על: לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות, מאת: יונתן זקס; ידיד נפש, מאת: ארי איתן; המאמינים, מאת: זואי הלר

לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות, מאת: יונתן זקס, מאנגלית: צור ארליך, מגיד, 2010

מילים ספורות אינן מכילות את כל עושרו של הספר הזה. צריך פשוט לקרוא. הרב פרופ' זקס מנסח אתיקה יהודית שבמוקדה צו האחריות כלפי הזולת. אתיקה הנובעת מתאולוגיה הרואה את הבורא כמורה ומחנך, המוליך את ברואיו אט אט ונותן להם את הכלים לעשות את הישר והטוב. בידע ובווירטואוזיות מרשימים זקס מהלך בין המקורות היהודיים הקלאסיים, התנ"ך ופרשנותו, הגות יהודית ועולמית, שירה, ספרות, תאטרון, קולנוע ועוד ושוזר בהם סיפורי חיים מפעימים ומלאי חמלה. התוצאה – שהיא לעתים דרשנות מופלגת ומיישרת קצוות – מלמדת ומרגשת ומניעה את הקורא לפעול טוב בעולם. התרגום לעברית הוא לא פחות ממבריק. ספר חיוני לשיח היהודי המתחדש, התורני, החברתי והציבורי בישראל. זהו ספר חובה לכל אדם השואל מה תכליתו ומהי חובתו בעולמו. הן לנתקלים לראשונה במקורות היהדות והן למי ששולטים בהם וזוכים כאן למבט מקיף ומרענן על מהי המשמעות של היות יהודי מחויב.

ידיד נפש, מאת: ארי איתן, בבל וידיעות ספרים, 2010

סיפור שתחבולתו היא יומן שכתב בחור ישיבה צעיר ממוצא ספרדי, המתקבל ללימודים בישיבה אשכנזית, במסגרת המכסה לתלמידים בני עדות המזרח. הצעיר הביישן נתון להתחבטויות נפש. הוא מתוודע לעומק העדתנות (איני אוהב להשתמש במונח השגוי בהקשר זה 'גזענות') בעולם הישיבות האשכנזי, להתנשאות ולבורות של אלה שאליהם הוא נושא את עיניו. בדרך הוא פוגש באלטר-אגו שלו – נער ספרדי המתעקש לשבת וללמוד כמוקצה מחמת מיאוס בקצה הישיבה, שאינה רוצה בו. את מסכת הלבטים וייסורי הנפש מלווה פרשייה מכוערת של מאבק על ראשות הישיבה, הקורע את הישיבה לשני מחנות הנלחמים אלה באלה בדרכים בזויות. חשיפת הבעיה החברתית חיונית ביותר, אך הסיפור עצמו משעמם, תמים מאוד, נטול דרמה. כמה אפשר להמתין בציפייה לפרק הבא, שבו יתוארו אותם לבטים ובו יתגלה עוד פשקוויל או תעלול מכוער במאבק הפנימי בישיבה? השפה – גם אם אותנטית – היא מעין ניסיון כושל להתנסח בשפה גבוהה ומליצית, והתוצאה איננה מעשירה או מלבבת. סופו הטרגי של הסיפור מסיר כל שארית איפוק מהמספר, והוא נגרר למרבה הצער לפמפלט אנטי חרדי מתבקש אך פשטני.

המאמינים, מאת: זואי הלר, מאנגלית: יואב כ"ץ, סימנים וידיעות ספרים, 2010

סיפורה של משפחה יהודית שמאלנית הניצבת בפני משבר. אודרי האנגלייה פגשה בשנות ה-60 בג'ואל, עורך דין יהודי-אמריקני, והתאהבה בו, או בחיים בניו יורק. לזוג שלושה ילדים, הגדלים לתוך עולמם החד-משמעי והבלתי מתפשר באמונתו הליברלית-רדיקלית של ההורים. הסיפור מתרחש בראשית שנות האלפיים. ג'ואל, כבן 70, מתמוטט כתוצאה משבץ מוחי בעת שהוא מגן בבית המשפט על טרוריסט מאל-קאעידה. עם הזמן נחשפים לעיני משפחתו חייו הכפולים, ורעייתו – המרירה והתוקפנית והגיבורה המרכזית של הספר – נאלצת לחשוב מחדש על יחסיהם. סביב המשבר הזה בוחנים כל בני המשפחה את אמונותיהם מחדש. מרתק במיוחד – ומייצר השוואה מעניינת – הוא סיפורה של הבת, רוזה, מהפכנית סוציאליסטית שהתפכחה ומתמודדת עם החיבור החדש שלה ליהדות האורתודוקסית. בבהירות מכאיבה ובהומור סרקסטי מציג הספר את מערכת האמונות הסוציאל-שמאל-ליברלית, על הנאחזים בה, המזייפים והמתפכחים ממנה. אך למעשה הוא מנסה לפצח את תכונת האמונה היוקדת, כל אמונה, שבה נדמה שניחנים אנשים מסוימים יותר מאחרים. רומן שנון, בוחן כליות ולב ומעלה על פני השטח שאלות על אמונה ועל אידיאולוגיה.

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

עולם התכנים העשיר של התלמוד והמדרש מתורגם לייצוג חזותי באמצעות רישומים המתייחסים לארוטיקה בספרות חז"ל. נדמה שלטקסט המקורי טוב היה להישאר מנוסח במילים בלבד המשך הרשומה ←

אדם ברוך הרבה לכתוב על תקשורת. אותה הוא מנסה לנסח, לתבוע ממנה דיוק, אחריות, הגינות – "הלכות תקשורת". אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה המשך הרשומה ←

לא להאנשת התורה / הרב יאיר גזבר

איני יכול שלא להגיב על דבריו של הרב שלמה ריסקין שליט"א בביאורו לפרשת העקדה. אפשר שדברים חריפים אכתוב כאן, אולם כיוון שאני רואה בדבריו שיטה ולא רק "פרשנות תמימה" לדברי תורה – והעד שאכן הוא משליך מיד מפירושו על שתי סוגיות הלכתיות מכריעות וכבדות – מוכרח אני להתייחס אליה בדרך זו, ללא קשר כמובן לרב עצמו.

