תרגום ספרי ילדים הוא אהבתה הגדולה של העיתונאית והסופרת אבירמה גולן, במיוחד כאשר מדובר על הספרות הבריטית של פעם. לאחר שתרגמה את "פו הדב", היא משלימה את המלאכה בתרגום הספר השני בסדרה, "הבית בקרן פו". הארי פוטר נשאר בחוץ

אבירמה גולן. צילום: יוסי זליגר

א"א מילן, או אלן אלכסנדר מילן בשמו המלא, חוזר בימים אלה עם הופעת תרגומה של אבירמה גולן ל'הבית בקרן פו' (הוצאת 'מחברות לספרות') – ספר ההמשך שובה הלב של פו הדב המיתולוגי, שאותו תרגמה לפני שש שנים. "לי ולהוצאה היה ברור מהרגע הראשון שאשלים את המלאכה, מאחר ששני הספרים מהווים יצירה שלמה", אומרת גולן, מי שבכובעיה האחרים מוכרת כעיתונאית ותיקה ב'הארץ', כמגישת תוכנית הטלוויזיה 'קריאה ראשונה' וכסופרת (לילדים ולמבוגרים). נוכח כל מפעלותיה אין לה בעיה להצהיר ש"תרגום ספרי ילדים הוא אהבה גדולה אצלי", ואגב כך 'לרדת' על גדולי הספרות העברית שעסקו בכך ולדעתה החטיאו את המטרה.

החמצה של דיסני

 "ספריו אלה של מילן ושני ספרי שירה שלו לילדים מסתובבים סביב הילדות של בנו, כריסטופר רובין, ושואבים ממנה", מציינת גולן. "קרה פה משהו שהוא נפלא וטראגי בעת ובעונה אחת. לכתיבה של מילן, שחיבב הומורסקות ומחזות, לא הייתה שום ייחודיות עד צאתו לאור של ספרו 'פו הדב' ב-26'. מהרגע שכריסטופר הגיע לגיל שבו הוא יכול היה לבוא הביתה ולספר כל מיני חוויות שקרו לו, זה הפך בידי אביו לאמנות חד-פעמית, שממנה לא הצליח להתרומם בשום דבר אחר שכתב.

"זה טראגי מפני שבסופו של דבר כריסטופר היה ילד אמיתי והדבר רדף אחריו כל החיים. כשגדל, הייתה לו חנות-ספרים בלונדון. אמהות היו מביאות לשם את ילדיהן כדי שיראו את כריסטופר הילד, והם היו מאוד מתאכזבים בגלל שראו לפניהם ג'נטלמן בריטי מזדקן ומר נפש. יותר נכון היה לומר שהיה לפניהם איה החמור, שזה אולי מילן בעצמו".

מה משך אותך אל עלילות פו, איה, נמיר, ינשוף, כריסטופר רובין וחבריהם?

"קודם כול יש לומר שמ-74' אני מתרגמת כמעט אך ורק ספרות-ילדים. זה דבר שאני באמת אוהבת. ספרות הילדים הבריטית היא פסגת השאיפות שלי כמתרגמת, בפרט 'פו הדב' ו'פיטר פאן', שהאמריקנים שיבשו במבטא שלהם לפיטר פן. הרי אנחנו מחקים אותם עם כל דבר שקיבלנו מדיסני.

"אגב, בגלל דיסני היה חשוב לי לתרגם את הקלאסיקה הזאת. הייתה זאת דפני, אלמנתו של מילן, שמכרה את הזכויות על 'פו הדב' לדיסני. אני אמנם מעריצה את המפעל של דיסני עם כל הגאוניות שלו שאי אפשר להתעלם ממנה, אבל הוא לקח את ספרות הילדים הבריטית והפך אותה לקיטש מרודד בלתי נסבל. סרטי 'פו הדב' לא הצליחו. גם 'פיטר פאן' לא היה הצלחה מסעירה אם נשווה אותו ל'שלגייה', ל'היפהפייה הנרדמת' או ל'ספר הג'ונגל', שדיסני הוסיף לו חומרים נחמדים ומתוקים שהם לא ממש חלק מהספר.

"פו הדב' זו החמצה גדולה מאוד של דיסני, שלקח לעצמו חירות להוסיף אפיזודות שלא כתובות בספר. כך דורות של ילדים גדלו על סיפורים אידיוטיים ומופרכים לחלוטין, מתחנחנים ומתיילדים, כמו פו הדב יוצא לחפש דבש או אני לא יודעת מה, שהקשר שלהם למילן קלוש. במאמר מוסגר אעיר שגם 'פיטר פאן' של דיסני היה בושה וחרפה.

