גלגוליו הרבים – ביידיש ובעברית – של שיר העם על העץ העומד על אם הדרך מספרים את סיפורה של היהדות בעת החדשה: גלות, ציונות, נוסטלגיה ויידישיזם. פרקי 'בוטניקה' יהודית

האדם הוא עץ השדה כידוע, ופעמים שהאדם – יהודי וציוני – מוצא עצמו מתעמת עם בבואתו העצית. עץ יהודי מובהק הוא העץ שעל הדרך, עץ ששימש חומר גלם למשוררים ופזמונאים שהיטיבו לתאר באמצעותו את 'בן הדמות' – היהודי, ההלך הנצחי בדרך אינסופית, שאיכשהו תמיד נמתחת בסמוך לעץ, ולרגע נוצר המפגש בין עץ לבין אדם, בין היהודי שבעץ לעץ שביהודי.

סדרה של דברי שיר מתארת את אותו ה'רגע', את המצב היהודי באמצעות עץ ניצב על דרך. יש ויש תוספות; לעתים מקננות בעץ ציפורים ונוצר מעין שיר ילדים, לעתים מופיעה בשיר ה'אם' ואז הוא מצטלצל כשיר ערשׂ, לעתים נושבת בין ענפיו רוחו של שיר עם פשוט, ולעתים נישאת לידו תפילת מנחה, ואז מקבל השיר משמעות דתית כזו או אחרת. רבים דשו בשירים הללו, עמדו על משמעותם, על זיקתם זה לזה (היום נוהגים לקרוא לכך 'התכתבות'), פירשו, דרשו, הסיקו מסקנות, ואין אני בא אלא להוסיף על כך מעט מן המעט.      

בדמעות לארץ ישראל

שירי עם – מוצאם מי יגלה? כשם שהעם שורשיו נוקבים עד לתהומות העבר, כך גם שיריו. ולכן, במסענו ל'עץ היהודי' נגדיר 'תחנה ראשונה' באופן שרירותי מעט: השיר 'על השביל עץ עומד' מאופיין בלחן עממי אידי, ומוגדר ברגיל "משירי חיבת ציון". אברהם לוינסון (1955-1891) תרגם את השורות ביידיש (וכאן מובאים רק שני הבתים הראשונים):

אויפן וועג שטייט א בוים / שטייט ער איינגעבויגען /
פארט א ייד קיין ארץ ישראל / מיט פארוויינטע אויגן

גאט, גאט, גרױסער גאט / שױן צײט צו דאַװענען מנחה /
אז מיר װעלן קומען קײן ארץ-ישׂראל / װעט זײן ששון-ושמחה

ובתרגום –

על השביל עץ עומד / הוא כפוף גיבע / יהודי לארץ ישראל / בדמעות נוסע

א-לוהי אבות / זמן מנחה הגיע / לכשנבוא לארץ ישראל / נעלוז נריע.

על העץ שושנים / מרהיבות עיניים / בא יהודי לארץ-ישראל / קרוע מכנסיים.

א-לוהי אבות / א-לי שבשמיים / שם נשים בארץ ישראל / טלאי במכנסיים.

זהו שיר עם שובר גבולות של רגשות וחוצה מצבי רוח. הוא מערב עצב בעליצות, וההומור שלו כאוב כלשהו. אכן, דייק לוינסון בתרגומו, היהודי 'בדמעות נוסע', אך בשימת 'טלאי במכנסיים' הקרועים דווקא בארץ האבות מצטייר הייעוד הציוני מחויך משהו; הוא אשר אמרנו – כאוב ומחויך.

לשיר העם גרסאות רבות. אין לו מחויבות למחבר מוגדר, אין שמירת זכויות יוצרים, העם הוא השר והוא המשורר, ובהקשר הזה העם הוא די גמיש. לא ייפלא אפוא כי יש לשיר הנפלא הזה גרסת תרגום נוספת: "בדרכים עומד עץ / צמרתו כפופה / יהודי עולה לארץ ישראל / בקומה זקופה // אלי שבשמים / נתפלל נא מנחה / לכשנעלה לארץ ישראל / תגדל השמחה" (ספר המועדים, ז, עמ' 368).

