לא לעצור בעמדת השתיקה / אהוד נהיר

 צדקו המגיבים למאמרי, מאיר קליינר וישעיהו קרונמן, בדבריהם. לא היה בדברי משום ניסיון להקיף את סוגיית השואה והצדק הא-לוהי, לא היה בו גם ניסיון להאיר, ולו במעט, את השנים האפלות בתולדות המין האנושי. אין זה ביכולתי ואיני מתיימר להבין את כוונות הא-ל ואת הדרך שבה התרחשה השואה.

מאמרי התייחס לשאלת הדו-שיח בין הא-ל ובין האדם. כידוע, מאז חורבן הבית פסקה הנבואה, כבר לא מתהלכים בינינו נביאים ואיננו שומעים את דבר ה'. השאלה שביקשתי להציב היא – מדוע איננו שומעים את דברו? האם משום שהוא פסק מלדבר או שמא משום שאנחנו פסקנו מלהקשיב?

כעת, יבחר איש איש את תשובתו. לחז"ל הייתה תשובה משלהם. במקומות רבים הם מציינים: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב". ריבוי המקורות המשתמשים במשפט זה מצביע במפורש על כך שהקב"ה ממשיך לדבר, מעמד הר סיני לא פסק. אם רק נטה אוזן נוכל לשמוע את קולו של הא-ל מתבטא במגוון רחב של נושאים, מענייני חורבן וגאולה ועד עניינים של זיווג בין איש ואישה.

קולו של הא-ל נישא לא מעל במות ולא על גלי הרדיו. קולו של הא-ל נמצא בלבו של האדם המקשיב למשק כנפי ההיסטוריה. הרב צבי יהודה קוק כינה מדע זה בשם 'הסתורי-ה', ולא חסך מילים חריפות מאלו שסירבו להקשיב או מיאנו להבין את רצונו של הא-ל המובע בהתרחשויות ההיסטוריות. כמי שכיתת רגליו בין רבני אירופה ואדמו"ריה בין שתי מלחמות העולם, ידע הרצי"ה על מי הוא מדבר. מילותיו יצאו מתוך כאב האובדן על אותם האנשים ואותן הקהילות שהוא הכיר מקרוב.

בנוגע לשואה האיומה הייתה המלצתו הראשונית של הרצי"ה שתיקה. אלא שבשתיקה קיימות שתי בחינות. האחת, שתיקה כהודאה. שתיקה כזו מבטאת הפנמה, חיבור, קבלה עמוקה של הדין, בבחינת 'וידם אהרן'. אך שתיקה עלולה להיות גם היבט מסוים של אילמות, אילמות כסוג של אלימות. לעתים אלימות פנימית – השתקה מכוונת של הקול הפנימי, ולעתים אלימות חיצונית – כמו בני זוג שלא מוכנים לדבר זה עם זה. אהרן הכהן קיבל עליו את הדין אך הוא הפנים גם את המסר. אחרי מותם הטראגי של בניו הוא למד כיצד עליו להכין את עצמו כראוי כדי להיכנס פנימה לקודש הקודשים, וכך זכינו לסדר עבודת יום הכיפורים.

השתיקה, שעליה ממליץ מאיר קליינר, ראויה כל עוד היא נעשית מעמדה של הפנמה וחיבור. אסור לעמדה זו להפוך לעמדה של השתקה, עמדה אלימה שלא מאפשרת לחדש את השיח בין הא-ל והאדם.

הרב צבי יהודה לא נעצר בעמדת השתיקה. בשיחותיו הוא מציג עמדה חריפה וברורה בנוגע לצורך ההיסטורי בחוויה כה נוראית ורווית סבל. נצטט מספר מילים משיחה שהעביר בנושא זה:

כשמגיע זמן הגאולה, קורה שיש סיבוכים, וחלק גדול מעם ישראל נדבק 'בזפת הגלות'. כך היא העובדה: הרבה יהודים התרגלו לטומאת הגלות, ומסרבים לעזוב אותה. ואפילו צדיקים גדולים לפעמים קשורים לגלות וטומאתה. אז מתחיל טיפול א‑להי פנימי עמוק ונסתר של היטהרות מטומאה זו, ניתוח וריפוי… יש צורך בניתוח א‑להי אכזרי. 

אלו מילים חריפות, נוקבות עד התהום וכואבות עד למאוד. צריך להבין אותן בהקשר הנכון, ואין זה המקום להאריך בכך. השאלה שעולה אצלי למקרא הדברים היא היכן הדו-שיח? מדוע ננקט כאן ניתוח כה אכזרי? האם לא ניתן היה להגיד, לרמוז, להסביר? האם אין דרך לרפא בלא צורך בכריתה כה אכזרית של שישה מיליונים של יהודים, זקנים נשים וטף?!

לא לי לענות על שאלות אלו. כאן אני בהחלט מאמץ את גישתו של ר' נחמן – יש קושיות שתשובתן היא למעלה מדעת אנוש. יחד עם זאת, במבט היסטורי, ברור לי שהיו רמזים ברורים ואפילו אמירות מפורשות שקראו ליהודים לצאת מאירופה ולעלות לארץ ישראל. הרב צבי יהודה הסתובב בין הרבנים, זאב ז'בוטינסקי כתב על כך מאמרים ונשא נאומים. עוד רבים וטובים הבינו את מה שעומד להתרחש גם בלא שהיו נביאים. אך רובו הגדול של העם היהודי, על כל שדרותיו וגווניו, העדיף להתעלם. נאטמו האוזניים, נסתרה הדעה, ניטמטם הלב. 

המסר שאני מבקש להעביר הוא הצורך בדו-שיח. זיכרון השואה אסור לו שיהיה אבן הגולל על הקשר בין הא-ל ועמו. הוא צריך להיות נקודת התפנית ביחסים מורכבים אלו. הזיקה הברורה בין השואה והתקומה מעידה בבירור – לא עזב ה' את עמו, השיח ממשיך.

השאלה 'היכן היה א-לוהים בשואה?' אסור לה שתישאר לעד ללא מענה. לא למענה של תשובה אנו זקוקים, אלא לשאגה שתמשיך את השיח. אחד המגיבים למאמר באתר האינטרנט של המוסף ניסח את כותרת דבריו במילים – 'היכן היה א-לוהים? בשואה!'. אולי ניתן להחליף את הסיומת ולבחור במקום המילה 'שואה' את המילה 'תקומה', אך למעשה אלו שני צדדים של אותה שיחה.

כאנשים מאמינים אנו נושאים בכל יום את קולנו לבורא ומדברים עמו – כדאי שלעתים נעצור מעט ונלמד גם להקשיב. גם אם כל אחד מאיתנו ישמע משהו אחר, עניין שממנו חושש קליינר, לא נורא. הרי "אחת דיבר א-לוהים, שתיים זו שמענו". 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

רבני פוע"ה כלואים בשיח הגברי / אילת וידר כהן

 את המושג "מערכת ממכרת" ככינוי לשלטון גברי פגשתי לראשונה בספרה של נורתרופ "גופה של אישה, תבונתה של אישה". נורתרופ עבדה כרופאת נשים מצליחה מאוד בסביבה גברית והישגית. לאחר שסבלה בעצמה מבעיות רפואיות היא הגיעה לתובנות משמעותיות לגבי בריאותן של נשים. היא הקימה מרפאה שבה נשים מטפלות בנשים ויחד עם זאת קיימה קשר פורה עם עמיתיה הגברים. בספרה היא סוקרת אינסוף תובנות, מחקרים ואסטרטגיות טיפוליות מתחום בריאות האישה תוך התייחסות לשלבים השונים במעגל החיים הנשי. לדבריה, כאשר שיף טבעה את המושג "המערכת הממכרת" ב-1987 היא קידמה את הבנתנו בנוגע לבעיות החברה באורח דרמטי, ואפשרה לנו לזהות את נטיית ההתמכרות שלנו למערכות הגבריות השולטות בחיינו, שאינן פועלות אלא כשיכוך זמני של כאב אמיתי הנובע מקונפליקט במקום התמודדות איתו. מערכת ממכרת זו אינה מיטיבה לא עם הנשים ולא עם הגברים. זו התמכרות למוכר שכבר אינו משרת אותנו.

היא מסבירה: "הבנת הקשר בין התמכרות לבין שלטון אב היתה מפתח להבנתי את הדפוסים העומדים מאחורי בעיות הבריאות העיקריות של נשים". להבנתה ההתייחסות לבעיות רפואיות שמהן סובלות נשים צריכה להיעשות מתוך מבט הוליסטי הרואה את גוף האישה כמכלול של גוף, נפש ונשמה, ולא כמכונה שצריך לתקן ולתפעל באופן מיטבי. לשם כך יש ליצור שיח שנשים מובילות וקיימות בו כנוכחות משמעותית.

דבריה של נורתרופ על אודות המערכת הממכרת הדהדו בתוכי בדיונים שקדמו לכנס פוע"ה. מדי שנה מגיעות ל'קולך' פניות מנשים המתארות פגיעה ועלבון קשים בעקבות כנס פוע"ה, הן כמשתתפות אשר גופן נידון על ידי גברים בפורום ציבורי והן מרופאות וחוקרות אשר מארגני הכנס פנו אליהן בבקשה להמליץ להם על מרצה גבר בתחום ההתמחות שלהן, גם כאשר הן המומחיות הבכירות בתחומן.

לבקשת הרב בורשטיין נפגשנו עם רבני המכון בשבועות שקדמו לכנס במטרה למנוע משבר.  ניסינו להעביר את נקודת המבט שלנו. הסברנו לרבני פוע"ה את חוויית הפגיעה של אשת מקצוע המתבקשת להמליץ על גבר שירצה במקומה ואת התחושה של אישה אשר דנים באיבריה האינטימיים בשיח גברי של גברים עם גברים. שאלנו אותם האם היו מוכנים להשתתף בכנס שבו יהודים אינם מורשים להשתתף כמרצים. קראנו להם לעבור מעמדת התגוננות לעמדת מנהיגות, להבנה כי השיח צריך להשתנות, כי ניתן להקשיב לאישה מרצה באופן ענייני ומקצועי מבלי לראות בה דמות מפתה ומעוררת מבחינה מינית. הסברנו כי מניסיוננו המקצועי ניתן לעשות עבודת קודש נפלאה עם המגזר החרדי תוך הטמעת החשיבות בהעצמת האישה ולא מתוך כניעה לגדרי צניעות מחמירים שפוגעים בציבור הנשים והגברים כאחת בשל היותם מעצבי תודעה מעוותת שלפיה האישה פאסיבית, שתוקה ומפתה ואילו הגבר אקטיבי, אגרסיבי ושטוף יצר מיני. בנוסף, הבענו הערכה לעשייה של פוע"ה למרות המחלוקות העמוקות.

אך הניסיון להידברות נכשל. מה שהתחיל כדיאלוג שיש בו הקשבה הידרדר לכדי שיח תוקפני וכוחני כלפינו. לעת עתה, רבני פוע"ה ממשיכים להתנהל בתוך שיח גברי-מסורתי הן בתחום הרפואי והן בתחום ההלכתי.