"מצד שני, כמותג לילדים דיסני ניצח את מילן עצמו. זאת משום שפו הדב שרוב הילדים מכירים הוא הדמות המצוירת של דיסני. וכאן יש שערורייה בפני עצמה, מאחר שאיוריו של ארנסט שפארד, המאייר המקורי של הספר, הם אמנות שקשה לתאר כמה שהיא יפה. שום דיסני בעולם לא יוכל להגיע לחוכמה שבאיוריו. אני שמחה שעם הופעת התרגום החדש שלי כאן הילדים מקבלים בחזרה את האיורים המקוריים של שפארד.

"כמתרגמת, לקחתי על עצמי את המשימה הכי קשה בעולם, ודווקא בגלל השפה המאוד פשוטה של מילן. אנחנו בעברית לא התחנכנו על שפה פשוטה, למרות שכעם הספר התחנכנו על השפה המאוד מצומצמת והמאוד קמצנית של התנ"ך. אבל היצירה היהודית היותר מאוחרת קידשה את הסלסול ואת המליצה. אולי מפני שזו כבר לא הייתה שפת דיבור אלא שפת כתיבה בלבד, שפת קודש.

"נדרשו לנו די הרבה שנים מאז תחילת הציונות, מאז תחיית השפה העברית, כדי למצוא את הצליל הנכון של הפשטות. אני לא אומרת שלמליצה אין יופי משלה, אבל אין להשוות אותה ל'פו הדב' שנכתב בשפה מאוד-מאוד ראשונית של ילדים. המתרגמים הקודמים של 'פו הדב' לעברית, כמו מתרגמים אחרים של ספרות-ילדים אצלנו בעבר, לא רק שלא הבינו את השפה הפשוטה של מילן, אלא שלא עמדה לרשותם העברית שעומדת לרשותנו היום".

בהקשר זה נזכיר שני 'אריות תרגום' כמו אהרן אמיר ואוריאל אופק.

"תרשה לי לחלוק עליך. אני רוצה לעשות צדק. ורה ישראלית תרגמה בראשית שנות ה-40 לראשונה לעברית את 'פו הדב' ואיש לא זוכר אותה היום, למרות שעשתה עבודה גאונית. כל מה שיש לנו בזיכרון מ'פו הדב' זה ממנה, לא מאמיר ולא מאופק שתרגמו את ספר ההמשך 'הבית בקרן פו'. היא התמודדה עם טקסט מאוד פשוט ומאוד ילדי. אלא מאי, התרגום הגאוני שלה לא עומד במבחן הזמן. היום ילדים כבר לא מבינים מה כתוב שם. האישה הזאת יקרה לי. היא הלכה לעולמה ערירית ונשכחת.

"אגב, עורך התרגום שלה, המתרגם א"ד שפיר, שהיה ידיד שלה, מוזכר כמי שתרגם את השירים של מילן המופיעים ב'פו הדב', אבל נראה שזאת העבודה של נתן אלתרמן, מנהיג החבורה שבה היו שניהם. אם כך, זה לא היה משיאי יצירתו של אלתרמן…

"באשר לתרגום של ספר ההמשך, 'הבית בקרן פו', מאוד כיבדתי את אהרן אמיר כמשורר בעוד שהתרגום כנראה היה הפרנסה אצלו. לפעמים הוא עשה עבודה מאוד מרושלת. קראתי שוב את התרגום שלו מ-55' ל'הבית בקרן פו' ולא נראה שהוא אהב את הספר. אני חושבת שהוא לא היה המתרגם הנכון לספר-ילדים שכזה בתור מי שעסק בתרגום טקסטים גבוהים. לספר 'הבית בקרן פו' הוא עשה עוול. במקרים רבים הוא לא הבין את ההומור הבריטי ואת הלשון המיוחדת של מילן. אוריאל אופק עשה מאוחר יותר, ב-79', סוג של תיקון, עם קצת התאמה לשפה העכשווית בתקופתו. אבל גם הוא וגם אמיר לא הגיעו לקרסוליה של ישראלית".

