר יותר מדי" (מסכת מגילה, עמ' 28). בתמונת העולם של חז"ל תפסו הגרמנים תפקיד שלא היה כל כך שלילי! היסטוריוסופית, ואולי גם מעשית, חז"ל לא ראו את חורבנה של רומא כ'סוף העולם'! בוודאי שלא הזילו דמעה למפלתה של רומא, שהיא זו שנתפסה – אז באותם ימים! – כאויב הגדול.

האמאן ומרדכי אסתרזון

האם היה 'המן' 'גרמני'? האם היו משפטי נירנברג 'שידור חוזר' של סיפור המגילה? לדעתי, בוודאי! אבל בתוספת קטנה – 'על דרך הסמליות'. סמליות מוצלחת, לטעמי, שרטט נתן אלתרמן ('הטור השביעי', 7.7.1944), שהפגיש המן גרמני אמתי – מפקדה של בוברויסק הנופלת בידי הצבא האדום, עם קצין יהודי דמיוני, שהעניק לו שם שאי אפשר לטעות במשמעותו 'מרדכי אסתרזון'. הרקע: מפלת הצבא הנאצי לאחר קרבות עזים בלב בלורוסיה בקיץ 1944. בספר לזכרה של קהילת בוברויסק הוסיף הכותב (יהודה סלוצקי) מספר משפטים על לכידתו של מפקד בדרגת גנרל-מאיור: "בין השבויים היה גם ראש המרצחים, מושל העיר הצבאי מטעם הנאצים, בעל השם הסמלי כל כך – האמאן" (באברויסק – ספר זיכרון לקהילת בוברויסק ובנותיה, תל אביב תשכ"ז, עמ' 110, 218).  בעזרת המן אמִתי זה בנה אלתרמן את העלילה הדמיונית של המפגש בין שני כוחות: בין ה'המניות' הנמשכת ובין היהדות המיוצגת על-ידי מרדכי. "ופתאום השבוי בכיסא נאחז / ואומר: מהו שם הקצין הלז? / לי נדמה כי נפגשנו מזמן… / לי נדמה כי היה כבר בינינו עניין… / כך אומר גנרל המן"; השם לא אמר מאומה למפקד בצבא האדום הסובייטי שנכח בחקירת השבוי, אך אלתרמן יוצר ציפייה – האם ייאמר משהו לשבוי עצמו: "[…] שמו מאום לא יוסיף לך. אך ברצון… / שמו הוא / סגן ליטננט מרדכי אסתרזון", והמן שבשיר קלט משהו.

דומני כי במדרש מודרני עסקינן, יש משהו בהיסטוריה שמתנגד לעם ישראל עד כדי רציחתו. הרעיון הזה לא כל כך מסובך, אך צריך להזכיר אותו מדי פעם. הרוצה לראות בכל הנאמר לעיל הוכחה לכוחה הנבואי של מגילת אסתר – הרשות בידו; אני זקוק למשהו אחר – לסמליות מוצלחת, בדיוק כפי שאני זקוק לספרות טובה; כדי להביע, כדי לעכל, כדי להתמודד, ואולי – בבוא העת – גם כדי לסלוח.

מה חש יהודי שמתברר לו כי בין משנאיו נכלל המן? אם ניצל ממנו חש כי מדובר ב'המן במהדורה חדשה'; במהדורה דומה ('כבר היה בינינו עניין') שיש בה חידושים, מבינים טוב יותר את המהדורה הישנה. המקור נעשה נצחי אך מובן יותר, ניתן לעיכול. הסיפור על המוות מאפשר לחיות. אפשר לקרוא לזה 'מדרש'.

פרופ' ישראל רוזנסון הוא ראש מכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011