באווירת ההפרטה ששוררת היום, חוזרים רבים אל הדבקות ב'צדיק' ואינם יודעים שזוהי חזרה אל הגלות, וירידה רוחנית עמוקה מקדושת ארץ ישראל אל בית הקברות האוקראיני. על תורה של הראי"ה והערה אחת של הרב צבי יהודה

הרב צבי יהודה

היוכל איש חקור את מושאי אהבתו?

ברצון ובלב שלם הריני מודה שהתאהבתי ברבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ובדרכו עוד בהיותי בן 12, בקוראי את 'האיש נגד הזרם' (מאת שמואל הכהן אבידור) בפרקים נמשכים משבוע לשבוע בעיתון 'פנים אל פנים'. מאז כבר גמלה בלבי ההחלטה ללמוד בישיבת מרכז הרב בתום לימודי התיכון, וכך עשיתי בע"ה. מאז שלובים חיי ב'דרך האורות' לבלי הפרד.

חושב אני שלוּ ניסיתי לכתוב עבודת מחקר על הראי"ה בגיל צעיר לא הייתי מסוגל לכך!

ממרחק השנים ונפתוליהן, והוויכוחים סביב 'דרך האורות' מכל הצדדים – והייתי מעורב אישית ברבים מהם – יכול אני להשקיף במנוחה יחסית, ומתוך עמדה רוחנית עצמאית ומוצקה, גם על מושאי אהבתי היותר עמוקה.

מדברי הראי"ה עצמם אני שואב גם את כוחה של הביקורת ('אורות ישראל', אורות עמ' קמ"ט): "האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה. אבל הננו מוצאים את עצמיותה (=פנימיותה), גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. 'כֻלך יפה רעיתי, ומום אין בך' (שיר השירים ד ז)".

את פסקאות הפתיחה הללו כתבתי בראש מחקר שפרסמתי בעבר על הרב קוק, ויפות הן גם לכאן.

סכנת הדבקות בצדיק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה 'מורה הדור' בארץ ישראל המתחדשת. הראי"ה הוא שהורה 'תורת ארץ-ישראל' לדור שלם, ובמרכזה הרעיון של 'כלל ישראל'. יתר על כן, הוא העביר את הדגש החינוכי-התורני מדאגת הפרט לעצמו, ולעולמו הרוחני שלו, אל הדאגה לאומה הישראלית בכללה, בכל ממדיה.

בפִסקה בעלת חשיבות מיוחדת, שנדפסה ב'אורות ישראל', כתב הראי"ה דברי ביקורת יוצאי דופן על ה'דבקות בצדיק' כשיטה חינוכית-תורנית, וכדרך בעבודת ה', כמובן וכדרכו, רק אחרי פתיחת שבח על התרומה החשובה בשיטה זו לנפשות רבות:

הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כוח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי-נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הווייתית, וידבק גם כן בחסרונותיו – הם יפעלו לפעמים על הדבק במידה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי.

אשריהם ישראל, שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ה' הטוב (אורות עמ' קמ"ו).

התופעה המבוקרת עצמה מוכרת היטב. לא אחת ולא שתיים מהמחלוקות הקשות בין יהודים הביאו פילוגים וקטטות, חרפות וגידופים, חרמות והחרמות, וגם אסונות ממש. רבות ורעות אלה, פעמים רבות נגרמו על-ידי כמה מן 'המשמשים בקודש' שלא שימשו כל צורכם, ועל-ידי כמה מן החסידים-הדבקים שהתדבקו בפרט בחסרונות הצדיק (כמו: תקיפות יתר, לשון חריפה עד קטלנית, נטיית פלגנות, קורטוב ומשהו של גאווה, או של שלילת הזולת, וחז"ל כבר הפליגו בתופעה חמורה זו עוד בימי בית שני).

הראי"ה מדגיש כאן כי בעוד אצל הצדיק עצמו יש איזון בדרך כלל, והמידות הטובות גוברות על החסרונות, אצל כמה מן החסידים-הדבקים החסרונות הופכים לעיקר, עד שעלולים הם להשפיע לרעה גם על הצדיק, וגם על החברה היהודית בכללה. אף קרה כבר שיצאו כל מעלות הזיכוך הנפשי, הרוחני והנשמתי, עם כל נקיות הגוף וטיהור המעשים, ונפלו בחסרונות ההם, עד שכלו בעשן המחלוקות והשנאה, ואפילו אב הרחמים נשאר שוכן מרומים, והצל לא הציל.