מלאך במרכאות

דורות על גבי דורות אנו מזכירים בתפילותינו יום יום את מעשה העקדה ומבקשים מריבונו של עולם שיכבשו רחמיו את כעסו מעלינו וישוב חרון אפו מעמו ומנחלתו, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונו יתברך בלבב שלם. בתפילת מוסף של ראש השנה תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה את ברכת זיכרונות כדי שיזכור לנו ה' כבישת אברהם אבינו את רחמיו. בכל יום מעשרת ימי תשובה אנו מוסיפים סליחה ששוב עניינה הוא זיכרון עקדת אברהם את יצחק בנו. כל התפילות הן במשמעות של עילוי חיי האדם – כולל רחמי אב על בנו היחיד ממשיך דרכו – אל הרצון הא-לוהי, אותו רצון שהדריך את אברהם במעשה העקדה, ומפאת היותו אבינו השריש הוא בנו את התכונה העליונה הזו. מהעוצמה הפנימית והסגולית הזו אנו עומדים בתפילה לפני ה'.

והנה מגיע פירוש חדש ואומר: רבותיי (אנשי כנסת הגדולה וכו'), טעיתם. סתם התפללתם מתוך הבנה לא נכונה. לא זה היה הסיפור. אברהם אבינו רק התלבט או התייסר ייסורי נפש בפירוש דברי הא-לוהים שאמר לו להעלות את בנו, האם הכוונה קרבן עולה כפשוטו, כדרך שהעלה נח עולות במזבח, או שמא, למרות שה' כבר אמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו… ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", הוא רוצה עוד פעם לדעת שאברהם ירא א-להים, כמו שנאמר לאחר העקדה "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה", והוא שולח אותו דרך שלושה ימים אל אחד ההרים כדי להקדיש את חיי יצחק לעבודת ה'. וכך הולך אברהם ומתלבט וברגע האמת הוא שומע ל"מלאך ה'" במרכאות, כלומר לא לגילוי א-לוהי חדש שמונע את שחיטת יצחק, אלא לעקרונות הא-להיים האוניברסליים של בריאת האדם בצלם א-להים ואיסור שפיכת דם, שמכוחם נמנע מלשחוט את בנו, וזאת גופא עמידתו בניסיון.

וכאן הבן שואל:

א. הלא הרב ריסקין בעצמו הביא את מדרש חז"ל במדרש רבה שבו סמאל השטן אומר לאברהם איך אתה הולך לשחוט, הלא למחר ה' יגיד לך שאתה שופך דם, ואברהם עונה לו: על מנת כן. לפי פירושו אברהם מתלבט בין הבנתו את דברי ה' לבין מה שאומר לו סמאל השטן, ואז, ברגע האמת, הוא מכריע כמו השטן! אבל זו כנראה קושיה לא כל כך קשה, כי כבר ראינו שכל חכמי הדורות לא הבינו את מעשה העקדה אז מה יוסיף עוד מדרש…

ב. אם קריאת מלאך ה' מן השמים היא שמיעת אברהם לעקרונות הברית שכרת איתו ה' ולא גילוי א-להי, האם גם קריאת המלאך שנית מן השמים והשבועה שהוא נשבע לאברהם אף היא תתפרש כך? אתמהה.

ג. הרב הביא כראיה את דברי הגמרא בתענית הדורשת את הפסוק "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" – "…זה יצחק בן אברהם", ולא שם לב שזו ראיה לסתור, שכן מדברי הגמרא משמע שאצל יצחק בן אברהם ה' כן ציווה וכן דיבר, רק שלא עלתה על לִבו. כלומר, אברהם הבין בדיוק מה שה' רצה שהוא יבין ולכן היה זה ניסיון, ורק ה' בעצמו לא התכוון שבסופו של דבר יצחק יישחט. וכך אכן פירשו רש"י ורבנו גרשום, אך ראו למעלה בסוף קושיה א.

המטרה קדמה לחץ

כל זה נטען ביחס לפירוש, אבל השיטה יותר מטרידה. אני מרשה לעצמי לפקפק במשפטים הראשונים של מאמרו של הרב. קשה לומר שהוא תוהה כל שנה מחדש איך יכול הא-ל הרחום והחנון וכו' לדרוש מאברהם להקריב את בנו יחידו. כי אם רק השנה התחוור לו הפירוש שבעצם מעולם לא ציווה הא-ל הרחום וכו' וזו רק טעות בהבנה של אברהם בשלושת ימי ההליכה, כיצד הוא עושה השלכה כל כך מהירה על שתי סוגיות הלכתיות ויודע להגיד שרוב דיינינו שומעים לקול השגוי ואוטמים אוזניהם לשמיעת הקול הנכון (כזכור, קולו של השטן לפי חז"ל)? האם יכול להיות שסופו של המאמר נכתב לפני תחילתו? הלא טענותיו של הרב בנושאים ההלכתיים נאמרו כבר לפני שנים!