לוינסון היה ציוני נאמן ומסור, אך הוא לא גלש לסיסמאות: המחויבות לתרגום מקצועי העמידה את השיר המתורגם בדיוק על מה שהיה בשיר האידי – 'העץ הכפוף', 'העיניים הדומעות', ולא לשכוח – השכר של 'תיקון המכנסיים'. לעומת זאת, בגרסה השנייה מוצע שינוי – העצמה אידיאולוגית – מול 'הצמרת הכפופה' שנותרה מאחור עולה היהודי 'בקומה זקופה'. הרמז הזה ברור כשמש המבצבצת לעתים בשמיה האפרוריים של מזרח אירופה – היהודי נפרד מהעץ שלו וממשיך בדרך ברוב און; יהודי חדש! בן דמותו שבצד הדרך נותר כפוף.

גרסת מאנגר       

זהו – תיקון המכנסיים או זקיפת הקומה – אם כן הפיתוח הציוני של השיר. אולם, יש 'תחנה שנייה', ובמורכבותו של הגורל היהודי הסתמן גם כיוון אחר. שתי השורות הראשונות של שיר העם עמדו בפני איציק מאנגר (1969-1901) בחברו את שירו המפורסם 'על הדרך עץ עומד' ('שיר על עץ'). לכבודה של אחת מלשונות העבר של העם היהודי, נציג בית או שניים במקור:

אויפן וועג שטייט א בוים / שטייט ער איינגעבויגן /
אלע פייגל פונעם בוים / זיינען זיך צעפלויגן.

דרײ קיין מזרח, דרײ קיין מערב / און די רעשט קיין דרום./
און דעם בוים געלאזט אליין / הפקר פארן שטורעם.

מי שמכיר את השיר בלחנו המוכר, יוסיף כעת את הפזמון 'יאם טארי טארי' וגו'…

היידיש והעברית אחיות הנה, ועל כן בעקבות שירו של מאנגר בא לעולם התרגום. תחילה תרגומו של יעקב אורלנד: "על הדרך עץ עומד, / שח הוא ונרדף הוא, / כל הציפורים בעץ / מקינם כבר עפו […]"; ואחריו – מפורסם יותר – תרגומה של נעמי שמר. שניהם שומרים בקפדנות על המקצב ותרגומם נאה; של אורלנד מליצי הרבה יותר, ומבחינה זו נעמי שמר מתאימה יותר לאופי של שיר עם, אם בכלל מישהו התכוון לשמור כאן על אופי זה כרוחו וכלשונו:

על הדרך עץ עומד / צמרתו תשוח / עזבוהו ציפוריו / לאנחות הרוח.
אל דרום ומערב / ואולי מזרחה / רק הרוח תלטף / צמרתו ששחה.
אל אמי אני אומר / "נא הקשיבי, אמא / אף אני ציפור אהיה / וכנף ארימה
אל העץ אעופה לי / לא אנוד ממנו / אצייץ לו שיר עליז / ואנחמנו".

ים טרי טרי טרי טרי טרי 

אז אמי מוחה דמעה / "בן יקיר, הבן לי / אל תעוף לבד בקור / שמא תצטנן לי"
– "אל תבכי, אמי, חבל / על מאור עינייך / כך וכך אהיה ציפור / ואפרוש כנפיים".
שחה אמא ובוכה / "איציק, אוצרי לי / לפחות קח בגד חם / שתהיה בריא לי
ערדליים שתנעל / קשור צעיף על עורף / אויה לי ואללי / כה קשה החורף".

