נפילתם בקרב של שישה עשר לוחמי 'ההגנה' מתקשרת לזיכרון המכבים ומלחמתם לעצמאות בשיר שכתב אביו של נועם, מפקד המחלקה. היום שבו בכה דוד בן גוריון

"לדוד בן גוריון - בפקודתך לחם, בפקודתך נפל, יהי שמך מבורך!". ראובן גרוסמן

ימי החנוכה מתקשרים עם חנוכיות, סביבונים ומנהגים אחרים שהתגבשו במשך הדורות. תפקידם של כל אלו הוא להעצים את הזיכרון ואת הקשר לאירועים הידועים שהתרחשו בתקופה ההלניסטית. היבט סמלי של חנוכה, המכבים והזיכרון, מתקשר עם העת החדשה ועם מלחמת העצמאות, בעקבות פרשה עגומה של נפילת שישה עשר לוחמים באזור הנמצא מצפון ירושלים ושיר שנכתב לזכר מפקד.

זירת הקרב – בימים ההם בזמן הזה

האזור שמצפון לירושלים, היישובים באזור זה והדרך המרכזית אליהם היו בעבר ציר חשוב שחיבר בין ההר למישור דרך מעלה בית חורון. גם כיום אזור זה חשיבותו רבה כדרך חשובה בדרך לעיר, הלא היא כביש 443. דרך 'מעלה בית חורון' המקורית עוברת בחלקה הגדול על שלוחה ארוכה ומתונה המשתפלת מאזור גבעת זאב לעבר העיר מודיעין, וזו הפכה אותה במשך דורות רבים לציר נוח לעלייה בהר. מסכת הקרבות של יהודה המכבי במאה השנייה לפנה"ס, שהתרחשה על הדרכים סביב לירושלים, משקפת מאבק על הדרך אל העיר מתוך מגמה לשלוט בה ובירושלים ולהגיע תוך כך לעצמאות דתית ולאומית.

באזור שבין גבעת זאב ליישוב בית חורון של היום התרחשו בתקופת החשמונאים שלושה קרבות. הראשון בשנת 166 לפנה"ס במעלה בית חורון, ובו ניגף סרון לפני יהודה ונס למישור. הקרב השני התרחש אחרי חנוכת הבית בסביבות הכפר אל-ג'יב של היום, ומכונה במקורות קרב כפר שלם.  הוא התרחש בשנת 162 לפנה"ס והסתיים בניצחון של יהודה. שנה לאחר מכן, מעט מערבית לכפר שלם, בסמיכות ליישוב גבעון החדשה של היום, התרחש בי"ג באדר בשנת 161 לפנה"ס קרב שבו הובס ונהרג ניקנור היווני. לימים הפך יום זה ליום שמחה שהיה נהוג לא להתענות בו כפי שמצוין במגילת תענית. מכלול הקרבות האלה מצפון לירושלים בימי החשמונאים מדגיש את חשיבות האזור באותם הימים.

'אלפיים שנה' מאוחר יותר, במלחמת העצמאות, היה אותו אזור לשטח מיושב בדלילות בשני יישובים שעלו לקרקע בראשית המאה העשרים – היישוב החקלאי עטרות והכפר העברי נווה יעקב.  יישובים אלה סבלו קשות בגלל בידודם, והדרך היחידה שקישרה אותם לירושלים הייתה דרך גב ההר, שהנסיעה בה הייתה לא פעם בחזקת סכנה בגלל פעילותם העוינת של הערבים. משום כך החליטה ההגנה לבצע פעולה שתרתיע את הערבים מפעילותם זו. מטרת המבצע הייתה להבהיר לאויב המתנכל לתחבורה היהודית כי יש לכוח היהודי יד ארוכה החודרת ומגיעה לתוך אזורים ערביים.

תשעה עשר לוחמים השתתפו במבצע. נועם גרוסמן, מפקד הפעולה, יצא עם אנשיו למארב המתוכנן ופתח באש. כשנתן את פקודת הנסיגה היה זה מאוחר מדי. יריותיהם הזעיקו את האויב וזה יצא למרדף כנגד הכוח היהודי הקטן וכיתר אותו. נועם וחמישה עשר מחבריו נפלו חלל ורק שלושה חזרו לבסיס בעטרות.

