בעלילה שנרקחת בספרו האחרון – במאי סרטים קשיש נוכח ברטרוספקטיבה ליצירתו המציפה מחדש סכסוך ישן – מזמן יהושע דיון פנימי בו וביצירתו. אך התבשמות אישית אינה יכולה להוליד הישג של ממש

חסד ספרדי, אברהם ב' יהושע; הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד וכנרת, זמורה-ביתן 2011, 374 עמ'

פעם נהגו להצמיד ליצירות חדשניות של סופרים צעירים את הביטויים "שירה צעירה" ו"סיפורת צעירה". מעולם לא התלהבתי מהגדרות גילאיות, אבל במהלך קריאת הרומן "חסד ספרדי" חשתי שרוח של זקנה נושבת מהספר, ולא רק בשל דמויות מבוגרות עד ישישות שמאכלסות אותו בהווה של הסיפור, אלא בשל היותו ספר שמסכם חיי כתיבה, מעלה באוב יצירות נושנות וחוזר אל נושאים ומוטיבים שהופיעו במרוצת יצירתו של יהושע.

"חסד ספרדי" מספר על במאי קשיש בשם יאיר מוזס שהוזמן לספרד עם ידידתו השחקנית רות על מנת לקבל פרס ולהיות נוכח ברטרוספקטיבה של סרטיו. תמונה בשם "החסד הרומי" התלויה בחדרו (ומתנוססת על כריכת הספר) מעלה בו זיכרון נוקב על נסיבות פרידתו משותפו לדרך, התסריטאי שאול טריגנו. הוא תוהה על בחירתם המשונה של מארחיו הספרדים דווקא בסרטים ראשוניים שיצר וכמעט הספיק לשכוח, וחושד שידו של התסריטאי, שנפרד ממנו בכעס לפני שנים, מעורבת באירוע המוזר.

הספר נע על שני צירים המצטלבים זה בזה ויונקים זה מזה. ציר אחד הוא התהליך הנפשי הנפתח בראשית היצירה עד סופה הגרוטסקי. התהליך ניזון מגילויים לא נעימים, משיחות עם רות ועם דמויות אחרות ומהחיכוך המתמיד שבין עבר להווה. הרצון לברר את העבר ואולי לחדש את שיתוף הפעולה עם חברו לשעבר גורם למוזס לרדוף אחרי טריגנו ולאלץ אותו להיפגש עִמו. פגישתם גוררת תובנות חדשות לגבי שניהם, ובסיומה דורש ממנו טריגנו לעשות מעשה נורא של תיקון וכפרה.

הציר השני הוא הדיון באמנות ובחיים ובעיקר בניגוד החריף שבין ראשיתה הסוריאליסטית של יצירת מוזס לבין המשכה הריאליסטי והנטורליסטי. אם יש לספר ערך כלשהו הרי הוא בציר הזה של הדיון, האסתטי והארספואטי. עד "חסד ספרדי", יהושע לא כתב יצירות ארספואטיות, מלבד הנובלה המופתית "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר" שנכתבה בשנות השבעים. רעננות אישית ואמנותית, היפוכה של דקדנטיות, גרמה לו להעדיף את העיסוק ב'עולם' על פני החיטוט במקורות האמנות וב'עצמי' האמנותי. ואכן, בין סגולותיו הרבות של יהושע ניתן לציין בראש ובראשונה את הסגנון מלא החיים, המובחן והקל  לזיהוי, ואת החדשנות הרעננה שבעיצוב דמויות וסיטואציות. לא בכדי זכה למעריצים כה רבים.

והנה בגיל שבעים ומשהו הגיע זמנו של אגו טריפ בצורת דיון שלו עצמו בעצמו, גם אם בהסוואות שונות. כאן המנוחה והנחלה. אחרי המיצוי הספרותי ושנות העמל הרבות, עורך לעצמו יהושע מסיבה שבה הוא עוסק ביצירתו, מפצל את עצמו לכמה דמויות ובראשן מוזס וטריגנו, ונהנה מהכיף העצום של הארספואטיקה האישית. כמה אנושי וכמה מיוחל, לנוח על זרי הדפנה.

