זיכיון על תנאי / בני לאו

כמי שגדל בישיבה תיכונית בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, גם אני ספגתי ושתיתי בשקיקה את ספרו המעורר של הרב יעקב פילבר הי"ו, "איילת השחר". זה היה הספר הראשון (ואולי היחיד) שהגיש לנו, התלמידים, את חזון הגאולה של הראי"ה קוק זצ"ל במילים המובנות לנו. החזון הגדול הזה היה חומר הבערה שבזכותו חשנו עצמנו ראויים לתת כתף למימוש הנבואה של שיבת ציון השלישית.

כמו כן, אני מכיר היטב את דברי הרב הרצוג בימי מלחמת העולם השנייה, שבהם נסך רוח של גבורה על היישוב כולו באמירתו המפורסמת ש"מסורת בידינו, בית שלישי לא יחרב".

בספרי "ירמיהו" לא באתי לערער ולקלקל את תחושת "שיבת ציון", אך כן באתי לעורר ולתקן את הסכנה שבתודעת הביטוח שמשרה אותה סיסמה של "בית שלישי לא יחרב".

אכן קשר נצחי

בלומדי את ספר ירמיהו על פי סדר חייו ותקופתו עמדתי על כך שהנביא מעורר את יושבי ירושלים האחוזים במידת הביטחון בבית המקדש, שלא ידמיינו לרגע שבית המקדש וירושלים יעמדו להם כמגן מפני רעתם. אם הם לא יהיו ראויים לישיבת ארץ ישראל – ארץ ישראל תקיא אותם, כמבואר בתוכחת התורה.

התרגלנו לשיר ולרקוד את הסיסמה: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". לא מצאתי במקורות ישראל שימוש בביטוי זה. המקור הקדמון הראשון שאומר זאת הוא השיר "איש מוזר" של נעמי שמר הזכורה לברכה.

כל טענותיו של ידידי ומכובדי הרב פילבר הי"ו מקורן בטעות הזו של הציבור שמרוב אהבתו לארץ ישראל אינו מדייק ואינו מעדן את טיב היחס שבין העם לארץ. הרב פילבר מבקש להוכיח שוב את הקשר האינטימי והבלעדי של ארץ ישראל לעם ישראל. וכי יעלה על דעתו של מישהו מלומדי התורה לערער על דברי תורה מפורשים אלו?

הרב פילבר מביא את דבריו הנפלאים של הרב סולובייצ'יק, המשווה בין ברית העם והארץ לברית איש ואישה וקובע כי בניגוד לברית הנישואין שיש בה פתח לפירוד, בברית העם והארץ יש הבטחת נצח של ברית עולם. וכי אפשר לערער על עניין זה, המפורש לא רק בדברי אחרוני אחרונים אלא אף בדברי נביאים ובכתובי התורה עצמה?

הרב פילבר מביא את דברי הרמב"ן (שעליו גדלנו כולנו) המוצא בתוך פסוקי התוכחה את ההבטחה לנאמנות הארץ לעם: "ושממו עליה יושביה". וכי אין אנו יודעים עד כמה צדק הרמב"ן בלומדנו את דברי ימי ארץ ישראל שנשארה בנאמנותה לעם ישראל לאורך כל שנות הגולה?

הגדיל לעשות הרב ארי שבט המבקש לשמוע מפי את התפיסה הרואה את הגולה כאופציה לחיזוק העם החוטא. זה כבר גובל בלשון הרע. רק מי שלא קרא את ספרי יכול לומר דברים רחוקים שכאלה.

הטיעונים בכתובים

טוען הרב פילבר שבספרי איני מבחין "בין הבעלות הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל לבין מימוש הזכות". אכן צודק הרב פילבר בטענתו אליי, אך דבריי אינם באים מראשי אלא עולים באופן ישיר ומדויק מדברי הנביאים שכל דבריהם אמת וצדק. גם ירמיהו וגם יחזקאל עמדו בדור החורבן מול עם הנאחז באדמה בלי לשמור תורה ובלי לנהוג בדרכיה. ירמיהו צועק כנגד אותו משל של הרב פילבר על האב הרושם את הבעלות על רכבו על שם בנו: מי הכניס לראשך את האמונה שהקב"ה העביר את הבעלות על הארץ ממנו אלינו? זוהי כמעט כפירה בתורה. ירמיהו אומר במפורש שהארץ שייכת לקב"ה ולא לאף אומה אחרת. כך אומר לנו הנביא (פרק כז):

אָנֹכִי עָשיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשר יָשר בְּעֵינָי.

וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשּדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

רק מי שאוטם אוזנו אינו שומע כאן את המקור המפורש לדברי רש"י הפותחים את התורה. זוהי המשוואה שעִמה מתחיל לומד בראשית את דרכו. הקב"ה נתן את הארץ לאשר ישר בעיניו, ונתינה זו אינה העברת בעלות אלא זכות ישיבה בארץ. הארץ תישאר קניינו של ה'. ברצונו נתנה לעם ישראל, אך ברצותו, חלילה, נטלה מאיתנו ונתנה להם. וכי אין דברים אלו פשוטים וברורים לכל בר בי רב?

ההליכה אחר הסיסמה של "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" מקורה בחוסר הבחנה בין זכות ישיבה לבין בעלות. ההתאמה של העם לארץ, הייחודיות של הארץ ובחירתה להיות מקום שכינה ומקום הקמת המדינה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש – כל אלה פשוטים וברורים, אך הם לא מקנים לנו את אותה תעודת ביטוח של אחיזה בארץ לנצח.

טוען הרב פילבר שאני מצנן את אמונתם של נאמני ארץ ישראל "לבל יחשבו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בכל תנאי". אם זוהי אשמתי – אני לוקח אותה בלב שלם ודואג. אחזור ואומר בלי הרף – הקב"ה ייעד את ארץ ישראל לעם ישראל על מנת לממש בה את ייעודו הסגולי ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. וכשהעם אינו נאמן לייעודו – הוא מאבד את האחיזה שלו בארץ. הוא אינו מאבד את ייעודו העולמי והנצחי. בכל פרק בתולדות העם התחדש הניסיון הזה ובכל פעם שהניסיון נכשל הקב"ה עקר אותנו מעל אדמתו.

כעת אנו חווים את הניסיון המחודש של הקב"ה להושיב את עמו על אדמתו. סיסמאות אלימות המבקשות לעקור את הארץ מידי הקב"ה ולנכס אותה לידי בשר ודם עלולות להיות מתכון לאלימות אחרת שעליה דיברו הנביאים, ושהייתה הגורם לאובדן ישיבתנו בארץ בדורות הקודמים. רק ההכרה בבעלותו של הקב"ה ובחובתנו להתנהלות מוסרית וערכית בארץ תקנה לנו את הביסוס לזכות לשבת בארץ הזו לבטח.

האצבע פונה לכולם

אנו נמצאים בעיצומו של הניסיון הנוסף. הבית השלישי נמצא בבנייה. ראשיתו קיבוץ גלויות והפרחת הארץ משממתה. האחיזה בארץ וההתבססות בה תלויות בתודעה ובמעשה. בכל פעם שאנו פוגעים בקוד המוסרי של החברה האנושית – בגזל, בשפיכות דמים ובשאר מעשי פשע ורשע – אנו מאבדים את אחיזתנו על הארץ.

ברור שהאצבע מופנית לכלל החברה היהודית: למערכת הכלכלה והשלטון, לקבלנים שמעסיקים עובדים בתנאי עבדות, לאנשי הון המשתררים על מערכות השלטון והתקשורת ולאנשי המדיניות שמוכרים את כל היקר תמורת סעודת עניים. אולם האצבע מופנית גם לאלה המבקשים להרדים את העם בהבטחת גאולה שאין ממנה נסיגה. אלה ההולכים בסיסמת "בית שלישי לא יחרב" מחזקים את שיכרון הכוח ומחריבים במו ידיהם את מה שכבר נבנה. יהודה ושומרון נבנו במשך עשרות שנים על בסיס אמונה. בכל פעם שמישהו מקצה המחנה מנהל את המאבק על ארץ ישראל בדרכי פשע ואלימות – הוא מערער עוד אבן בבניין הבית.

אני מאמין בתהליך הא-לוהי של שיבת ציון.

אני מאמין שהקב"ה העמיד אותנו בניסיון לבנות בפעם השלישית את בניין האומה על אדמת ישראל.

