מקץ ארבעים יום, שבו התרים את הארץ אל המחנה, בקדש ברנע. ובשיאו של המעמד הדרמטי, כאשר מוסרים האנשים את דו"ח המסע למשה, לאהרון ולכל העדה, נעוץ הפסוק הבא: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אותָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (י"ג ל'). פירוש מהפכני של הפסוק הזה – פירוש ששמעתי משכֵני, החכם הכולל יואל אליצור – מאיר את הפרשה כולה באור חדש ובהיר, ומאפשר קריאה חדשה והבנה מפולשת של החטא, עונשו ותיקונו. הפירוש מתמקד במילה אחת, "העם", ומסביר כי אין הכוונה כאן לעם ישראל, הניצב במעגל רוגש סביב התרים-הדוברים, אלא לעם היושב בארץ כנען, אשר ממנה שבו אלה זה עתה.

ועל-פי ההבנה הזאת, נעקוב נא אחר מהלך הדברים, (מפסוק י"ז ואילך):

משה שולח את האנשים לַמסע, "לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן", ומדגיש במסלולם את הנגב ואת ההר. הוא מטיל עליהם מטלות-בירור, הנוגעות הן לארץ והן לעם היושב בה: הארץ – מה היא? טובה או רעה? שמנה או רזה? האם יש בה עצים? ועוד זאת: התאמצו נא, והביאו אלינו מפירותיה. והעם – חזק או רפה? המעט הוא אם רב? ואיך בנויות עריו?

ואת תשובת התרים, בשובם (כ"ז ואילך) – תשובה המוגשת בעיקר למשה, שנאמר: "וַיספרו לו" – יש לקרוא כך:

אמנם זבת חלב ודבש היא הארץ, וגם הנה הבאנו הֵנָה מביכורי ענביה, אך "אֶפֶס" – אבוי – כי עז העם היושב בה, עריו בצורות וענקים בו, והנגב אשר ביקשתָנו לעלות בו מושב עמלק הוא, ובהר אשר אמרתָ כי נעלה בו יושבים חִתים ויבוסים ואֱמורים.

וה"אֶפֶס" הנורא ההוא אשר אמרו – שעזותו של העם מאַפֶּסֶת את טובה של הארץ – זהו האֶפֶס הרודף אותנו מאז ועד הנה. ה"אֶפֶס" הזה משכפל דורות של אפסי פרנסים אשר מביטים אל הארץ – אם ועד-כמה זקוקים אנו לה והיא לנו – דרך משקפי "העם" התופס אותה בינתיים, שאם רב הוא מדי, ועריו בצורות, כי-אז אולי נוותר על הארץ ונחסוך כך את כל הצרות…

וכאן קם כָּלֵב, ושאג כארי.

'די!' הוא קורא, חותך את ההמולה בקול גֶבֶר… הס הושלך מכל עבר. "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה" – משמע: 'חידלו לכם מלדבר אל משה על העם, והישארו דבקים רק בארץ!', כי "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אותָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!". זו משמעות דבריו – מאז ולְנצח דורות – כי האמונה, הנאמנות לדבר ה', רק ממנה-ובה נתון המפתח לבקוע כל עם, צר ואויב, החוסם את דרכנו לרשת את ארצנו היעודה. נאמנות מוחלטת, היא המייסדת ביטחון מוחלט כי נצליח, כי נגבר, כפי שהשלים האיש את דבריו אחר-כך (י"ד ז' ואילך), הוא ויהושע בן נון: "וַיֹּאמְרוּ: … הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אותָהּ, טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' – [אם נהא ראויים] – וְהֵבִיא אותָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ … אַךְ בה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ – [בבורחכם מן הארץ מייראת העם] – כִּי לַחְמֵנוּ הֵם [ובמלחמתנו כלחם נאכלם], סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וה' אִתָּנוּ – אַל תִּירָאום!"

אֶפֶס, כי עמדו האנשים במריים. הם ענו ואמרו, במפורש וישירות (י"ג ל"א): "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". חזק הוא העם מאִתנו, לא נוכל לגבור עליו – וממילא אבודה היא הארץ, ומאי-נפקא-מינה זוֹב דבש וחלב?..

מתוך כך – מה הפלא – הם המשיכו והוציאו את "דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אותָהּ", ומהי דיבתה? – בהיות "הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת", עד שנדמו הם לחגבים בעיני עצמם, עצומות כשהן פקוחות…

ובאותה שעה, אלמלא כלב ויהושע – הם ולימודיהם, בני אמונתם – כמעט כבה נרם של ישראל.

