עיון במקרא יכול לתת לנו כמה כיוונים אלטרנטיביים למקומה של בית אל היא לוז, וסידור מחדש של הסולם הנחלם ירגיע את הדבקים בירושלים. אפילו באר שבע על המפה

סולם יעקב, מיכאל לוקס ווילמאן, 1691

יעקב מגלה בתחילת פרשתנו את מקומה של השכינה ואת 'שער השמים' בבית אל, מכנה את המקום 'בית א-לוהים', ונודר לבנותו שם על האבן שהקים כמצבה. גם בהמשך הפרשה מתגלה אליו ה' בבית לבן כ'א-ל בית אל'. כל אלו מובילים אותנו, כמעט על כורחנו, ל'מסקנתו' של ירבעם בן נבט בעת התפלגות הממלכה שהמקום הראוי למקדש ה' אינו ירושלים, שנוסדה בידי דוד ושלמה, ויש 'לשוב למקורות', לבית אל שיסד יעקב אבינו בפרשתנו. חטאיו של שלמה ובמות האלילים שבנו נשותיו הנוכריות בירושלים רק חיזקו את הטענה היסודית מכוח פרשתנו.

תקצר יריעתנו כאן מלפרוך פרכה יסודית את טענותיו של ירבעם. נתמודד כאן עם טענתו על פי דרכם של חז"ל ושל רש"י בפירוש תחילת פרשתנו, והם כנראה היו מוטרדים מן השאלה שהעלינו.

כך פירש רש"י בשני פסוקים שונים את פגיעתו של יעקב בבית אל:

שוכב עליה –  קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו.

ויפגע במקום – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו וירא את  המקום מרחוק.

יעקב פגש אפוא את הר המוריה, ואף ששכב בבית אל כל הארץ הייתה מקופלת תחתיו, ובתוכה גם ירושלים והר המוריה, ולאו דווקא בית אל.

נדודי שנת יעקב

עוד ביאר רש"י בדרכם של חז"ל:

ועוד אמרו: יעקב קראה לירושלים בית אל… ומהיכן למדו לומר כן? אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן… שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל.

רש"י מספר בהרחבה (על פי הגמרא ב'חולין') על כך שיעקב דילג על הר המוריה בדרכו צפונה, אך כשהגיע לשם החליט לשוב ולהתפלל בהר המוריה. הוא חזר לירושלים, וכשהגיע לבית אל, שמצפון לירושלים, נעקר הר המוריה ובא לקראתו צפונה לבית אל לקצר את דרכו.

המדרש מותיר אותנו תוהים: אם החליט יעקב לדלג על הר המוריה, מדוע חזר בו והחליט לשוב את כל הדרך הארוכה. ואם רצה הקב"ה לקצר את דרכו של יעקב (כשמונה מאות קילומטרים מחרן אל הר המוריה) מה טעם יקצר אותה ב 15 ק"מ בלבד – המרחק מבית אל להר המוריה?

נשוב למדרש ולרש"י שבסוף הפרשה הקודמת. הם מחשבים את לוח הזמנים של יעקב, ומסיקים שבעת שברח יעקב מפני עשיו אחרי גניבת ברכתו הוא נטמן בבית מדרשם של שם ועבר במשך ארבע עשרה שנים. יש רגליים להשערה על זיהויו של בית מדרש זה בעיר אבלה שבצפון סוריה (זיהוי שלמדתי אותו ממו"ר הרב יואל בן נון), ונראה שיעקב ברח לשם בחיפזון ולא הספיק להתעכב לתפילה בהר המוריה. כעבור י"ד שנים, לפני שנדד להמשך דרכו אל ביתו של לבן, הוא שב להתפלל בהר המוריה, במקום שהתפללו אבותיו, וחזר לשם כך דרומה, בואכה ירושלים. הוא ידע את סביבתו של ההר, אך לא את מקומו המדויק, ואז נעקר ההר לקראתו לבית אל.

עוד סיפרו לנו רש"י וחז"ל באותו מדרש שבבית אל שכב יעקב לראשונה לישון, אך בבית מדרשם של שם ועבר לא שכב לישון במשך י"ד שנים.

וישכב במקום ההוא – לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.