ברור לנו שהנושא טעון מאוד ונדרש תהליך עמוק וארוך-טווח כדי להגיע לשינוי המיוחל. מעל לכול נדרש שינוי באיכות השיח. נדרשת יכולת הקשבה לחוויה הנשית המשתנה והמגדירה את עצמה מחדש ובכך גורמת להגדרה מחודשת של כלל המבנים החברתיים; נדרשות יכולת התגברות על החרדה שהשינוי הזה מעורר, יכולת להבין כי שיח הצניעות העכשווי יוצר אווירה לא צנועה בעליל עד לכדי אווירה פורנוגרפית, ויכולת להבין כי יש כאן התנגשות ערכית הדורשת הכרעות כואבות.

כמו בהתמודדות מול תנועת ההשכלה והחילוניות, הממסד הרבני נדרש להכיר בכך שלא מדובר על התנגשות בין עגלה ריקה לעגלה מלאה אלא על התנגשות בין שתי עגלות מלאות. נורתרופ טוענת שכדי להתקדם "עלינו להחליט לנוע הלאה ולהשאיר את האשמה מאחורינו". רק על ידי השארת האשמה מאחור ומוכנות לשיח ערכי-מוסרי-יהודי מתחדש ניתן יהיה להרחיב את הגשר וליצור בו אפשרות מעבר ותנועה למכלול העגלות הנוסעות עליו.

ארגון 'קולך' עסוק בעשייה מרובה בכל ימות השנה בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, החקיקה, היזמות וההגות היהודית. הוא מפעיל תוכנית העצמה לנערות ונערים במערכת החינוך, קידום חקיקה, טיפוח יזמות נשית-יהודית, ייעוץ והעצמה לקרבנות פגיעה מינית ועוד ועוד. השמעת קול ומחאה אינן שוללות עשייה, להפך – הדיבור והעשייה מזינים אלו את אלו ומקדמים אותנו צעד נוסף לעבר השינוי המיוחל.

אילת וידר כהן, פסיכולוגית קלינית, יו"ר הנהלת קולך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

כבר קדמו זקן / מתיה קם

 בסיכום מאמרו קובע אביעזר ויס כי "יהודי בן-חורין שחי במדינת ישראל הריבונית והדמוקרטית אינו לוקח לו דוגמאות רוחניות מעולם שבו שולט מלך בשר ודם ואינו בונה לו השקפת עולם על פי עולמם של מגורשי ספרד. הוא ניגש אל התורה בקומה זקופה עם כלי מלאכתו שלו, הניזונים מהספרות היהודית לדורותיה, מהספרות העברית החדשה והמתחדשת ומתרבות העולם המוכרת לו היטב […] הוא צריך גם, כך אני מאמין, לנסות ולשכנע את שומעיו, קוראיו ותלמידיו לבחון את התנ"ך בדרך המתאימה להם".

דברים אלה נשמעים חדשניים, נועזים וקוראי תיגר – אך אין הם בבחינת חידוש. במאמר שכתב דוד בן גוריון לפני כ-60 שנה, "התנ"ך זורח באור עצמו", הוא עמד על "ייחוד ערכו של התנ"ך" לעם ישראל (כמו גם לאנושות כולה), והדגיש את הזיקה הייחודית בין ספר התנ"ך לבין הזמן והמקום: דור התקומה המתחדשת בארץ ישראל.

בן-גוריון הצהיר כי בהבנת התנ"ך הריהו שותף "גם למשכיל בעיירה וגם למלמד נחום-לייב", אך טרח להעמיד את התנ"ך לבדו ואת כל המדרשים והפירושים לבדם, לצדו אך לא בתוכו: "ספרי התנ"ך וספרי המדרש הם שני דברים שונים בהחלט […] לאו דווקא מתנגדים וסותרים זה לזה בכל המקרים, אבל שונים זה מזה. שיר השירים – לחוד, ומדרש שיר השירים – לחוד". לדבריו, אין ספרי התנ"ך מתפרשים אלא מתוכם: "נצחיותו וגדלותו של התנ"ך אינן תלויות בשום ספר ופירוש ומדרש שבאו אחריו, אם כי הספרים והפירושים והמדרשים שנכתבו לאחר תקופת התנ"ך הם חלק של נחלתנו הרוחנית, ויש להנחיל לדורנו את המאור שבהם".

ואולם, לצד אי-תלותו של התנ"ך בטקסטים אחרים הטעים בן-גוריון את הזיקה ההדוקה הקיימת בין התנ"ך לארץ ישראל, ואת חיוניותה של ארץ המכורה למעמדו של ספר הספרים. באלפיים שנות גלות, וחרף כל היצירה הענפה שנתחברה בעם ישראל, "הועם זיוו" של ספר הספרים, וזריחתו מחדש "באורו האמיתי והמלא" התאפשרה "רק עם חידוש הקוממיות העברית". חזונו של בן-גוריון, משימת הדור לדבריו, הייתה אפוא "להזריח […] את אורו המבהיק של ספר-הספרים – כפי שדורנו הנגאל מסוגל לראותו".

 ———————————————————————————————————————-

חצה את גבולות הפרשנות / משה גנץ

 פרשנות היא לגיטימית רק כאשר היא מחפשת מה התורה ביקשה ללמד. כאשר היא בוחנת את התורה על פי ערכים שינקה ממקורות זרים יש כאן כבר עיוות

לא אביעזר וייס חידש את הצורך בפשטים המתחדשים בכל יום. קדמו בכך הרשב"ם בתחילת פרשת וישב, ועל כך הוא זכה להסכמה מרש"י. במהלך הדורות אנחנו נפתחים לידיעות חדשות בתחומי הלשון, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והמדעים, ואלה בוודאי מצדיקים פשטים חדשים.

אלא שהחידוש שבדברי וייס היה האופי של ה"פשטות" שיש לחדש. וכאן אעיר: אף על פי שהוא מצטט בדבריו מאמרי חז"ל אחדים כדי לאשש כביכול את שיטתו, אין לי ספק שאת כיווני הפרשנות שלו חז"ל היו דוחים בחריפות, בשתי ידיים ובגערה!

אין ספק שכל מי שמפרש טקסט כלשהו משקיע בפירוש גם משהו מאישיותו. הרי אין המפרש יכול לגשת אל הטקסט כאילו הוא כלי ריק שאין בו ולא כלום. על כורחו הוא מביא איתו שלל של מידות, זיכרונות ודעות, ואלה יכולים להביא אותו, שלא מדעתו, להבין את הטקסט באופן אחד ולדחות אופן הבנה אחר. הדברים אמורים אפילו לגבי טקסט שהפרשן אובייקטיבי כלפיו, ואינו רואה לו צורך להזדהות עם תוכנו. גם כאן יימצא לפעמים הבדל בין הפרשנות של איש רגשן לפרשנות שתבוא מפי אדם קר מזג, או בין פרשנותו של אדם עדין לפרשנותו של אדם מחוספס.

קל וחומר הוא כשבא אדם לפרש טקסט שהוא מחויב אליו, שאותו הוא מקבל כאמת א-להית. כאן הוא מגיע מראש כשהוא "משוחד". הרי במקרים לא מעטים יש לו כבר עמדה הנובעת מתוך אופיו או רגשותיו לגבי השאלה מה נכון "באמת" ומה אינו נכון, ובוודאי שהוא מוטה לפרש את הפסוק או את המדרש באופן הקרוב לעמדה זו.

וכל זה עדיין לגיטימי! כי כשיורדת התורה מן השמים לארץ ונמסרת לפרשנותם של בני אדם, על כורחנו היא נמסרת להם על מנת כן. שהרי אין אדם יכול להיחלץ ממסגר רגשותיו ואישיותו. על כן לא נבהלו גדולי ישראל מלומר שבית הלל הם משורש מידת החסד ובית שמאי משורש מידת הדין. הם לא דנו בכל שאלה לגופה ורק במקרה יצא שכמעט תמיד בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא. הם ראו כאן את האישיות שעומדת מאחורי הגישה.

אלא שכאן מגיע ה"אבל" הגדול. כל האמור לעיל אמור בהטיות נפשיות דקות, ועם זאת יש גבול שחובה לשמור עליו. נכון שה' מדבר אל כל אחד מאיתנו באופן שונה, כמו שכתב וייס, וכדברי חז"ל – "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד". אבל בסופו של דבר הוא מדבר כדי שנשמע אותו ולא כדי שנשמע את עצמנו. אנחנו באים לשמוע מה התורה מלמדת אותנו, ולא מה אנחנו יכולים ללמד אותה!

על כן לא ייתכן שאדם ילמד ערכים מהספרות המתחדשת ומתרבות העולם, יקבל אותם כאמיתות מוחלטות, ואיתן יבוא כפרשן "לבחון" את התנ"ך ולפרש אותו בהתאם לערכים שקלט. הערכים המקובלים אינם אמת מדעית מבוררת, והתורה אינה פלסטלינה! אדרבה, התורה צריכה להיות ה"כלי" שילמד אותו איך להתייחס לערכי תרבות העולם, את מה לקבל ומה לדחות.

שתוק עד שאדרוש

לא קראתי את כל מסותיו של וייס. אביא רק שלוש דוגמאות שיראו איזה עיוות נוצר מה"פרשנות בת החורין" שהוא מציע.

א. במאמר האחרון שלו קובע וייס שרק הלחץ שנלחצו יהודים בגולה על ידי הגויים הוא שחייב את החכמים להציג את עם ישראל כעם סגולה גנטי. בכלל לא עולה על דעתו שאולי עם ישראל הוא עם סגולה באמת. לא מפריעים לו הפסוקים "בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה", "ישראל בחירי", "בני ישראל עם קרובו", "ואוהב את יעקב", ועוד עשרות כיוצא באלה. מן הסתם, את כולם יפרשן בפלפולו. אבל למה יעשה כך? – מפני שבעולם הדמוקרטי והליברלי אין מקום לעם סגולה, וערכי הליברליזם והדמוקרטיה האלה הם "כלי העבודה" שלו! ולא נתן אל לבו שאמנם אותם ליברלים שאינם מאמינים בה' צודקים כשהם שוללים הרמה של עם אחד מעל עמים אחרים, אבל הקדוש ברוך הוא איננו כפוף להם, והוא יכול לבחור לו עם סגולה כרצונו.

גם ההתיימרות לקבוע אילו הלכות נובעות מ"פרוצדורה הלכתית" ואילו הן תולדות של "השקפת עולם שהוטבעה באלפי שנות גולה" בהחלט אינה במקומה. קשה מאד לקבוע דברים כאלה, ובודאי לא הוא המומחה המוסמך לכך. וראו, שלדעתו הדרת נשים נשענת על השקפת עולם גלותית. מה הקשר בין היחס לצניעות לבין גלות? בדומה לכך יש להעיר הרבה על עוד דוגמאות שנתן, וקיצרתי.

