מה הופך את האדם לנזר הבריאה? התשובה המפתיעה בספר חדש היא פשוטה: נטייתו הכלכלית לפיתוח הסחר והשוק. פרובוקציה אינטלקטואלית מטלטלת מחשבה

הגן המסחרי, חיים אופק; מאגנס, 2011, 240 עמ'

לכלכלן חיים אופק יש תשובה מקורית לשאלה מהו "מותר האדם מן הבהמה". בספרו "הגֶן המסחרי" טוען אופק שהקפיצה האבולוציונית בתולדות האדם, זו שבזכותה הפכה האנושות למין היחיד שהצליח להתגבר, לכאורה, על הטבע ולהכפיף אותו למרותו, התאפשרה בזכות פיתוח מנגנון חברתי ייחודי – מערכת יחסי החליפין ובעקבותיה חלוקת העבודה ויכולת ההתמחות.

"הגן המסחרי" מספר סיפור מרתק על התפתחות האנושות. אופק מתאר את היווצרות הציוויליזציה בכמה שלבים, משלב ה"הזנה תוך כדי שיטוט", דרך המעבר לציד ולקט וכמובן הקפיצה האבולוציונית שחלה לפני כ-11,000 שנה עם המצאת החקלאות, והוא טוען שכל מעבר משלב אחד לזה שאחריו התאפשר בזכות התפתחות אמצעי הסחר.

אופק מבחין בין שלושה סוגים של מערכות חלוקות עבודה ומשאבים שקיימים בטבע: הסימביוזה – שיתוף פעולה בין מינים שונים, שכל אחד מהם מפיק תועלת שונה מיחסים אלה; היחסים הנפוטיים – חלוקת משאבים ויחסי עבודה בין בני אותו מין, החולקים מאגר גנטי משותף בתוך מסגרת של משפחה או להקה; ומערכת החליפין המסחרית, שבה חלוקת המשאבים (והעבודה הנדרשת להפיכתם לבעלי ערך) נעשית מתוך דאגה של הפרט לעצמו, אך תורמת בסופו של דבר להישרדותו של המין כולו.

במהלך הספר סוקר אופק שורה ארוכה של "מערכות כלכליות" הקיימות בטבע, מאופן חלוקת הציד בלהקת כלבי בר ועד למבני כוורות הדבורים וקיני הנמלים, מתוך מטרה להראות שמערכת השוק היא תופעה ייחודית למין האנושי, שאין לה מקבילה בקרב מינים אחרים. לעתים נדמה כי ביולוגים העוסקים באבולוציה בכלל ובזו של המין האנושי בפרט נוטים לחוש שלא בנוח עם שאלת מותר האדם מן הבהמה. גם כיום, 150 שנה לאחר פרסום "מוצא המינים" של דרווין, תיאוריית האבולוציה עדיין נמצאת במרכזו של ויכוח ציבורי (אך לא מדעי!) בין המצדדים בה ובין אלה שמתעקשים לקבל את סיפור הבריאה התנ"כי כפשוטו.

אופיו של העימות הרעיוני המתמשך הזה מכתיב את הצורך בהדגשת ההבדלים בין הגישות השונות, וכך מתקבל הרושם שהמדענים מעדיפים להצביע על המשותף בין כלל היצורים לבני האדם ולא לחפש את הייחודי בהם, בניגוד לגישת המתכחשים לאבולוציה, התופסת את האדם כ"נזר הבריאה". אופק, שאינו בא מהפקולטה למדעי החיים אלא מתחום מדעי החברה, פועל בניגוד למגמה זו כאשר הוא יוצא למסע חיפוש אחר הצומת שממנו התפצל המין האנושי משאר שוכני כדור הארץ.

תוך כדי מסע זה אופק פורס לעיני הקורא מגוון רחב ומרשים מאוד של מחקרים מתחומי מדעי החיים והטבע, שיחד עם שלל ממצאים פלאונטולוגיים וארכיאולוגיים משמשים להוכחת הטענה הפרובוקטיבית שספר זה מציג, שלפיה הנטייה לסחר ולמכר היא ששחררה את האדם ממלחמת ההישרדות ששאר הברואים שרויים בה. וזוהי אכן טענה פרובוקטיבית, במובן החיובי של המילה, בכך שהיא מערערת הנחות יסוד שרבים מקבלים כמובנות מאליהן. אופק לא נרתע אפילו לקבוע כי "הכסף… זוהי הצורה היחידה של שימוש בסמלים שיש לה הסבר אדפטיבי חד וחלק, ולכן ייתכן שהיא המוצא (האבולוציוני) להתנהגות הסמלית ולכושר החשיבה (וההבעה) הסימבולית בכלל" (190-189). כלומר – המצאת הכסף קדמה לפיתוח השפה. ההיררכיה המסורתית מחלקת את הטבע לדומם, צומח, חי ומדבר, אך על פי אופק יש לרענן את המונחים, ולהציב בראש הפירמידה הזאת את המין הסוחר.