אבל התבשמות אישית אינה יכולה להוליד הישג של ממש. וכאן אומר מיד שיחסי ליצירה הוא אמביוולנטי. היופי הסגנוני והתחכום הרב אינם מכסים על המלאכותיות שבתהליך הנפשי, ובעיקר לקראת הסיום הבלתי אמין, המכוער והגרוטסקי, שאינו מתאים לדמות הגיבור כפי שהכרנוה לאורך היצירה. אין כל פרופורציה בין ההבנות המינוריות של הבמאי לבין המעשים הדרמטיים שבהמשך ובעיקר בסיום. ניצול היתר של התמונה שבמרכז העלילה, של גבר היונק משד בתו, הביא לאיבוד הפרופורציות. אפשר להתחכם ולהצביע על יסודות של קומדיה ופרודיה, אבל פרשנויות מסוג זה נועדו, כמו הקטשופ עתיר הסוכר, להסוות את טעמו של התבשיל החרוך. 

חרוכים מזוקן גם המוטיבים העוברים בסך, בתהלוכה רטרוספקטיבית: גבר התר אחר השירותים, פטישיזם של הרגל הנשית, הספרדי המקופח, הילד המפגר, אישה יפה ולא מסודרת, גבר המצטיין בהליכות הבית, האישה המנומנמת, ברבריות, חיות למיניהן, במיוחד כלבים ונחשים, רתיעה ממשהו,  ואפילו השם "רות"… אבל צפייה במצעד המוטיבים הללו היא כמו ראיית מלכת יופי בערוב ימיה. מה שפעם היה רענן, אמנותי, משובץ באופן מדויק בהקשרים הנכונים – הפך לרטרוספקטיבה עייפה.

כאמור, מה שנראה לי מעניין וחשוב בספר הוא הדיון באמנות. על אף שהדברים אינם מקוריים כמובן. אלה נושאים שחזרו ועלו ביצירות ספרות מסוגות שונות ובמחשבת האמנות. אבל יש עניין רב באופן שבו יהושע מעצב את הדברים, וחידוש מרענן בבחירה בבמאי סרטים ובתסריטאי, צלם ותפאורן כמייצגי אמנותו, וגם השחקנית משתלבת בתמונה הארספואטית ומוסיפה רבות לדיון.

שלוש שאלות מרכזיות, המשתלבות כמובן במהלך האירועים, בוקעות מדפי הרומן בנושא הארספואטי: שאלה על דמות האמן; שאלה על היחס בין האמנות והחיים; ושאלה ספציפית על אודות אמנותו של יהושע והמפנים שבכתיבתו הספרותית.

טריגנו הוא התסריטאי של הסרטים הראשונים, המקבילים לסיפוריו הראשונים של יהושע (שניים מסיפוריו אכן מפורטים ברומן כסרטים). הסרטים הראשונים של יאיר מוזס, כמו הסיפורים הראשונים של יהושע ב"מות הזקן", הם חדשניים, חידתיים ואוניברסליים. טריגנו נפרד ממוזס כי רות התנגדה לשחק סצנה קשה במיוחד (הקשורה באופן הדוק לתמונת 'החסד הרומי') ומוזס תמך בה וביטל את הסרטת הסצנה. רות הייתה חברתו של טריגנו והוא התייחס אליה כחומר ביד היוצר, כפי שהוא מודה בפגישתו עם מוזס לאחר שנים רבות. רות היא אמצעי למטרה ולא מטרה, למרות היותה אהובה. אבל גם מוזס, כפי שמאשימה רות, לא תמיד התחשב בה. הוא מעוצב כאיש קשה ואנוכי, כיוצר נחוש שאנושיותו חסרה במשהו.

בולט הדמיון בין שני הידידים שהפכו לאויבים, שני אמנים המגלמים באופן אקספרסיוניסטי את נפשו של יהושע. שתי הדמויות, שנראות מנוגדות, הן למעשה דומות מאוד בנכונותן לנצל בני אדם למען האמנות. היחס הזה בולט בעיקר מצד טריגנו, ששמו מזכיר את טריגורין מהמחזה של צ'כוב "השחף", ואני מניחה שהדמיון בשמות אינו מקרי. טריגורין הוא הסופר שמתהלך עם פנקס אנלוגי לחכת דגים ודג כל דבר שזז למען סיפוריו. הוא משתמש גם באהבתה של השחקנית הבינונית נינה, גוזל את עלומיה ומסלק אותה מחייו לאחר שילדה לו תינוק והלה נפטר. גם רות היא שחקנית בינונית, אמנם יפה ביותר, וגם היא מגורשת מחיי טריגנו, בנסיבות אחרות.