אני מרגיש אחריות להמשיך את הבניין שהחלו אבותינו, מתוך אחריות לכלל האומה ולכלל האנשים הגרים בארץ הזו.

ואני מתפלל שנהיה ראויים להשלמת הבניין על פי חזון הנביאים, שמדברים אלינו מתוך דברי ימיהם.

 

לא שאלה של מקורות / דרור בונדי

בשבת שעברה פורסמו שתי תגובות פולמוסיות לספרו של הרב בני לאו, "ירמיהו". הרבנים החשובים ביקרו את הרב לאו על שספרו מעלה על הדעת את היתכנותה של גלות שלישית, בעוד שמקורות רבים מראים שאין לו על מה שיסמוך. בניגוד לרב לאו, המסתמך, לדעתם, על פרשנותו הסובייקטיבית לסיפורי ירמיהו, הם סומכים את דעתם על מקורות רבים. כדברי הרב שבט: "כל רב שרוצה להתווכח עם מסורת זו ידו על התחתונה. המקורות כבר הכריעו נגד הרב בני… ורבני הדורות האחרונים רק ממשיכים באותה הדרך".

אני לא יודע על מה אתם מדברים ומה כתוב במקורות שלכם, אמר, אבל דבר אחד אני יודע: אנחנו ננצח. אנחנו ננצח כי אנחנו מוכרחים לנצח. שתקנו (הרב חיים סבתו, תיאום כוונות, עמ' 98).

במילים אלו מגיב המט"ק החילוני לחייליו הבני"שים, המנסים, באמצע מנוסת הקרב ברמה, להתנחם בהבטחת אתחלתא דגאולה – והם נענים לו בשתיקה. ואכן, גם אם ניתן להכריע כל שאלה באמצעות הסתמכות על מקורות, לא כל השעות כשרות לכך. יש מצבים שבהם הסתמכות על מקורות – גם אם תכליתה להגביר את הביטחון ב"בית השלישי" – עלולה לשקף דווקא גלותיות:

הזרם הא-להי הכללי, הזורם בכל חלק מחלקי התורה ונותן להם חיים, הוא מצוי להיות מושג יפה רק פה על אדמת הקודש… ודוקא מפני שתלמידי-חכמים שבארץ ישראל הנם מוכנים אל זאת המעלה הנישאה, על כן כל זמן שהם… חפצים להיות מתנהגים בארחות דרישת התורה רק בדרך הראויה לבני חו"ל, הם נעשים מתנוונים וירודים… (הרב קוק, אורות התורה, יג, ה-ו).

החסידות הרגישה זאת כבר בגלות, כפי שאמר הרבי מקוצק: "מה בין מתנגד לחסיד? – המתנגד מפחד מהשולחן ערוך, החסיד ירא שמים". בהתאם לדבריו, השאלה כלל איננה מה עולה מן המקורות, לכאן או לכאן, אלא כיצד מתרחשת אהבת הארץ בלִבו של אדם העומד לפני ה'.

עמידה לפני ה'

ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד, עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה…  השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם (דברים יא יב-יז).

לעיני אדם נראית ארץ ישראל ככל יתר הארצות, ורק לעיני ה' היא נראית כ"מקום אשר יבחר". האם אנו בארץ ישראל או בארץ כנען? הכרעתה של שאלה זו תלויה בטיב עמידתך לפני ה', ולא בהכרעת המקורות. כאשר אנו חשים באהבת ה' לארץ – הרי שאנו בארץ ישראל; אם איננו חשים בכך – כבר מזמן אבדנו מארץ ה', ושום אחיזה באדמה לא תועיל:

ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין… והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב (יומא לט ע"ב).

כשם שבמלחמת ששת הימים ניתן היה לחוש במבטו של ה', כך מלחמת יום-כיפור חייבה שתיקה, חשבון-נפש נוקב נוכח הסתר פניו, נוכח גלות השכינה. ושתי התודעות הללו חייבות למלא תמיד את לבו של ירא ה'.

היה ירא שמים

שאלת הגלות איננה יכולה להיות תלויה בהכרעת המקורות, שכן היא נוגעת ללב לבה של יראת השמים. עבור אדם ירא שמים, השכינה, התגלות ה', אינה מובנת מאליה, ושום מקור לא יניח את לבו. אין הוא זקוק לביטחון בצדקת הדרך, אלא להליכה ממשית בדרכי ה' ובאור פניו.

האם עודנו חשים במבטו הנוקב של ה'? מה פשר הצורך הגלותי העז כל כך בסמכות המקורות כשלעצמם? האם מקור העוז של בני הציונות הדתית נעוץ בהבטחת המקורות ש"בית שלישי לא ייפול" ותו לא? שמא אבדה לנו יראת השמים, ובשל כך מצאנו תחליף בשולחן ערוך ובקדושת הארץ? קדושת ההלכה וקדושת הארץ אינן מבצרים העומדים כשלעצמם, אלא חלונות שנועדו לשקף את מבטו של ה'. ובלא יראת שמים הם עלולים להיהפך, חס ושלום, לאלילים.

ירמיהו לא היה פובליציסט ותו לא, אך גם לא סמך את דבריו על טקסט שקיבל מה'. הוא היה אדם ירא שמים; א-לוהים נגלה אליו ושיתף אותו במה שרואות עיניו. "כה אמר ה', מצא חן במדבר… עוד תטעי כרמים בהרי שומרון" (ירמיהו לא א-ד); "כה אמר ה', אם לא תשמעו אלי… ונתתי את הבית הזה כשילה" (שם כו ד-ו).

 

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

 

הדרך למלכות על פי התורה / בעז יעקבי

אחרי קום המדינה היו דיונים רבים על חזונה של מדינת ישראל לאור התורה וההלכה, אולם בשנים האחרונות הדיון דעך. כדי להבחין בכך די לראות כמה שאלות עקרוניות בהלכות מדינה נידונו בכרכים הראשונים של סדרת 'תחומין' וכמה נידונו בכרכים האחרונים. לפיכך, היה ראוי שהספר 'תורת המלך' – שלמעשה הוא החלק הראשון מתוך סדרת ספרים הבאה להציג תשתית הלכתית מסודרת למלכות ישראל על פי התורה – יתקבל בברכה.

מצער הדבר שלא כך הם פני הדברים. בשנה האחרונה היו על הספר דיונים רבים. יש דנים עליו בכה, ויש דנים אותו לשריפה, אך אפילו סיכום תמציתי המציג את החידוש שבספר עדיין לא הוצג (מלבד תקציר הספר שהתפרסם לאחרונה על ידי ישיבת עוד יוסף חי). להלן אנסה להציג בפשטות את עיקר החידוש בו.

בין חיוב לזכות

העיסוק בנושא המלחמה מעלה הרבה שאלות עקרוניות, שרבות מהן לא נוצקו עדיין לאדנים הלכתיים מסודרים וברורים. מהו הקריטריון מתי מותר ומתי אסור לפגוע במי שאינם מעורבים בלחימה? האם מותר לפגוע בחיילים שאינם לוחמים, כגון חיילים בעורף שאינם יודעים כלל להחזיק בנשק, ואין להם רצון להרוג בנו? האם מותר להפציץ מפקדה עורפית למרות שסביר שייפגעו גם המנקות ומחלקות-התה? בעקבות משפט גבעתי התעוררה שאלה על 'נוהל שכן'. האם מותר לסכן חיי אזרח ולפקוד עליו לפתוח תיקים חשודים כדי לא לסכן את חיי חיילינו? גם כיום, ברוב הצבאות בעולם התשובה היא שמותר. כך גם נהג צה"ל ברוב מלחמות ישראל. ושוב ניצבת השאלה: מנין?

מחברי הספר 'תורת המלך' החלו לדון בסוגיות אלו מזווית מעניינת, בשאלה מהו הדין במלחמה בין גויים לגויים. כלומר, מה היינו אומרים לאומות העולם אילו היו פונות לחכמי ישראל בשאלה האם ומתי מותר לפגוע במלחמה בחפים מפשע או בבלתי מעורבים. נקודת המבט הזו נראית במבט ראשון מוזרה, ומצריכה התרגלות לצורת חשיבה אחרת.