בבסיס התיאוריה הכלכלית המודרנית ניצבת גישה פסימית למדי באשר לטבע האדם, שלפיה במהותו האדם הוא יצור אגואיסטי, תחרותי ומנוכר, הפועל בסופו של דבר רק לטובת עצמו. על פי גישה זו התנהלות זו מביאה בסופו של דבר תועלת לכלל החברה, אבל עדיין המוטיבציה העיקרית, אם לא הבלעדית, העומדת בבסיסה היא טובת הפרט. בעיני הכלכלן, מערכות המסחר והכלכלה שמהוות את יסודות החברה האנושית הן מעין סובלימציה של מלחמת ההישרדות הקיימת בטבע, שהאלטרואיזם ממנה והלאה ואין בה מקום לחמלה. עכשיו בא "הגן המסחרי" ומראה כי הקשר בין השוק ובין הג'ונגל אינו רק מטפורי – כשם שמבחינת הדבורה עליה להקריב את חייה בהגנה על הכוורת כדי לאפשר את הישרדות המין, כך על האדם להקדיש את חייו ליצירת סחורה בעלת ערך בשוק (בין אם מדובר במוצרים חיצוניים לו ובין אם הכוונה היא לו עצמו כמוצר, המציע עצמו למכירה ב"שוק העבודה"), ובכך הוא משפר באופן בלתי מודע את יכולות ההישרדות של המין האנושי כולו.

התזה המובאת ב"גן המסחרי" מושתתת על עבודתם של שניים מההוגים המרכזיים של התרבות המערבית: צ'רלס דרווין ואדם סמית. סמית (1790-1723), הידוע כאבי תורת הכלכלה המודרנית, פיתח בספרו "עושר העמים" את רעיון "היד הנעלמה", שעל פיו ככל שגופי השלטון מושכים את ידיהם מהשווקים כך ההתנהלות הכלכלית היא יעילה יותר ומועילה יותר לכלל האוכלוסייה. במקביל, תוצאות מחקריו של דרווין, שפעל כמאה שנה לאחריו, ערערו לחלוטין את תפיסת האדם את הטבע ואת עצמו, כאשר בספריו "מוצא המינים" ו"מוצא האדם" העז לטעון שהעולם המוכר לנו התפתח בתהליך איטי וממושך של ברירה טבעית שאינה כוללת התערבות חיצונית של גורם שמימי כלשהו. חיים אופק מפגיש בין שני ההוגים החשובים האלה, כאשר הוא מציין כי "עיצוב ללא מעצב – קיומו של סדר ספונטני – היא התובנה המרכזית הקושרת את צ'רלס דרווין לאדם סמית".

בכך יכולה גישתו של פרופ' אופק להיתפס כאוקסימורון: מצד אחד הוא דוחה את קביעתו של קהלת כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אותה קביעה שהחוקרים מתחום מדעי הטבע אימצו באופן כמעט מלא במאות האחרונות; ומהצד השני הוא מפגיש בין שניים מהכופרים המפורסמים בהיסטוריה – צ'רלס דרווין, שגם אם הוא עצמו מעולם לא הכחיש בפירוש את האפשרות לקיומו של בורא לעולם הרי שתורתו היוותה בסיס למסורת שלמה של התפתחויות מדעיות שדחקו את רגלי ההסברים הדתיים לתופעות בעולם; ואדם סמית, שכפר בצורך בהכוונה מודעת בשווקים ובמערכת היחסים בין בני האדם לבין עצמם כדי להביא שגשוג לעולם.

אפשר היה לטעות ולומר שאופק אינו מאמין בא-לוהים אך הוא מאמין באדם. אבל למרבה הצער "הגן המסחרי" אינו מאמץ את הגישה האופטימית של הנאורות, וממשיך את הקו הפסימי של הכלכלה המודרנית, המניחה, כאמור, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. כך כשהוא מצביע על הבעיה העיקרית הקיימת בכל חברת בני אדם, שהיא "הנטייה ל'אכילת-חינם', שכולנו מרבים לגנות, בה במידה שכולנו… ממעטים להחמיץ" (עמ' 151), וכן במקומות אחרים שבהם הוא מבטל מראש את נטיית האדם להיטיב לזולתו שלא על מנת לקבל שכר.

"הגן המסחרי" ראוי להיות מונח לצד ספרי מדע-פופולרי קאנוניים שקדמו לו, כמו "קיצור תולדות הזמן" של סטיבן הוקינג, "הגֶן האנוכי" של ריצ'רד דוקינס ו"רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ראלד דיימונד. הקריאה בו מעוררת מחשבה ובחינה מחודשת של הנחות שכבר הפכו מובנות מאליהן, וטוב שפרופ' אופק מערער את היסודות האלה כדי לבחון עד כמה הם יציבים. אשמח לגלות ששיטתו של פרופ' אופק מעוררת פולמוס בקהילה המדעית ובקרב אנשי הרוח, וטוב יקרה אם בקרוב יתפרסמו חיבורים שחולקים עליו. כך או כך, נראה שמקומו של פרופ' אופק כפורץ דרך במחשבה על תולדות האדם מובטח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011