ייחודו של הרב משה פיינשטיין כמנהיג הלכתי ניכר במודעותו החריפה לעצמאותו של הפוסק, בהתמודדותו האמיצה עם אתגרי המודרנה וגם ביחסו החם לכל אדם. עשרים וחמש שנים לפטירתו

הרב משה פיינשטיין (משמאל) עם הרב יצחק הוטנר

בערב תענית אסתר לפני חצי יובל שנים הלך לבית עולמו הרב משה פיינשטיין (1986-1895) בניו יורק, והובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים ביום שושן פורים תשמ"ו. הרב פיינשטיין נחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה בדורות האחרונים, והיה מהפוסקים המעמיקים, הרגישים והיצירתיים שקמו לדור המתמודד עם אתגרי המודרנה.

מנהיג בעולם חדש

בחורף תרצ"ז (1937) ירד הרב משה פיינשטיין עם בני משפחתו מאונייה שעגנה בנמל ניו-יורק, לאחר תקופת רבנות בת כעשרים שנה בעיירות מולדתו בחבל מינסק שברוסיה. שמו של הרב הצעיר והמבטיח, הכרוך בקשרי משפחה עם הגרי"ד סולוביצ'יק – לימים מנהיג האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב – כבר הלך לפניו, והוא עתיד היה להיחשב תוך כשני עשורים לגדול פוסקי היבשת (לצד ידידו המבוגר הרב אליהו הנקין) ולאחד מענקי ההלכה של העת החדשה.

בהגעתו הקדים הרב פיינשטיין את גל ההגירה הגדול של תלמידי החכמים פליטי השואה, שחוללו מפנה בחיי הדת של אמריקה בעשורים הבאים. החברה היהודית באמריקה של אותם ימים שקועה הייתה בהתאוששות מהמשבר הכלכלי הכבד של ראשית שנות השלושים, שפגע קשות בחיי הדת. מצב חיי הדת היה אמנם בכי רע זה מכבר, עקב טמיעה תרבותית וחילון נרחב שפשטו בחברת המהגרים הצעירה, אך פגעי התקופה החריפו את המצב. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית למעלה משני מיליון איש ונמצאו בה בתי ספר יהודיים ספורים, מספר זעום של ישיבות, בתי כנסת מוזנחים ומוסדות יהודיים הנתונים בקשיים. כעבור זמן לא רב עתידה הייתה לפרוץ המלחמה באירופה ולכלות שישה מיליון יהודים ובהם רבים מבני עולם התורה המשגשג של מזרח אירופה. משארית הפליטה הגיעו לאמריקה כשלוש מאות אלף יהודים ובתוכם קבוצה גדולה של רבנים, אדמו"רים ותלמידי חכמים. בעקבות ההגירה חוותה האורתודוקסיה האמריקנית תהליכי עיצוב והתעצמות שהשתלבו בפריחת חיי הדת הכללית שאפיינה את אמריקה שאחרי המלחמה. המהגרים החדשים פיתחו במקום מרכז תורני תוסס ויצרו מודל ייחודי של אורתודוקסיה המתקיימת לצד החיים המודרניים.

לאחר תקופת התאקלמות קיבל הרב פיינשטיין לידיו את הנהגת מתיבתת 'תפארת ירושלים' שבשכונת המהגרים בדרום מזרח מנהטן, ובה כיהן כראש ישיבה עד אחרית ימיו. ואולם בעיקר נודע הרב בזכות מעמדו הבלתי מעורער כפוסק הדור, שהתחזק במיוחד עם פרסום מפעל תשובותיו, ה'אגרות משה', שבו החל בשנת תשי"ט. במסגרתו הוציא שישה כרכים בחייו. שניים נוספים התפרסמו מעיזבונו לאחר פטירתו. הוא זכה להכרה חוצת מחנות ואף מבקריו מקרב חסידי סאטמר שראו בו פוסק מקל רחשו לו כבוד. בנוסף להיותו ראש ישיבה ופוסק נקרא הרב פיינשטיין למלא שורת תפקידי הנהגה מרכזיים בעולם התורה הליטאי באמריקה, בעיקר מעת הסתלקות ידידו הרב קוטלר, שנחשב למנהיג עולם הישיבות האמריקני ונפטר בשנת תשכ"ב. הרב גם עמד בקשרי ידידות והוראה עם גדולי תורה מישראל ומהתפוצות, ומונחת לפנינו תכתובת ערה במגוון שאלות המלמדת על מעמדו הרם ככתובת הלכתית פעילה. בחייו התמודדה האורתודוקסיה האמריקנית עם שאלות חדשות ומאתגרות שעלו עם החשיפה הגוברת לאורח החיים המודרני, עם התפשטות החילון והרפורמה ועם ההתפתחות הטכנולוגית המואצת של אותם ימים. השאלות שאליהן נדרש התפרסו על תחומים רבים, וביניהם: חברה, משפחה, משפט ומועד, טכנולוגיה, כשרות ואתיקה רפואית. מעורבותו הציבורית העמוקה ומשקלו הנכבד כאוטוריטת-על הלכתית הציבו אותו בעמדת השפעה בולטת בחזית עיצוב חיי הדת והאורתודוקסיה באמריקה ובעולם היהודי כולו.

