הקשר המיוחד של הרב משה צבי נריה לציון ר' שמעון בר יוחאי במירון בא לביטוי בעליות קבועות, ובייסוד ישיבת בני עקיבא במקום. 15 שנה להסתלקותו

לא ויתר. הרב נריה וילדי משפחת אלק צופים אל קבר האר"י

במלחמת השחרור, בחורף תש"ט, נלחמה חטיבה 7 במסגרת "מבצע חירם" לשחרור הגליל. במבצע זה שוחררה גם מירון. החיילים חזרו לבסיסם עטורי ניצחון. סיפר גדליה שרייבר (למד בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה) :"לקחתי איתי את הג'יפ הצבאי, נסעתי לכפר הרא"ה כדי להביא את הרב נריה לשבת הודיה ותפילה חגיגית לרגל שחרור מירון". הרב נריה שבת עם חיילי הגדוד, ובמוצאי שבת חיבר את מילות השיר "צהלי ורוני חטיבה 7", אשר הונצח על ידי אחד החיילים הדתיים מגדוד 79 על זחל"ם שהשתתף במפגן הצבאי הגדול של יום-העצמאות בחוצות תל אביב בשנת תש"ט.

מאז היה הרב נריה  מלווה באופן קבוע את חיילי חטיבה 7. שבתות רבות היה עושה במחנות ובין חיילי החטיבה, לשמחתם של מפקדי הגדודים אשר זכו לדברי עידוד.

מנהגי מירון

באותה עת התקיימה שמחה של מצווה במירון עם כלי נגינה, ובסופה הוחלט לקיים כנס גדול בז' באדר בחצר הרשב"י בליווי עלייה המונית, כלי זמר וסעודת מצווה. במשך חודשי החורף התכוננו לחגיגות השחרור וההודיה.

לצורך ההתכנסות בז' באדר במירון כתב הרב נריה מכתב בקשה למפקדת גדוד 79, שבה היה ריכוז גדול של חיילים דתיים, לשחרר את החיילים הדתיים לליל ז' באדר במירון. ואכן כך היה. החיילים שוחררו והרב נריה עצמו הופיע שם עם תלמידי ישיבתו מכפר הרא"ה.

בהילולה שנערכה ברוב פאר השתתפו רבים. הרב מרדכי אליהו נכח במקום והוא אז עדיין אברך צעיר, וכן השתתפו פדויי השבי בעבר הירדן יחד עם החיילים הלוחמים ותלמידי הישיבה מכפר הרא"ה. כולם ישבו לסעודת הודיה שארכה שעות ובה השמיעו דברי תורה. בייחוד מרתקים היו דברי התורה של הרב נריה ושל הרב יהודה עמיטל, איש פלוגת המפקדה של גדוד 79. בסוף הסעודה בירכו הכול ברכת המזון והוסיפו ברכת "ברוך מציב גבול אלמנה" (מתוך עדותו של ר' יוסי הגלילי – לוחם בגדוד 79 ומחבר הספר "מירון").

אחד מחיילי חטיבה 7, ר' משה בוקובסקי (כיום איש מירון), סיפר לי: "הילולת ז' באדר תש"ט הייתה חוויה מיוחדת. הלוחמים שרו והודו להשי"ת על הניצחון. הילולה זו הייתה היסוד לימי ז' באדר שנחגגים ברוב פאר ושמחה עד היום הזה בציון הרשב"י". ואכן, מאז אותו ז' באדר נהג הרב נריה לעלות למירון להילולת ז' באדר – יום ההולדת והפטירה של משה רבנו. לעלייתו הצטרפו תלמידי הישיבה בכפר הרא"ה, ואחד התלמידים, מוסא ברלין, ליווה אותם בקלרינט. מאז הוא נוהג לנגן, לשמח ולהרקיד את הקהל הגדול בז' באדר ובל"ג בעומר במירון.

בליל ז' באדר נהג הרב להתפלל מתוך ספר תיקון לז' באדר, ואחר כך הצטרף למעגלי הריקודים מתוך אווירה של שמחה והתעלות.