אם אדם ניגש אל סוגיה בניסיון ללמוד מה היא אומרת, מה ה' רוצה לומר לו, אז גם אם הוא טועה בהבנתה, ניחא. אך אם אדם ניגש לסוגיה כשמראש הוא מחליט מה לא יכול להיות שהיא אומרת, אז כמים הפנים לפנים – היא משום מה באמת לא תגיד את מה שהוא לא רוצה לשמוע…

ובכלל, אם היה מתברר מעל לכל ספק לכותב המאמר שאכן ה' כן ציווה את אברהם לשחוט את בנו, אז הוא כבר לא היה הא-ל הרחום והחנון, ארך האפיים ורב החסד?! האם בגלל שלפי מחשבותיי אין מקום לציווי כזה, כך גם צריכות להיות מחשבותיו של הקב"ה?!

הלא על פי דרך זו אפשר להמשיך גם הלאה – האם ייתכן שהא-ל הרחום וכו' יצווה לחתוך בבשרו של תינוק חסר ישע בן שמונה ימים ולמצוץ את דמו? ודאי שלא. האם ייתכן שהוא יצווה למסור את הנפש על אביזרי עבודה זרה? ודאי שלא. האם יכול להיות שהוא יתאכזר על בניו במשך שנות גלות ארוכה כל כך? ודאי שלא.

ואכן, הרב ממשיך בקו המחשבה הזה ופשוט לו שהדיינים צריכים לשמוע את קול המלאכים המפצירים "ואהבת את הגר לעתיד". ואתה קורא ואינך מאמין, היכן שמע הרב את הקול האומר משפט כזה? יש לו ברית עם הקב"ה שכוללת רמ"ט מצוות עשה בעוד שלנו יש רק רמ"ח? האם מישהו דיבר כאן על אהבה או שנאה? הלא מי שרוצה להתרומם באהבת ה' צריך לאהוב גם את הגויים, אך ודאי שאין באהבה זו כדי להפוך אותם ליהודים!

הנקודה היא פשוטה אך דקה עד מאוד – האם אנחנו ניגשים אל התורה מתוך ענווה, התבטלות ורצון פשוט להבנת דבר ה', או שאנחנו מנסים להלביש על דבר ה' עקרונות א-להיים (?) אוניברסליים אנושיים שלא תמיד ברור מהיכן רכשנו אותם.

אם המגמה היא  לרומם את המוסר הטבעי – וכך נראית לי מגמתם של עורכי מוסף הזה – לענ"ד הדרך היא לא בהאנשתה של תורה. תורה היא לא סיפורים; היא דברי א-להים חיים – הכוח הנשמתי הא-להי שמחיה את כל הבריאה מרום גובהה ועד עומק תחתיתה. האבות הקדושים הם 'מרכבה לשכינה', וההגדרה הזו היא נכונה לא רק להבנת סודה של תורה אלא גם להבנת עומק פשטה, ומתוך כך נגזרת הגישה אל לימוד התורה. אם רוצים לפתח שיח ביחס בין המוסר הטבעי לתורה, דברים שהרב שרלו שליט"א מרבה לכתוב ומנסה לעורר – בבקשה, זהו דיון חשוב ועמוק. אך לא ראוי לסמן מראש ובאופן מגמתי את תוצאותיו.

ויהי רצון שיקוים בנו "והאמת והשלום אהבו", "ואת והב בסופה".

הפיכת מסר העקדה / הרב משה גנץ

כל הלומד תורה משתמש בשכלו, אחרת הוא עלול ליפול לטעויות חמורות. אבל לעולם עליו להיזהר. השכל אמור לעזור לו ללמוד מהתורה את מה שהיא אומרת, אבל אוי לו אם שכלו יגרום לו  ללמד את התורה מה לומר. הרב ריסקין במאמרו על העקדה חטא חמורות בעניין הזה, והדבר מחייב מחאה חריפה.

כל הקורא את פרשת העקדה בלי משוא פנים יודע שהלב של פרשת העקדה הוא נכונותו של אברהם לעקוד את בנו והציון לשבח שהוא מקבל על כך. הלקח העולה מכאן הוא – וזה הדבר שהפרשה באה ללמד – שדבר ה' נעלה גם על פני השיקול המוסרי האנושי הברור ביותר. כי א-להים בשמים ואנחנו על הארץ, על כן יהיו דברינו מעטים! אין מפורש יותר מדברי המלאך בשם ה' "ולא חשכת" וכו' כדי לומר את הדבר הזה, ולא תועיל שום התחמקות פלפולית שלוקחת את המילה "חשכת" לכיוון אחר.

הרב ריסקין מתקשה מאוד להבין את תביעת הניסיון של הקב"ה מאברהם, ועל כן הוא הופך את הפרשה על פניה, ובלבד שהיא תאמר את מה שמתאים לו – וכן לא ייעשה! ועל הדרך הוא מספר לנו שנביא שומע את דבר ה', וייתכן שאינו מבין את מה שה' התכוון שיבין – וכדי ביזיון וקצף!

אברהם יכול לקבל את דבר ה' מתוך חיבוטי נפש, כמו בשירו היפה של הרב סבתו שהתפרסם בגיליון, וכמו שנראה במדרשים מסוימים. ענק כמו הרב קוק יכול לתאר בפירושו לפרשתנו שאברהם מקבל את ההוראה הזאת בשלוות נפש גמורה. התורה, מכל מקום, לא סיפרה לנו דבר על מחשבותיו של אברהם, וכנראה שלה חשוב בעיקר שאברהם קיבל את דבר ה' ועשה כאשר נצטווה.

כמובן, למדנו בפרשתנו שהקב"ה אינו רוצה קרבנות אדם. אבל המסר העקרוני של הפרשה הזאת חשוב בכל זאת, מפני שעדיין ייתכנו מצבים שבהם המוסר האנושי יתנגש עם הציווי הא-להי, ואז על הציווי הא-להי לגבור. החשבון הא-להי של הטוב הוא מקיף וכולל, יש לו פרספקטיבה רחבה, מעולם ועד עולם, והמוסר האנושי, המביט רק למה שקרוב, בדין הוא שיתבטל כלפיו!