ים טרי טרי טרי טרי טרי 

"גופיה חמה תלבש / אל נא תתפרחח / או חלילה בין מתים / תבוא להתארח".
כמה לי קשה עכשיו / איך כנף ארימה / מה קלה היא הציפור / מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך / אמא אל עינייך / לא נתנה אהבתך / לי לפרוש כנפיים.  
על הדרך עץ עומד / צמרתו תשוח / עזבוהו ציפוריו / לאנחות הרוח.

המשפט האחרון בשיר זהה לראשון, ולא בכדי; יש כאן חזרה בתנועה מעגלית מהעץ אל העץ. המשפט שלפני האחרון מבאר כי המעגליות היא אמיתית, גם בחיים… אם נמצה את 'רוח העץ' של מאנגר – אכן, היה ניסיון של הבן 'לפרוש כנפיים', להמריא, להחליף את הציפורים שעזבו את העץ הכפוף וליצור משהו חדש; הניסיון נכשל! אהבת האם התבררה כחונקת מדי; במקרה זה, המגנט רב העוצמה הטמון בלב כל אם אוהבת – הכשיל. התכסיסים האמהיים ידועים, והם מנגנים על רגשותיו של הבן. שניהם – הבן והאם של מאנגר – לבטח יודעים שמול התמהיל של צינת החורף האמיתית והחום הרגשי של האם אף ילד לא הולך להפוך לציפור; וכל השאר פסיכואנליזה.

כל זאת בניגוד לזמר של 'חיבת ציון' שבו ניתן היה להשתחרר מחביקת העץ הכפוף, לנוע לאורך הדרך ובארץ ישראל להגיע לתיקון, או – על דרך ההומור – כדי לתקן את הטלאי במכנסיים (ה'אם', שהיא 'מתקנת מכנסיים' ידועה, נוכחת אצל מאנגר בסמוי) או כדי להגיע לשמחה רצינית קצת יותר.

התרגומים הנוסטלגיים של יעקב אורלנד ושל נעמי שמר – שני אישים הנטועים עמוק בהוויה הציונית – חוזרים אל חיק האם שבגולה. יפה לגלות שיש בקרבם פינה חמה לשירי עם מן הגלות, ובכלל, מעניין ללמוד שהעץ משמש זירת 'מאבק' אוהב ותמים בין אם לילד; אך בל נטעה, השיר ביסודו בורח מהפירוש הציוני. כזהו איציק מאנגר! מתרגמיו החליטו איש איש ונימוקו כי הגיעה השעה לחזור ולהאיר פנים לתרבות הגלותית, לערות אותה לישראל המתנתקת משורשיה.

העץ הנטוש

מכל מקום, בתרבות הציונית אין חזרה מעגלית לעץ כפוף; התנועה חותרת קדימה, השאיפה היא להתיישר! בנסיבות אלו, אחת היא דתו של העץ – נטישה! הגעגועים הציוניים מופנים לעצים אחרים, ההליכה מתבצעת לקראת עצים שאמורים להיות זקופים, לעצי ארץ האבות.

על עץ זקוף מיוחד יסופר ב'תחנה השלישית' שלנו – העץ של נתן אלתרמן, זקוף אך עדיין לא במולדת, כי אם בדרך. בשירו המפורסם – בעיקר דרך לחנה של נעמי שמר והביצוע של להקת חיל הים (שהשמיט ממנו שתי שורות) – הדרך הישנה של השיר הישן עוברת לים, והעץ הנעזב אכן התיישר, הזדקף, אך לדאבון לב מתברר כי המקביל הגלותי גם נכרת.

 על אם הדרך עץ עמד / עמד נופל אפיים / נום, נומה, בן. הלילה רד / ליל סער על המים.

הס, ילד. הספינה על צד / נוטה מזעף רוח. / על אם הדרך עץ עמד / אין ציץ ואין תפוח.

אל זה העץ אי פעם, בן / אבי אמך הגיע. / וצל ערבית בעץ קינן / ובד הוא לא הניע.