אפשר שיש לפרש מדרש זה לאו דווקא על בסיס התמדה חריגה בלימוד התורה אלא יותר על בסיס הנזכר לימים על דוד מלכנו:

שיר הַמַּעֲלוֹת
זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ
אֲשר נִשבַּע לַה' / נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב:
אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי / אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶש יְצוּעָי
אִם אֶתֵּן שנַת לְעֵינָי / לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה
עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' / מִשכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב.

הִנֵּה שמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה / מְצָאנוּהָ בִּשדֵי יָעַר
נָבוֹאָה לְמִשכְּנוֹתָיו / נִשתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו
קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ / אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ (תהילים קל"ב)

דוד נדר שעד שלא ימצא את מקום מנוחת השכינה לא יעלה על מיטה. וכך אכן נהג:

עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס (= בעמידה). מכאן ואילך היה  מתגבר כארי (ברכות ג').

כדוד, גם יעקב חיפש את מקום מנוחת השכינה ולא שכב לנוח עד ללילה שבו אכן התברר שמצא את מקום מנוחתה, בהר המוריה שבא לקראתו.

סולם אלטרנטיבי

רש"י הביא מדרש נוסף המתמודד עם שאלת ירושלים מול בית אל:

אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש. שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה  בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים.

ההבנה הרגילה במדרש זה היא שמדובר בסולם משופע בעל שוק אחת, מעין סולם של כיבוי אש, שרגליו נעוצות בבאר שבע וראשו בשמים מעל בית אל. הבעיה בהבנה זו היא שנקודת אמצע השיפוע, המכוונת כנגד ירושלים, נותרת חסרת משמעות. זאת ועוד: למעשה, ירושלים אינה מצויה באמצע המרחק שבין באר שבע לבית אל. היא סמוכה לבית אל ורחוקה מבאר שבע.

ננסה לתאר סולם שונה, סולם ביתי בעל שתי שוקיים. מלבד המלאכים, נוסיף לו גם את יעקב השוכב מתחת לסולם ואת ארץ ישראל המקופלת תחתיו (ראה איור).

נמנה את מה שנראה לנו כיתרונותיו של פירוש זה:

א. אמצע שיפועו של הסולם הוא קודקודו העליון, הוא מגיע אל שער השמים. הוא אמצע השיפוע מבחינה זו שעד אליו השיפוע עולה וממנו הוא מתחיל לרדת.

ב. השוקיים אינן חייבות להיות שוות, ואין מניעה ששער השמים יהיה כנגד ירושלים.

ג. המלאכים העולים, שהם על פי רש"י מלאכי ארץ ישראל שסיימו את תפקידם בשמירה על יעקב, עולים במסלול שונה ממלאכי חוץ לארץ היורדים מן השמים ללוותו. מלאכי ארץ ישראל עולים מבאר שבע ברגע שיעקב יצא משם ונכנסים השמיימה מעל הר המוריה, ומלאכי חוץ לארץ יורדים משם לבית אל – הנקודה האחרונה של יעקב בארץ.

ד. דבריו של רש"י, שבעת שיצא יעקב מבאר שבע פנה זיווה והדרה, עולים על מלאכי השמיים שעזבו את העיר יחד עם יעקב ועלו למעלה. משעלו – פנו זיווה והדרה של העיר.

ה. נשוב למדרש המספר שהקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל תחת ראשו של יעקב. ראשו של יעקב מצוי בבית אל, תחת ראשו של הסולם במישור האופקי, שכן שם נתונה מחשבתו של יעקב. רגליו של הסולם במישור האופקי מצויות בבאר שבע, ושם נטועות רגליו של יעקב. אמצע שיפועו של הסולם – שהוא ראשו האנכי של הסולם – נמצא בשער השמים, מעל הר המוריה.

ו. אם נניח (ונעשה זאת להלן) שבית אל של יעקב נמצאת כעשרה ק"מ צפונה מבית אל המקובלת היום, נוכל למדוד ולהיווכח ששער השמיים, הנמצא מול ירושלים, נמצא מול לבו של יעקב, על כל המשמעויות של התגלות ה' ושל מקומם של הר המוריה ושל ירושלים מול לבם של ישראל.