אולם, הייתכן לשמוע ביקורת נוקבת כזאת מפי עניו וצדיק כהראי"ה? וכי עלתה על דעתו לבקר אחרים ולא את עצמו? אכן, במקומות רבים רומז הראי"ה לחסרונותיו שלו (בפרט בעניינים הארציים, אבל לא רק בהם) – וכוונתו ברורה, שלא נטעה ונדבק בחסרונותיו הוא (כמו הדיכאונות שתקפו אותו הרבה), ועל-כן טוב עושים בני ישראל שהם דבקים בנשמת האומה – ממש כמו הראי"ה עצמו – ובנשמת האומה אין חסרונות, "שהיא טוב מוחלט". וכך כתב הראי"ה במקום אחר (אורות, עמ' ע"ו, לקוח מקובץ ב', רעד):

אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל כולה, שהיא נחלת ה', שכל מחשבות לבבו, הגיונותיו, חפציו ושאיפותיו, אמונותיו ורעיוניו, אינם כי אם חשק טמיר אחד להיכלל כולו באוצר חיים זה […]

ההכרה הפנימית שהננו שריגים מעץ חיים רב דליות ושגיא פרי, שכל מה שאנו יותר מעורים בגופו של אילן הננו חיים את החיים היותר שלמים ורעננים בהווה ובנצח, היא תביא את תחיית האומה למגמתה, היא ואך היא תקיץ את הקץ שאליו אנו עורגים, ותיתן לנו חוסן ישועות.

והשרידים אשר ה' קורא, חסידי הדור, קדושי עליון, אין להם להסתכל בשום צד שלילי של כל נפש מישראל הדבקה באיזה דבק בצור מחצבתה, כי אם להעלות את הנקודה הכללית שבכל נשמה פרטית ברום גובהה ובעילוי קדושתה. האהבה הבלתי גבולית אל האומה, אם החיים שלנו, אינה יכולה להיות נפחתת משום סיבה וכשלון שבעולם, "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' א-להיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כ"ג כא).

מתנשאים אנו מעל כל מחשבות השטנה, מעל כל השטחיות שבמוּסָרים ובמאמרים המעוררים כעס ושנאת אחים, ומלאי רצון, ושקויי טל חסדים אדירים, הננו שבים לחבק בזרועות אהבה את כל הנשמה לבית יעקב החפצה לראות בשמחת גויינו, ולהתהלל עם נחלתנו. ודווקא מתוך האהבה הנאמנה, מתוך רחשי הכבוד היותר מסוּרים בכל חום רוח ונפש, הננו באים להכריז על התשובה אל התורה והמצווה, אל הקודש והאמונה, אל מורשת אבות ומסורת קדומים, אל אור ד' א-להי ישראל, המופיע על עמו ועל ארצו לעדי עד בגאון עוזו. נתרחק נא מכל טינא, נתרומם מכל קטנות מוח ולב, נתעלה מכל שנאה וקנטוריה, נספוג נא את האהבה הרעננה ממקור עדנה, נרכיב את ענפי החסד על שרשי הדעה, את הוד החופש על הדרת השיבה של האמון, של כבוד הורים ומורים אשר לעם עתיק, אציל ואיתן.

לתחייה איתנה זו קרואים אנו, אליה נבוא. ארץ אבות החמודה, ארץ חיים לנו, היא תכשירנו לעילוי עילויים זה. "כי זה א-להים א-להינו עולם ועד, הוא ינהגנו על-מות" (תהילים מ"ח טו).

מיסוד למלכות

לפנינו חידוש גדול מאוד בדרך עבודת ה' בדור הזה. במקום הדבקות ב'צדיק', הורנו הראי"ה להידבק ב'נשמת האומה'. בכך הוא נטל את כל מערכת המושגים של 'צדיק יסוד עולם', שפותחה ב'חסידות המאוחרת', נשא אותם 'על גבו', וחיבר אותם אל 'כנסת-ישראל'. כלומר, העביר אותם מספירת יסוד לספירת מלכות. זהו חידוש נועז ביותר (אף שכבר היו ניסיונות מעטים לפניו). הראי"ה עצמו טען וחזר וטען שאי אפשר היה לחוללו בדורות קודמים, אלא בדור הזה של ה'קץ המגולה' ל'תשועת ישראל'.

זה מסביר בבת אחת גם את אי-יכולתם של צדיקים יסודי עולם כהגר"א לחולל חיבור שכזה. גם ר' נחמן מברסלב, שנמשך בכל לבו ונפשו אל החיבור הזה, לא זכה לו, ואף לא הצליח להישאר בארץ ישראל, שאליה התגעגע כל כך.