הרב ריסקין המשיך מכאן לעניינים אקטואליים – פסקי הלכה שצריך לחשוב בהם האם פסקנו נכון, האם הבנו כראוי את דבר ה'. בזה בוודאי צדק באופן עקרוני, כי כאן אין אנו עוסקים בנבואה אלא בהכרעות הבאות מדעתם של הפוסקים. אבל את הבדיקה הזאת צריך לעשות לא כמו שמתאר הרב ריסקין, כאילו הסבל של המתגיירים ושל מסורבות הגט עומד בראש השיקולים. צריך בוודאי להתחשב באלה אבל רק במידת האפשר. במרכז העניין צריך לעמוד קודם כול הבירור ההלכתי, והבא להתווכח עם פסקים של דיינים (ובעניין המתגיירים ברור לי שיש על מה להתווכח איתם) צריך להתמודד איתם ברמה ההלכתית, ולא די בניגון על הסבל של אנשים.

הרב שלמה ריסקין משיב:

קראתי את תגובתם של הרבנים גנץ וגזבר למאמרי בתדהמה. אף פעם לא כתבתי שהמוסר האנושי מתגבר על צו א-לוהי. לגבי צו העקדה, היו אמירות א-להיות מפורשות (בלי סימן שאלה אחרי "א-להיות") שהתנגשו חזיתית עם הצו לשחיטת הבן, כמו "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם" וכמו "כי ביצחק יקרא לך זרע". פסוקי התורה הללו, ולא השכל או המוסר הסובייקטיבי שלי, גרמו לי – ואולי גם לאברהם אבינו – להתלבט בנוגע לעצם דרישתו של הקב"ה.

אני מנסה לגשת לתורה מתוך רצון פשוט להבין את דבר ה', ולכן הקשיתי אם אברהם היה כל כך בטוח בצו הראשון שהוא שמע, איך זה שהעז לבטלו עקב צו שני שבא אליו, במיוחד כאשר זה לא בא מהא-להים אלא רק מ"מלאך ה' מן השמים"? הרי לימדונו חז"ל שהפה שאסר צריך להיות אותו פה שיתיר!

והנה רש"י, הפרשן הקלאסי הנאמן למסורת ישראל סבא, כותב בפירושו על המילים "והעלהו שם לעולה" במפורש בניגוד לדברי הרבנים גנץ וגזבר: "לא אמר (ה') שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא להעלהו להר לעשותו עולה; ומשהעלהו, אמר לו הורידהו" (ב"ר נו, ח). הנה ייתכן שהנביא לא הבין בהתחלה מה שהקב"ה באמת רצה ממנו, וזהו הפירוש האמיתי לגמרא בתענית ד: "ולא עלתה על לבי, זה יצחק בן אברהם".

מעניין לציין שבניגוד לדברי הרב גנץ, הרב יוסף אבן כספי (פרק יד בפירושו לתורה, גביע הכסף) טוען שעיקר הלקח של עקידת יצחק הוא ללמד לכל הדורות שהקב"ה אינו מעוניין בהקרבת בנים, ולכן המקרא משתמש בשם המפורש דווקא בצו השני וקורא לאברהם פעמיים. גם בעל מי השילוח (ח"א, פרשת וירא) כותב: "והנה באמת לא היה לאברהם דיבור מפורש מהשם יתברך שישחוט את בנו. על כן לא נאמר וה' נסה, רק והא-להים נסה, היינו שהיה אליו דבר באספקלריא דלא נהירא". והשפת אמת (פרשת וירא, שנת תרמ"א) טוען שאברהם לא ירד לסוף דעתו של הקב"ה בצו הראשון מפני שהיה רק בבחינת ירא ה', ולא במדרגה קרובה יותר שהיא אוהב ה': "אכן באמת לא היה רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק. ולבו של אברהם לא הרגיש דבקות ואהבה בזו העובדא על ידי שבאמת לא היה כן רצונו של השי"ת ולכן היה ניסיון ולכן נאמר 'וירא את המקום (שם ה') מרחוק'".

על פי כל מה שכתבתי נראה לי שהיה מקום רב להתלבטות של אברהם אבינו, ולזה התכוון המדרש שתיאר את דו-השיח בינו ובין סמאל. כאשר הוספתי לדון בענייני גיור ומסורבת גט, כוונתי הייתה להדגיש שמרכיבים כמו אהבת הגר ו"מפני עגונה הקלו בה חכמים" אינם ערכים שנובעים מה"מצפון האוניברסלי והאנושי" אלא הם טיעונים הלכתיים תורניים מובהקים, לא פחות מ"אל תשלח ידך" (ועיין בשורות האחרונות של המהרש"א בסוף מסכת יבמות).

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

עיון במקרא יכול לתת לנו כמה כיוונים אלטרנטיביים למקומה של בית אל היא לוז, וסידור מחדש של הסולם הנחלם ירגיע את הדבקים בירושלים. אפילו באר שבע על המפה המשך הרשומה ←

הוגים ומאמינים,שמואל הוגו ברגמן, הוצאת אגודת הסופרים ליד דביר,תל אביב תשי"ט, 316 עמ'

המשך הרשומה ←

על: מקומי, מאת: מוטי זעירא;  פרויקט לזרוס, מאת: אלכסנדר המון; אדום החזה, מאת: יו נסבו

מקומי, מאת: מוטי זעירא, כרמל, 2010, 248 עמ'