בראיון עם חתנו הרב ד"ר משה טנדלר סיפר החתן על מנהגו של חמיו לקרוא באדיקות ובגלוי את המורגן צייטונג, העיתון היומי ביידיש, שאותו "בלע" מתחילתו ועד סופו דבר יום ביומו. משנשאל הרב על ידי חתנו התמה הכיצד זה משחית הרב את זמנו היקר על ה'חזריי' הזה, ענה ברצינות כי זהו עבורו החלון לעולם. ואמנם, מתשובות ומעדויות רבות ניתן להתרשם מרגישותו למציאות שבתוכה חי, כמו גם מהסקרנות והחביבות שבהן התייחס לכל אדם ולכל עניין.

חירות פרשנית בפסיקה

קשה להפריז בתרומתו של הרב פיינשטיין לעולם ההלכה. בדברים הבאים אבקש לעמוד על טיפה מן הים ובראשיתם על דרכו כפוסק הלכה. הרב פיינשטיין ניחן במודעות רפלקטיבית והתעמק במחשבת הפסיקה ובעקרונותיה המנחים באופן שקשה למצוא לו חבר בקרב הפוסקים. כך לדוגמה, בשונה מפוסקים רבים שנשאו ונתנו עם מסורות פסיקה מאוחרות, הרב פיינשטיין הצדיק את דרכו להכריע את ההלכה ממקורותיה הראשוניים בתלמוד ובפוסקים הקלאסיים. בגישתו החקרנית חתר להגדיר ולהציע את טעמי ההלכה ולאורם ברר וליבן את מקורות ההסתמכות להוראה שהפיק. בפרשנות סמלית לאגדה התלמודית על רבי עקיבא, הדורש על כתרי אותיות של תורה 'תילין תילין של הלכות', הכריז ש"אותיות התורה הם מלכים שעושין [שמתפרשים] כפי מה שמשמע מהתורה לחכמי התורה אף שאולי לא היה זה כהבנת השם יתברך" (הקדמה לאגרות משה, או"ח, א) לפי דרכו, לחכמי ההלכה ניתנת חירות פרשנית בניתוח המקורות והבנתם האנושית היא שקובעת את ה'אמת להוראה', אף אם אינה הולמת את 'האמת הא-לוהית'. בחידושיו ב'דברות משה' הוסיף כי אף אם תחול טעות בהוראה, הרי שכל זמן שאינה נוגדת את מסורת ההלכה המוסכמת היא תזכה להסכמת הא-ל חרף הטעות: "שאם הורה ודן כפי מה שסובר שהוא דין אמת דינו דין בהעובדא שבאה לפניו כשאינו טעות בדבר משנה ובשקול הדעת, אף אם האמת גליא כלפי שמיא שאין הדין כהוראתו […] ונעשה זה ממילא דין אמת בעובדא זו גם כלפי שמיא" (מסכת שבת, סימן יא).

הרב פיינשטיין קורא לפרשנות תכליתית של המקורות לשם הוראת הלכה: "'התנאים מבלי עולם' […] אלו שמורין הלכה מתוך משנתן […] דכיון שאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה […] אין זה רק על המשניות ממש אלא גם על כל ספרי הלכות […] ואין להורות ולדון אלא דוקא בלמוד המפרשים שעלייהו […] שביארו הטעמים […] ולעיין בעצמו כפי הדעת שחנן לו השם יתברך" (אגרות משה, או"ח ד, לט). על פי תפיסה זו, על טעמי ההלכה להתבאר באמצעות תבונת חכמי הדורות עד לפוסק המאוחר שדן בעניין. נמצא שאיתור התכלית וממילא גם ההיסק ההלכתי לאורה נתונים באופן מעגלי לפרשנותם המתפתחת של החכמים המאוחרים ולהכרעתם. בתשובה נוספת הגדיר הרב פיינשטיין את עקרון הפרשנות התקפה בהכפפתה לקהילת בעלי ההלכה באופן שמזכיר תפיסות פילוסופיות מודרניות (כשל תומס קון), שלפיהן המבחן להתקבלות פרדיגמה מדעית הוא ההסכמה שלה היא זוכה מהקהילה המדעית העומדת מאחוריה: "שפוסקים הלכה על פי הטעם הנראה ברור לחכמי הדור… שטעם ר' יוסי היה מובן לחכמים ביותר, ולכן היו רוב החכמים מסכימים לו בשביל זה. […] דאף שמצד גדלותו של רבי מאיר היה לחכמים לקבוע הלכה כר"מ, אבל לא קבעו כמותו מפני שלא יכלו חכמים לעמוד על סוף דעתו" (אג"מ יו"ד ד, לח). משמעות תפיסתו של הרב פיינשטיין היא מרחיקת לכת: התייצבות קהילת ההלכה מאחורי הוראה הלכתית, תהא אשר תהא, היא המעניקה לה את תוקפה וקובעת את מעמדה המחייב.