בהלכות קידוש השם יש הבדל בין יהודי לגוי. ישראל נצטוו על "לא תרצח", ובאיסור הזה טמון גם החיוב למסור את הנפש על כך ולקדש את השם. ישראל שאמרו לו הרוג או שנהרוג אותך, מחויב ב"ייהרג ובל יעבור". לעומת זאת, בגויים הדין שונה. עקרונית, אין לגויים דין "ייהרג ובל יעבור" בשבע מצוות בני נח. כלומר, אין לגויים חיוב של מסירות נפש. אם כן, מה אומרת ההלכה כאשר אומרים לגוי 'הרוג את פלוני ואם לאו נהרוג אותך'? כיוון שאין חיוב של מסירות נפש, הדיון הופך להיות שאלה של זכויות וחובות משפטיות – האם זכותו של אותו אדם שמאיימים עליו לפגוע באדם שלישי כדי להציל את עצמו.

הבדל זה בנקודת המוצא – בין מסירות נפש לבין זכויות משפטיות – מתבטא במקרה הבא: כאשר אומרים לסיעה (קבוצה) "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו", פסק הרמב"ם: "ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". על פניה, הלכה זו אינה מובנת: מה ההיגיון בכך שכולם ימותו? וכי לא עדיף שימות רק האחד וכל השאר יחיו? אלא שהלכה זו מוסברת לפי החיוב של מסירות נפש: יש דרישה למסור את הנפש ובלבד שלא להיות שותפים לרצח. אולם מה יהיה הדין בסיעה של גויים? כתבו הפוסקים שמכיוון שגויים לא מצווים על מסירות נפש, מותר לאנשי הסיעה למסור אחד למיתה כדי להציל את השאר, שהרי כך אומר שיקול הדעת המשפטי הקר של רווח והפסד – עדיף שימות אחד ולא ימותו כולם. זאת למרות שאותו אחד שחבריו שולחים אותו למיתה הריהו חף מכל פשע.

שיקול תועלתני

לעיקרון זה, קובעים מחברי הספר, יש השלכות מרחיקות. נתבונן מה יהיה הדין בשאלת המגן האנושי. בישראל, כאשר ראובן רודף אחרי שמעון להורגו ומסתתר מאחורי לוי, אסור לשמעון להציל את עצמו בהריגת לוי. אך בין גויים, כאשר חם רוצה להרוג את יפת, ומסתתר מאחורי כנען, מותר ליפת להרוג את כנען כדי לפגוע בחם הרודף. חייו קודמים, למרות שכנען הוא חף מפשע.

נחזור כעת לשאלה מה הם דיני פגיעה בחפים מפשע במלחמה בין שני עמים גויים. כפי שהוסבר, אצל הגויים (בינם לבין עצמם!) ערך "קדושת החיים" פחות מאשר בישראל. כאשר נגרמת סכנה ממי שחף מפשע – מותר להורגו כדי להביא להצלה, מפני שחיי העם שלנו קודמים. השיקול הוא תועלתי. אנו לא דנים על כוונת הסיכון, אלא על מציאות הסיכון, ומי שמעורב בפועל הוא חלק מהסכנה העומדת נגדנו (מעניין שגם החוק הפלילי במדינת ישראל דומה לדיני בני נח ולא לדיני ישראל, שכן בו נכתב: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו").

עיקרון נוסף במלחמה בין עמים גויים, לפי מחברי הספר, הוא עקרון ההדדיות. למשל, כאשר מלכות (או מדינה) אחת מתקיפה מלכות אחרת, והמלכות המותקפת יוצאת למלחמת הגנה, הרי המלך מפקיר את חייליו שלו למיתה. ומנין ההיתר לזה? צריך לומר שהמלך יכול לכפות לכך את עמו כיוון שהדבר נעשה לתועלת כולם. לפי זה יש לדון מה דין החפים מפשע בקרב האויב. הסברה נותנת להחיל את עקרון ההדדיות. דמם של החפים מפשע לא סמוק יותר מדמם של בני העם שלו.

יש להדגיש כי היוצא מהדברים הוא שההיתר לפגוע בחפים מפשע הוא רק לצורך הצלה והכרעת המלחמה במינימום נפגעים לכוחותינו. לפגיעה בחפים מפשע סתם כך, ללא שום תועלת של הצלת חיים – לא מופיע בספר כל היתר.

השווית הדינים

כל מה שאמרנו עד כה הוא במלחמה בין גויים, וכלל לא קשור לסוגיה שבין ישראל לעמים. מה יהיה הדין במלחמה של ישראל בגויים? האם עלינו לדמותה למלחמה שבין ישראל לישראל, או שמא למלחמה שבין גויים לגויים?

מסבירים מחברי הספר: איסור הריגת גוי מהתורה נלמד מהכלל "ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור". כלומר, כל האיסורים שחלים על נכרים חלים גם על ישראל. אך לפי הכלל הזה, כשם שלגויים יהיה מותר לפגוע בחפים מפשע למניעת סכנה, הוא הדין בישראל! יש להתייחס למלחמת ישראל והגויים כמו למלחמה בין שני עמים שהם בני נח.

זוהי נקודת מבט מקורית ומבריקה, והיא עיקר החידוש שבספר, המוצא את נקודת ההשקה בין מערכת הכללים האנושית המחייבת את אומות העולם לבין המערכת המיוחדת המייחדת את היהודים בהיותם יהודים. ישפטו הקוראים האם כל זה הוא 'גזענות פסולה'. אדרבה, הלוגיקה הלמדנית של תורת המלך היא יבשה ועניינית עד שהוא זכה למקלחת של צוננים מהצד השני, בטענה שהוא מתון מדי ואינו מדגיש את מעלתם וסגולתם של ישראל ביחס לגויים.

אמנם, במלחמה מתעוררים עדיין הרבה מצבים מסופקים. מה דינו של מי שלא מסכן כרגע, אך הסכנה ממנו לא חלפה והיא יכולה להתעורר אחר כך? כיצד לפעול כאשר יש ספק אם הפגיעה באמת תמנע את הסכנה? המחברים הוסיפו לסוגיה נדבך נוסף. מעיקר הדין, גוי שעבר על שבע מצוות בני נח חייב מיתה. אמנם, אסור להרוג סתם כך גוי שעבר עבירה. לכך אנו צריכים סמכות הפועלת לתיקון עולם גם אצל הגויים. אך בשעת מלחמה, כאשר אומה שלמה לפנינו גדלה על שנאת ישראל, ניתן לצרף סברה זו כדי למתוח את החבל של הצלת כמה שיותר חיילים ואזרחים מהצד שלנו.

מסקנות מוטעות

כך אני הבנתי את הספר תורת המלך לאחר עיון רב. ניתן לחלוק על העקרונות של הספר, ניתן אף להסכים עם העקרונות הלמדניים שלו ולא להשלכות שלהם על סיטואציות מסוימות הנידונות בספר. אולם הדיון הציבורי שהתפתח על הספר דומה יותר לדיון עיתונאי ירוד שבו מוציאים דברים מהקשרם, ותולים בהם את מה שאין בהם.

דוגמה לדיון כזה ניתן לראות במאמרו של אריאל פינקלשטיין 'כשל בנקודת המוצא'. המחבר מביא פירוש מחודש כביכול לכלל "ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור", שלפיו כל יהודי הוא בעצם גם בן נח, ושהרובד הא-להי של התורה בא על גבי הרובד האנושי. לכן מה שאסור לגוי ברובד האנושי אסור גם לישראל. זהו הסבר יפה ומתקבל על הדעת. אך מה שלא מובן, ולא מתקבל, הוא המסקנות שהסיק מכאן.

מי שיעיין בספר במקור (עמ' מד-מה) יגלה שהציטוטים משלושת ההסברים לכלל של "מי איכא מידי שלישראל שרי ולנוכרי אסור" הם סלקטיביים, ולעתים מוציאים דברים מהקשרם:

בהסבר הראשון, שאכן שנכתב בלשון פנימית על "שמץ הגויות" שדבק בנו, מבואר: "בגלל שמץ הגויות הזה שעוד לא הצלחנו להתנער ממנו – פשוט לגמרא שאנחנו אסורים בכל מה שאסור לגויים, ועדיין אין לנו יכולת לטעון שאין לנו שום קשר". פירוש, בגלל שאנחנו לא במדרגה עליונה, שבה המצוות הא-להיות הן הטבע שלנו, ואנו מושפעים מהעולם האנושי – מה שנאסר על הגויים נאסר עלינו. אמנם, זה בדיעבד. לכתחילה עלינו לשאוף שהמוסר הא-להי יהיה הטבע שלנו, אך כל עוד זה לא קרה – איננו מתעלמים מהמציאות ומהמוסר האנושי. זה הסבר דומה מאוד להסברו של מחבר המאמר.