כיצד מתרגמים שיבושים

גולן הלכה עקב אחר אגודל בעקבות מילן ומצאה פתרונות יצירתיים לסגנונו המיוחד. כך תמצאו בספר 'אצטרבולים' ולא 'אצטרובלים'. "פו וחזרזיר משבשים את המילה במקור, כפי שהם משבשים הרבה מילים אחרות. אצל מילן יש בשיבושי-לשון אלה משמעות הומוריסטית יוצאת מהכלל עם אירוניה דקה", היא מסבירה. "כשלמדתי תרגום באוניברסיטת תל-אביב בשנות ה-70 אצל פרופ' איתמר אבן-זוהר, קיבלתי ממנו ומאחרים שטקסט מתורגם צריך להיות קוהורנטי לחלוטין לטקסט במקור. עליך למצוא כמיטב יכולתך את החלופה המושלמת למקור; אתה לא יכול להמציא שום דבר ואסור לחרוג מהטקסט המקורי, מרוחו, מההומור שלו. המתרגם הוא כלי-שרת ועבודתו תובענית וסיזיפית".

היא עושה משפט-צדק ונותנת לארנב את הבמה הראויה לו, שבתרגומים קודמים 'נגזלה' על-ידי השפן. "בספרות הילדים המילה 'שפן' השתלטה במשך שנים על המילה 'ארנב", מציינת גולן. "אולי בעקבות השיר 'השפן הקטן' שכולנו שרנו, או 'לשפן יש בית'. אני מניחה שהמילה 'שפן' מצאה חן בעיני הכותבים ובעיני המתרגמים, אולי בגלל שבתנ"ך מוזכר שפן הסופר. ייתכן שהקונוטציות של המילה 'שפן' נראו יותר נחמדות. אבל כשמסתכלים על הציורים של שפארד ברור שמדובר בארנב או ארנבת. ואם הזכרנו את התנ"ך, שם כתוב על שפני הסלעים וזה בכלל לא מה שבספר".

בתרגומה הלכה גולן עם שיבושי הלשון שבמקור. כך ארנב מוצא פתק בזו הלשון בנוסח "יצטי/השובמי יד/אסוק/השובמי יד". היינו: "יצאתי/אשוב מיד/עסוק/אשוב מיד". בתרגומה שזורות לא מעט הברקות כאלה ולא נתחיל לפרט מה נכתב אצל המתרגמים הקודמים.

אם מדברים על שיבושי-לשון מכוונים, סמוך לתרגומך ל'פו הדב' הופיע בהוצאה אחרת 'אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבנייה', תרגומך לספר של לורן צ'יילד.

"על זה היה ויכוח גדול. בעלת חנות-ספרים העירה לי על כך, גם מורות וגננות. אבל התעקשתי שהאנגלית של הילדה הזאת היא אנגלית סלנגית. השיבוש כאן נובע מהסלנג".

והילדים שקוראים את הספר אמורים לדעת לעשות את ההבחנה?

"שאלה טובה מאוד. את ההבחנה אמורים לעשות ההורים, מאחר שמדובר בספרים לילדים מאוד קטנים שהורים קוראים אותם לילדיהם. צ'יילד היא בעיניי ממשיכה מצוינת של הספרות הבריטית החכמה, שהיא הספרות האלטרנטיבית, חוץ מ'הארי פוטר' הבלתי נסבל שהפך למעין תופעת טבע".

את בזה לתופעה הזאת?

"אני לא בזה, אבל אני פשוט מתחילה להרגיש זקנה נרגנת כמו… איה החמור. אני מתגעגעת לספרות הילדים הטובה של פעם. לדעתי, 'פו הדב', 'פיטר פאן', 'הרוח בערבי הנחל', אפילו 'מרי פופינס' במידה מסוימת ועוד ספרים כהנה וכהנה הם ספרות גדולה בכל קנה מידה. לעומתם, ספרי 'הארי פוטר' הם תופעה שאי אפשר להתכחש לה, אבל בלתי ניתן להשוות אותה לספרים ההם". 

מה שלא הפריע לג'יי קיי רולינג לעשות את המיליארדים שלה…

"זה עניין אחר. גם דפני מילן עשתה את המיליארדים שלה מבלי שכתבה מילה…".

מסקרן מהי ביקורתך על ספרי הארי פוטר.

"ספרים אלה מייצגים דור של אנשים ממעטי-קרוא. הפער בינם לבין יצירות הילדים הבריטיות הגדולות של המאה שעברה הוא עצום, לא רק מהבחינה הספרותית אלא גם מהבחינה האידיאולוגית-מוסרית-הומניסטית. מבחינה לשונית הספרים האלה מאוד דלים. ספרי הארי פוטר אינם מתכוונים לתקן את העולם עם משחקי הכישוף".

וההצלחה המדהימה שלהם?

"זו רוח הזמן. הארי פוטר משרת מאוד יפה את ההתרדדות הערכית שיש בעולם. זה הדור…".