ד"ר מוטי זעירא הוא פעיל מוכר בתחום הזהות היהודית של הציבור החילוני בישראל. סיפור חייו הוא עדות לדור חילוני-סוציאליסטי, שהאירועים המכוננים בתולדותיו הם מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. זעירא גדל בבית מפא"יניקי טיפוסי בחיפה, להורים צברים החיים חיי חברה נעימים וצנועים בשיכון הפשוט, כולל ארוחת ערב חגיגית בליל יום כיפור. תנועת הנוער הייתה כל עולמו וסללה את המשך דרכו, שנדחפה הלאה מכוח צימאונו לעומק רוחני וסלידתו מכל זיוף. החוויה המעצבת של חייו הייתה הסדנה המיוחדת למנחים של התנועה הקיבוצית. הקבוצה הנבחרת עסקה שם בלימוד ובבירור זהות. לימוד מקורות התרבות היהודית מפי יריב בן-אהרן ותולדות החלוצים מפי מוקי צור היו לו כמים לצמא וקבעו את אופי עיסוקו ואת עניינו המחקרי. אלה הובילו להקמת מפעל חייו – 'המדרשה'. 'מקומי' מופיע בסמיכות להופעת ספרו של יאיר שלג 'מעברי ישן ליהודי חדש', המנתח אקדמית את תופעת הרנסנס היהודי, ומשלים אותו בהצעת פרספקטיבה אישית להיכרות עם שורשי צמיחתה של התופעה. דרך הספר אפשר ללמוד על הלכי הרוח ותהליכי העומק, כפי שעברו אישית על חלק מחניכי התנועה הקיבוצית והובילו אותם ליצירת קהילות לימוד ותפילה וטקסי חג וכלולות אישיים. באחרית דבר לספר משרטט זעירא קווי מתאר לשני העשורים החולפים בהקשר ההתחדשות היהודית (יש שיחלקו על הכינוי שטבע לשנות ה-90 – 'העשור העליז' – על שם תקוות הסכמי אוסלו, ויזכרו אותו כעשור של טרור ומוות והתדרדרות ביטחונית וערכית). תמונת תהליך עיצוב הזהות הקולקטיבית-יהודית שהוא מצייר מעניינת, מדויקת למדי ונוסכת תקווה לשפה ולפעילות משותפת של חילונים ודתיים. זהו ספר רב-עניין לכל העוסקים והמתעניינים באופייה המרתק של ההתחדשות היהודית בדורנו, ואולי בעיקר למי שאינם מכירים מקרוב את ההתרחשות המסקרנת הזאת בשדה הזהות הישראלית.

פרויקט לזרוס, מאת: אלכסנדר המון, מאנגלית: טל ניצן, הספריה החדשה, 2010, 297 עמ'

ספר שונה, שבדרכו הייחודית מצליח לרתק ולעורר השתאות ומחשבה. נושא-העל שלו הוא חוויית הגירה, הכרוכה בחוויית הריגה. שתי עלילות נפרסות ברומן לסירוגין (בחלוקה לפרקים זוגיים ואי-זוגיים): סיפור חייו ומותו של לזרוס אורבוך, צעיר יהודי, מהגר ממזרח-אירופה, שעבר על בשרו את פוגרום קישינב ונורה בשנת 1908 בארה"ב על ידי מפקד משטרת שיקגו, בעת שביקש למסור לידו מעטפה. מפקד המשטרה, תוצר האנטישמיות ושנאת הזרים שרווחו באמריקה בת התקופה, ירה למוות בצעיר, שמראהו הנוכרי היה בעוכריו, בלי לנסות לברר את רצונו. העלילה האחרת היא סיפורו של ולדימיר בריק, מהגר מסרייבו השואף להיות סופר ועורך תחקיר לשם כתיבת רומן על פרשת לזרוס, כמאה שנים לאחר האירוע. בריק יוצא למסע במזרח-אירופה בעקבות חיי לזרוס ובעקבות חיי עצמו. הנתונים האותנטיים על אודות לזרוס מעטים ביותר, וכך נאלץ המספר לבנות בעבורו ביוגרפיה משפחתית, הנשזרת בתחבולות שונות בסיפור חייו של בריק, ומשיבה אותו לרגע לזיכרון החיים (לזרוס=אלעזר, כמצוין במוטו לספר, הוא המת שהקים ישו לתחייה). מבחינה זאת, מצטרף הספר למדף הולך ומתארך לאחרונה של ספרים השוזרים תיעוד היסטורי ובדיון. הֶמון עושה זאת בדרך מיוחדת. הוא מצליח לעורר כאב וזעם בפרקי 'לזרוס' המצמררים והזדהות פסיכולוגית וחיוך בפרקי 'בריק', הגדושים הומור וביקורת עצמית. על שני החלקים חופות אווירת זרות וניכור ותחושת אימה הנובעת מאכזריותו של המין האנושי. פרקי 'לזרוס' – שאותי ריתקו יותר – הם ביקורת חברתית נוקבת על חברה בורגנית שונאת זרים, על משטרה אלימה ואטומה ועל תקשורת צינית ומשרתת ממסד. היו ימים.