ב. מאמרו בנושא עקדת יצחק הוכתר בכותרת "כמה אפשר להתהלך עם הא-להים?". שומו שמים! לזה ייקרא פרשנות? וכי יש לך מילים יותר חזקות מאלה שנאמרו בתורה על גדולתו וערכו של מעמד העקדה? פסגה שאין כדוגמתה? והמאמר, שהוא ללא ספק פרשנות "בת חורין", בת חורין לחלוטין, מתאמץ ומשתדל להקטין את ערך העקדה הזאת ולהראות שאחריה אברהם מתפרק. מאיפה זה בא? שוב כנראה מאיזו מחשבה חיצונית שהעקדה אינו מוצאת כל כך חן בעיניה.

ג. במאמרו מלפני האחרון כתב וייס הסבר מפולפל על פתרון החלום של פרעה, שלפיו יוסף "לקח צ'אנס" בהציגו את הפתרון לפרעה ואחר כך "ארגן" שבע שנות שבע על ידי איסוף התבואה, ומתוך כך נוצר הרעב כי לא היה לחקלאים זרע. מעבר לקושיות הרבות שיש להקשות על פירוש זה, לא פירש לנו וייס האם גם בחלומות של שר המשקים ושל שר האופים לקח יוסף "צ'אנס", ואיך בכל הצ'אנסים הוא הצליח.

לזה אין קוראים פרשנות, אפילו בהגדרה הרחבה ביותר. זאת בסך הכול קריאה אל פסוקי התורה –  "שתוק עד שאדרוש". אינני מסוגל להבין מה הביא אותו לדברים המשונים הללו, אם לא שהוא סובר שיוסף אינו יכול לדעת לפתור חלומות, כי אין ביכולתו של אדם לדעת לפתור חלומות המנבאים עתיד. ואם הבנתי כאן נכונה, הרי זה הדבר החמור ביותר – להחליט מראש שהקב"ה אינו יכול לתת בלב יוסף את חכמת פתרון החלום.

וייס מתאר את שמחתו כשהוא רואה איך התורה הקדימה את אומות העולם בהבנה של יסודות מוסריים שונים, אך הוא אינו רואה כיצד התורה מתנגדת לערכים מודרניים שונים. אולי לדעתו זה לא יכול להיות כי הוא יפרשן, ויתאים.

סוף דבר, יש גבול לאוטונומיה של יהודי. להיות יהודי כראוי פירושו לרצות לשמוע את דבר ה' באמת ולקבל אותו. העוסק בתורה במובן זה הוא שעליו אומר ר' יהושע בן לוי שהוא בן חורין. הוא בן חורין ממפריעים גשמיים וגם ממפריעים רוחניים תרבותיים המנוגדים לדרכה של תורה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

תגובותיהם של משה שילת, נתנאל יחיאלי והרב ירחמיאל וייס ותגובה לתגובות של הרב יאיר דרייפוס

המשך הרשומה ←

היסטוריוגרפיה פשטנית / מאיר קליינר

 כמי שגומא בשקיקה כל ספר ומאמר שמנסה להאיר ולו במעט את שש השנים האפלות ביותר בתולדות המין האנושי, ניגשתי לקריאת מאמרו של אהוד נהיר בציפייה גדולה. המשפט שחתם את הפסקה הראשונה, "היכן היה א-לוהים בשואה היא אולי השאלה החשובה ביותר ליהודי שחי במחצית השנייה של המאה ה-20", עורר בי עוד יותר את הציפייה, אלא שלבסוף התחלפה לה הציפייה באכזבה גדולה ובלא מעט זעם.

לאחר שמר נהיר מסביר מדוע אין הוא הולך לעסוק בתיאודיציה או בניסיון כלשהו להבין את מאורעות השואה הוא ניגש ומסביר לנו תוך קריאה היסטוריוגרפית פשטנית מדוע התרגשה עלינו השואה האיומה. לדבריו, "מתוך תוצאת התקומה יכולים אנו להבין את כוונת הא-ל בשואה האיומה… השואה הייתה דרכו של הא-ל להביא אותנו לארץ ישראל". לרגע חשבתי שזהו לא אותו מאמר, שכן מספר שורות קודם לכן הבהיר הכותב שאין ביכולת האדם להבין את הא-ל ולחדור לעומק מחשבותיו. אך מסתבר שזהו בעיקר מס שפתיים לפני התשובה הברורה והחדה על אודות כוונת הא-ל ואופן פעולתו.  

"האמנם הוא הסתתר מאיתנו או שזה רק אנו שסירבנו לשמוע…", כותב נהיר. כן, עד כדי כך פשוט לו שמי שלא אטם אוזניו וסירב לשמוע יכול היה לדעת כבר אז שרצונו הברור של ה' הוא לעלות לארץ ישראל.

על מנת לחזק את טענתו מצטט הכותב מיומנו של אביגדור המאירי, ועל מנת שלא יישאר ספק בדבר הוא גם מעלה את דמותו המופלאה של ר׳ יששכר שלמה טייכטל הי״ד שכתב את ספרו המפורסם ״אם הבנים שמחה״ תוך כדי המאורעות ומנגד קטעים מיומנו של אפרים קישון שהם לדעת הכותב עדות "עד היכן מגיעה יכולתו של האדם לאטום את לבו מלשמוע את קולו של הא-ל…".

דא עקא, שמלבד קריאתו של הרב טייכטל את המאורעות בזמנו, היו עוד כמה אדמו״רים שניסו להבין על מה ולמה מתרגשות עליהם אותן צרות, ודי לנו בר׳ קלונימוס קלמן שפירא הי״ד, בעל ספר ״אש קודש״, שנכתב אף הוא בימי המלחמה בלב האפלה של גטו ורשה – ספר שכל כולו שאלה, דרישה ובקשה של פני ה׳. באף אחת מדרשותיו אין הוא מגיע לאותה ״מסקנה״ כה פשוטה ומתבקשת. קשה לי לשער שגם את ר' קלונימוס יכניס מר נהיר לרשימת אותם אלה ש"אטמו את לבם מלשמוע את קולו של הא-ל".

נכשל בזמן אמת

המפליא הוא שהכותב בעצמו מזכיר לנו את העובדה הפשוטה שכבר ״אין איתנו נביא״ שיאמר לנו בוודאות מהו רצונו של הא-ל, ועל כן כל שנשאר לנו הוא להבין את רצונו "דרך פעולותיו, דרך הנהגתו את העולם", מה שנקרא בלשון לועזית – היסטוריוגרפיה, ובלשונו של הרצי"ה ז"ל "היסתורי-ה". אלא שזוהי בדיוק נקודת הכשל בדבריו של מר נהיר, שכן הבנת האירועים ההיסטוריים ופרשנותם בזמן אמת היא מלאכה לא פשוטה כלל ועיקר, מלאכה שמביאה לידי לא מעט טעויות ומבוכות ובדיוק בהקשר הזה צוטט הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מ"ד).

אמת, אין ספק שכיום ניתן לראות את הזיקה הברורה שבין השואה לתקומה אך זו לא מלמדת אותנו דבר על ה״הקשבה לדבר ה׳״ בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ואף לא מסבירה מדוע השואה הייתה צריכה להתרחש דווקא באופן הזה. מבחינה זו, ניסיונו של הכותב לסדר את השואה כך שתיכנס לתבנית ההשגחה הא-להית המובנית והברורה לאורך ההיסטוריה מעורר תמיהה וכעס רב, ואולי כותרת המאמר ״אחת דיבר א-לוהים״ והצנזור של חלקו השני של הפסוק ״שתיים זו שמעתי״ מקפלים בתוכם את כל הסיפור.

מה שאנחנו בעיקר יודעים להגיד על נוכחותו של א-לוהים בשואה הוא שזוהי הגדולה בקושיות החלל הפנוי, שעליהן מלמד אותנו ר' נחמן: "בְּוַדַּאי בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֹאת, וְלִמְצֹא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… רַק צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סוֹבֵב גַּם עָלָיו, וּבְוַדַּאי בֶּאֱמֶת גַּם שָׁם יֵשׁ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ". ועל אותן קושיות אפשר בעיקר לשתוק ולהתפלל שיום אחד הן יהפכו לניגון, בב"א.

 ———————————————————————————————————————-

לשמוע אל הדפיקות /  ישעיהו קרונמן

 במאמרו המקיף מנסה אהוד נהיר להתמודד עם סוגיית השואה והצדק הא-לוהי. דומני ששתי השמטות מעיבות על מסקנות המאמר. הראשונה, הכותב מצטט בראשית מאמרו מספרו של אליעזר ברקוביץ' "א-לוהים, אדם והיסטוריה", אך הציטוט מלמד רק שאכפת לא-לוהים ממה שקורה בעולמנו. אין הוא מביא את התשובה המעמיקה של פרופ' ברקוביץ' לבעיית הרוע המושתתת על מושג ה"צמצום" הא-לוהי שאפשר את קיום הלא-א-לוהים: היקום. כל הפרק התשיעי בספר (במהדורה באנגלית של "מכון שלם") מוקדש להסבר הרעיון שאי-השלמות של היקום היא בעצם מהותו. אילו הכול היה מושלם בעולמנו, הרי שהיינו זהים עם הא-לוהות עצמה ובכך פעולת הבריאה הייתה מתרוקנת מתוכן.

הרעיון המרכזי של המאמר הנידון הוא שאל לנו לנסות להבין את דרכי ה' הנסתרות. במקום זה עלינו להתרכז בשאלה מדוע אין אנו שומעים לקריאות הא-לוהיות המופנות אלינו במשך ההיסטוריה. וכאן אנו מגיעים להשמטה השנייה. חבל שמחבר המאמר לא התייחס למסה הקלאסית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל "קול דודי דופק". במסה זו מתייחס הרי"ד סולובייצ'יק לדפיקות הא-לוהיות מאז תום השואה ופתיחת שערי ארץ-ישראל, אך בהחלט היו גם 'דפיקות' קודמות, כגון הקריאות של מנהיגים יהודים ערב השואה לברוח מאירופה ולבנות את הארץ, דפיקות שבעצת כמה גדולי תורה סתמנו את אוזנינו משמוע להן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

ערעור יסודות הבניין / ישעיה שטיינברגר

 לא הביקורת על הישיבות מקנה למבקר את התואר 'אחר' אלא הזלזול הבוטה במסורת ההלכה ובעיקרי תורה שבעל פה. שום חוג דתי-אורתודוקסי לא היה מסכים לכך

מתגובת ישראל לבקוביץ' למאמרי עולה שהוא לא ממש טרח לקרוא את דבריי אלא בסקירה בעלמא. לכן, אם לנקוט  לשון עדינה, דבריו רצופים אי דיוקים. ראשית, איני בוגר ישיבת כרם ביבנה, אבל זה ממש לא רלוונטי לצורך הדיון. שנית, הכותב 'התביית' משום מה על הרב שך והדוקטרינה החרדית, ואילו אני התייחסתי אליהם רק בעקבותיו. האמת היא שכמעט כל הישיבות – כולל "מרכז הרב", "הר המור" ובנותיהן הרוחניות וכן רוב רובן של ישיבות ההסדר – מזדהות דה-פקטו עם שיטת הלימוד החרדית וכן עם גישתה לתורת חז"ל והקדמונים (רוצה לומר מבחינת ההספק המועט יחסית בעיון ובנושא ההתבטלות בפני סמכות הקדמונים). גם מרן הראי"ה קוק, אף שדגל בהספק רב יותר, לא המליץ להמיר את הגמרא בלימוד טעמי המצוות של ה"מורה" ובוודאי שהיה רחוק מלחלוק ח"ו על חז"ל. אפילו סדר קבוע לתנ"ך לא התקיים, לפי מיטב ידיעתי, בישיבתו. אם נסתמך על ענק אחר בעולם הישיבות הציוני, הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון, די לקרוא את מאמרו "איש ההלכה" כדי לראות לאן רוחו נושבת. לא הצלחתי למצוא בשום חוג דתי רציני, שלימוד התורה יקר בעיניו, אילן שלבקוביץ' יכול להיתלות בו.