הילד כצרכן תרבות

היה עוד תרגום ל'פו הדב'…

"נכון. באמצע שנות התשעים תרגם את הספר להנאתו הסטודנט דן מישר, שהתרגום שלו אגב מאוד יפה בעיניי. לאחר שמצא את מותו בטביעה בים, משפחתו הביאה את התרגום שהכין לפו להוצאת 'זמורה ביתן', שבה עבדתי כעורכת, כשכבר הייתי בעיצומו של התרגום שלי. איך אמר אהד זמורה, מי שעמד בראש ההוצאה? – ספרות איננה אולימפיאדה, ויש לשני התרגומים מקום זה לצד זה. כשהופיע התרגום שלי וחתמתי בשבוע הספר לרוכשים שלו, באותה הזדמנות המלצתי גם על התרגום של דן מישר. אכן, היו שקנו את שתי הגרסאות בלי שום בעיה…".

כתב יהודה אטלס – ואני מסכים עם כל מילה שלו – שבתרגום שלך יש התייחסות רצינית אל הילד הקורא כאל צרכן תרבות, עם לשון נקייה מהתחכמויות המכבדת את המקור. מראש נתת את דעתך לכך?

"גם כשהוא משבח אותי, יהודה בעצם 'יורד' כאן על מתרגמי הדור הקודם של ספרות הילדים, שברובם היו משוררים מחוננים, בהם שלונסקי ואלתרמן. יוצאת דופן ביניהם הייתה לאה גולדברג, שפרט לכך שהייתה משוררת מופלאה היא לדעתי צמצמה את יכולותיה המשורריות כשהגיעה לתרגום ספרות-ילדים. היה לה כבוד אדיר הן כלפי הטקסט המקורי הן כלפי הילד הקורא. היא באמת הייתה יחידה במינה. לעומתה, שלונסקי הצטעצע, אהרן אמיר שיחק במילים, אלתרמן עשה מה בראש שלו, בכישרון נהדר אגב, אבל לפעמים התרחק מהטקסט המקורי עד כדי לגרום לו עוול.

"מה שיהודה רומז זה שלא היה להם כבוד לילד. אותם מתרגמים התייחסו אליו כאל מכשיר לקליטת ההברקות שלהם. זה לא מפני שהם היו אנשים לא טובים, אלא מפני שזו הייתה תקופה לגמרי שונה מאשר היום.

יחד עם זאת, אני חייבת לומר דבר אחד טוב על אותו דור מתרגמים. עצם העובדה שאנשים שהיו בשורה הראשונה של הספרות העברית טרחו כל-כך לתרגם לעברית את ספרות העולם לילדים, אפילו  אם טעו בהצטעצעויות שלהם ובהגזמה בהברקות הלשוניות שלהם על חשבון הילד הקורא, הם הנחילו לנו, לדור שלנו, אוצר אדיר של ספרות העולם. אני לא מכירה מקום כלשהו באירופה שבו אנשים בגילנו הכירו כל-כך הרבה ספרות עולמית. בכך הם הנחילו לנו עושר עצום. ככל שנמתח עליהם ביקורת, בלעדיהם לא היינו יודעים לקחת את השפה העברית, שנעשתה יותר רבת רבדים, ולתרגם באופן הכי נאמן למקור".

כמי שהגישה בטלוויזיה את תוכנית 'בקריאה ראשונה' וידועה כקוראת ספרי-ילדים נאמנה, את מרגישה שמתרגמים אחרים נוהגים כמוך או שמא יש זילות תוך כדי מסחור ספרות הילדים?

"לא הכל זילות. גדול סופרי הילדים הרוסים, קורניי צ'וקובסקי, שמאוד קשה לתרגם אותו לעברית עם כל ההברקות הלשוניות שלו ועם ההומור המיוחד שלו, עדיין מחכה לגאולה מבחינת תרגום לעברית של רוב ספרות הילדים שכתב. אבל כאן תצוין עינת יקיר הצעירה, שבאה מבית טעון בתרבות הרוסית ויחד עם זאת היא דוברת ילידית של עברית. היא עשתה עבודה נהדרת בתרגום של צ'וקובסקי תוך כדי התמודדות עם טקסטים כמעט בלתי אפשריים".

הילדות השנייה

את, שנחשבת עיתונאית רצינית, וגם כתבת רומנים למבוגרים, מה מושך אותך כל-כך לכתיבה ולתרגום לילדים? זאת הילדה שנשארה בתוכך?