ההסבר השני מוגדר בספר תורת המלך תחת הכותרת – חילול ה', ובו כתוב: "אנו אסורים במה שאסור לגויים – כיון שחילול השם לומר לא כך". דבר זה לא הוזכר במאמר, למרות שהסברה של חילול ה' נידונה בו בהרחבה!

אך לו יהי כדבריו. נניח לצורך הדיון שאכן יש כאן מחלוקת עקרונית, מטא הלכתית. כיצד ניתן להפליג למסקנה שהסיק, שנקודת המוצא של הספר בנויה על סילוף וגזענות?

כפי שהסברנו, בספר תורת המלך אכן מבואר שבמלחמה שבין ישראל לישראל אנו פועלים לפי מוסר א-להי מיוחד, המצווה על מסירות נפש שלא לעבור על איסור לא תרצח, אך במלחמה מול הגויים אנו נוהגים כבני נח הפועלים לפי הכלל שחייך קודמים אף במחיר פגיעה בחפים מפשע, דבר המתקבל על המוסר האנושי (לאחרונה פורסם במסמכי ויקיליקס שהאמריקנים הרגו באפגניסטן שישים אלף איש, רובם חפים מפשע).

מצער שמחבר המאמר כנראה לא למד את הספר תורת המלך בעיון הנדרש ולא הבין את הקו העקרוני שבו, ומרוב עצים לא ראה את היער. אם היה עושה כן, היה מוצא בנקודת המוצא הלמדנית שבספר דווקא חיזוק לתזה שלו.

נראה כי פשעם של מחברי הספר הוא בעיקר בזה שכתבו ספר תורני, כבד, יבש, שצריך לעמול עליו רבות בשביל להבינו, ובו דוגמאות רבות שאם מבודדים אותן בצורה עיתונאית ניתן ליצור בקלות מצג שווא. בהחלט, אפשר, ראוי וצריך להרים את הכפפה ולנסות להתמודד עם הספר במישור ההלכתי והלמדני, אך לא זו דרך המלך.

===================================================

הותיר את העולם בסתמיותו / ישי ברג

כשקראתי את המאמרים הרבים שהתפרסמו כנגד הספר "תורת המלך" (בין השאר מעל במה זו), נשארתי עם תחושה חזקה שמאחורי מסכת התיעוב שעטו כותבי המאמרים על פניהם מסתתר גם חשש גדול. כביכול, אם כולנו נצעק מספיק חזק, ומספיק רבנים נשואי שם יוציאו הודעות גינוי, אולי יואילו בטובם הציטוטים המביכים לחזור למקומם הטבעי בארון החשוך של בית המדרש. השד הצליח לצאת מבין דפי הגמרא המצהיבים וכנגדו הוכרז על גיוס כללי בניסיון לדוחקו חזרה למקומו הלא מאיים אי שם במחוזותיו של כתב רש"י המקוטע. קריאה לשרוף את "תורת המלך" היא בראש ובראשונה קריאה להדחקה שלו.

הספר החדש "דרך המלך" הוא עוד תופעה של הז'אנר האפולוגטי הזה. החידוש שבו הוא הניסיון להתמודד "פנים אל פנים" עם המקורות החד משמעיים שמהם מורכב הספר "תורת המלך". דא עקא, ניסיון זה לא צלח. הספר "דרך המלך" נגוע בטעויות חמורות, שלא לדבר על סילופים. בזאת יכול להיווכח כל מי שקרא את "תורת המלך" בנוסף ל"דרך המלך", ובפרט טרח לפתוח ולראות במקורם את הציטוטים וההפניות שמובאים בו. בע"ה, בימים הקרובים תעלה לרשת תגובה מפורטת לספר וניתן יהיה לקוראה באתר ישיבת "עוד יוסף חי"  (www.odyosefchai.org.il).

כל מי שלמד אי פעם קצת תורה יודע שקיים בה יסוד מפלה לא קטן כלפי מי שאינו נמנה על עם ישראל. להערים אוקימתות על המרחב העצום של המקורות מכל שדרות היהדות שמתייחסים בצורה לא שוויונית לגויים זהו ניסיון הסוואה מגוחך למדי. מוטב היה למבקרים הדתיים של "תורת המלך" לו אימצו לעצמם מעט כנות. בסופו של דבר גם הם לא יוכלו להימלט מלהישיר מבט אל מול מה שכתוב בספרים שאליהם הם מתייחסים כקדושים. לכן, מוטב שהדיון יעבור לשאלה איך להתייחס למה שכתוב בספרים שמפיהם אנו חיים, ומה, לאור זאת, העמדה הנפשית שעלינו לנקוט ביחס לאומות העולם. ובדיון הזה יש לפנימיות התורה, הלא היא הקבלה והחסידות, הרבה מה לתרום.

חסר המה שמעבר

ננסה עתה להציג אלטרנטיבה לתפיסה המטא הלכתית שפרש פינקלשטיין במאמרו. ישנה חשיבות יתרה להתמודדות הזאת, משום שהתפיסה שהציג פינקלשטיין היא שהביאה אותו לנסות לאנוס את ההלכה לתוך התבניות שהוא הכין לה.

פינקלשטיין חותם את מאמרו בשורות אלו:

"רק מי שמוותר במודע על המוסר הטבעי ועל ההיגיון הבסיסי, יכול לדון בחייהם של מיליארדי אנשים כתלויים בגרסה הנכונה ברמב"ם או במחלוקת בין ה'קצות' ל'נתיבות'".

האנטיתזה הבולטת ביותר (ואולי גם האירונית ביותר) לתפיסה הזאת היא דברי האדמו"ר הזקן בסוף ספר התניא (קונטרס אחרון, קס, א). ההקשר שם הוא ביאור הגמרא (סוטה לה ע"א) המספרת שדוד נענש משום שקרא לדברי תורה "זמירות". ואלו דבריו:

כי הנה נודע שכל העולמות – עליונים ותחתונים, תלויים בדקדוק מצווה אחד… והלכך המתבונן מה גדלו מעשי ה' שבריבוי העולמות וכל צבאם ואיך כולם בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה שהוא עומק מחשבה עליונה וחכמתו ית'… וזאת היתה שמחת דוד המלך ע"ה שהיה מזמר ומרנן לשמח לבו בעסק התורה בעת צרתו. אך מה שהיה משתבח בתהלת התורה במעלתה זו ואמר זמירות היו לי כו' נענש על זה ואמר ליה הקב"ה זמירות קרית להו משום שבאמת מעלתה זו שכל העולמות בטלים לגבי דקדוק אחד ממנה היא מבחינת אחוריים של עומק המחשבה… אבל פנימית שבעומק שהוא פנימית התורה היא מיוחדת לגמרי באור אין סוף ב"ה המלובש בה בתכלית היחוד ולגבי אין סוף ב"ה כל העולמות כלא ממש ואין ואפס ממש… והלכך גם לפנימיות התורה אין לשבחה כלל בתהלת חיות כל העולמות מאחר דלא ממש חשיבי…

מנקודת המבט של האדמו"ר הזקן, נקודת המוצא של הדיון התורני היא עצמאית, ללא תלות בעולמות. "התורה קדמה לעולם", ולא זו בלבד שעצם הקיום של המציאות מותווה ממנה, אלא שגם דבר זה עצמו הוא רק מימד חיצוני בתורה. התורה כשלעצמה – "פנימיות התורה" – היא שעשועים עצמיים שלא זקוקים לשום ביטוי גשמי כדי לממש את המרחב שלהם.

זו הנקודה שאני מרגיש שחסרה ב"דרך המלך". הדבר הבולט ביותר בספר הוא שאין בו שום אמירה שהיא שאיפה למשהו מעבר למה שכבר קיים. ההרגשה היא שכל הלוליינות ההלכתית של הספר נועדה רק בשביל להותיר את הלך הרוח העכשווי על כנו. הנחת היסוד של הספר היא שהמציאות היא נתון בלתי משתנה שחייבים לתרץ אותו. לתורה שהוא מגיש לנו אין שום אמירה מהפכנית (וממילא משמעותית) על העולם.