הזיקה בין האמנות לחיים אף היא עולה בספר בעניינים רבים שאוכל להזכיר רק את חלקם וברמז: יצירת מציאות על ידי הבימוי, הצילום, התפאורה והמשחק; המלאכותיות שבמלאכת האמן; הזיקה בין המשחק לבין המציאות הפנימית של השחקנית; גבולות ההקרבה למען האמנות; אפילו מוזס זוכר בחלחלה "כמה עינה אותם טולדנו (הצלם) במשך שעות ארוכות כדי שיוכל להגיע לאותן שתי דקות מזוקקות" (עמ' 121).

לדמותו של מוזס שתי פנים. טריגנו בז לו, כמי שנטש את האמנות העילית ופנה אל עבר ההמונים בסרטיו עתירי הסעודות והמאכלים. אבל זאת דעתו של טריגנו ולא האמת של הרומן. הקול האידיאי של היצירה מצדד אומנם בטריגנו, אבל מוטב גם להקשיב למוזס, הוא יהושע הבשל, האומר שסרטיו הראשונים, פרי תסריטיו של טריגנו, נועדו לקומץ אנשים. "סיפורים מהפכניים, שחצניים, למביני דבר בלבד, שהיו מכשילים אותי…", משפט רב משמעות שנושא מוזס באוזני הנזיר בעת הווידוי שלו בקתדרלה (עמ' 186). מהפכנות היא שחצנות אליטיסטית. כתיבה ליודעי דבר. אבל היפוכה קשור לרצון להצליח, שאיפה שהלגיטימיות שלה כרוכה ללא הפרד בטיב הכתיבה. יהושע מודה שרצה לחרוג מקהל אוהדים מצומצם ולהגיע לקוראים רבים; הוא עשה זאת לא כבוגד באמנותו, אלא כמי שידע לאזן בין עומק וחידתיות מצד אחד לבין אמירה מובנת ומושכת.

אני מעדיפה בהרבה את סיפורי "מול היערות" המטא ריאליסטיים על פני סיפורי "מות הזקן" הסוריאליסטיים הכתובים בהשפעה עגנונית של "ספר המעשים". מיצירה ליצירה התעלה יהושע על עצמו והגיע לשיאים מרשימים. אחר כך ניכרה אמנם ירידה קלה, החל מ"השיבה מהודו", אבל עדיין הוא בבחינת תרנגולת המטילה ביצי זהב לכל העוסקים ביצירתו, במובן הכלכלי ובמובן הפרשני.

תמיהה קלה, לסיום, הקשורה לתחום הערכי. מוזס הוא יהודי השוהה בספרד, אך אינו חש מגע נפשי עם הזוועות שקרו ליהודים כמה מאות שנים קודם. המפגש עם נזירים דומיניקנים למשל אינו מחריד את לבו. הוא מתאווה להשמיע וידוי בכנסייה. מוראות ספרד עולים רק לקראת סוף היצירה ודווקא מפי הנזיר החש צורך לכפר על פשעי משפחתו העתיקה. אבל הגורל היהודי אינו פוסח על מוזס, ותת המודע הפוליטי של הטקסט פועל בנמרצות, גם אם הסופר לא שת לִבו לכך: מוזס עובר חוויות שיש בהן פן של דחייה, והבולטת ביניהן היא חוויית הגירוש האגרסיבי מהמלון, ככלות הזמן שהוקצב לו. נגמרו הפינוקים והכיבודים. הבמאי המכובד ננזף על ידי פקיד הקבלה, ובקושי רב מצליח לארוז את מטלטליו ואת מטלטלי השחקנית רות בעשרים הדקות שהוקצו לו בקמצנות על ידי עובדות התחזוקה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011