מועט המחזיק מרובה

בעניין שיטת הלימוד לפי רבנו תם. אכן, הרמב"ם חולק בעניין שילוש הלימוד: מקרא-משנה-תלמוד, כפי שאף אני הדגשתי זאת. אף על פי כן הוא מציב בראש הפירמידה את התלמוד. דבריו באיגרת אינם אלא כלפי ההופכים את הפלפול לתכלית עצמאית (אגב, גם אם תמצי לומר שיש סתירה בין איגרתו ל"משנה תורה", כמדומני שפוסקים כשני). הבהרתי שההסתמכות למעשה על רבנו תם היא בדיעבד בגלל ירידת הדורות והיא מתייחסת רק לשנים שבהן הצעיר קונה את הכלים ואת המיומנויות בישיבה. הדגשתי שפשיטא שבהמשך חייו הוא אמור ללמוד את כל התורה על כל מקצועותיה (השו"ע בהל' ת"ת פוסק כרמב"ם ורק הרמ"א מביא את ר"ת כ"יש אומרים", כברירת מחדל).

בהמשך לכך, אכן לבקוביץ' צודק שלא הייתה ועדה עליונה שקבעה שיטת לימוד של כעשרים דפים למסכת, אך נוצרה פנמונולוגיה שבאופן כללי הוכיחה את עצמה, לפחות בעיני רוב ראשי הישיבות. דומה שהבהרתי היטב שהדפים שלומדים בישיבה אינם אלא מדגם מייצג מוצלח המעניק מפתחות וחשק להמשך לימוד עצמי של כל התורה. אין הם בשום אופן מהווים סוף פסוק כלפי בית דין של מעלה, שם נישאל אם עסקנו בכל התורה על כל חלקיה. 

בפועל מגיעים לרכישת ידע של הרבה יותר דפים גם בישיבה עצמה בלימוד סדרי ב' וג' ב"בקיאות". הדיון הצטמצם בדבריי ל"עיון" שבסדרי א' ולתוכני השיעורים בלבד. אך למעשה אף ה"עיון" עשוי להעניק ידע נרחב. תוך העמקה במפרשים הרבים שמסביב לסוגיה, לא רק שנרכשים אופקי המשגה אלא גם נחשפים לחומר חדש ונרחב ביותר. הידע נקנה סכמטית-אנכית במקום שעיטה אופקית על מסלול דפי גמרא. רבי אליהו מישקובסקי, ראש ישיבת כפר חסידים, שלט בהרבה סוגיות בקדשים ובטהרות, למרות שלפי הודאתו מעולם לא למדן כסדר. הוא התוודע להן דרך ציטוטן על ידי התוספות וגדולי המפרשים. במיוחד הדבר אפשרי דרך ספרי למדנות היקפיים הנלמדים תדיר בישיבות, כגון שב שמעתא, מנחת חינוך, שערי יושר ועוד. הם מרחיבים את המושגים תוך הפניות והצלבות סוגיות רבות.

בנוסף, איני מצדיק השמטת ענפי תורה אחרים מה"קוריקולום" הישיבתי. באתי רק כסנגור המתרכז בהאשמות ולא כפורש משנה שלמה. ואגב, חלק משאר המקצועות כן נלמדים ברוב הישיבות – אם ברמה של לימוד עצמי או בחברותא וכן דרך שיחות ראשי הישיבות והמשגיחים. כל בר דעת המחונן בשאר רוח, ויש כאלו גם בעולם הישיבות, משלים ידיעותיו בתחומים אלו בהמשך חייו. שיחות וספרים עמוקים שממשיכים להישמע-להופיע גם בעשורים האחרונים, חומר שלבקוביץ וחבריו לא ממש נחשפו אליו בעליל (אולי מפני שאינם חדשניים דיים), יוכיחו. בין אלו ראוי לציין את ה"מכתב מאליהו", "פחד יצחק", "נתיבות שלום", שיעורי ר' אליהו וינטרוב ור' יעקב ויינברג מ"נר ישראל" וחוגו. בימינו מתבדרים שמועות וחיבורים מבית מדרשו של הרב משה שפירא, ושל חוג תלמידיו, של ר' שלמה פישר ושל האדמו"ר מטולנא. קיימת כמובן מערכת יצירה מקבילה בעולם הישיבות הציוני, יצירות בעל פה ובכתב מחוגי מרכז הרב וכן מכוחן של ישיבות הר עציון ומעלה אדומים וראשיהן (למרות שחלק ניכר מתלמידיהם של האחרונים פנו לכיוון האקדמי בעיקר, וחבל). כן ראויים לציון כתבי ענקי החסידות וכמובן תורת הרב. כל אנשי הישיבות האלו, למרבה הפלא, עדיין מאמינים בקדושת חז"ל ובסמכותם הבלתי מעורערת.

מי אתה ישראל?

בנוגע ליחסי לאקדמיה, לא זלזלתי באקדמיה אלא רק בלחץ המלאכותי המופעל לפעמים במחקר מדעי הרוח לחדש כל הזמן גם בהיעדר הצדקה וצורך ממשיים. אוניברסיטאות מליגת הקיסוס שהכירו (לפי עדות ידידים) לעתים בלימודי הישיבה לקראת תואר שני (במיוחד במשפטים ובתחומים שהתואר הראשון אינו עוסק בהם ישירות) הן: קולומביה, ג'ונס הופקינס ופנסילבניה.

אכן "מגוחך והזוי במיוחד" לטעון שחתני פרס נובל היהודים למדו בישיבות. אך לא פחות מגוחך הוא להתקיף בלי לקרוא את מילות המותקף. כתבתי שלימודי התלמוד של דורות רבים "יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת (תופעת האחוז המדהים של חתני פרס נובל יהודיים)". וולטיר ואני הקטן חושבים שזה בזכות לימוד הגמרא העיוני המאתגר והמעמיק. ענווה והתבטלות כלפי הדורות הראשונים וקבלת דבריהם כקאנון היוו תנאי הכרחי. שאלמלא כן במקום היגיעה היו הכול פונים לחומרים קלים המושכים את הלב ולא מחדדים את המוחין – המקור לגנים של אינטליגנציה כה גבוהה.

למעשה, לא אני הוא זה שהגדיר את לבקוביץ' כמשמיט את יסודות בניין התורה אלא הרמב"ם, כמפורש במאמרי. איני מגדיר את דבריו ככפירה בגלל ביקורתו על הישיבות; רק בנקודה אחת "הגדיש את הסאה" (כלשוני במאמרי): תליית טעויות בחז"ל והסתייגות בעקבות זאת מדבריהם עד כדי האשמתם בטשטוש בין אמת ושקר. גם בסברה ובשיקול הדעת אין לחלוק עליהם, כמוכח מהרמב"ם ריש פ"ב מהל' ממרים וב"כסף משנה" שם.

איני מתבייש בקריאתי ללבקוביץ' ולשכמותו, אלו המגדירים עצמם כ"חרדים" או כ"דואגים" לישיבות למצער, לחזור בהם. קריאתי "אחר, אנא חזור בך" (דגש על ה"אנא" – מילה חשובה שהושמטה מהכותרת) התבססה על הרושם שלא פסו הסיכויים להידברות. בדורנו ראוי לשאוב קורטוב מהאופטימיות ששידר ר' מאיר כלפי אלישע בן אבויה, רבו, ולהקרינה כלפי הכול. 

אפרופו הידברות; מי אתה ישראל לבקוביץ'? לא הצלחתי לברר את זהותך וכתובתך. האם "מקור ראשון" משתמש הפעם בסגנון המאוס של החרדונים והפשקווילים – מפרסם דברים קשים בלי לציין מפורשות את העומד מאחוריהם?

לסיכום, ברי לי שכל בן תורה, מכל הגוונים הישיבתיים המצויים, שותף לגישתי שקיים "תו תקן" בסיסי ומינימלי ליהדות הלכתית. קוראים לו "עיקרי האמונה". חייבים להציגו ולהגדירו בכל דור, אך הוא שם. מי שתולה בחז"ל בוקי סריקי, אינו שואל אלא מסיק מסקנות שטחיות, ומתעלם מהרמב"ם, מהרמב"ן, מהמהר"ל ומרבים וטובים אחרים שהרבו לעסוק בהן – אדם כזה שייך לזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי; אל יתהדר במטותא באיצטלא של דתי אורתודוקסי. ביקורת (מוצדקת בחלקה) על הישיבות היא דבר אחד. כפירה בקנוניזציה של המסורה ושל התורה שבעל פה מסיני היא דבר אחר לחלוטין.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

גם הסנהדרין עלולה לטעות / אברהם זהבי

 הרב שטיינברגר דן במאמרו, בין היתר, בלגיטימיות שבייחוס טעויות לחז"ל. לקראת סוף המאמר הוא כותב: "אם אתה חושד את חז"ל בטעות, אינך מאמין בתורה שבעל פה, ואז גם תורה שבכתב אין לך". אני תמה איך מתיישבת אמירה זו עם הכתוב בויקרא ד, יג: "ואם כל עדת ישראל ישגו, ונעלם דבר מעיני העדה, ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ואשמו", וכן עם האמור בבמדבר טו, כד: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה וגו'". מכתובים אלה עולה מפורשות שהשגגה והעלם הדבר רובצים גם לפתחם של "עיני העדה", הם הסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית.

"לראיה", כביכול, שאין ליחס לחז"ל טעות, מפנה הרב שטיינברג למסופר במשנת ראש השנה סוף פרק א, שם ציית ר' יהושע לקביעת ראש חודש תשרי בבית דינו של רבן גמליאל, למרות שהיה ברור לו שהיא מוטעית: "והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו".  אך לפי האמור באותה משנה לא חזר בו ר' יהושע מחשבונו, אלא השתכנע מדברי ר' עקיבא שלעניין קביעת המועדים יש גזרת הכתוב שהיא אינה תלויה במצב האסטרונומי האובייקטיבי אלא בהכרעת הסנהדרין, גם אם טעו – "שנאמר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם – בין בזמנם בין שלא בזמנם".