אדום החזה, מאת: יו נסבו, מנורווגית: דנה כספי, בבל, 2010, 575 עמ'

'אדום החזה' הוא ספרות מתח במיטבה והישג ספרותי יוצא דופן. זהו 'בלש' (crime fiction) אפקטיבי חכם ומותח, שמצליח בה בעת להיות רומן היסטורי מרתק, מסה חברתית-אקטואלית וספרות טובה בעלת עומק וחדות אבחנה פסיכולוגית. מעטים הספרים המסוגלים להיות כל זה, כשאף סוגה לא באה על חשבון חברתה. לצד המחבר, ההנאה מן הספר נזקפת ללא ספק לזכותה של המתרגמת דנה כספי. גיבור הסיפור הוא קצין משטרה נורווגי, שמבקש לחבר מעשי רצח מקריים לידיעה על רובה שנרכש בסכום עתק, במטרה לסכל את פגיעתו הצפויה. במקביל לחקירה עולה סיפורה של יחידת חיילים מתנדבים ששירתו לצד הנאצים במלחמת העולם השנייה, שבו נעוץ המפתח לפתרון הרציחות ולתעלומת זהותו של המתנקש הפוטנציאלי. הקורא הישראלי זוכה לסיפוק אסוציאציית אוסלו שלו בדמות ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק (2000-1999). נסבו כותב בכישרון, בחכמה ובאיפוק, באופן נקי, מתוחכם ומשכנע. כמותחן – הספר נקרא במתח עד עמודיו האחרונים; כרומן פסיכולוגי – הוא בונה דמויות משכנעות ומציג מערכות יחסים עדינות ונפתלות; היסטורית – הוא עורך חשבון נוקב עם האומה הנורווגית, מידת הזדהותה עם הנאציזם ואופי ההלבנה המהירה שעברה לאחר המלחמה. מוטיבים של בגידה וניצול, שליחה צינית של לוחמים לחזית, הפקרת העם על ידי המלך (הנורווגי) בעת לחימה – מתחברים בכמה דרכים לתבנית המקראית של סיפור דוד ובת-שבע (שניים מחלקי הספר נקראים "אוריה" – ככינויו של אחד הגיבורים – ו"בת-שבע"). חובבי הצפרות יאתרו את משמעותו של שם הספר על פי אופייה של הציפור המהמרת על חייה (אך גם במוטו המיתי-נוצרי לספר), ואת שאר המשמעויות הגלומות בעולם הציפורים לאורך הרומן. האופי הקולנועי המובהק של בניית הסצנות בספר קורא, כמונו, לסרט שיבוסס על הרומן.

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

שיריו של שאול וידר אינם באים ממעמקי הרגש או מתהומות לא מודעים, הם באים מהזמן היומיומי והולכים אל הכאב. מילדות, דרך זמן מחלה ואבל, עד ההתבגרות המשך הרשומה ←

ההיסטוריה העלומה של ימי בית ראשון מובהרת בספר באופן חלקי, ולכן מהווה בסיס רעוע להצגת התזה המרכזית – ירמיהו כפובליציסט המגיב לאירועי זמנו. הסגנון וציטוטי האקטואליה נדמים כניסיון קריצה מנמיך לקורא החילוני המשך הרשומה ←

הרב לאו מציג את ספר ירמיהו בדרך הפוכה מזו שבחר המחבר הקדום ובוחר בפרספקטיבה ההיסטורית. הספר הוא נדבך חשוב נוסף בעולם לימוד התנ"ך המתחדש וחיבור הולם לעולמו של הקורא החילוני המשך הרשומה ←

בתי מדרש משותפים, קהילות תפילה חילוניות, 'תיקון' ליל שבועות המוני, מוזיקאים מובילים מפייטים – התחדשות היהדות בדור האחרון היא תופעה שבאה כדי להישאר. בספרו החדש משרטט יאיר שלג את מפת הדרכים של הרנסנס היהודי המשך הרשומה ←

זיכיון על תנאי / בני לאו

כמי שגדל בישיבה תיכונית בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, גם אני ספגתי ושתיתי בשקיקה את ספרו המעורר של הרב יעקב פילבר הי"ו, "איילת השחר". זה היה הספר הראשון (ואולי היחיד) שהגיש לנו, התלמידים, את חזון הגאולה של הראי"ה קוק זצ"ל במילים המובנות לנו. החזון הגדול הזה היה חומר הבערה שבזכותו חשנו עצמנו ראויים לתת כתף למימוש הנבואה של שיבת ציון השלישית.

כמו כן, אני מכיר היטב את דברי הרב הרצוג בימי מלחמת העולם השנייה, שבהם נסך רוח של גבורה על היישוב כולו באמירתו המפורסמת ש"מסורת בידינו, בית שלישי לא יחרב".

בספרי "ירמיהו" לא באתי לערער ולקלקל את תחושת "שיבת ציון", אך כן באתי לעורר ולתקן את הסכנה שבתודעת הביטוח שמשרה אותה סיסמה של "בית שלישי לא יחרב".

אכן קשר נצחי

בלומדי את ספר ירמיהו על פי סדר חייו ותקופתו עמדתי על כך שהנביא מעורר את יושבי ירושלים האחוזים במידת הביטחון בבית המקדש, שלא ידמיינו לרגע שבית המקדש וירושלים יעמדו להם כמגן מפני רעתם. אם הם לא יהיו ראויים לישיבת ארץ ישראל – ארץ ישראל תקיא אותם, כמבואר בתוכחת התורה.

התרגלנו לשיר ולרקוד את הסיסמה: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". לא מצאתי במקורות ישראל שימוש בביטוי זה. המקור הקדמון הראשון שאומר זאת הוא השיר "איש מוזר" של נעמי שמר הזכורה לברכה.

כל טענותיו של ידידי ומכובדי הרב פילבר הי"ו מקורן בטעות הזו של הציבור שמרוב אהבתו לארץ ישראל אינו מדייק ואינו מעדן את טיב היחס שבין העם לארץ. הרב פילבר מבקש להוכיח שוב את הקשר האינטימי והבלעדי של ארץ ישראל לעם ישראל. וכי יעלה על דעתו של מישהו מלומדי התורה לערער על דברי תורה מפורשים אלו?

הרב פילבר מביא את דבריו הנפלאים של הרב סולובייצ'יק, המשווה בין ברית העם והארץ לברית איש ואישה וקובע כי בניגוד לברית הנישואין שיש בה פתח לפירוד, בברית העם והארץ יש הבטחת נצח של ברית עולם. וכי אפשר לערער על עניין זה, המפורש לא רק בדברי אחרוני אחרונים אלא אף בדברי נביאים ובכתובי התורה עצמה?