כבש בו ראש אבי אמך / פניו לירושלים. / נשא בבכי תפילת מנחה / עם א-לוהיו בשניים.

על כך סופר, על כך הוגד  / בשיר יפה, שכוח / הס, ילד. הספינה על צד / זועקת מול הרוח.

הס, ילד. הספינה על צד / חותרה, שואגת מרי / על אם הדרך עץ עמד / אין פרח ואין פרי.

אל זה העץ אביך, בן / נקשר, עקוד בחבל / ברזל ושוט הכוהו, בן / וחם תימר ההבל.

וכשהיה כאש אדום / השוט החד מחרב / צנח אביך ארצה דום / לעת מנחה, עם ערב.

צנח ממזבחו לאט / פניו לירושלים. / הס, ילד. הספינה על צד / כורעה, נושקת מים.

כורעת הספינה על צד / עולה שלופת ציפורן! / על אם הדרך עץ נכרת / נכרת ויהי לתורן…

הס, ילד. שער התהילה / לתורן ייפתח. / הוא גם היום עמוד תפילה / הוא גם היום מזבח.

על אם הדרך עץ עמד / ולא ייפול אפיים. / נום, ילד. הספינה על צד / חותרה, בוקעת מים.

ובכן, 'על אם הדרך' של אלתרמן הוא שיר מעפילים ה'מתחפש' לשיר ערש ויסודו בשיר העם הידוע, כפי שמעיד השיר עצמו: "על כך סופר, על כך הוגד, / בשיר יפה שכוח […]"; אם כי אלתרמן מטה אותו כמובן לכיוון הידוע – הדרך בים: "על אם הדרך עץ עמד. / עמד נופל אפיים. / נום, נומה, בן הלילה רד. / ליל סער על המים […]".

ניתן דעתנו: לא 'עומד' כבשיר המקורי, אלא 'עמד' –  בלשון עבר! יתרה מזאת, העץ איננו רק כפוף כמו במקור אלא 'נופל אפיים'! ולא זו בלבד, העץ גם יבש לחלוטין – "אין ציץ ואין תפוח". חיסרון מצטרף אפוא לחיסרון עד כי דומה שהעץ המקורי – כמוהו כיהודי שכנו הוותיק – היה ואיננו עוד. כאמור, גם הדרך השתנתה. לאמיתו של דבר, הים נכח ברקע הנדודים כבר קודם, ספינות מהגרים הן שלקחו את היהודים לארצות החדשות (וזה כולל את הילד של מאנגר, אם נפרד או הופרד מהחום האמהי הדביק!). ובכל זאת, כאן הים הוא זירה חדשה; אין מדובר בספינת מהגרים החותרת ל'אליס איילנד', גם לא ב'סנט לואיס', מדובר על יהודי בספינת מעפילים! ספינת קרב יהודית ראשונה מסוגה חותרת לארץ ישראל.

'תפילת מנחה' הראשונה באה, כזכור, לעולם אגב יציאה החוצה, אחד מאבותינו 'יצא לשוח בשדה'. ואכן, אנו עוסקים כאן ביציאה, אולם לא בכל השירים התפילה נוכחת; מקומה לא יכירנה למשל בשיר המאוד אישי של איציק מאנגר. אצל אלתרמן היא איננה נקודת מוצא לתקווה, לשמוח בירושלים; כבשיר העם הראשון, מודגש בה היהודי הדומע. הסב אבי האם, במעין רמז מטרים לחורבן שעתיד לקרות, בכה מרה בתפילתו ליד העץ; אצל בנו – האב – הפורענות המתחוללת ליד העץ מתרחשת "לעת מנחה עם ערב". המשמעות הדתית הסמויה איננה נגזרת רק מהעיתוי – 'מנחה'! האב שנקשר – "עקוד" – אל העץ הידוע, עונה ונפל: "אל זה העץ אביך, בן / נקשר עקוד בחבל", וקשה שלא לקשור זאת למוטיב ה'עקדה'.