לא בכדי נמנע ר' עקיבא מלהפנות את ר' יהושע לכתוב בדברים יז, יא "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", שנדרש בספרי כהוראה לציית לסנהדרין "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהיא ימין". הפסוק הנ"ל ומדרשו רלוונטיים רק לכתוב בראש העניין שם: "כי יפלא ממך דבר…", ואילו טעותו של רבן גמליאל לא הייתה נפלאת מעיני ר' יהושע, כאמור. זאת ועוד; מדרשו של הפסוק דלעיל בירושלמי הוריות (א, א) הפוך מזה שבספרי: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: 'ימין ושמאל' – שיאמרו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל".

בהקדמת פירוש הרמב"ם למשנת הוריות הוא תופס כעיקר דווקא את המדרש שבירושלמי, וכותב שהמציית לפסיקת הסנהדרין בידיעה שהיא מוטעית "הרי הוא מזיד". אף על פי כן, מתכפר לו העוון בקרבן שגגה, משום "שהוא שגג באמרו יתעלה 'על פי התורה אשר יורוך וכו", וחשב (בשגגה!) שחובה לעשות על פיהם, ואפילו טעו".

לסיום אני מרשה לעצמי לתמוה על הביטוי הבוטה שבו השתמש הרב שטיינברג: "אחר". האם לאור המובא לעיל מהרמב"ם גם הוא היה נחשב כ"אחר" שכפר בתורה ובשכרה?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

לדחות את המסע / עקיבא סלע

מצעד החיים, פולין. צילום: רויטרס

 עולא ורב חסדא היו הולכים בדרך. כשהגיעו למקום שבו היה ביתו של רב חנא בר חנילאי נאנח רב חסדא. אמר לו עולא, מדוע אתה נאנח, והרי אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, ור' יוחנן אמר אף כל גופו של אדם. אמר לו איך לא איאנח – בית שהיו בו שישים אופות ביום ושישים אופות בלילה והיו אופות לכל מי שצריך ולא הוציא בעל הבית את ידו מארנקו לפי שסבר שמא יבוא עני בן טובים ועד שיושיט ידו לכיס יתבייש העני… ועכשיו נפל בית זה ונשארה חורבה ולא איאנח?! אמר לו: כך אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו שנאמר: "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב"… אמר לו: דיו לעבד שיהיה כרבו – אם הקב"ה משאיר את ביתו הרוס אין להתרעם על חורבן בתי צדיקים (ברכות נח ע"ב, בתרגום).

קשה מאוד לקבל תנחומים על חורבן קהילות רבות והריסת בתים, אובדן מרכזים יהודיים שהיו לנו, אורות מאירים בחשכת הגלות.

המסייר במזרח אירופה לא בא לחפש את הגוף אלא את הנשמה והנפש – הצוואה של יקירינו שנהרגו, נשרפו ונקברו חיים. הבית, הבניין – הפרטי והלאומי – נמצא כאן בארץ, ואילו שם אנו מחפשים את השורשים – את מה שאינו על פני האדמה. והשורשים, כמו שורשי הצמח, שלושה תפקידים להם: לעגן את הצמח בקרקע ולתת לו תמיכה ויציבות, לספוג מן הקרקע מזון, ולייצר חומרי צמיחה.

המסע למזרח אירופה (בכוונה אני נמנע מלכתוב לפולין, שכן נראה לי שרוב המשפחות של יוצאי המסעות לא הגיעו מפולין) דורש נגיעה בשורשים יהודיים אמיתיים; לא רק בשורשים מתים, בקברים הנטועים בערמות צמחייה ואבק, בחורבות בתי כנסת ובתי מדרשות, אלא ביהדות המפוארת, בתרבות הפורחת, בחיי הקהילה העשירים שהיו שם. המפגש עם הגולה יביא את המסייר להתיידד מחדש עם המציאות שהייתה שם, על כל אורותיה – הישיבות, ענקי הרוח הטמונים בבתי העלמין עתיקי היומין; יקרב את הדור השני והשלישי אל הסבים והסבתות, הדודים והדודות, ויטמיע בתודעה את העובדה שהעבר חשוב לעם היהודי בעיצוב עתידו. רק מתוך חוויית מפגש שכזו ניתן יהיה להבין את טרגדיית השואה, רק כך ניתן יהיה להבין יותר את משמעות המדינה הנבנית על זיכרון הקרבנות שנשארו שם.

להגיע בשל

כל זאת ייעשה טוב יותר אם המסייר יגיע לסיור בשל יותר, הן בידיעותיו והן בגילו. בבית הספר התיכון נמשיך בלימודי ההיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה ובהוראת השואה כפי שעשינו עד היום. את חוויית התכנים נחליף מסיור רגלי לאמצעים טכנולוגיים הממחישים היטב את מאורעות השואה. רק לפני כמה שנים הצגתי בפני הנהלת משרד החינוך והממונים על "מצעד החיים" תקליטור בשם "מסביב לכיכר" – סיור וירטואלי במחנה הריכוז טרזינשטט, הכולל ביקור פנורמי במספר אתרים במחנה, סרטים, עדויות מוקלטות ומצולמות, מאגרי מכתבים ותעודות ועוד. תגובת הממונים הייתה שתקליטור כזה יכול להחליף את הנסיעה, ולכן הם לא המליצו להכניסו לבתי הספר. הנה ראיה עד כמה יכולה הטכנולוגיה להוות כלי חוויה ממשי.

לטעמי, לימוד התכנים בבתי הספר לצד חקר שורשי המשפחה יביאו את התלמידים לבשלות גדולה יותר לקראת היציאה למסע. אם נוסיף לכך את השירות הצבאי של אותם תלמידים, שבמהלכו כל חייל חש על בשרו את המשמעות של מלחמת הקיום של העם היהודי, הרי שלבסוף המסייר גם יתפוס טוב יותר את מעשיו של לוחם המרד והפרטיזן היהודי, ואולי גם יבין בצורה אחרת את משמעות מלחמת ההישרדות של היהודים בגטאות ובמקומות המחבוא.

אין לי ספק שאם יתקיים המסע לאחר ימי התיכון והשירות בצבא, יגיע המסייר למזרח אירופה בשל יותר להבין ולחוות את המראות ואת המציאות שיפגוש, וממילא המסע יהיה משמעותי יותר עבורו. כמובן, על מנת ליישם את השינוי המוצע יש צורך בהעברת התקציבים המוקצים לנושא זה למסגרות אחרות: צבא, אוניברסיטאות, מכללות וכו', וגם למצוא דרך להוזיל ולהגמיש את מתכונת המסעות. אך דומני שעם רצון טוב תימצא לכך הדרך.

עקיבא סלע הוא מנהל המרכז "מירושלים לליטא"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

לא רוצים בגאולה / ברוך בן יוסף

יאיר היזמי טוען במאמרו כי פעולות "תג מחיר" אינן תוצר של "עשבים שוטים" אלא ביטוי לאידיאולוגיה מבית ישיבת מרכז הרב, שעל ברכיה חונך הנוער ושביצעה רגרסיה במשנתה התורנית. כך, במקום בשורה רוחנית, טוען כותב המאמר, היא שבה ואימצה את רוח החרדיות וערכיה ובמקום להיפתח באמת למושג המלכות ולהשלכות המעשיות והמנטליות הנגזרות ממנו, היא סירסה אותו והפכה אותו לכרך החמישי בשולחן ערוך שלה. אחר כך, כאחרון הצבועים, דואג כותב המאמר להשמיץ את מייסדי המלכות בישראל, דוד, שלמה ושאול, על מנת להוכיח כמה מבולבלים וחסרי מחשבה הם אותם נערי גבעות המבצעים את פעולות תג מחיר. לא זו אף זו, בעל המאמר טוען כי הנוער הזה צריך בכלל לשבח את השלטון הליברלי המאפשר לו להתקיים על אף פעולותיו הנוראיות.

כותב המאמר לוקה בבעיה שקיימת אצל הרבה מאוד יהודים מלומדים. אין הם באמת ובתמים מאמינים או חפצים בגאולת ישראל והעולם על פי מקורות הנביאים וחז"ל, משום שהתוצאה של אותה גאולה לא תמצא חן בעיניהם. אין הם רוצים מלך שיכפה עליהם דרך התנהגות, אין הם רוצים מקדש שיכפה עליהם אורח חיים מסובך ואין הם רוצים לראות מציאות שתכפה עליהם חיים ללא העולם המערבי על תרבותו המעוותת והמושחתת. לפחות לבעל המאמר היה האומץ להודות בכך, גם אם עשה זאת על חשבון נוער הגבעות ואידיאולוגיית ישיבת מרכז הרב. 

אין ספק שכל העיכובים להשלמת הגאולה נובעים מכך שאנשים פשוט אינם חפצים בה. אמר לי פעם רב חכם בירושלים ברחבה סמוך להר הבית – הסתכל סביבך ותעריך כמה מהאנשים הרבים שאתה רואה מוכנים באמת ובתמים לקבל עכשיו את מלך המשיח על כל המשתמע מכך? באמת היה קשה לי להעריך. רוב האנשים עסוקים מדי בדברים מינוריים ואינם פנויים להתעסק בקבלת אדם שיכתיב להם מה לעשות בחיים!

אם יש קבוצה אחת נורמלית במדינה, היא דווקא הקבוצה הזו של הצעירים שאינם מוכנים להמיר את האמונה שלהם בגאולת ישראל בחזון של שמעון פרס למזרח תיכון חדש. צר לי שבעל המאמר מוכן ללכת שולל אחר השקר של העולם המערבי הליברלי. אילו היה מעמיק במקורות שלנו היה מבין כי גם אם המלכים שעמדו לנו עשו טעויות וחטאו, לא ניתן כלל להשוות אותם למה שיש לנו היום. בתקופה של המלכים היה בית מקדש, הייתה נבואה, הייתה סנהדרין, כבשו את כל חבלי ארץ ישראל, חיו על האדמה, היו רועי צאן, קידשו שם שמים. עם כל הכבוד, אינני רואה אף אחד מהדברים האלו היום, אלא רק נסיגה והתקפלות בכל תחומי החיים הלאומיים.

בסופו של דבר ההיסטוריה תשפוט מי צדק – נוער הגבעות, ישיבת מרכז הרב ותג מחיר, או כותב המאמר, הרב פרומן ושמעון פרס. לי פשוט שכמו שההיסטוריה קבעה שתקופת השופטים הייתה חסרה כי "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", ותקופת בית שני הייתה חסרה מפני שלא היו בה מלכים, נביאים והשראת שכינה, כך ייקבע כי תקופה זו שלנו, שבה הגאולה דופקת על הדלת, "פתח לי רעיתי", היא גם חסרה בגלל הבלבול שנוצר באידיאולוגיה עקב הקשר לעולם המערבי והליברלי, ולנציגיו החילונים בישראל.