החסידות לעומת זאת מציגה נרטיב שונה. עם ישראל הוא עם שחווה התגלות ובחירה. אנו מאמינים בא-להים שהוא מעל ומעבר לכל מה שיש לעולם הזה להציע על כל מוסריותו ורוחניותו. החסידות מלמדת שכל יהודי ניחן בנשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש". כל יהודי נבחר לגלם את האין סוף, כפי שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה. הנשמה היהודית היא בעצם הנעיצה של העולם במוחלט, בישות בעלת תוקף קיום שלא נערך בכלל ביחס למציאות השברירית שאנו רואים מול עינינו. התפיסה הזאת היא שעומדת מאחורי ההלכה שחיי יהודי וקיום מצוות התורה קודמים לחיי גוי בכל סיטואציה.

מתוך נקודת המבט הזאת, ודאי שקביעתה של הגמרא "ליכא מידעם דלישראל שרי ולגוי אסור" נראית תמוהה. היאך ניתן להשוות את האסור והמותר על הגוי והיהודי, בעוד אלו כלל אינם חולקים נקודת מוצא משותפת? השאלה הזאת נראית מוזרה למחבר ספר "דרך המלך". מבחינתו, משמעות הכלל ברורה: הגוי והיהודי שניהם חולקים בסיס משותף, הלא הוא המוסריות הפשוטה. כפי שהוא מתאמץ להוכיח, המוסריות הזאת אינה תלוית א-להים או דת, היא רק מחויבות בסיסית פשוטה לשמור על העולם שלא יגלוש אל עבר הכאוס. אם בתוך תמונת העולם הזו יש מי שרוצה להצביע על דברים מסוימים כקדושים – אדרבה, ובלבד שלא ימצא מקלקל את המקום שממנו הוא בא ואליו הוא הולך. על פי הספר "דרך המלך", חמור יותר לעבור על שבע מצוות בני נח מאשר על תרי"ג מצוות שניתנו לישראל. מי שעובר על שבע מצוות (כמו מחברי הספר "תורת המלך"…) פוגע לא רק בקיומו המסודר של העולם אלא גם בעצם התשתית של הדתיות שאינה אלא העצמה של "דרך הארץ" שקדמה לה.

לטעמי, למרות ש"דרך המלך" משמש שופר לזעקתה של האנושיות אל מול ההתנשאות התורנית, לא רק שהא-להים (עם כל המטענים שהמילה הזאת נושאת) של פינקלשטיין יוצא חיוור ועקר, אלא שגם העולם הזה נותר במצוקה קיומית לאור התורה שהוא מציג. הדבר בולט מאוד לאור העובדה שב"דרך המלך" נפסקה הלכה כפי השיטות שמותר לבן נח להתאבד. כלומר, העולם שהתורה של "דרך המלך" מקנה לו ערך דתי הוא עולם שמותר להתאבד בו. התורה הזאת לא מצליחה לגאול את העולם מהסתמיות שלו, שהרי גם למי שיבחר בחיים עומדים המוות והאנתרופיה ולועגים מעבר לדלת. לכן, גם אם נעמוד ונצעק למציאות הזאת בפאתוס גושניקי: "אתה קדוש, אתה קדוש", לא נצליח לשכנע אותה. דרושה הבדלה. היהודי, כקיום נבדל שנטוע עמוק במציאות שהיא מעבר לקיום האנושי הפשוט, נושא עמו את המענה לתהייה האנושית הקיומית.

נתיבי מפגש

אלא שמה התועלת לפרויקט "דירה בתחתונים" אם הקיום היהודי נשאר בבדידותו המזהרת, הבלתי מובנת? אכן, במקומות שונים בחסידות מבואר שתמצית השאיפה המשיחית היא אוניברסלית דווקא. אל לנו לוותר במהרה על היותנו ברי שיח לשאר העולם. לכן, ננסה לשרטט בקצרה שלושה נתיבים של מפגש בין תורת ישראל לשבע מצוות בני נח כפי שהם משתקפים בכלל "ליכא מידעם דלישראל שרי ולגוי אסור", בעקבות דברי הרב יצחק גינזבורג המובאים בספר תורת המלך.

שלשת הנתיבים מבוססים ומקבילים למבנה של "הכנעה, הבדלה, המתקה", שהוא אחד המבנים היסודיים בתורת הבעל שם טוב. 'הכנעה' היא השלת הדימוי הדמיוני והכרה בעצמי כפי שאני באמת, דבר היוצר שפלות וענווה. מתוך כך אני מסוגל לבצע תהליך של הבדלה בין הטוב והרע שבי, מה שמאפשר בשלב ההמתקה לטוב שזוהה לפרוץ החוצה ולהאיר את העולם (ובתוכו גם את מה שזיהינו לפני כן כרע) באור יקרות.

נקודת המבט הראשונה שניתן לנקוט ביחס ל'ליכא מידי' היא שלמרות כל הדיבורים הגבוהים עדיין "ידע איניש בנפשיה" שלא ניתן לומר שכל מאווייו מונחים אך ורק בתחום הקדושה ושלא דבק בידו מאומה מן מציאות ה'רשות'. ממילא, כל עוד המציאות הבלתי מתוקנת שלנו קושרת אותנו להנחות היסוד של העולם הזה, תהיה זו צביעות לפטור את עצמנו מהחובות המוסריות שהן יוצרות. ההבנה הזאת בדין 'ליכא מידי' היא הקדמה הכרחית שכל 'מתקן עולם' צריך לעבור. לפני שאנו רצים למכור את עצמנו ככליל השלמות עלינו להתאזר בענווה ולהכיר בכך שגם אנו מלאי חסרונות וזקוקים לעזר א-להי. זהו שלב ההכנעה.

על גבי השלב הזה ישנו שלב ההבדלה. בשלב זה אנו כבר פונים להכיר בכך שאכן ניחנו בנשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש", ולכן אין לנו צורך להיות מחויבים ל'הנחות' של העולם הזה, כמדובר לעיל באריכות. גם פה נשמר קשר עם הגויים ועם המוסר הבסיסי, אך בשלב הזה הוא הקלוש ביותר. כאן החיוב שלנו בכלל 'ליכא מידי' יהיה משום חילול השם. אמנם אנו אכן חיים את חיינו לאורה של תורה שאופקיה רחבים לאין קץ מהמוסר הטבעי הקטנוני, אך אם אנו עדיין רוצים לשמור על 'ערוץ פתוח' עם שאר העולם מוטב לנו להיזהר שלא לדרוס בדרכנו את כל מה שיקר ללִבו.

לבסוף, בשלב ההמתקה, מואר הכלל 'ליכא מידי' באור חיובי ולכתחילאי. כאן, דווקא מתוך החופש שיוצרת ההבדלה מתגלה אפשרות של מפגש אמיתי וכן בין הא-להי לאנושי. פה יתפרש הכלל 'ליכא מידי' כהחדרה של התורה גם למוסר הגויי. בכל תהליך של בירור ותיקון, המשפיע לא יכול להישאר בעמדה זכרית מוחלטת ועליו גם להגיע להזדהות מסוימת עם המקבל. בשלב הזה אנו יורדים לאמץ לעצמנו גם חלקים מסוימים מן המוסר של שבע מצוות בני נח מתוך רצון ליצור תקשורת ולהשפיע על העולם ובכך להפגיש את העליונים והתחתונים. הדגש בשלב הזה הוא שחיוני לגשת אליו מתוך חופש. רק למי ש"מרגיש בנוח" בשלב ההבדלה יש בכלל מה להשפיע בשלב ההמתקה. רק הדבקות בה' כפי שהוא מעל ומעבר לכל הגבלה וללא כפיפות לשום הנחת יסוד כלשהי מאפשרת לראות את הטוב שבתודעה האנושית הפשוטה בלא להיכלא בתוך מיצריה. הבעל שם טוב לימד אותנו שיש להיות "אין וועלט אויס וועלט" (בתוך העולם ומחוץ לעולם) בעת ובעונה אחת. כך התורה משחקת בצורה מוצלחת על הציר הא-להי-אנושי בלא להקהות אף אחד מהם. אין צורך לעקם את הכתובים כדי למצוא בהם את מקומנו.

===================================================

ערכי המוסר לא זקוקים לאישור / עידו פכטר

כששמעתי לראשונה על הספר 'תורת המלך' שמחתי. לא, לא בגלל שאני מזדהה עם מה שכתוב בו. להיפך, אני חולק על התפיסה שעומדת בבסיס הספר. שמחתי נבעה מכך שספר זה מוכיח (שוב) את הבעייתיות הרבה שיש כיום בשיח הדתי בכל הנוגע להתמודדות עם אתגרי המודרנה מבחינת העולם הדתי-הלכתי.