הרב פילבר מביא את דברי הרמב"ן (שעליו גדלנו כולנו) המוצא בתוך פסוקי התוכחה את ההבטחה לנאמנות הארץ לעם: "ושממו עליה יושביה". וכי אין אנו יודעים עד כמה צדק הרמב"ן בלומדנו את דברי ימי ארץ ישראל שנשארה בנאמנותה לעם ישראל לאורך כל שנות הגולה?

הגדיל לעשות הרב ארי שבט המבקש לשמוע מפי את התפיסה הרואה את הגולה כאופציה לחיזוק העם החוטא. זה כבר גובל בלשון הרע. רק מי שלא קרא את ספרי יכול לומר דברים רחוקים שכאלה.

הטיעונים בכתובים

טוען הרב פילבר שבספרי איני מבחין "בין הבעלות הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל לבין מימוש הזכות". אכן צודק הרב פילבר בטענתו אליי, אך דבריי אינם באים מראשי אלא עולים באופן ישיר ומדויק מדברי הנביאים שכל דבריהם אמת וצדק. גם ירמיהו וגם יחזקאל עמדו בדור החורבן מול עם הנאחז באדמה בלי לשמור תורה ובלי לנהוג בדרכיה. ירמיהו צועק כנגד אותו משל של הרב פילבר על האב הרושם את הבעלות על רכבו על שם בנו: מי הכניס לראשך את האמונה שהקב"ה העביר את הבעלות על הארץ ממנו אלינו? זוהי כמעט כפירה בתורה. ירמיהו אומר במפורש שהארץ שייכת לקב"ה ולא לאף אומה אחרת. כך אומר לנו הנביא (פרק כז):

אָנֹכִי עָשיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשר יָשר בְּעֵינָי.

וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשּדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

רק מי שאוטם אוזנו אינו שומע כאן את המקור המפורש לדברי רש"י הפותחים את התורה. זוהי המשוואה שעִמה מתחיל לומד בראשית את דרכו. הקב"ה נתן את הארץ לאשר ישר בעיניו, ונתינה זו אינה העברת בעלות אלא זכות ישיבה בארץ. הארץ תישאר קניינו של ה'. ברצונו נתנה לעם ישראל, אך ברצותו, חלילה, נטלה מאיתנו ונתנה להם. וכי אין דברים אלו פשוטים וברורים לכל בר בי רב?

ההליכה אחר הסיסמה של "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" מקורה בחוסר הבחנה בין זכות ישיבה לבין בעלות. ההתאמה של העם לארץ, הייחודיות של הארץ ובחירתה להיות מקום שכינה ומקום הקמת המדינה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש – כל אלה פשוטים וברורים, אך הם לא מקנים לנו את אותה תעודת ביטוח של אחיזה בארץ לנצח.

טוען הרב פילבר שאני מצנן את אמונתם של נאמני ארץ ישראל "לבל יחשבו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בכל תנאי". אם זוהי אשמתי – אני לוקח אותה בלב שלם ודואג. אחזור ואומר בלי הרף – הקב"ה ייעד את ארץ ישראל לעם ישראל על מנת לממש בה את ייעודו הסגולי ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. וכשהעם אינו נאמן לייעודו – הוא מאבד את האחיזה שלו בארץ. הוא אינו מאבד את ייעודו העולמי והנצחי. בכל פרק בתולדות העם התחדש הניסיון הזה ובכל פעם שהניסיון נכשל הקב"ה עקר אותנו מעל אדמתו.

כעת אנו חווים את הניסיון המחודש של הקב"ה להושיב את עמו על אדמתו. סיסמאות אלימות המבקשות לעקור את הארץ מידי הקב"ה ולנכס אותה לידי בשר ודם עלולות להיות מתכון לאלימות אחרת שעליה דיברו הנביאים, ושהייתה הגורם לאובדן ישיבתנו בארץ בדורות הקודמים. רק ההכרה בבעלותו של הקב"ה ובחובתנו להתנהלות מוסרית וערכית בארץ תקנה לנו את הביסוס לזכות לשבת בארץ הזו לבטח.

האצבע פונה לכולם

אנו נמצאים בעיצומו של הניסיון הנוסף. הבית השלישי נמצא בבנייה. ראשיתו קיבוץ גלויות והפרחת הארץ משממתה. האחיזה בארץ וההתבססות בה תלויות בתודעה ובמעשה. בכל פעם שאנו פוגעים בקוד המוסרי של החברה האנושית – בגזל, בשפיכות דמים ובשאר מעשי פשע ורשע – אנו מאבדים את אחיזתנו על הארץ.

ברור שהאצבע מופנית לכלל החברה היהודית: למערכת הכלכלה והשלטון, לקבלנים שמעסיקים עובדים בתנאי עבדות, לאנשי הון המשתררים על מערכות השלטון והתקשורת ולאנשי המדיניות שמוכרים את כל היקר תמורת סעודת עניים. אולם האצבע מופנית גם לאלה המבקשים להרדים את העם בהבטחת גאולה שאין ממנה נסיגה. אלה ההולכים בסיסמת "בית שלישי לא יחרב" מחזקים את שיכרון הכוח ומחריבים במו ידיהם את מה שכבר נבנה. יהודה ושומרון נבנו במשך עשרות שנים על בסיס אמונה. בכל פעם שמישהו מקצה המחנה מנהל את המאבק על ארץ ישראל בדרכי פשע ואלימות – הוא מערער עוד אבן בבניין הבית.

אני מאמין בתהליך הא-לוהי של שיבת ציון.