מותר להתעשר

את דרך פסיקתו של הרב פיינשטיין אבקש להדגים בהתייחסותו לסוגיית הפרנסה. במספר תשובות שהוקדשו ליחס בין לימוד תורה לבין דרכי הפרנסה הציע הרב פיינשטיין איזון רגיש בין עידוד חיי עבודה לבין האדרת הלימוד, כולל אפשרות תמיכה מצדקה. יש לזכור שאנו מדברים על אמריקה, שבה קיימת מדיניות חוקתית של הפרדת דת ממדינה והתמיכה מגיעה בעיקר מכספים פרטיים. בתשובה משנת תשכ"ד מחזק הרב את ידי השואל בעידוד המלאכה: "שהאדם לא רק שרשאי אלא גם מחויב לעשות מסחר ועבודה לפרנסתו ואסור לו לומר שאף אם לא יעשה כלום יזמין לו השם […] ואף לר' נהוראי שם שאומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה […]  פשוט שגם הוא מודה שאין לסמוך על הנס […] ואין שום חטא על מה שמשתדלין לבקש אומנות יותר נוחה וקלה וראויה לפי שומת האנשים יותר להרויח" (או"ח ב, קיא). אמנם הוא קורא לכל מי שיכול להתמסר לתלמודו שיקדיש עצמו לגדול בתורה ואף יתפרנס מצדקה, אך לא כל אדם עשוי לכך.

בניתוח תכליתי של הלכת הרמב"ם, הנראה רלוונטי במיוחד לתקופתנו, הסיק הרב כי ההתמסרות ללימוד בדוחק חומרי היא עניין של בחירה לבעלי מעלה. על דברי הרמב"ם הקובע כי "מי שנשאו לבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת", קובע הרב: "הרי הוא כמפורש שליכא חיוב זה על כל אחד ואחד מישראל, אלא דמי שנשאו לבו […] שליכא איסור לאלו שעוסקין במלאכה ובפרגמטיא […] גם להתעשר, אף שלא מקיים מצווה זו דלימוד התורה כראוי. […] ואף שפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית הוא חיוב ודאי, לא שייך להיעשות תלמיד חכם בזה. […] וממילא מובן שגדולי התורה ויראי ה' ביותר לא עבדו לפרנסתם אלא לכדי חיים המוכרחים" (יו"ד ד, לו, ה). והוא מסיק: "דבעצם הוי חיוב לימוד התורה עליו חיוב קבוע בלא זמן וגבול. אבל חיובו הוא כזה שרשאי לילך לפרנסתו ולכל צרכיו, אפילו שהוא רק לתענוגים בעלמא […] ואין בזה בטול המצווה".

בהוראתו זו הציע הרב פיינשטיין דרך של איזון נורמטיבי הלכתי בין שכבת העילית של תלמידי החכמים, שלהם יתיר בתשובותיו להיתמך מכספי צדקה במידת הצורך, לבין הכרה בבסיס הרחב של 'בעלי-בתים' יראי שמים העמלים לפרנסתם ולרווחתם, שאותם טיפח ועודד לחיי תורה ויראה. זאת, בדרך של שילוב בין רגישות חברתית חמה לבין פרשנות תכליתית ומעמיקה של ההלכה, תוך עיצובה ממקורותיה הראשוניים בכל נושא. בל נטעה! היה זה הרב פיינשטיין שנרתם בכל כוחו לשיקום עולם התורה לאחר חורבנו בשואה – בהובלת שורה של מוסדות הנהגה של עולם התורה כ'אגודת ישראל', 'אגודת הרבנים', 'תורה ומסורה', 'עזרת תורה' ו'החינוך העצמאי'. וכך גם הכריז: "כל בן תורה ולומד בישיבות הקדושות צריך להשים אל לבו חורבן התורה הגדול שנעשה בעולם שהוא חיוב גדול על כל לומדי תורה בהישיבות שישתדלו להיות גדולי תורה והוראה ויראי שמים תחתם שזה ענין מוכרח לכל קהל ישראל" (יו"ד ג, פב). ואולם, המרצת הישיבות לא הפחיתה את תחושת האחריות הכבדה לכלל הציבור.

לאור דוגמה זו, שהיא רק אחת מהנושאים הרבים שבהם עסק, ניתן להבין היטב את החיבה וההערצה חוצת המגזרים שלהן זכה. אלו נעוצות בחיבור הרך, המחויב והמאוזן שידע לרקום בין עולמה העשיר של ההלכה לבין עמך בית ישראל שקיבלו את מנהיגותו הקשובה והמסורה נוכח אתגרי הזמן המורכבים.  

הרב ד"ר הראל גורדין מלמד במכון לב ובמכללת לפשיץ בירושלים. עבודת הדוקטור שלו עסקה בנושא 'הלכה ופסיקת הלכה בעולם משתנה: עיון בינתחומי בפסיקותיו של הרב משה פיינשטיין'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באדר ב' תשע"א, 25.3.2011