כמו מכתב הרבנים, גם הספר 'תורת המלך' מציג לכאורה עמדה הלכתית טהורה, הנסמכת על מגוון של מקורות בהתאם לדרישות הכתיבה והפסק ההלכתיים. הסכמתם של רבנים הנחשבים ברי סמכא בפסיקת הלכה, כדוגמת הרב ליאור והרב יעקב יוסף שליט"א, מעידה על כך. ואף על פי כן, בפיהם של רבים מאיתנו נותר טעם מר עם קריאת הספר. הייתכן שזוהי תורת ישראל? כיצד ניתן לשער התנגשות כזו בין העמדה המוסרית הישרה ביחס לחיי גוי וזכויותיו ובין הלכותיה של תורה?

מטעם זה קמו רבים שערערו על מסקנותיהם של מחברי הספר. אחרון להם היה אריאל פינקלשטיין שבחיבור ארוך ובמאמר מייצג מעל דפי מוסף זה הוכיח כי הנחת המוצא של מחברי הספר מנוגדת לעמדה המקובלת בקרב חכמי ישראל בדבר היחס התורני למוסר הטבעי. טענתו הייתה כי מחברי הספר שללו את הלגיטימציה של המוסר הטבעי היות שהם רואים את תורת ישראל כאלטרנטיבה לו (כשיטת ר' חיים מוולוז'ין, יש לציין; ראה ליקוטי מאמרים לנפש החיים, ח) – בעוד שהדעה המקובלת רואה את תורת ישראל דווקא כקומה הנבנית מעל היסודות הטבעיים של המוסר.

גם למקרא דברים אלה שמחתי. שמחתי שלראשונה מוצגת התנגדות מנומקת הנשענת על מקורות הלכתיים כדבעי והמוכיחה את טעותם של מחברי הספר. ואף על פי כן, סבורני כי תגובתו של פינקלשטיין אינה מספקת, ויתרה מזו, היא אף מחטיאה את המסקנות המתבקשות מהמבוכה שיצר ספר 'תורת המלך'.

לא צריך מקור

פינקלשטיין משתמש בשבע המצוות כדי להוכיח שהתורה מכירה בערכו של המוסר הטבעי ולכן היא בנויה עליו. לשם כך הוא מביא ראיות שונות, ועליהן ניתן להוסיף עוד רבות. אך דומה שלא זו הדרך להתמודדות עם טענות מחברי הספר. אם כל הדיון ייסוב סביב המקורות, ידו של פינקלשטיין לא תצא על העליונה. כנגד המקורות שהוא מביא ניתן להביא מקורות אחרים המוכיחים את ההיפך, בייחוד כאשר מדובר על סוגיה הנוגעת לעניינים שבהשקפה. לא חסרות מימרות, בעיקר מתחום הקבלה והחסידות (ואפילו משל הרב קוק!), התומכות בשתי ידיים בטענות כי ערכו של גוי נמוך משל ישראל. לא חסרות טענות שתרי"ג המצוות החליפו את החיובים הקודמים, ותמיד ניתן יהיה לתת פרשנויות שונות להלכות ולמדרשים שפינקלשטיין הציע. כך, לכל היותר דבריו יוכלו להוות מסה נחמדה, אבל לא הוכחה מוחלטת לטעותם של מחברי הספר. ואמנם, דומה שלא נחטא לאמת אם נשער שביסודות שעליהם מושתת הספר, רוב הציבור הדתי נוקט דווקא כעמדת מחברי הספר ולא כפינקלשטיין.

מסיבה זו, ההתמודדות האמיתית עם הספר תורת המלך (ועם מכתב הרבנים) איננה בזירת המקורות. כל עוד הוויכוח נשאר בזירה זו, כוחם של 300 הרבנים, והסכמותיהם של הרב יעקב יוסף ושל הרב ליאור, משקפים יותר טוב מכל הצעה פרשנית אחרת למה באמת התכוונו המקורות, ואז יצא שהחמצנו את כל הדיון. אם נעבור את משוכת 'מעמדו של גוי' נצטרך להתמודד עם מעמד האישה, ואחר כך ניתקל במשוכה של השתלת איברים, וכן הלאה. התמודדות אמיתית של היהדות עם אתגרי המודרנה צריכה להיות התמודדות עקרונית עם התפיסה העמוקה ביותר שעליה מבוסס הספר תורת המלך, ועם תהליך הפסיקה בכלל היום.

אין מה להיבהל מכך ששבע מצוות בני נח הן חיוב דתי ולא פרי המוסר הטבעי, כפי שעולה באופן פשוט מן המקורות. אין מה להיבהל מכך שאנו מוצאים ביטויים קשים כנגד גויים בתורה ובחז"ל. האמת הברורה היא שביחס לזמנם, על רקע התרבות שהייתה שלטת אז, באמת היה מקום לביטויים אלה ולתפיסה שכזו. בימיהם של חז"ל לא היה מקום לדבר על מוסר טבעי היות שכל מערכת ערכים באשר היא הייתה בהכרח דתית. השאלה הייתה רק איזה א-ל ייצג אותה – האם יהיה זה האל של העבודה הזרה או הא-ל האמיתי. האתיאיזם והמודרניזם לא היו קיימים אז בעולם. לכן, ודאי שכל ערך שנמצא במקורותינו יהיה בעל משמעות דתית, גם אם הוא מתיישב עם המוסר. עם איבוד הלאומיות והתפתחות חכמת הקבלה במיוחד תפיסה זו קיבלה חיזוק. התורה הפכה להיות המשקפיים היחידים שאיתם אנו מתבוננים על העולם, וממילא יחסינו כלפי המציאות והערכים הגלומים בה ייבחנו לפיה. אם התורה תכיר בהם הם יתקבלו, ואם לא – לא.

אשר על כן, ברובד העמוק ביותר אין כל חילוק בין שיטתו של פינקלשטיין ובין מחברי תורת המלך. שני הצדדים שמים על עיניהם משקפיים מאוד מצומצמים, של בחינת מקורות ודעות של הוגים שונים, ולפי זה מנתחים את המציאות. מחברי תורת המלך מסתכלים על המוסר הטבעי כלא-רלוונטי היות שזה לשיטתם מה שהתורה אומרת, אך בדרך דומה הולך גם פינקלשטיין, שכן את הגושפנקא למוסר הוא למד מן המקורות עצמם! במילים אחרות, פינקלשטיין חוטא בחטאם של מחברי תורת המלך. גם הוא מסתכל על המציאות רק מתוך העיניים המצומצמות של המקורות, ולכן ניתן לשער שגם לשיטתו, אילולא הייתה מכירה התורה במוסר הטבעי, גם הוא לא היה נותן ערך לחייו של גוי! אך לא כן דרכנו. איננו זקוקים למקורות שיוכיחו לנו את צידוקו של המוסר הטבעי. אנו לא צריכים להוכיח למחברי תורת המלך שהם חרגו מכוונתה של תורה. המוסר הטבעי או השכל הישר, ולא משנה כיצד נקרא לזה, מחייב מתוקף עצמו, וכל חריגה ממנו היא ביטוי לא לחריגה מן השיח התורני המקובל אלא חריגה מן החיים.

שינוי תודעתי

הדרך הראויה היום להתמודדות עם המקורות הללו ולעיצוב יחסנו אל הגוי היא להמשיך בדרכם של גדולים וטובים כדוגמת המאירי, ולאחרונה ר' חיים הירשנזון, שידעו להסתכל על המקורות בעיניים נכוחות, להבין את ההקשר החברתי-סביבתי שבהם הם נאמרו, ולהסיק מכך את השינוי המתבקש ביחסנו אליהם היום. אם נחפש את מקורם של המאירי או של בעלי התוספות שקבעו שהגויים האמורים במסכת עבודה זרה אינם כגויים של ימיהם, לא נמצא דבר. המקור שלהם הוא פשוט שכל ישר והסתכלות נכוחה על דברי חז"ל ועל סביבתם שלהם. ולזה יש ערך דתי לא פחות משו"ת של רב גדול כזה או אחר! למרבה הצער, קרוב לוודאי שאם דעות אלו היו נאמרות כיום היו נאשמים גדולים אלה בעירוב של מחקר בהלכה או בכפירה בנצחיות התורה. ואף על פי כן, אין מי שלא מכיר בגדולתם ובסמכותם.