 מי שחושב שהגאולה תצמח מהדמוקרטיה הישראלית, הנותנת הכשר לכל תופעה מתועבת, שיבושם לו. אני משוכנע כי היא תצמח על אף הדמוקרטיה ובחורבנה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

להישיר מבט ולהתמודד / עדי פישמן

 ההתמקדות באשת פוטיפר המפתה וביוסף הנכלא עקב חשד-שווא מקשה עוד יותר על יכולתה של החברה להתמודד עם הפגיעות המיניות, שלרוב נותרות כמוסות בלב הנפגעים

בואו נדמיין לרגע שמאן דהו מגיע לביתו, ומגלה שזרים ביקרו בו, וביתו נבזז.

לאחר ההלם הראשוני, סביר להניח שהוא יפנה למשטרה ויגיש תלונה. אבל, אם לא ביתו של האדם, אלא גופו היה נבזז או מחולל בדרך זו או אחרת, האם אז היה מתלונן במשטרה? האם היה פונה לעזרה אחרת? לסעד? לסיוע?

השאלה פתוחה.

וכך פתוחים גם פצעיהם של רבים מספור, שנפגעו ולא התלוננו.

מכשולים אדירים ניצבים בפני נפגע או נפגעת תקיפה מינית בדרך לחשיפה, ואפילו בפני אדם קרוב. ראשית, הנפגע לא מבין כלל שמה שקורה לו זו פגיעה מינית. מעל שמונים אחוז מהפגיעות מתבצעות על ידי אדם מוכר וקרוב, לפעמים קרוב מאוד, והפגיעה עצמה לרוב אינה נושאת אופי אלים. הנפגע אינו מבין מה קורה לו, ולא יכול לתת לזה שם. זה נכון אצל ילדי גן, אבל גם אצל בוגרים. "אבא אוהב אותך, וככה זה כשאוהבים", שמעה בת מפי אביה.

במידה שהנפגע כן מבין מה קורה לו, הפוגע משתמש באיומים מרומזים או מפורשים על מנת לבסס את הסודיות של מה שמתרחש. "את חלשה ואני חזק", אמר מנהל לתלמידתו, תוך שהוא נותן לה להבין שאם תתלונן על האונס לא יאמינו לה. "אם תגידי מה קרה בסניף, נפיץ עלייך שאת זונה", איימו נערים על תלמידה, וקיימו. "אם תספר, אחיך הגדול יהיה בכלא, זה מה שאתה רוצה?", אמרה אם לבנה. "אני לא יכולה לספר להורים שלי. הם יתמוטטו מזה", אמרה נערה שנאנסה ליועצת בית הספר.

לכל הפחדים יש עוגן רציונלי. הפחד הקיומי מנקמת התוקף. הפחד מהתפרקות המשפחה. הפחד מדחייה, חוסר אמון ותמיכה. הנפגעים פוחדים מבחינתם בצדק. החשיפה פותחת דרך קשה. אבל המשך הפגיעה קשה יותר ומזיק יותר.

תמיכה ואמון

הטוב הוא שהפוגעים והנפגעים אינם לבד בעולם. הפגיעה מתרחשת בחדרי חדרים, אבל איכשהו, כולנו שם איתם. כמעט כל הפחדים קשורים לקיומה של מציאות חברתית תומכת. מציאות שביכולתנו לבסס – או לערער.

איך נבסס תמיכה? אנחנו יכולים לדבר על הפגיעה המינית כמציאות קיימת בחברה, ולהסביר לילדינו מהי פגיעה ומה הם יכולים לעשות אם חלילה היא מתרחשת. אם ניתן להם מילים, שיכילו בתוכן את ההבנה שמה שמתרחש כאן הוא פגיעה, הם יבואו להתלונן. אם לא, הסיכוי שיעשו כך הוא אפסי, והמחיר הנפשי והחברתי הוא נורא.

אנחנו יכולים לתמוך בנפגע, ברגע שהוא בחר לבוא לספר. ניכרים דברי אמת, וברגע שהם נאמרים אנחנו יכולים לתת לנפגע את התמיכה הנדרשת, לא להתעסק בשאלות של אחריות ואשמה אלא לקבל את דבריו, ולעתים להציל אותו מהגיהנום.

לכאורה, מובן מאליו: לא תעמוד על דם רעך. איך החברה, כל חברה, נכשלת שוב ושוב? כי כדי להצליח אנחנו צריכים לגייס תעצומות נפש אדירות. בעיקר: להכיר בהיתכנותן של פגיעות מיניות. לעכל את הבלתי ניתן לעיכול. לעכל שזה קיים בתוכנו. להיפרד מהאשליה שאנו חיים בחברה מוגנת. להתמודד עם שאלות של כישלון חינוכי וחילול השם. לקחת אחריות על המחירים הכבדים שישלם הפוגע, ותשלם משפחתו, שלא חטאה. להיות מסוגלים לשאת כאב. להתמודד עם הפחד. עם רגשות האשמה. ללוות את הנפגעים למרחקים ארוכים, להתמודדות שתלווה אותם כל חייהם.

לכן כל כך קל להעלות השערות שאולי היא דמיינה, שאולי הוא לא מבחין בין מציאות לדמיון, שאולי היא עושה מניפולציה. מעטים יודעים ששיעור תלונות השווא בעבירות של תקיפה מינית זהה לשיעור בשאר העבירות הפליליות (2-5%), ונתון זה הינו מתוך סך התלונות המוגשות. למרות זאת, הטענות לתלונת-שווא עולות תמיד, בכל גיל של נפגע או נפגעת, ועל ידי מיטב הכוחות המטפלים.

אין תחום כמו פגיעה מינית שבו קיים עיסוק מתמיד באמינותן של המתלוננות, ואי אפשר להיתמם ולטעון כי זה רק משום שעל עדותן מסתמך פסק הדין.

מדוע? כי קשה לנו. אנחנו אנשים טובים, שרוצים להאמין בטוב שבתוכנו וסביבנו. המקרים האלה "מפריעים" לנו.

חברה שתהיה מסוגלת להכיר במציאותן של פגיעות מיניות תוכל לקחת בחשבון שהתנהגויות מסוימות, בזמן הפגיעה ולאחריה, לא נובעות מחוסר אמינות, גם לא מטיפשות או מהתנהגות מופקרת. הן מבטאות את עומק הפגיעה ביכולת החופשית לנוע, לברוח בזמן אמת, להתגונן, להתבטא. ההשתקה הכבדה שנפגע חווה, מצד הפוגע ומצד החברה, נותנת את אותותיה ביכולת שלו לתקשר את דבר הפגיעה שעבר עליו, ומתבטאת בחשיפת האמת, אם בכלל, באופן מאוחר, מקוטע, מגומגם ולעתים הדרגתי. וכשזה קורה, אותה חברה שכפתה עליו את השתיקה משתמשת באופני הביטוי של הנפגע כהוכחה לחוסר אמינותו.

מנהיגי ציבור ומחנכים לא אמורים להתמקד בקביעה משלהם האם הפגיעה התרחשה, אלא להרבות אהבה בין איש לאחיו, ושמירה על גופם ועל נפשם, תוך שידור מתמיד של המסר, ויצירת מנגנונים של כתובת לסיוע לכל נפגע או פוגע.

המסרים שאנו ומנהיגינו מוסרים משפיעים מאוד על הפוגע, על נכונותו ויכולתו לעזור לעצמו, ועל יכולתו של הנפגע להפסיק את הפגיעה ולפנות לעזרה. האם הדגש על תלונות השווא במאמרו של הרב וסרמן מעלה או מוריד את הסיכוי שנפגע יפנה לעזרה?

היכן ההתמודדות

הרב וסרמן כותב כי יוסף הוא אבטיפוס לשומר הברית והעיניים. על פי אותה תפיסה, מיהי אשת פוטיפר? של מה או של מי היא אבטיפוס?

מכיוון שהרב לא פירט את מי מייצגת אשת פוטיפר, עשוי להשתמע בטעות מדבריו כי בכל אישה באשר היא קיים פוטנציאל הפתיינית והמפתה, שלא לומר המעלילה. אל מול האדם השואף להתקדם, קיימים כוחות הפיתוי המאיימים להפיל אותו. הטוב – אצל יוסף וכל צאצאיו הרוחניים. הרע – אצל אשת פוטיפר וכל צאצאותיה.

בתור אנשי חינוך, האמנם זה מה שאנו רוצים לשדר לעצמנו ולילדינו? שהפיתוי הוא חיצוני? שהוא נמצא אצל האחר? אצל המין האחר? זוהי החצנה של היצר וייחוסו לאחר, במקרה זה, לאישה.

כותב הרב כי התמודדות עם היצר המיני היא אחת הבעיות הקשות של האדם באשר הוא. אני מסכימה, ומנסה לשנות מעט את הניסוח: גם בעולם הפנימי, המיניות אינה "בעיה" או "אויב". המשימה ההתפתחותית והמוסרית של האדם היא להכיר בה, לקבל אותה כחלק ממנו וללמוד לשלוט בה ולבטא אותה באופן שבו התכוון הבורא, "להפוך יצר ליצירה".

כאנשי חינוך וטיפול תמיד נמשיך לחשוב כיצד לסייע. אולי בעזרת אופנים של מודעות המאפשרים לאדם לחוש ולפתח את כל רובדי קיומו, כך שהאנרגיה המינית מקבלת את המקום המאוזן? אולי בעזרת חינוך שמאפשר לראות את עושר עולמה הפנימי של האישה? אולי בעזרת מתן מקום לביטויים מעודנים של מיניות, ביטויים גופניים, תנועתיים ויצירתיים?

סימון הסכנה בעצם ההסתכלות על האישה רק מגביר את תחושת האיום והחרדה. עם איום וחרדה אף אחד לא מנצח, באף מלחמה. מיותר לומר, בגישה כזו האישה אינה יכולה להיתפס בעיני הגבר כאדם שלם, אלא כזר, מסוכן ומאיים. אם ניקח בחשבון את העובדה שהנשיות, ובתוכה מיניותה, היא אכן יפה ומושכת, הגישה הזו מכניסה את בנינו למלכוד מבלבל, ומובילה לחוסר אינטגרציה הן בעולמם הפנימי והן בעולמם החיצוני.  

אני מתפללת לקדוש ברוך הוא שנדע לגייס את מירב יכולות החישה שלנו על מנת לראות, להרגיש, לשמוע ולבטא את עושרנו הפנימי, את יכולותינו, להכיר את יצרינו ומגבלותינו, להכיר ולהוקיר שלמות זו הנקראת אדם, אצל עצמנו ואצל האחר. כך אל מול עצמי, כך אל מול המין השני או כל אדם ששונה ממני, וכך אל מול בני אדם שנפגעו: בשר ודם אל מול בשר ודם.