גם ביום  ל"ג בעומר נהג הרב נריה לעלות למירון. לאחר חצות הלילה עלה עם שיירת אנשים ובראשם מוסא ברלין לעבר ציונו של רבי יוחנן הסנדלר, ובטרם תתחיל ההדלקה הקבועה של ר' אברהם שפר עומד היה במעלה המדרגות של קבר רבי יוחנן הסנדלר, בידו אחת אוחז בציון הקבר ובידו השנייה בספר תהילים, ובתנועה, בשירה ובזמרה קורא את פרקי התהילים בחרדת הקודש האופיינית לו. לאחר ההדלקה המסורתית, התזמורת בניצוחו של מוסא ניגנה מנגינות שקטות, ואז, ברגע מסוים מלא השראה ואווירת רוממות, נכנס היה הרב נריה אל המעגל, רוקד ושר את "צהלי ורוני חטיבה 7".

בתפילת ותיקין של ל"ג בעומר נהגנו להצטרף למניין עם הרב נריה במקום קבוע על גג ההדלקה, ולאחריה רקדנו יחד עם הרב את השירים: "בר יוחאי נמשחת אשריך" ו"ואמרתם כה לחי". לאחר פטירת הרב, אנו, אנשי הצוות בישיבה במירון, יחד עם הרב פתחיה, בן הרב, ממשיכים לקיים את המניין של הרב באותו מקום על גג ההדלקה. תהא התפילה לעילוי נשמתו הזכה והטהורה שכה נתחברה ונתקשרה למירון.

על קברי המקובלים

בנוסף לעליותיו בז' באדר ובל"ג בעומר, נהג הרב נריה, הפעם עם אשתו הרבנית תבלח"א, לעלות למירון בימי בין המצרים. היה זה מעין נופש בשבילם, אולם שניהם המשיכו בעבודת הקודש. הרב, בנוסף להיותו תלמיד חכם ומחדש, מחנך גדול ומרביץ תורה, היה גם משורר ומחבר ספרים, וימים אלו נוצלו על ידו לעריכת הספרים שחיבר בשנותיו האחרונות, ובפרט אלו שכתב על תולדותיו, אורחותיו ומשנתו של הרב קוק זצ"ל.

פעם שאל מישהו את הרב נריה, מדוע רק בעשור האחרון לחייו פרסם את הספרים על הרב קוק, לאחר שעברו למעלה מ-50 שנה מפטירתו. על כך ענה: "צריך היה לעמול יובל שנים כדי להקים דור של מעיינים וקוראים לספרים אלו. עכשיו, שיש לנו ברוך ה' דור כזה, הגיע הזמן לכתוב ספרים על הרב. צריך לספר לדור מי היה הרב, מה הייתה גדולתו. אחרי שקוראים את ספרי תולדות חייו, ניגשים בצורה אחרת לגמרי ללימוד משנתו".

הרבנית רחל: "במשך השנה הרב אסף פתקים, רשימות, ואמר: בימי הפגרה, כאשר נעלה למירון, שם יהיה זמן לערוך ולסדר אותם. מן האוסף הזה הגיע לעריכת הספרים".
גם הרבנית רחל ערכה וחיברה ספרים בתחומי התמודדות הנוער, קדושת הבית והנישואין, ובה בעת נהגה כדרכה בקודש לשמש עזר לרב. היא הקלידה את הגיליונות של הרב במחשב, ואחר כך הגיה הרב אותם.

סמוך למירון שוכן היישוב אור הגנוז, ושם קיים בית דפוס. הרב נריה שלח אותי לשם כדי להדפיס את הגיליונות לעריכה, והתעקש לשלם ביום שישי עוד לפני שבת. מנהל הדפוס שאל: "מדוע הרב ממהר? יש עדיין זמן לשלם!". ענה לי הרב: "כתוב 'ביומו תתן שכרו', ראשי תיבות שבת. כלומר, שלם עוד לפני השבת". לאחר מכן מצאתי שרעיון זה מובא בכתבי האריז"ל.

את תפילת יום כיפור קטן של ערב ראש חודש אב נהג הרב להתפלל בציון הרשב"י. מניין זה החל בזמן מנחה גדולה, והחזן הקבוע היה ר' שמואל צצ'יק ז"ל, מי שנהג לשבות תקופות ממושכות בציון הרשב"י (בנו של רבי אברהם חיים צצ'יק, משמשו בקודש של הרב קוק זצ"ל).