מוסר טבעי הוא נכון ובעל ערך בשל היותו מוסר טבעי, פשוטו כמשמעו, ואין הוא זקוק לאישורה של התורה. דורשי התורה, התנאים, הכניסו אותו (ועוד ערכים חוץ הלכתיים כדוגמת לאומיות, שוויון וכו') לשיקולים שלהם כאשר פיתחו את התורה שבעל פה ופסקו בה הלכות, וזאת לא מפני שהתורה הכירה בו אלא מפני שכך היא הדרך הישרה לחדש בתורה – בחינת המקורות ורצון ה' ביחס להקשר הנכון שלהם ומכאן להשליכם למציאות הקונקרטית. אצלם התורה לא הייתה בנויה על המוסר הטבעי; היא צעדה לידו.

כמובן, אם אנו מבקשים לחזור לדרך זו כיום הדבר מצריך מאיתנו שינוי תודעתי ביחס למקורותינו. כיום הדרך המקובלת היא לבחון את המציאות רק לפי מה שכתוב במקורות. אם לא יתקבל אישור כתוב לסברה כלשהי לא ניתן יהיה לתת לה לגיטימציה. אך בדרך זו קצרה הדרך לספרים כגון 'תורת המלך' או למכתב הרבנים. בקלות נעתיק הלכות שנקבעו בגלות או אפילו בארץ תחת עולה של מלכות רומי למציאות חדשה של ריבונות בארץ, ובקלות נמשיך להתבונן על האישה כאילו מעמדה נחות, כפי שנתפס שנות דור. בקיצור, לא נוכל באמת ליישב בין התורה ובין המציאות השונה היום לחלוטין מאלפיים שנות התפתחותה של התורה שבעל פה.

כדי להתמודד עם תופעות ספר 'תורת המלך' עלינו להכניס למודעות שבידינו היכולת לחדש. יש קדושה בערכים מודרניים, כדוגמת לאומיות ושוויון, מתוקף עצמם, ועל כן בזהירות רבה וביראת שמים גדולה יש חובה לשלב אותם בפסיקה ההלכתית. גם אם לפסיקה שכזו לא יהיו מקורות מפורשים להיסמך עליהם, בהחלט ניתן יהיה לסמן אותה כהמשך מפעלם של חז"ל, ששיקולים חוץ-תורניים השפיעו על תורתם ועיצבו אותה. זוהי דרך המלך.

===================================================

שתי הערות על תרבות השיח הדתי / אריק גרינשטיין

אין ספק כי המהלך שפינקלשטיין מוביל מבורך, והרי הוא בבחינת קידוש שם שמים ברבים. גם אני חשתי בהנחת היסוד השגויה העומדת בבסיס הספר 'תורת המלך', אך פינקלשטיין לקח את המשימה על כתפיו ו'הרים את הכפפה' להציע אלטרנטיבה. אבקש לעמוד על שתי נקודות ביחס לדבריו:

ראשית, פינקלשטיין מביא במאמרו ציטוט מעין אי"ה שממנו ניתן להבין כי הרב קוק סובר שישנה קומה ראשונה של מוסר טבעי הנובעת מ"תורת בני נח", ועל גביה ניצבת התורה. לאחר מכן הוא מביא מספר פסיקות הלכתיות של הרב המנומקות, פחות או יותר, על בסיס אותה טענה. ואולם, ממקורות אחרים של הרב ניתן להבין אחרת ('אורות ישראל' עמ' קנה-קנו):

נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו העניינים, ורוח האדם שקע כל כך בכלל, עד שלא היה החול יכול להיעשות בסיס לקודש אלא אם כן יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבוא בתור כור הברזל שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת על ידי הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.

הרי לנו כי הרב קוק כותב בפירוש כי ישראל נעשה לבריה חדשה, לכאורה כפי שנטען ב'תורת המלך'. ניתן להביא גם פסקים שונים של הרב קוק שמהם ניתן להסיק את ההפך הגמור מטענתו של פינקלשטיין. וכיצד הביא פינקלשטיין את דברי הרב קוק כגיבוי לאנטי-תזה שהוא מעמיד? יתרה מזאת, מה באמת ביקש הרב קוק לומר?

אינני מבין גדול בכתבי הרב קוק, אך יחד עם זאת, במעט שאני מכיר, לדעתי ניתן לזהות תופעה של שימוש מגמתי בכתביו. ייתכן שהדבר נובע מהמורכבות של אישיותו, מהיקף כתביו ומהקושי לפענח את האמור בהם. בדברים אלו ביקשתי להביא דוגמה אחת לתופעה זו. בדורנו ישנו צמא לאנשים בסדר גודל של הראי"ה. ייתכן שהנוסטלגיה הזו הופכת את הרב קוק לאוטוריטה המאפשרת טיעוני מחץ במסגרת השיח של הציבור הדתי-לאומי.

כאדם שלומד בישיבה, אני מכיר את השיח התורני המבקש תמיד גיבוי מצד 'מקורות ראשוניים' ו'גדולים'. שיח זה נובע מתוך הרצון להוות חוליה בשלשלת מסורת התושב"ע, וכך נכון לעשות. יחד עם זאת, אולי כדאי לעתים, גם במסגרת השיח התורני, להציב בחזית הטענה את התוכן ולעסוק יותר בהיגיון העומד מאחוריה, במקום להחביא אותה מאחורי צבא של 'גדולים' שטענו טענה דומה לפנינו.

הגוי הוא לא אובייקט

נקודה שנייה: בספטמבר 2009 כתב ליברל ערבי בשם סאמי אל-בחירי מאמר שנקרא 'למה הפסידו הליברלים הערבים מול האסלאמיסטים?'. המאמר התפרסם במגזין האלקטרוני 'אילאף' המשויך לזרם הערבי הליברלי. במאמר זה מתאר אל-בחירי את הסיבות לכישלון הליברלים הערבים בניסיונם לבנות אלטרנטיבה לאסלאמיסטים ברחוב הערבי. אחת הסיבות שהוא מתאר היא הכניעה לשיח של האסלאמיסטים. ב'מגרש שלהם', טוען אל-בחירי, הליברלים גולשים לקרבות חסרי תוחלת: "רק אתמול קיבלתי הודעת דוא"ל על אודות הפתוא (פסק הלכה) של השייח' אבן באז שהתכחש לצורתו הכדורית של כדור הארץ. העניין הזה לא מעניין אותי בכלל, אבל הוא מבזבז את האנרגיות שלי ומביא אותנו לשחק במגרש של האסלאמיסטים במקום לעודד את בני הנוער שלנו להמציא ספינת חלל שתוציא אותם את מחוץ לכדור הארץ…".

אני מבקש לעשות אנאלוגיה בין המצב שמתאר אל-בחירי לבין המצב שבו אנו נמצאים. כאשר עם ישראל שהה בגלות, ה'גוי' לא היה ישות מטא-פיזית כי אם השכן שמביא לי כוס סוכר כשחסר לי. בתנאי חיים שבהם ה'גויים' הם השכן, החבר, המוכר והרופא, אין אפשרות לקבל שיח שבו הגוי עובר 'אובייקטיביזציה'. הגוי אינו ה'אחר'. הגוי הוא אדם. חלק אינטגרלי מחיי היומיום שלי.

ב"ה עם ישראל שב לארצו ובנה מדינה. במקום ליצור בשורה חיובית לעולם, נעשה ניצול לרעה של מצב זה ונסוגונו אחור. רק באקלים חברתי שבו לרוב הישראלים במדינת ישראל אין אינטראקציה עם גויים ניתן להפוך את ה'גוי' לאחר ולשלב אותו כאובייקט בסוגיה הלכתית אשר עוסקת בעניין 'זניח' כגון הערך של חייו. איני אומר כי חז"ל תמיד אהדו את הגויים. במסכת עבודה זרה אנו מוצאים ביטויים קשים מאוד הנוגעים לרמתם המוסרית של עובדי הגילולים, אך מובן לכל בר דעת כי ביטויים אלו אינם מהותיים לגוי כי אם פונקציונליים ובעלי פוטנציאל להשתנות. הנחת היסוד העומדת בבסיס הספר 'תורת המלך' אינה עוברת את הסינון של ה'שכל הישר'. אי לכך, אין צורך להתדרדר לשיח המתקן את הקריאה המעוותת של המקורות כי אם להזיח אותו מן פלטפורמת הדיון.