אמנם עוד היה ניסיון לתשובת המשקל, אך הוא היה מעושה ונואל. כבר נגזרה הגזירה על בוגרי הדור – מלבד שני אבירייו – לנפול ולפזר במדבר את פגריו. אך ממעשה התשובה הנמהר שוב משתקף עיקרו של דבר:

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', כִּי חָטָאנוּ" (י"ד מ'). הנה, לא אל העם היושב בארץ עולים הם עתה, כי-אם "אל המקום". כי כביכול, כזה-כאילו, למדו הם עתה את העיקרון, שאם ציוונו ה' לרשת את הארץ "אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ" (י"ד ל'), כי אז נעשה לנו "העם" היושב בה 'שקוף' – כמו איננו – לפי שסר צילם ואַיֵהו מַצילם…

אלא שאבוי, מה חבל, שהיתה התשובה כה ריקה ומאוחרת, והיה כבר הכל מקולקל, וכבר התהפך הגלגל… העיקרון הוא נכון, מדוייק ומזוקק, אך זאת הפעם – "וְהיא לֹא תִצְלָח" (י"ד מ"א). סרה מעליכם השכינה, אומר להם משה, "כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', ו[ממילא, מיניה-וביה], לֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם" (מ"ג). כבלעג מר ונמהר, כשחוק בתוך בכי, הוא מוסיף ומסביר-כמצליף שכבר התהפכו היוצרות: לא אל הארץ אתם עולים עתה, את זאת כבר החמצתם, כי אם אל העם, אל האויב: "אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם – [כפי שהפחידוכם התרים (י"ג כ"ט), ובכיתם כי נָמַס לבבכם] – וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב", כאשר הטחתם כלפי מעלה (י"ד ג'): "וְלָמָה ה' מֵבִיא אותָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפּול בַּחֶרֶב"…

סופה של העליה ההיא, ברור היה אפוא מראש: עודם מעפילים לעלות, ירד עליהם עמלקי וכנעני, ועד החורמה הם הוכו – בחטא חילוף העיקר-המוביל בין "ארץ ל"עם" – למלא דבר ה' ביד בניהם הנאמנים, חניכיו של כָּלֵב וחיילי יהושע, אשר ללא חַת מן העם הם יעלו ויבואו בארץ, ורק הם יירַשוהָ.

נותר לנו אפוא להתבונן אל מופת שני מאורות-המורים הללו, בדור הבא, בכבוש בני ישראל את ארצם.

מכָּלֵב לומדים אנו את הדַווקָאוּת הנועזת. באה עת פִּרְעון השבועה שנשבע לו משה לאמור: "אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם, כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהָי" (יהושע י"ד ט'). לא בעמקי האדמה השמנה מחפש הוא נחלת מנוחה, לעת זקנתו. דווקא את מדרגותיו של ההר מבקש הוא. ולא 'ארץ ללא עם' מחפש הוא, אלא דווקא את החבל בו אוחזים האויבים הקשים מכולם, אלה שהילכו אימים על עשרת מרעיו, כדברו אל יהושע: "וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה – [הר חברון] – אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם, וְעָרִים גְּדולוֹת בְּצורוֹת, אוּלַי [= הלוואי יהא] ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'"; (י"ד י"ב).

ומיהושע בן נון – כסיכומם של חז"ל בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית פרק ו' הלכה א') – לומדים אנו את העיקרון בו נהג עם שבעת עמי כנען. מעטים הם צירופי-דברים קדומים אשר יכולים אנו להעתיקם אל מציאות ימינו, כאילו לא חלפו אלפי שנים, וכָזו היא המדיניות אשר נראה כאן מיד. כי בתהפוכות כיבוש ונחלה וחורבן, וחוזר חלילה , עד אשר שבנו ממדבר העמים – כרותי גוף, חבולי רוח, אך אוחזים ברובים – עדיין מתעקש ומקשה כאן בן-נין המרגלים: "נו, אבל מה עושים עם הערבים?"…

אף אתה ענה ואמור לו בדברי כיבושין, בזיכרון החי כי כה עשה יהושע: "שלוש פרסטיגיות [= איגרות, ובעצם: אופציות] שילח יהושע לארץ ישראל [בזו אחר זו] עד שלא ייכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להיפנות – ייפָּנה, [והרוצה] להשלים – ישלים, [והרוצה] לעשות מלחמה – יעשה".

גם התפלגות היענותם של עמי כנען מובאת שם לפנינו, וגם ממנה יתד אקטואלית: "גרגשי פינה [והיגר מן הארץ לאפריקה] … גבעונים השלימו [וקיבלו את מרות ישראל כאן] … שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה – ונפלו [לפנינו לחרב]".

ובידינו אפוא הבחירה – בכי-טוב ובכי-רע – אם בניהם של השניים נהיה, או כבני עֲשָׂרָה. או הרוב – או הטוב. או כי נמלא אחרי ה', ואִתו – אנו לו והוא לנו – נעלה ארץ לרשת, נשקנו דרוך ושִׂכלֵנו מאיר, או כי נשוב מאחריו – ואֵפֶר שריפת גָלויות עוד על לוח ימינו משחיר.

~~~~~  מסגרת נפרדת (בוקסה) ~~~~~~

אַיֶכָּה, כָּלֵב?!

(קטע)

מאת זלמן שז"ר

…

לכן קם כה נזעם וכעס וכעס
עד הושלך הס…
עד כל עם המלינים, הנבוך, המפורָר
נדהם מחרדת זה הקול שגער
נדהם, ונדם.

ומאז, בכל עת בכי עִועים ומדָנים,
ריב אחים בַּמחנה והסתר הפָּנים
צופה ותוהה וזועק בי הלב:
אַיֶכָּה, כָּלֵב?!