הכותבת היא יועצת, מטפלת ומנחת קבוצות גוף נפש. מדריכה למניעת התעללות ופגיעה מינית בחמ"ד, ועוסקת בהתערבות בקהילה במצבי פגיעה מינית דרך "מהו"ת ישראל"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

 מידע, לא חדשות מרעישות / משה נחמני

 שמחנו לקרוא את סיקורו של רועי הורן ורצינו להעיר מספר הערות:

איננו חותמים את שמותינו בספרינו אלא את שם הארגון. כמובן שניתן ליצור עמנו קשר בכתובת הדוא"ל המצוינת בעמ' 2 בספר.

לקחנו לתשומת לבנו את דברי המבקר על אודות האשליה שהוא חש שיצרנו, וניתן על כך את הדעת בבואנו לעצב ולפרסם את ספרינו בעתיד, ואולם ברצוננו להעמיד דברים על דיוקם: מעולם לא התכוונו להציג מצג שווא. שני המאורות הוא הספר ה-14 בהוצאת הארגון. אף אחד מן הספרים הללו אינו מתיימר לחשוף תיאוריות מרעישות וחדשניות על קשריו הרוחניים-רעיוניים של מרן הרב זצ"ל עם גורמים שונים או להציע עיונים חדשים במשנתו, אלא לקבץ כמה שיותר אינפורמציה-לא-מוכרת על תולדות חייו. כדי לאסוף את המידע הכלול בשני המאורות עבדנו קשה, נברנו בארכיונים, שירכנו רגלינו לראיין חסידי ברסלב ישישים ושוחחנו עם שלל דמויות, ולא רק הדמויות הקלאסיות מחוגי מרכז הרב.

מטרת ספרינו היא הנגשת חומר תיעודי נדיר על חיי הראי"ה לציבור הרחב. חלק ניכר מהחומר לא היה נגיש עד כה אפילו למתמצאים בתולדות חייו. יש בידינו עוד ועוד מידע חדש על חיי הראי"ה, שאותו אנו מלקטים ממקורות שונים ומגוונים, ושאיפתנו היא להוציא את כל מה שידוע לנו לאור, לטובת הציבור הרחב.

באשר למהימנות הספר, אנו משקיעים רבות בבדיקת אמינות הסיפורים ובדיוק בדברינו. בכתיבת הספר התייעצנו עם גדולי החוקרים של חסידות ברסלב ועם גדולי הבקיאים בתולדות הראי"ה. נשמח להמשיך לדון בדברים עם כל החפץ בכך.

הכותב הוא יו"ר ארגון אור האורות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

אחר, חזור בך / ישעיה שטיינברגר

 ההתקפה החריפה על שיטת הלימוד הישיבתית מבטאת מבוכה גדולה בהבנת השתלשלות תורה שבעל פה. דברי סנגוריה שהיו נאמרים לכותב לו רק היה שואל     

כיוון שהכותב מוגדר כ"חרדי", המקבל בין היתר את העיקר השמיני ברמב"ם על אודות מהימנות המסורה והיות התורה מן השמים, נראה שהמאמר הוא שגגה שיצאה מיד השליט. מבוכתו הגדולה בשאלות אמוניות מסוימות הרעילה ללא משים את עטו.

להלן יובא המאמר, כפי שהיה מן הסתם נכתב לולא ש"תקפה עליו משנתו". במקום להתקיף הוא בוודאי היה מציג שאלותיו ומבקש עליהן תשובה. כיוון שהתבקשתי להגיב על ידי ראש ישיבת הסדר חשובה ועוד מידידיי, אנסה לתפקד כמשיב – כסנגור הישיבות ודורות יראים שהשקיעו כל חייהם בלימוד התורה. השאלות יוצגו, ככל הניתן, בלשונו של לבקוביץ.

לא רק חומר לימודי

כיוון שהישיבות הן הלוז של עולם התורה, הדבר החשוב ביותר המתרחש בכדור הארץ הוא הלימוד – איך ייתכן שהלומדים מתעלמים ביודעין מהכול; אין תנ"ך, מחשבת, אין אפילו לימוד הלכה למעשה?

הגישה בישיבות, המצטמצמת בתלמוד הבבלי, בנויה על שיטת רבנו תם, שלפיה חובת השילוש בתלמוד תורה – שליש מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד – מתקיימת בתלמוד הבבלי. "בבלי" – שבלול מכל שלושת המרכיבים הנ"ל.

למה אין לומדים את כל התלמוד, אלא מסתפקים בכעשרים הדפים הראשונים של כעשר מסכתות נבחרות בעיקר מסדרי נשים ונזיקין; ודווקא בצורת הלימוד שנתחדשה לפני כמאה שנה, צמצום בתר צמצום?

הסיפא של השאלה עונה על הרישא. מטרת הלימוד בישיבות (עד ה'כולל', שבו כבר לומדים גם הלכה למעשה לפעמים וכן הרבה מסכתות אחרות, בעיקר מסדרי מועד וקודשים) אינה הקניית ידע, אלא הקניית מיומנויות לפיצוח מדויק, מעמיק, אנליטי וקונספטואלי של התורה בכלל. לרבות: תנ"ך, מחשבת, פסיקה ועוד. הדפים הנלמדים נבחרו על ידי ראשי הישיבות במאה האחרונה מפני שהם רוויים באלפי מושגי יסוד של הלמדנות ומהווים מודלים מעולים לניתוח הטקסט. גם גדולי האחרונים, עוד לפני עידן ישיבות ליטא, כ"קצות", ר' עקיבא איגר, "מחנה אפרים" ועוד, התרכזו דווקא בסוגיות אלו.

לפנים בישראל, טרם ה"השכלה" והאמנציפציה, כאשר כל בחור טוב ומוכשר בישראל שאף להיות תלמיד חכם, השיטה הייתה שונה. הישיבה הייתה פחות ממוסדת, וכל מי שיכול היה למד מברכות עד עוקצין, כי לא דחקה לו השעה. הלומדים קיימו את ה"שילוש" האמור לפי שיטת המשנה באבות – תחילה מקרא, אחר כך משנה, ורק בן ט"ו לגמרא. הרמב"ם מדגיש שעם קליטת חומרי התורה שבכתב ושבעל פה, "יפנה  כל ימיו לתלמוד". התלמוד איננו עוד חומר גרידא – הוא היכולת להסיק מסקנות, להתעמק ולדמות מילתא למילתא.

אולם במאה האחרונה, משעה שההשכלה חדרה אף לעולם התורה, נוכחו שיש לנהוג כשיטת ר"ת הנ"ל, כדי להשריש מוקדם ככל האפשר את הטעם בלימוד ולמנוע נשירת המוכשרים לעולם החיצון.

הרי שיטה זו, המצמצמת את מרחב הלימוד, מתאימה רק לכעשירית הלומדים. מה עם השאר? האם ראוי להקריב 90% שיישארו מתוסכלים?

לא ברור שהיחס בין המצטיינים לשאר שונה כל כך במערכות חינוך ובדיסציפלינות אליטיסטיות אחרות בחוץ. המציאות מוכיחה ש"מתוסכלים" אלו מהווים את ה"צבא". הם חשים גאוות יחידה, נהנים מהיוקרה להימנות עם העשירית המגיעה לעמדות פיקוד בכירות. הבעיה קיימת בישיבות שאינן מזוהות כעילית ושעדיין סגנון הלימוד בהן מתעלם מצורכי הבינוניים ומטה.

יש מהנדסים

היכן "פריצת הדרך"? מאז הגר"ח מבריסק לא השתנה כלום! כשבן ישיבה פותח סוגיה הוא עוסק באותן שאלות שנטרדו בהן רבי ברוך בער ורבי שמעון שקופ. עולם הישיבות אינו מתקדם. כל חקר ועיון בתחום כלשהו עשה צעדים כבירים במאה השנים האחרונות, מרפואה עד שחמט, לרבות חקר התלמוד. רק עולם הישיבות עומד בדיוק היכן שעמד לפני מאה שנה.

איני מבין שאלתך. האם עולם הישיבות הוא שדה מחקר? המטרה אינה אלא, כפי שהגדרת בעצמך, לעבוד את ה' ולהבין את היקום (ואף להצדיק את קיומו, ככתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"). הרי אין מדובר במשנן כתוכי את חידושי ר' שמעון וכיו"ב.

יש הסבורים שתפקיד דורנו אינו אלא לסכם וללקט. אנו קודיפיקטורים וכדאי לנטוש לחלוטין את דרך העיון. גישה זו היא טעות טראגית ומסוכנת. החיות והחיוניות של תלמיד ותיק מתקיימות אך ורק ביכולתו לחדש מעצמו ומתוך עיונו ועמלו בתורה. גם אם יגלה שכבר הקדימוהו טובים ורבים בחידושו ולא "תרם" דבר ל"מחקר", אין בכך לגרוע מההתפעמות האישית והקבוצתית המתחוללת בלימוד העיוני הנלהב בישיבה –  ה"ליבה" של הכור הגרעיני! אפילו ביאליק וחיים גראדה, ששנו ופירשו, היטיבו להבין ולשדר זאת.

שיטת הלימוד האמיתית הייתה ונשארה – על פי מסורת מהגר"ח מוולוז'ין (משם ה"חזון איש") – כך: למד את המקורות ה"קאנוניים", את המקראות ודברי חז"ל – המשנה התלמוד – כחומר בסיס טקסטואלי. התבסם מהאווירה, חוש את הקסם ואת המקצב הפנימי. הצב לבדך את הבעיות בסוגיה ונסה להגיע למסקנות בלי להיזקק לפרשנים. התעמק במיוחד בהבנת השקלא וטריא, ההווה אמינא והמסקנה והמחלוקות בגמרא. הן נועדו לחדד את יכולות ההמשגה.

בשלב שני, במיוחד אם וכאשר נכשלו מאמציך להבין לבד, היעזר ברש"י, תוספות, רמב"ן. והיה – אם הגעת, או התקרבת, למסקנותיהם, "ברוך שכיוונת". אם לא – הענק להם קרדיט ובדוק וחזור ובדוק טעותך! דווקא אז תרד אולי לסוף דעתם. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם"!

בשלב הבא התייחס לדברי הראשונים כטקסט, כ"קאנון". חזור על התהליך הקודם, ושוב תסכם סיכום ביניים את מסקנותיך. רק אם עדיין מנקרות שאלות, לך למדף גדולי האחרונים והסתייע בהם. ועדיף מכך; תדבר בלימוד וברר עם חבריך, רבותיך.

זו העבודה בין כותלי הישיבות. איך אפשר להספיק יותר מעשרים דפים בעיון ב"זמן"? הניתוח, הדורש ריכוז עילאי ועיבוד נתונים מדויק של פרשנות כבירה, פרי חכמת דורות דעה, הוא עבודת פרך  אינטלקטואלית כמעט ללא אח ורע בשום דיסציפלינה.