הציור שהצענו מעלה הקבלה גם למבנהו של קודש הקודשים, מקומה הקבוע של התגלות השכינה. לשם כך עלינו להמיר את הציור לפי המפתח הבא: האבן למראשותיו של יעקב מקבילה לאבן השתייה שביסודו של קודש הקודשים; יעקב, שהוא המרכבה לשכינה ושומר ברית ה' לאבות, מקביל לארון הברית עם הלוחות; מלאכי הסולם למעלה ומשני צידיו של יעקב מקבילים לכרובים, העומדים למעלה ומשני צידיו של ארון הברית; ה', הניצב על יעקב בחלום בין המלאכים הנמצאים על שתי שוקי הסולם, מקביל לקול ה' הנשמע מעל הכפורת מבין שני הכרובים.

שילה כבית אל

את כל זה ביארנו על פי רש"י והמדרש. אך מה נעשה למורשת בית הא-לוהים של יעקב בבית אל על פי פשטי המקראות, שמשמעם בית אל ולא ירושלים?

נראה לנו שבית אל הוא שם כללי, שעשוי להינתן ליותר ממקום אחד. מצאנו את בית אל שאברהם היה בינה לבין העי (לעיל פרקים י"ב וי"ג), ונראה שהיא נקראה "בית אל" מאז ומעולם. היא מזוהה ממזרח ליישוב בית אל היום, בכפר הערבי ביתין.

אך יעקב קרא "בית אל" למקום שנקרא בעבר לוז, ואפשר שהוא מקום אחר, שיש לבקשו צפונה מבית אל דהיום, בהרים המשקיפים מדרום על היישוב שילה (ואכן, קיים שם זיהוי העשוי להתאים). אפשר שבית אל של יעקב קשורה ומעוגנת בקדושתה של שילה בהמשך מהלך הדורות. מעין ראיה לכך ניתן לראות בפסוקים שנאמרו במלחמת פילגש בגבעה (שופטים כ'):

ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבֹאו בית אל
ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב
ויעלו עֹלות ושלמים לפני ה'.

וישאלו בני ישראל בה'
ושם ארון ברית הא-לוהים בימים ההם
ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו…

שם ביארו כל המפרשים, ובצדק, שבני ישראל נקהלו לשילה, שהרי שם היה ארון הברית ופינחס עמו.

כך נוכל לבאר מדוע נקהלו עדת בני ישראל לשילה והשכינו שם את ארון ה' בימי יהושע, שהרי לא נזכר כל ייחוד לעיר שילה עד אז, ומדוע נבחר דווקא מקומה להעמיד שם את משכן ה'?

שמא זה פשר הפסוק הסתום שבדברי יעקב ליהודה ביומו האחרון:

לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו
עד כי יבא שילֹה ולו יקהת עמים.

יעקב מסר את השלטון ליהודה עד שישכין הקב"ה את שכינתו בשילה, שאותה הכיר יעקב מחלום הסולם בבית אל – שילה. מרגע שיגיע ארון ה' לשילה – ה' ינהיג את ישראל, ולא אחד השבטים.

את מקומה של שילה נתן יעקב לבחיר בניו, לבכורו יוסף, שאותו ייעד לעבודת הכהונה. לכן הוא גידלו כ'נזיר אחיו', וכדרך שגידלה חנה את שמואל. מבין שני בניו של יוסף בחר יעקב את אפרים:

וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר
ואת שמאלו על ראש מנשה
שכל את ידיו כי מנשה הבכור.

יעקב שם את ימינו על אפרים כדי לרמוז שהוא יקבל את החלק הדרומי (= הימני) של נחלת יוסף, החלק ששילה נמצאת בו.

אמנם, ניתן לתמוה: מדוע לא הזכיר יעקב גם את ירושלים, שהיא חשובה משילה – בית אל, והיא ניתנה ליהודה ולבנימין?

אפשר שזוהי משמעות דברי חז"ל שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו. יעקב ראה בנבואתו עד שילה, ולא ראה את העתיד הרחוק יותר, את ירושלים. אפשר שהיה זה עונשו על בחירתו הבלתי מבוקרת ביוסף וברחל אמו. שהרי הקב"ה בחר ברחל ובלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, והוסיף ובחר בירושלים, שבה נתאחדו רחל ולאה בדמותם של יהודה ובנימין. זאת ירושלים שיזכנו הקב"ה לראותה בבניינה ובתפארתה.

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010