הנרות הזעירים – על דמים וכישלונות

ראובן גרוסמן (1974-1905), אביו של נועם מפקד כוח התשעה עשר, היה דמות אינטלקטואלית מרשימה וידועה בחוגי הספרות והיצירה של אותם הימים. הוא כתב יצירות רבות, תרגם וערך ספרים ובין השאר ערך על פי בקשת בן גוריון את חיבור הזיכרון החשוב 'גווילי אש', הכולל ארבעה כרכים וכרך הוספות. הוא הרבה לכתוב שירים וסיפורים שמהם עולה הקשר לארץ ישראל ולעברה. גרוסמן תירגם מיידיש את השיר המפורסם 'נרותיי הזעירים', שבמקורו נכתב על ידי מוריס רוזנפלד, יליד פולין שהיגר לארה"ב. חלקו הראשון מושר ומדוקלם כמעט בכל מסיבת חנוכה, בעיקר בגנים ובמוסדות חינוך:

נרותיי הזעירים

מה רבו הסיפורים

לי ילאט האור

לי ילאט האור

על דמים וכשלונות

על תרועות של נצחונות

על קרבות של דרור

על קרבות של דרור […]

שיר זה עבר גלגולים שונים והולחן לראשונה על ידי המוסיקולוג פרופ' צבי הרמן ארליך, בשנת 1908, ולאחר מכן קיבל לחן אחר על ידי המנצח והמעבד ליאו ליוב. השיר הושמע לראשונה בארץ בחגיגות חנוכה בגימנסיה הרצליה בתל אביב בשנת תרע"ד (1913), שם לימד לימים ראובן גרוסמן כמורה לאנגלית ושם גם למד בנו נועם גרוסמן, מפקד התשעה עשר.

דמעותיו של בן גוריון

לאחר נפילת בנו הרבה ראובן גרוסמן לכתוב בבמות שונות מתוך יגון וכאב. מוטיב מאוד בולט בכתיבתו בהקשר זה הוא אי הטלת אשמה, לא על ההשגחה העליונה וגם לא על ההנהגה המדינית של אותם הימים, אלא קבלת הגורל בהבנה ובצער. בחוברת זיכרון בשם 'נועם' שהוציאה המשפחה חצי שנה לאחר נפילת בנם רוכזו דבריו של נועם לצד זיכרונות של חברים וידידים כמקובל בלקטי זיכרון. עותק של החוברת עם הקדשה אישית נשלח לבן גוריון ובו כתבו הוריו של נועם את המשפט רב העוצמה: "לדוד בן גוריון, בפקודתך לחם, בפקודתך נפל, יהי שמך מבורך! חנה וראובן גרוסמן".

מילות הקדשה מעין אלו עשויות להיקרא כיום כמעין התרסה, או אפילו בשמץ של אירוניה המכוונת נגד השולחים למבצע מעין זה, אך לא כך היו פני הדברים כשראובן וחנה כתבו את דבריהם. רוחם הייתה איתנה, ישירה וחודרת למעמקי הלב. תשובתו של בן גוריון לא איחרה להישלח: "חנה וראובן גרוסמן, קיבלתי את נועם (חוברת הזיכרון) והמילים הספורות שלכם, נפעמתי ונזדעזעתי עד עומק נפשי. ברוך העם שיש לו בנים כנועם, ברוך ומבורך העם שיש לו הורים כמותכם. בהוקרה נאמנה, דוד בן גוריון".