"כנראה שכן. בעיניי היכולת לכתוב נובעת מהיכולת להישאר ילד ולהסתכל על העולם בעיניים שלו. מילן הביא את זה לידי שכלול יוצא מהכלל, כשהוא נתן לכולנו את האפשרות להתבונן לנצח בעולם בעיניים התמות ונטולות הרוע של ילד. אני אוהבת מאוד לתרגם ספרות-ילדים, גם מפני שהיא הפשטות בהתגלמותה והיא לא חוכמולוגית, אלא חכמה".

כשעוברים על הרשימה הארוכה של תרגומייך בולט השילוש של 'פו הדב', 'פיטר פאן' ו'דוקטור סוס'. זה מקרי?

"לספריו של דוקטור סוס הגעתי במקרה. הרבה שנים עבדתי כעורכת בהוצאת 'זמורה ביתן', שם גם הופיע התרגום הנוכחי במשבצת של 'מחברות לספרות'. יום אחד, בהיותי שם עורכת במשרה מלאה, הגיע תרגום של דוקטור סוס והייתי צריכה לערוך אותו. ישבתי וישבתי עליו, ובסוף באתי אל מורי ורבי בתחום המו"לות, אהד זמורה המנוח, ואמרתי שלא אצליח לערוך את התרגום הזה. 'אז תרגמי מחדש!', הוא אמר לי. הלכתי הביתה והתחלתי לשרבט משהו. מזה יצאה סדרה של ארבעה ספרים.

"אני לא הייתי בוחרת לתרגם את דוקטור סוס, למרות שאת היצירות האלה, כמו זו על יאצק הצב, שלאה גולדברג תרגמה ליאצק הצבצב, אני יותר אוהבת מכלל יצירותיו עם כל האנושיות שבהן. בסיכומו של דבר אני מעדיפה ספרות-ילדים בריטית. אין שום ספרות-ילדים בעולם שתשווה אליה, פרט, כמובן, לזו של צ'וקובסקי".

כשכתבת את ספר הילדים 'בועות הסבון של גלי', זה היה במנותק מספרייך למבוגרים, 'העורבים' ו'סימני חיים'? זו מישהי אחרת?

"כן, זו כמו מישהי אחרת. גלי הוא שמה של בתי הבכורה ו'החתול שדפנה רוצה' זה על דפנה, בתי הצעירה. כאן עשיתי מחווה כלפי שתיהן, כשגלי כבר אם בעצמה ואני מקווה להקדיש בקרוב ספר גם לנעמי, נכדתי, שנקראה על שם אמי. עשיתי לשתיהן מחוות כי הן אלה שהחזירו לי את הילדות; הילדות השנייה כפי שכתב אהוד מנור. הנכדים מביאים ילדות שלישית. אני מסתכלת כיום על העולם גם דרך עיני נכדתי, נעמי, שהיא בת שנה ורבע. כל גילוי שלה, כל פליאה שלה, מחזירים לי את התום המקסים, במידה מסוימת את האמון בעולם שבו אנחנו כעוסים, נרגנים, מאוכזבים ומודאגים מאוד. דרך הילדים אנחנו רואים מחדש את היופי שלו".

אני חוזר לשאלתי.

"כן, אפשר לעשות את ההפרדה. זהו אגף אחר לגמרי. כמו שלמדתי ממיריק שניר שלמדה ממרים רות, מחברת 'מעשה בחמישה בלונים' ו'תירס חם'. לראות את העולם בעיניו של ילד. הספרים למבוגרים באו אצלי ממקורות שונים לגמרי, ממחוזות אחרים של הנפש. אם להיתלות באילנות גבוהים ממני, די אם נראה איזו יצירה יוצאת מהכלל לילדים כתבה לאה גולדברג, מה שלא הפריע לה לכתוב שירים קשים וכואבים למבוגרים".

מהו התרגום הבא שלך לספר-ילדים?

"יכול להיות שאנסה שוב לתרגם את 'מרי פופינס', ספר שזכה בזמנו לתרגום מאוד גבוה של דליה רביקוביץ, שיצר היופי הלשוני שלה גבר על הדייקנות. אבל לזכותה ייאמר שזה היה בשנות ה-50, כשהדבר היה מקובל. העברית עברה מאז מהפכה אדירה ובאפשרויות הנוכחיות אשתדל להביא תרגום חדש לספר. מה שברור הוא שאמשיך לתרגם ספרי-ילדים. מכיוון שאומרים על העיתונאות שהיא לא מקצוע וספרות היא משהו מעורפל, אני יכולה לומר שלפחות מקצוע אחד יש לי בחיים – מתרגמת של ספרי-ילדים…".