אני מאמין שהקב"ה העמיד אותנו בניסיון לבנות בפעם השלישית את בניין האומה על אדמת ישראל.

אני מרגיש אחריות להמשיך את הבניין שהחלו אבותינו, מתוך אחריות לכלל האומה ולכלל האנשים הגרים בארץ הזו.

ואני מתפלל שנהיה ראויים להשלמת הבניין על פי חזון הנביאים, שמדברים אלינו מתוך דברי ימיהם.

לא שאלה של מקורות / דרור בונדי

בשבת שעברה פורסמו שתי תגובות פולמוסיות לספרו של הרב בני לאו, "ירמיהו". הרבנים החשובים ביקרו את הרב לאו על שספרו מעלה על הדעת את היתכנותה של גלות שלישית, בעוד שמקורות רבים מראים שאין לו על מה שיסמוך. בניגוד לרב לאו, המסתמך, לדעתם, על פרשנותו הסובייקטיבית לסיפורי ירמיהו, הם סומכים את דעתם על מקורות רבים. כדברי הרב שבט: "כל רב שרוצה להתווכח עם מסורת זו ידו על התחתונה. המקורות כבר הכריעו נגד הרב בני… ורבני הדורות האחרונים רק ממשיכים באותה הדרך".

אני לא יודע על מה אתם מדברים ומה כתוב במקורות שלכם, אמר, אבל דבר אחד אני יודע: אנחנו ננצח. אנחנו ננצח כי אנחנו מוכרחים לנצח. שתקנו (הרב חיים סבתו, תיאום כוונות, עמ' 98).

במילים אלו מגיב המט"ק החילוני לחייליו הבני"שים, המנסים, באמצע מנוסת הקרב ברמה, להתנחם בהבטחת אתחלתא דגאולה – והם נענים לו בשתיקה. ואכן, גם אם ניתן להכריע כל שאלה באמצעות הסתמכות על מקורות, לא כל השעות כשרות לכך. יש מצבים שבהם הסתמכות על מקורות – גם אם תכליתה להגביר את הביטחון ב"בית השלישי" – עלולה לשקף דווקא גלותיות:

הזרם הא-להי הכללי, הזורם בכל חלק מחלקי התורה ונותן להם חיים, הוא מצוי להיות מושג יפה רק פה על אדמת הקודש… ודוקא מפני שתלמידי-חכמים שבארץ ישראל הנם מוכנים אל זאת המעלה הנישאה, על כן כל זמן שהם… חפצים להיות מתנהגים בארחות דרישת התורה רק בדרך הראויה לבני חו"ל, הם נעשים מתנוונים וירודים… (הרב קוק, אורות התורה, יג, ה-ו).

החסידות הרגישה זאת כבר בגלות, כפי שאמר הרבי מקוצק: "מה בין מתנגד לחסיד? – המתנגד מפחד מהשולחן ערוך, החסיד ירא שמים". בהתאם לדבריו, השאלה כלל איננה מה עולה מן המקורות, לכאן או לכאן, אלא כיצד מתרחשת אהבת הארץ בלִבו של אדם העומד לפני ה'.

עמידה לפני ה'

ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד, עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה…  השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם (דברים יא יב-יז).

לעיני אדם נראית ארץ ישראל ככל יתר הארצות, ורק לעיני ה' היא נראית כ"מקום אשר יבחר". האם אנו בארץ ישראל או בארץ כנען? הכרעתה של שאלה זו תלויה בטיב עמידתך לפני ה', ולא בהכרעת המקורות. כאשר אנו חשים באהבת ה' לארץ – הרי שאנו בארץ ישראל; אם איננו חשים בכך – כבר מזמן אבדנו מארץ ה', ושום אחיזה באדמה לא תועיל:

ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין… והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב (יומא לט ע"ב).

כשם שבמלחמת ששת הימים ניתן היה לחוש במבטו של ה', כך מלחמת יום-כיפור חייבה שתיקה, חשבון-נפש נוקב נוכח הסתר פניו, נוכח גלות השכינה. ושתי התודעות הללו חייבות למלא תמיד את לבו של ירא ה'.

היה ירא שמים

שאלת הגלות איננה יכולה להיות תלויה בהכרעת המקורות, שכן היא נוגעת ללב לבה של יראת השמים. עבור אדם ירא שמים, השכינה, התגלות ה', אינה מובנת מאליה, ושום מקור לא יניח את לבו. אין הוא זקוק לביטחון בצדקת הדרך, אלא להליכה ממשית בדרכי ה' ובאור פניו.

האם עודנו חשים במבטו הנוקב של ה'? מה פשר הצורך הגלותי העז כל כך בסמכות המקורות כשלעצמם? האם מקור העוז של בני הציונות הדתית נעוץ בהבטחת המקורות ש"בית שלישי לא ייפול" ותו לא? שמא אבדה לנו יראת השמים, ובשל כך מצאנו תחליף בשולחן ערוך ובקדושת הארץ? קדושת ההלכה וקדושת הארץ אינן מבצרים העומדים כשלעצמם, אלא חלונות שנועדו לשקף את מבטו של ה'. ובלא יראת שמים הם עלולים להיהפך, חס ושלום, לאלילים.

ירמיהו לא היה פובליציסט ותו לא, אך גם לא סמך את דבריו על טקסט שקיבל מה'. הוא היה אדם ירא שמים; א-לוהים נגלה אליו ושיתף אותו במה שרואות עיניו. "כה אמר ה', מצא חן במדבר… עוד תטעי כרמים בהרי שומרון" (ירמיהו לא א-ד); "כה אמר ה', אם לא תשמעו אלי… ונתתי את הבית הזה כשילה" (שם כו ד-ו).

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בראשית לג, יט)

המשך הרשומה ←