סיפורן של נשות כפר אוסטרי, הנמשך על פני כמה דורות, מלחמות וחידושים תקופתיים במאה ה-20. הקורא הישראלי יתוודע לאפשרות של סאגה אירופית נטולת התייחסות ליהודים וגורלם

נחלה, רוזינה ליפי, מאנגלית: אמיר צוקרמן, עם עובד, תשע"א, 228 עמ'

עלילת הספר מתרחשת באזור האלפיני הגבוה של אוסטריה. אזור שבו הטופוגרפיה גרמה לבידודם המוחלט כמעט של כפרים זה מזה ויצרה תת-חברות ועגות לשוניות מובחנות זו מזו. האלפים המשתנים בגובהם אפשרו חקלאות המבוססת בעיקר על מרעה. ואכן, המרעה, החליבה וקציר המספוא לבהמות מהווים המגדירים המרכזיים של "השעון" המקומי – הקובע את תוכנן של שעות היום ושל עונות השנה.

המחברת שהתה תקופה מסוימת באזור זה וחקרה את התרבות ואת הניבים המקומיים, והספר מבוסס באופן זה או אחר על חוויותיה ועל הסיפורים ששמעה מפי הנשים הכפריות. הידע הפנימי הזה ניכר היטב, למשל בהערות אגב על אודות השוני במבטא ובניב הדיבור בין בני הכפר שבו מתרחשת העלילה, הקרוי כאן רוזנאו, לבני הכפרים האחרים באזור.

ליפי מספרת את סיפורו של הכפר לאורך כ-70-60 שנה באמצעות דמויות מתחלפות, המהוות דיוקן מייצג של מספר בתי אב בעלי קשרים מסתעפים. כל בית אב כזה מזוהה בעיקר באמצעות הנחלה שלו או בית המשפחה, הקרוי בשם קל לזיהוי ולזכירה: "נחלת בנגט", נחלת "מרפק מעוקל" וכו'. ואולי מוטב לומר 'בית אם', שכן מדובר בסיפוריהן של סבתות, אמהות ובנות, על אהבותיהן והתמודדויותיהן.

הסיפור זורם מאנה מ"נחלת בנגט" בשנת 1909 ועד לאורה מ"מרפק מעוקל", שנת 1977. במהלך תקופה זו עובר הכפר – כמו כל אזורי השוליים באירופה ובעולם כולו – מהפכה יסודית. ממקום מבודד ושקוע בעצמו הוא הופך לחלק מן העולם הגדול. תחילה באופן וירטואלי כמעט במלחמת העולם הראשונה – שאילולא סחפה את חייהם וגופם של הגברים המגויסים והותירה מאחור את הנשים לבדן רישומה כמעט לא היה ניכר בכפר – ואחר כך בשינויים שחלים בכפר עצמו: כניסת המכונית והכביש לחיי האנשים, שעד אז נעו רק באמצעות רגליהם, בעזרת סוסים ועגלות או במגלשיים, והעמקת החדירה של המדינה אל גורלם של הכפריים. ובעיקר: המעבר מכלכלה בלתי-תלויה בסביבה כמעט לגלובליזציה. במקום ייצור חלב ושאר אמצעי המחיה – קניית חלב כדי להפכו לגבינה, ובמקביל כניסתו של ענף חדש לגמרי – התיירות.

שלא במפתיע, שני האירועים הדרמטיים ביותר המתוארים בספר הם מלחמת העולם הראשונה ועליית הנאציזם. דווקא מלחמת העולם השנייה מובלטת פחות, אולי משום שמבחינתם של הכפריים היא מהווה רק מעין חזרה על המלחמה הראשונה. עבור הקורא הישראלי, שמלחמת העולם הראשונה לרוב מתגמדת בתודעתו למול זוועותיה היוצאות מהכלל של המלחמה השנייה, יש כאן תזכורת מוחשית למחירים שגבתה "המלחמה הגדולה" כפי שכונתה על ידי בני דורה.