באווירת ההפרטה ששוררת היום, חוזרים רבים מן הצעירים מחפשי הרוחניות והדבקות אל החסידות, ואל הדבקות ב'צדיק' במקום ב'נשמת האומה', ואינם יודעים שזוהי חזרה אל הגלות, וירידה רוחנית עמוקה, מקדושת ארץ ישראל אל בית הקברות האוקראיני (אומן), בהיפוך שאיפתו האמיתית ומגמתו של ר' נחמן עצמו, שכל כולה חתומה בחותם של ארץ ישראל.

אולם איך באמת אפשר לחולל חיבור שכזה של עובדי ה' באמת עם נשמת האומה? – רק על-ידי "זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה" – כלומר, כל שפע האורות שמתרכז ב'תפארת' – שהיא מתן תורה וגילויה של תורה בעולם, והיא תכלית העולם – ותמציתו האחרונה ביסוד – יתחבר עם המלכות, היא השכינה, היא כנסת-ישראל. ואולם מי הוא זה האיש שיכול לומר על עצמו שהוא כשלעצמו אינו ראוי כלל להיקרא 'צדיק', ובה בעת הוא בעצמו יוכל לחולל חיבור שכזה?

התשובה הנכונה נמצאת בדברי הראי"ה במקומות רבים – החיבור ששום אדם אינו יכול לחולל – גואל ישראל ה', הוא לבדו יכול – והוא אכן מחולל את החיבור הזה על-ידי שהוא מתחיל לעורר את לבבות ישראל לקיבוץ גלויות, והמוני עם מתחילים לשוב אל ארץ ישראל, ארץ האבות, ארץ השכינה. החיבור הזה של צדיקים, בינונים ורשעים, עם ארץ ישראל, הוא המחולל את הזיווג הזה בין כל שפע האורות העליונים לבין נשמת האומה, 'כנסת ישראל', הקמה לתחייה.

ערבה אין קץ

אחתום בסיפור אישי, על כברת דרך שהלכתי, אני לבדי, עם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: היה זה בי"א בתשרי ה'תשכ"ד, אחרי 40 יום ראשונים שבהם למדתי בישיבת מרכז הרב בירושלים. לפני נסיעה הביתה לחיפה, לחג הסוכות, הלכתי אל מו"ר הרצי"ה, באשר לא הצלחתי להיפרד כראוי במוצאי יום הכיפורים, ופניתי אל ביתו ברחוב עובדיה 30, בשכונת גאולה. שם נאמר לי כי הרב מתכונן ללכת להתפלל בישיבה (=בבית הרב קוק, שברחוב הרב קוק), וטוב יהיה אם אלך איתו, שכבר היה כבד הליכה.

הלכנו לאט לאט, אני שואל את שאלותיי בחרדה ובזהירות, ומו"ר עונה בנחת, בהרחבה ובמאור פנים.

בכיכר השבת התקיימה אותה שעה אספת בחירות של 'אגודת-ישראל'. מו"ר היה לבוש כמותם. רק אני פסעתי לצידו בזהירות בתלבושת 'בני-עקיבא' – כיפה סרוגה, חולצה וציציות בחוץ, סנדלים.

לפתע החל הרצי"ה ללכת במהירות, דבר שהיה קשה לו ביותר, שכבר היו רגליו כואבות מאוד – תפס בידי ומשך אותי אחריו כאילו הוא בורח מפני אש. לא הבנתי כלום. לא קלטתי מה בדיוק נאמר שם על ידי הנואם, ומה החריד וטלטל כל-כך את מו"ר.

רק אחר-כך, במעלה רחוב שטראוס, הבנתי שהנואם דיבר אל "קהל האתרוגים, שיש בהם טעם ויש בהם ריח, יש בהם תורה, ויש בהם מצוות…", ומו"ר הרצי"ה אמר לי, מתנשם ומתנשף, בפלסנו דרך בתוך "קהל האתרוגים" אל עבר מרכז העיר: "ובמה מקיפים את המזבח? במה מקיפים את המזבח?" – כשהוא מכוון אל הערבות נטולות הטעם והריח, שבלעדיהן אין מצוות נטילה, ולא יועילו אלפי אתרוגים. רק בערבות ההן יש מנהג של מצווה בהושענא רבא – שבזמן החורבן והגלות חובטים אותן בקרקע, ובזמן המקדש היו מקיפים בהן את המזבח.

מאז לא נזקקתי עוד לשום שיחה נוספת על המשמעות של הדבקות ב'כלל ישראל'.

נכדתי הבכורה נקראת 'ערבה' בזכות הסיפור הזה, ועץ ערבה ענף ניצב על פתח ביתנו באלון-שבות.