מן המפורסמות הוא כי תגובה לפרובוקציה גוררת תשומת לב אשר ייתכן שתגרור אותנו לשיח מיותר. הדבר נכון עוד יותר כאשר התגובה באה מצד אנשים בעלי סמכות ומעמד. נכון כי במקרה זה התקשורת היא שעוררה את תשומת הלב סביב החיבור 'תורת המלך', אך אם תגובת הרבנים והציבור הייתה הנפת יד בביטול וטענה לאי-רלוונטיות, הסערה הייתה חולפת חיש מהר ומשתכחת מן התודעה ומן השיח הציבורי.

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בטבת תשע"א, 31.12.2010

 

בתגובה למאמר 'להצטרף לעם ישראל: הפתרון' מאת אלחנן שילה:

הצעה לשינוי תודעתי משמעותי מהווה תמיד עדות לחוסר נחת, לאכזבה ואף לייאוש מהתודעה הקיימת הנתפסת כבלתי ראויה, כבלתי מתאימה וכחסרת יכולת להתמודד עם אתגרי המציאות. את מאמרו המאתגר והמעורר למחשבה של אלחנן שילה יש לראות כעדות נוספת, וכנראה לא האחרונה, לתחושת חוסר האונים לנוכח ההתמודדות עם הגדול שבאתגרי הזהות של העם היהודי בישראל כיום – אתגר התרחבות העם היהודי בישראל שבמסגרתה מאות אלפי עולי חבר המדינות וצאצאיהם שאינם יהודים על פי ההלכה מתערים ונטמעים בחברה היהודית.

במאמר זה אבקש לטעון שאין כל צורך בשינוי תודעתי כפי שמציע שילה, מכיוון שהתודעה הקיימת, לפחות זו הציונית הדתית, מספיקה בהחלט. יתר על כן, רכיביה של תודעה ציונית דתית זו מתאימים מאין כמותם להתמודדות עם האתגר המדובר. אלא שהבעיה איננה בתודעה אלא בהוצאתה מהכוח אל הפועל, בהעברתה משלב ההשקפה לשלב המעשה. במילים אחרות, התודעה הציונית הדתית ראויה, מתאימה ומספקת – וכל מה שנדרש הוא אומץ לב ושאר רוח לתרגם אותה לשפת העשייה ההלכתית.

מהפכה תקועה

הציונות הדתית היא מהפכה בלתי גמורה, מהפכה שבתחומים מסוימים, כדוגמת הגיור, נתקעה בשלב התודעה ללא יכולת וללא אומץ של נושאי ההלכה וסמכויותיה לתרגם אותה לעשייה הלכתית. הציונות הדתית ביצעה מהפכה תודעתית עמוקה שכיום נראית מובנת מאליה. החרדים מתייחסים לעם ישראל במשמעותו המטאפיסית, עם ישראל המדומיין כפי שהיה ראוי להיות, היינו עם ישראל שכולו חרדי. כשהם מצהירים על דאגתם לעם ישראל הם עושים זאת בכנות ובאמונה, אלא שהצהרתם לא מתייחסת לעם ישראל הריאלי, הקיים במציאות.

הציונות הדתית קיבלה הכרעה מהפכנית בהתייחסה לעם ישראל הריאלי על מגרעותיו ומעלותיו, ומתוך כך הפכה לחלק אינטגרלי מהרעיון הציוני ומהעשייה הציונית. יתר על כן, בהגותו של הראי"ה התבססה סופית התודעה בדבר קדושתו הדתית של המהלך הציוני ומכאן תפיסת קדושתה של הממלכתיות היהודית החדשה – אתחלתא דגאולה. מאומה לא חסר בתודעה זו כדי להתמודד עם האתגר המדובר. אסתכן באמירה חדה יותר: לו היינו נדרשים להמציא יש מאין תודעה חדשה שתתאים להתמודדות עם אתגר הגיור במתכונתו הנוכחית, לא היינו ממציאים תודעה הולמת יותר לפתרון הבעיה. שהרי אם המהלך בכללותו הוא בעל משמעות דתית, והמדינה היא בעלת משמעות גאולתית, מה עוד מפריע לפתרון הבעיה?

עלייה זו, כולל יהודיה הלא-הלכתיים, הצילה, פשוטו כמשמעו, את מדינת הלאום היהודית, היינו את האתחלתא דגאולה. מי שלא מאמין, שייקח מחשבון כיס פשוט, ישלוף מהמאזן הדמוגרפי מיליון איש, יחשב את המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים ויתחיל להרהר במושגי מדינת הלאום ובתנאים לקיומה. ומה משמעות הבטחות הנביאים לקיבוץ נידחי ישראל בזמן הגאולה? האם דברי הנביאים מכוונים לחרדים מוויליאמסבורג הקופצים לביקור בישראל הציונית, או שמא הם מכוונים במיוחד ובעיקר לאותם נידחים שהחלו להתבולל תחת לחצי המשטרים שבהם חיו?

כל מה שנותר הוא לתרגם את התודעה לשפת המעשה ההלכתי בלי להזדקק, כהצעתו של שילה, להפחתת מרכזיותו של הגיור, רעיון שממילא הוא חסר סיכוי כפי ששילה עצמו מודה. כדי לעבור לשלב העשייה ההלכתית עלינו ללמוד מהחרדים. גם הם מתחילים משלב התודעה ולאחר עיצובה וניסוחה הם מוצאים בספרות ההלכה הנרחבת רק את ההלכות המתאימות לתודעתם – במקרה הצורך הם מפרשים מחדש הלכות שבעבר הובנו אחרת; וכשגם זה לא ניתן, הם לא מהססים לבצע בהלכה רפורמה עמוקה – כן, רפורמה, על כל המשמעויות ההיסטוריות של המונח.

"שעת הדחק" היא שעת רצון

התודעה החרדית, כפי שציינו לעיל, נשענת על התמקדות בעם ישראל המטאפיסי ולא בעם ישראל הריאלי. כנובע מכך, הם תופסים עצמם כשומרי הגחלת, כנאמניה הלגיטימיים היחידים של המסורת הדתית וההלכה, וכחיל החלוץ הממתין לביאת המשיח. רק על רקע זה ניתן להבין הצעות מופרכות, כביכול הלכתיות, דוגמת ההצעה לכתוב על תעודת גיור שהיא תקפה רק אם נושאה הוא שומר מצוות, ולחייב כל מתגייר לחדש את תעודת הגיור בכל שנה. מאחורי הצעה מבישה זו, הנוגדת את ההלכות הנוגעות ליחס הראוי לגרים, עומדת התודעה החרדית במתכונתה העכשווית.

אם אכן התודעה הציונית הדתית בדבר משמעותה הדתית של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי היא כנה, אמיתית, עמוקה ואיננה מן השפה לחוץ, כל מה שנדרש הוא למצוא את ההלכות המתאימות בים ההלכה ולפרש את ההלכות הקיימות בהתאם לכללים. בניגוד לחרדים הרפורמים, לשם כך לא נדרשת שום רפורמה בהלכה.

בתחומים מסוימים כבר הוכיחו חלקים בציונות הדתית שהתשתית התודעתית שלהם יכולה לעבור לשלב העשייה ההלכתית. רבני צוהר מצאו את ההלכות הקיימות כדי להציל את הפיחות בהיקף הנישואים הדתיים, פיחות שניתן לייחס גם להשתלטות התודעה החרדית על הרבנות הראשית. כך היה גם בשנת השמיטה האחרונה.

מכיוון שאינני איש הלכה, לא אתייחס להיבטים ההלכתיים אלא לשפה העולה ומתגלה בשיח ההלכתי הציוני-דתי בתחום הגיור. יש בה כדי להעיד על חוסר ביטחון עצמי וחולשת הדעת בשלב המעבר מהתודעה לעשייה ההלכתית. שוב ושוב עולה מבין השורות "שעת הדחק", קרובתו של "בדיעבד".

לבעלי התודעה הקיימת בדבר משמעותה הדתית של מדינת ישראל וקדושתה של הממלכתיות, "שעת הדחק" איננה אלא "שעת רצון", ו"בדיעבד" הוא "לכתחילה" למהדרין שבמהדרין. אם לא יקראו יתר על המידה מה שכתוב ביתד נאמן, הם גם ימצאו את ההלכות המתאימות.