אמנם  אירוע אחד – מזעזע יותר מאחרים – קשור להשתלטות הנאצים על אוסטריה (ה"אנשלוס" הידוע של 1938). זוג תאומים, ילדים יתומים הסובלים מפיגור ונכות החיים בכפר, נלקחים על ידי חייל שנשלח מטעם השלטונות החדשים במסגרת המדיניות הנאצית של "טיפול" באלמנטים המהווים מעמסה על הרייך השלישי ופוגעים ב"איכות" הגזע הארי. המחברת מטפלת בסצנה הזאת בצורה יוצאת דופן ובלתי מקובלת, כזו שמשלבת אותה עם רוחו הכללית של הספר – רוח הומוריסטית-למחצה, עקיפה ובלתי מפורשת. כך נשמרת אחדותו של הספר, והרושם של האירוע הזה מועצם דווקא משום שהוא נותר לא-לגמרי-מוסבר. רוזינה ליפי יודעת שכולנו שבעים כבר מן ההלם שסיפור מעשיהם של הנאצים הנחית על כל קוראי הספרים בעולם, והמגע הזהיר שלה בסצנה (שיכולה הייתה להיות רווית דמעות, מכות ושאר מאפייני האירועים ההיסטוריים האלה) דווקא הופך אותה למרגשת עוד יותר.

באופן מפתיע, לא מופיעה בספר אף לא דמות אחת של יהודי. זה קצת מוזר, משום שרוכלים יהודים נהגו להגיע גם באוסטריה לכל חור נידח, והיו תמיד אלמנט זר על כל המשתמע מכך. אבל אפשר לשער שחסרונו של יהודי בספר מורגש רק על ידי הקורא היהודי, ובהחלט אינו ניכר בזרימה הכללית של הסיפור.

מבנה הספר, המעברים התזזיתיים והדילוגים הכרונולוגיים, ובעיקר העתקת המיקוד מדמות אחת לאחרת – ובדרך כלל בין דמויות שאינן קשורות באופן ישיר זו לזו – גורמים לדיס-אוריינטציה אצל הקורא ודורשים זמן-הסתגלות. לעזרת הקורא עומדים תרשימי אילנות היוחסין השונים, המהווים עזר-קריאה חיוני המסייע לזיהוי האנשים, וזאת לא רק משום המעברים בין בתי האב, אלא גם, ואולי בעיקר, משום שהמחברת בחרה לקרוא למספר אנשים מדורות שונים באותו שם: השמות אלואיס, יאקוב או אולגה חוזרים יותר מפעם אחת. יש היגיון ענייני-עובדתי בחזרה הזאת, שנועדה להבליט את ההמשכיות הבין-דורית עליהם, אך החזרה על השמות מבלבלת מאוד ויש צורך לקשור את החוטים בכל פעם מחדש. ההמשכיות בין הפרקים, הזהות והמיקומים המשפחתיים של הדמויות מתגלים רק מתוך תשומת לב ומאמץ.

למבנה המקוטע של הספר יש מגרעת מרכזית נוספת. במקרים רבים הדמויות נמוגות ואיננו יודעים לאן – ורק בעקיפין מתגלה לנו עובדת מותן. לא תמיד זה משנה, אבל ישנן דמויות דומיננטיות אחדות שהיינו רוצים ללוות אותן יותר לעומק, והעובדה שהקיטוע מונע מאיתנו להזדהות איתן עד הסוף, או קוטע את ההזדהות הזאת ומקפיץ אותנו לדמות אחרת, היא חיסרון משמעותי. אולי אפשר היה להעמיק מעט יותר תוך ויתור על הפרקים האחרונים, המתרחשים בעבר הקרוב שכולנו פחות או יותר מכירים, ושנראה שגם מבחינת המחברת נכתבו בחיפזון מסוים ומתוך רגש חובה. ייתכן שהקיטוע וההימנעות מהעמקה בדמויות מפתח אחדות הם המחיר הספרותי שמשלמת המחברת – ומשלמים הקוראים – על הקלילות המאפיינת את הספר, שהופכת אותו לקריא ונינוח כל כך.

הספר כתוב בחן, הוא נעים וזורם ואינו מעיק. רוב הפרקים מרתקים, כל אחד בפני עצמו, וכוללים 'אירוע מחץ' שמקנה לפרק את המתח ואת אופיו המיוחד. למרות החן והקלילות, זה אינו ספר שטחי או בעל משקל נוצה והוא בהחלט עשוי לעורר למחשבה ולהותיר רשמים. על אף הרושם הנוצר זה אינו 'ספר נשים' במובן המקובל, למרות שמרבית גיבוריו הם גיבורות, אך ייתכן שקוראות יזדהו איתו יותר מאשר קוראים. התרגום מדויק וקולח, אם כי פה ושם קצת כבד. וגם היקפו צנוע וסימפתי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010