לדאבון לב, העקדה כאן מומשה, אך שלשלת הדורות לא נקטעה. אמנם, הספינה טרם הגיעה אל היעד, מבחינה זו מוטיב הדרך ממשיך, אין כאן עדיין 'תחנה סופית', בלשון מדויקת יותר, אין 'נמל הבית', הספינה – ספינת העם היהודי – עדיין מיטלטלת כהוגן, אך איננה עוד חסרת ישע: "כורעת הספינה על צד, / עולה שלופת ציפורן / על אם הדרך עץ נכרת, / נכרת ויהי לתורן…"; ולכן, למרות שנכרת, אפשר לחזור לעץ-תורן! וראה זה פלא, בסיום מצטייר כי  גם העץ הישן, הכפוף, של צידי הדרך, זה שאבד עליו הכלח, יחזור לאיתנו; כך מסיים השיר: "- – על אם הדרך עץ עמד / ולא ייפול אפיים / נום ילד. הספינה על צד / חותרה בוקעת מים". למי שגודש המצבים המקופל כאן מבלבל אותו, ייאמר – העץ אכן חישב ליפול, אולי היה רגע ללא עץ, ללא יהודי המשול כעץ, אך הספינה החותרת מסמלת מזור לעץ; הוא לא ייפול אפיים.

הנה כי כן, את הסיפור המתייחס לקורות משפחה הלובש כאן ממש ממדי בלדה, מגוללת האם, היא הדוברת, כמו בכל שיר ערש. אולם העבר נשזר בהווה, בחיי המעפילים ארצה. האירועים ליד העץ המקורי מתוארים אצל אלתרמן בסדרה של 'פלאשבקים' היוצאים מהספינה שיש לה ישות וחיים; והיא הספינה "חותרה, שואגת מרי", נעה לתחנה הבאה.

מוקש בערבה

ואכן, הגורל היהודי מזמן 'תחנה' נוספת; המעפילים, מסתבר, לחוף הגיעו, אך לא למנוחה ולנחלה; גם בארץ החפץ, במולדת, המסע ממשיך, הדרך הישנה מזמנת מפגש עם עץ חדש, והעץ משקף את דמות האדם בארץ. גם הייסורים בארץ החדשה-ישנה מגולמים בעץ. הסיטואציה מוכרת: עץ בודד, אם וילד-נער המנסה לבנות ולהיבנות, ויש גם ציפורים, רק את תפילת מנחה לא כלל שמואל פישר (1971-1914; כתב מספר פזמונים ושירים ידועים, מהם בעלי אופי ציוני מודגש) בגרסתו הציונית, מאוד ציונית, עד כדי חילוניות:

שיר על עץ, עץ בודד / עץ שקמה ברוח / כל ציפור וכל אדם  / בצילו ינוח.

כל אדם בערבה / את העץ יודע, / אין שני לו במדבר / הוא ידיד ורע.

כי העץ כאם טובה / עת יפרוש כנפיים / הוא מגן מכל פגעי / ארץ ושמים.

אמא, עץ מה טוב לבנך / על ברכיו לכרוע / ואמצא פה בחיקו / אושר ומרגוע.

 

 ים טרי טרי טרי…

 

 ויצוא יצא הבן / אל מרחבי הנגב / בזעת אפיו השקה / רגב אחר רגב

בקריה הרחוקה / אם זקנה אוהבת / אל בנה בערבה / מכתבה כותבת.

"השמר בני היקר / ממוקש ותיל / א-לוהים ישמור אותך / מצינת הליל

עטוף סוודר וצעיף / גוזלי ברוח / ברכתי שלוחה לך / בצל העץ תנוח".

 

 ים טרי טרי טרי…

 

 ובפרץ ליל קרבות / ליל דמים וסער / מול האופל, מול הליל / יעמוד הנער

את העץ היקר / יד אויב עוקרת / והבן שוב קורא / מאמו איגרת:

"אל ייאוש גוזלי / צו זה מגבוה / גם עצים וגם תקווה / עוד תוסיף לנטוע.