ביום השנה הראשון לפטירתו של בן גוריון התפרסם בעיתון 'מעריב' ראיון עם בתו, גאולה בן אליעזר. בתשובה לשאלת המראיין האם ראתה אי פעם את אביה בוכה השיבה: "אבא בוכה? יום אחד אני באה הביתה ואבא יושב והדמעות זולגות על לחייו. 'ראי מה כתוב', אמר והושיט לי חוברת. זו הייתה חוברת ששלח לו ראובן אבי נועם, שירים לזכר בנו נועם שנפל במלחמת השחרור, ובהקדשה נאמר: 'בפקודתך הלך, בפקודתך נפל, יהי שמך מבורך'. איך אפשר לכתוב כך, אני לא מבין, אמר אבא ובכה כמו ילד, אחר כך בכה כשאמא מתה" ('מעריב', תשל"ה).

נועם כמתתיהו – במאבק לעצמאות

בשיר שכתב ראובן גרוסמן בעקבות נפילת בנו עולה אותה רוח בהרחבה ובהדגשה. אלא שבניגוד לניסוח במכתב המופנה לבן גוריון, השיר נכתב בשפה דתית פשוטה הכוללת פניות ישירות לא-ל והבעת תודה אליו. בתום ימי השבעה על נפילת נועם כתב ראובן גרוסמן את השיר שכותרתו 'עלי דווי', וממנו עולות קבלת הגורל והתודה לבורא על השנים הטובות והשמחות שבהן זכו בני המשפחה עד לנפילת בנם בשדה הקרב. השיר בן ארבעת הבתים הוא כולו שיר תודה והכרת הטוב. ארבעת בתי השיר נושאים את הכותרות הבאות: 'על כן נודה לך א-לוה'; 'על שנות נועם'; 'על מות גיבורים'; 'על שטף גשם'.

בבית השלישי, 'על מות גיבורים', מצייר גרוסמן את נפילתו של נועם כמות גיבור וקדוש ("זה יין המשומר רק לקדושי עמך ומקדשי ארצו"). המוטיב המרכזי בבית  זה הוא המכבים (וגם בר כוכבא):

"…ותצעידהו על רמות יהודה בין הררי נשף

בלי נשמע קול בלתי צו מכבים מקדם…

לקראת ראשית של דרור או אחרית הדר…

על מיתת נשיקה זו

מפיו של מתתיהו חשמונאי,

בה חננתו בעלותו בסולמות קודש,

נודה לך…"

(נעם, אומנות, תל אביב תש"ח, עמ' 27-25).

בשעת כתיבת שורות אלה עמד ללא ספק לנגד עיניו של ראובן גרוסמן שדה הקרב שבו נפל נועם,  שבסמוך כל כך אליו לחמו המכבים אלפיים שנים קודם לכן. אזור הקרב מכונה על ידו 'רמות יהודה'. ההבחנה הגיאוגרפית היא מדויקת. אזור היתקלות התשעה עשר הוא רמתי ופחות תלול מאזורים סמוכים, מה שהקנה למקום את הכינוי 'רמת הרי בית אל' בפי הגיאוגרפים.

'צו המכבים' הוא ללא ספק אותו צו שהזכיר מתתיהו לאחר פרוץ המרד במודיעין: "ויקרא מתתיה בעיר בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי" (מקבים א, ב כו, מהדורת רפפורט, עמ' 127). המפקד היוצא בראש חייליו להילחם ביוונים מהווה מטפורה ללחימה של חברי ההגנה בראשותו של נועם, המפקד על מחלקה וצועד בראשה כפי שעשה מתתיהו.

מותו של נועם מושווה בשיר למיתת נשיקה מפיו של מתתיהו החשמונאי. שניהם לחמו על חופש ועצמאות, שניהם לחמו על הדרכים הראשיות לירושלים, ושניהם מקיימים את המוטו של מעטים מול רבים, ההולכים בראש מחנה של כוח לא גדול בשיטת לחימה הררית ללא כלי לחימה משמעותיים במטרה להביס את האויב ולהביא לעצמאות. מתתיהו (ובנו יהודה שהמשיך בקרב) בתקופה ההלניסטית ונועם גרוסמן במלחמת העצמאות לא זכו לראות בחייהם את סוף המאבק וליהנות מפירות מאבקם העיקש, אך זרעו ללא ספק זרעים של תקווה שינבטו בסופו של דבר ויביאו את העם לעצמאות המיוחלת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010