ביום ה' באב, יום פטירת האריז"ל, היה עולה הרב לציון קברו. הרב נהג לנסוע לשם עם משה בוקובסקי איש מירון. גם אני הצטרפתי לנסיעה זו. ממירון יצאנו ב-‏4:00 לפנות בוקר. ירדנו לקבר האר"י לאמירת פרקי תהלים ולאחר מכן עלינו במעלה ההר, גם כאשר הרב הגיע לגיל 80 בקירוב (!), לבית הכנסת האר"י הספרדי לתפילת ותיקין. לאחר התפילה נסענו לקברי צדיקים נוספים בסביבות צפת, כגון רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה, בניהו בן יהוידע בביריה, נחום איש גמזו בצפת ורבי יהודה בר עילאי.

בשנתיים האחרונות לחייו של הרב, בזמן שבריאותו הייתה רופפת, לא ויתר על הנסיעה וסוכם שנתייעץ עם אמא (כך נהג לקרוא לאשתו). תוצאות הסיכום היו שמכיוון שדרוש מאמץ פיזי כדי לרדת ולעלות לציון האריז"ל, הרב יתחיל את תפילת הוותיקין בבית הכנסת, לשם ניתן להגיע עם הרכב, ולאחר התפילה יתפלל במעלה ההר מול הקבר.

מצאתי בספר 'בשדה הראי"ה' שכתב הרב נריה על דמותו של הרב קוק, בפרק ששמו "וכך היה מתפלל" (עמ' 120): "סיפר נאמן בית הרב ומשמשו רבי מאיר דוד שוטלנד ז"ל: במסע ההתעוררות בגליל העליון, הגיע הרב ומלוויו לצפת עיר המקובלים. משום קדושת כהונתו לא הלך הרב להשתטח על קברות הצדיקים ורק מרחוק הסתכל על מקום מנוחתם, והקדיש תשומת לב מיוחדת לקברו של האר"י ז"ל הקדוש. אכן תפילת המנחה שהתפלל הרב בבית הכנסת של האר"י, על פי כוונות האר"י, הייתה נפלאה ביותר. זו הייתה תפילה שנמשכה זמן רב, וכולנו הרגשנו שהרב נתון בעולמות העליונים".

הקמת הישיבה

ישיבת בני עקיבא במירון הוקמה על ידי הרב נריה בשנת תשי"א. הרב היה היוזם, המגשים והגואל של מבנה הישיבה. חצר הישיבה שימשה בזמן תקופת המנדט הבריטי כמושב זקנים, ואליהם נוספו לומדי תורה מצפת. במאורעות תרצ"ו נעזבה הישיבה ועמדה בשיממונה עד לשנת תש"ט, זמן שחרור מירון. עם הקמת הישיבה נשלחו אליה תלמידים מכפר הרא"ה והם מיזגו בישיבה תורה וחלוציות. אליהם נוספו תלמידים מן הסביבה, ומאז התפתחה הישיבה והתרחבה בתלמידים ובמבנים. כיום מונה הישיבה כ-400 תלמידים הלומדים במסלול טכנולוגי ועיוני מכל רחבי הארץ.

על הקמת הישיבה סיפר הרב צפניה דרורי: "נאמר בגמרא: בשעת המכניסין פזר, בשעת המפזרים כנס. יש אנשים שחיים בעולם הכינוס, ויש אנשים שעוסקים בעולם הפיזור, יוצאים החוצה, מדריכים ומשפיעים. הרב נריה היה המכנס הגדול בבית הרב: כל מאמר או פיסת עיתון שקשורה לתלמידיו או לישיבה היה גוזר ושומר, ומכל אלפי הפתקאות שנערמו תחת ידיו הוא הצליח להוציא ספרים עד אין קץ. מצד שני הוא פיזר את כוחו בכל מקום שיכול היה, מלמד, מרצה, מקים ישיבות. הוא שלח אותנו להקים את ישיבת בני עקיבא במירון. היינו תלמידים צעירים, בחמישית ובשישית. 'אתם צריכים להשפיע על הדור, הדור מחכה לכם', אמר לנו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010