על אפה וחמתה / של יד זו הפושעת / עוד יצמח בערבה / עץ חיים ודעת".

האם הזו מגיבה באופן דומה-שונה לאם המגוננת של איציק מאנגר. שתיהן חוששות מהקור, גם האם שבקריה (בגרסה אחרת – 'תל אביב'): "א-לוהים ישמור אותך מצינת הליל", אך זו, האם הארץ-ישראלית, חוששת גם ממשהו שלדאבון לב אופייני למדיי לארצנו: "א-לוהים ישמור אותך ממוקש ותיל". ישראל של השנים שלאחר מלחמת השחרור, שנים של מאבק, ניסיונות להרחיב את ההתיישבות, מסתננים – 'פידאיון', מאבק על גבולותיה של המדינה הצעירה, שנים שמלמדות כי המסע לא תם: "[…] את העץ היקר יד אויב עוקרת / והבן שוב קורא מאמו איגרת".

האם היהודייה שכבר ראתה הרבה בחייה האמהיים הארוכים מנסחת מחדש את צו הגורל היהודי. הנה לנו שיר ערש, בעקבות שיר עם, שהופך כאן בשפתו המליצית ממש להמנון החייאת הארץ, המנון המנסח יעדים מקראיים נוסח 'ישושום מדבר וצייה'.

לא כולם גילו אמפתיה לשירי הערש הלוחמניים הללו, ספק מחו נגד השיטה (המקובלת לא רק במקומותינו) של העברת מסרים לאומיים באמצעות שיר ערש, ספק הפן הציוני הובלט מדיי לטעמם. לעתים מוצפנת ההתנגדות תחת מעטה המחקר הספרותי-תרבותי, ולעתים היא מובעת בגלוי בהכרזה פוסט ציונית כזו או אחרת. אכן, עריסה לילד שהיא בעצם ספינת מעפילים איננה בדיוק מתכון לילדות תמימה, כפי שהקריאה לא-ל לשמור ממוקש ותיל איננה סגולה לנעורים רגועים. אולם, הציווי עתיק היומין 'אל תיטוש תורת אמך' מהדהד בינות למילות שירי העם והערש, ותורת האם הזו מזהה היטב את הסמל האנושי היהודי הגדול – העץ.

סוף דבר

שונים ומגוונים הם השירים והתכנים: עץ יהודי, עץ ציוני; הפניית עורף לגלות, מבט נוסטלגי לשורשים; איציק מאנגר, נתן אלתרמן – העולם שלי, כותב שורות אלו, מסוגל כמדומני להכיל אותם יחדיו, צמרת העץ רחבה דיה לכולם (מה שאין כן הגישות החדשות המסתייגות במפורש מהתכנים הציוניים). אך תמיד אזכור את זרובבל גלעד המתכתב עם השיר המקורי בהפניה ישירה ביותר.

שירו הנושא שם מוכר, 'על אם הדרך', מלווה במוטו (למי שלא קלט את הרמז): "'על אם הדרך עומד עץ…' (משירי עם יהודי)": "ועל העץ שבעה עיטים / עוברי אורח נודדים. / שבעה עיטים נפשם לא שבעה / מטרף". השיר הקצר שאינו מחורז בצורה רגילה מעמיד מול 'טרף' – 'הרף' [=הפסק]: "הרף, הרף, אני אומר אל לבי, עוד תשמע שירת ציפורים […]", וחותם: "הרף, הרף, אני אומר, האם לא / תשמע? / ציפורים מזמרות".

צריכים כנראה העוסקים בעץ ובשיריו לחשוש מציפורי טרף המבקשות לקנן דווקא על העץ היהודי, אבל חייבים גם לשמוע ברקע ציפורי שיר!