הלומד כך לא רק שבידו המפתחות לפענח את צפונות כל ענפי התורה אלא גם של הוויות החיים – הפשוטים, האקדמיים האינטלקטואליים ואף המדעיים. הרבה אוניברסיטאות, אף מליגת הקיסוס בארה"ב, נוכחו זה לא מכבר בעוצמת ההכנה שמעניקה הישיבה למוחין והכירו בלימודיה כבתואר ראשון.

באשר לעצם שאלתך על אודות היעדר המהפכה והחידוש, אף אתה "נכשל" בחוסר חידוש. כבר קדמוך ב"נקודה" לפני כעשרים שנה. הכותב שביקש, כמוך, את החידוש המחקרי נאה דרש ונאה קיים והפך לימים לפרופסור דגול לתלמוד. בליסטראות במכורתו הוא לא זרק.

אכן, שיטת הלימוד הישיבתית כיום לא מנפיקה "מדענים" גדולים בלימוד. אבל יש גם יש בינינו "מהנדסים וטכנאים" תלמודיים מעולים, אולי יותר מאשר אי פעם. ההבדל בין מדען למהנדס לענייננו הוא שהראשון יוצר מתווה חדש מתוך תפיסת שורשי החומר, יכולת המשגה ודקונסטרוקציה, ללא העתקה מקודמיו. השני אינו אלא מפעיל מנגנון מוגש, שנגלה לפניו.

אולם אין כל בעיה בכך. תמיד חלפו מאות שנים עד שהתחדש-השתנה דבר בבית המדרש. גם במחקר בתורת המשפט ובספרות –  תחומים דומים ליצירה התורנית – אין חידושים מהותיים אלא פעם ביובל. ואגב, לא כל חידוש בפילוסופיה או במדע, במיוחד במדעי הרוח, "מחזיק מים". הרבה רעיונות, במיוחד מהפוסט מודרניים, מתבררים כעורבא פרח להצדקת דיסרטציות עבות כרס או ליצירת באזז אופנתי המפרנס ומייקר את הוגיהם.

טעות נוספת בהנחותיך; הספרות הקדומה, של הומרוס ווירגיליוס, פירות עטם של דנטה, סרוונטס ושקספיר, מילטון, בלזק וויקטור הוגו – עולים בהרבה על הרמה של המאה האחרונה. הם ה"קלאסיקה". כן הדבר ברוב ענפי האמנות והמוסיקה. עד היום אין לוונוס ממילו ולליאונרדו דה וינצ'י מתחרים, כשם שטרם קם מוצרט חדש ומשופר. מדוע החלטת לדמות את הדינמיקה של לימוד התורה לפיתוחים של "אפל" ו"מיקרוסופט" דווקא ולא ליצירות בנות האלמוות דלעיל? אם יש מחקר וביקורת חדשניים ב"קלאסיקה" אינם אלא לגריעותא. על פי רוב עדיף הוד הקדומים של הנשוא בלעדיהם.

זכות של ארבעים דורות

החרדי מאמין שלא תיתכן טעות אצל אלפי תנאים, אמוראים וראשונים, אמונה מגוחכת מזו של הנצרות הקתולית הרואה רק אדם אחד – האפיפיור – כחסין טעות. העולם הישיבתי מסרס בכך את היכולת הטבעית להבחין בין טוב ורע, בין אמת לשקר. זו תפיסת עולם מעוותת!

הפעם הגדשת את הסאה! איני יודע מה גרוע יותר; להאשימך בבורות ביסודות האמונה או להציגך כאפיקורס להכעיס. אפרט.

מי לנו כרמב"ם, שקבע בהקדמתו ל"משנה תורה" מושג היסטוריוסופי אמוני המגדיר את מעמד העידן המכונן של התורה שבעל פה. ארבעים דורות מסיני מהווים את תקופת "מעתיקי השמועה". הדורות המאוחרים נעדרי סמכות לחלוק על הפסיקות והתובנות שהתגבשו בדורות הקודמים. "חתימת התלמוד", פירושה "נעילת ההלכה" בחוליה הארבעים (כניסוח ד"ר יעקב ויינרוט ב"ארץ אחרת" גיליון 13. וראו תגובתי שם גיליון 14). אז נוצר פיזור כזה של חכמים ששוב לא התאפשר קונצנזוס של דעות, שהיה לו מעמד של סנהדרין הגדולה בירושלים שאסור לחלוק עליה. הרוגע היחסי, הריכוז וסיעור המוחות שהתקיימו לפנים בטלו. מכאן ואילך החולק על "מעתיקי השמועה" נחשב ל"מכחיש מגידיה" של התורה שבעל פה וכצדוקים (ר' רמב"ם בהל' תשובה ג, ח).

אגב, אתה מבלבל בנושא היעדר אפשרות טעות בין מ' הדורות והראשונים. ה"חזון איש" (באגרות ח"ב כ"ד) סבור שבניגוד ליחס כלפי חז"ל אין איסור לחלוק על הראשונים. באמת הגר"א וקודמיו עשו זאת כסדר ונקטו שטעו לפעמים. אולם מי שיעשה כן היום פשוט ייחשב לגאוותן ולשוטה…

היצירה ההלכתית של חז"ל, המסתיימת עם מ' הדורות – חתימת התלמוד על ידי רבינא ורב אשי – הפכה ל"קאנון" מחייב לא בגלל הבדלי מנת משכל. הוא נובע מנתונים ריאליים, כאמור.

הגלוריפיקציה של הקדמונים אצלנו מעוגנת בין היתר בהבדל התהומי שבינינו, אנשי "אינסטנט" תזזיתיים, לעומת אבותינו שהשכילו לחיות כמעט ללא הסח הדעת – מרוכזים, רגועים וממוקדים. רק האמונה ב"קאנון" אפשרה ואף הצדיקה את העמל העצום שהושקע מאז בניסיונות הפענוח של דברי חז"ל.

נכון שמעבר להסברים הרציונליים, ההסתמכות על מוסרי התורה מפורשת בכתוב והיא צו דתי. בהלכות שחיטה נאמר "כאשר ציויתיך" אף שמדובר בהלכה למשה מסיני בלבד. חז"ל הם אלו שזכו למונופול, לגושפנקא א-להית לפרשנותם לתורה שבכתב בפרט ול"שידור" רצון ה' לדורות בכלל.

משעה שפסקה הנבואה, רק דרך עיניהם ("חכם עדיף מנביא" – הם התנאים והאמוראים, לפי הגר"א) התגלו דבר ה' והדרכתו אותנו בכל תחום. הלא רק אחר שהסתכל בתורה, ברא האדריכל העליון את העולם. הגישה לדברי חז"ל וההתבוננות בהם דומה אפוא לניסיון האנושי האוניברסלי לקלוט את מסרי ההוויה ולעכלם. אם אתה חושד את חז"ל בטעות, אינך מאמין בתורה שבעל פה. ואז גם תורה שבכתב אין לך. ואף אם תמצי לומר שטכנית טעו לפעמים, הלא הצורך בסמכות וקדושתו מחייבים את הציות להם – "אתם, גם מוטעים". צא ולמד מרבי יהושע שביטל דעתו מפני זו של רבן גמליאל בחישוב התאריך.

הנובל מוכיח

והיכן נעלמים ה"אני", דעתי והבנתי שלי? 

כשם שהטבע דורש התבוננות, עמל רב ויכולת להתרשם מהעובדות כמות שהן וכל דעה קדומה ואג'נדה מגובשת סובייקטיבית שוללת התרשמות אמפירית אמיתית; כך הדבר בתורה ובלימודה. היא אינה כלי שרת לנוחיותנו, אלא "ישות" רוחנית נתונה, אובייקטיבית וריבונית שאנו אמורים לזרום עמה ולהבינה. מדען שיכפה את מאווייו על המציאות אינו שווה את אצטלתו. אף תלמיד חכם אמור להבין את דבר ה' כ"גזרה" – כנתון אובייקטיבי רוחני.

רק מי שנותן אמון ומעניק קרדיט לחכמת הדורות ותורתה מסוגל "לזרום" איתה ולשמוע, לקלוט,  את כל הניואנסים העדינים של צלילי המוסיקה בת השמים. הדרישה להקדמת יראה לחכמה אינה מעוגנת בצו דתי ומיסטי בלבד. היא הגיונית ומחויבת המציאות. לכן בריסק שפיתחה גישה מעין אמפיריסטית מדעית לטקסט אף פעם לא שאלה "מדוע" אלא ביקשה לתאר את ה"מה".

נדמה שכבר וולטיר תלה את סוד הגניוס היהודי בחידוד המוח בלימוד התלמוד דווקא. לא תנ"ך, אף לא חסידות וגם לא שמירת מצוות הפכונו לפיקחים שבאומות. לו היה שמץ אמת בזלזולך בלימוד הישיבתי, לא היינו מגיעים עד הלום. הלא לדבריך מאז ומעולם היה דופי מובנה – עד כדי אבדן כושר הבחנה בין אמת ושקר (!) – בגישתנו המתבטלת כלפי הקדמונים. איך אתה מסביר אפוא שאנו, רבע אחוז בלבד מאוכלוסיית העולם, זכינו במאה האחרונה בכשליש מפרסי הנובל? על כורחך שאותם פלפולי סרק גרידא, לשיטתך, יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת.

"אחר", אנא חזור בך, לטובתך ולטובת כולנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 תגובה למגיבים

המשך הרשומה ←

מעריצים פיקחות, לא דתיות / יואל אליצור

 אינני מומחה לענייני הישיבות הליטאיות ואפשר שאני נשען על תמונת-עבר, אבל ארשה לעצמי לומר שמאמרו של ישראל לבקוביץ' נראה לי מוגזם במידה רבה.

המסורת של הישיבות המכונות 'ליטאיות' יונקת את כוחה ממסורת הגר"א שהיה איש שחתר לאמת ולא נשא פנים לראשונים ולא כל שכן לאחרונים, כאשר עיונו החופשי הובילו לכיוון אחר. ר' מנשה מאיליא, תלמיד הגר"א, נודע בכמה פירושים עצמאיים שנתן למשניות שלא כדברי התלמוד, וכן נמצאו פירושים כאלה לעתים גם בתורתם של חכמים אחרים הקרובים לעולמן של הישיבות הליטאיות כגון הרוגצ'ובר (הרב זוין, אישים ושיטות, עמ' 99).

המסורת הליטאית מעריצה את החכמה ולא את ה'דתיות'. מורי ורבי בימי נעוריי, ר' אריה בינה זצ"ל, אמר: "בליטא אמרו: פרום איז דער גלח, א ייד דארף זיין קלוג – 'דוס' הוא הכומר, יהודי צריך להיות פיקח". ידוע שהנצי"ב הסתייג מתלמיד שציטט את "רש"י הקדוש", מחשש שמא ההערצה המופרזת תפגע בעיון החופשי. השיטה הליטאית לא הדגישה יתר על המידה את "ראשונים כמלאכים".

רי"ן אפשטין ור"ש ליברמן שלבקוביץ מדגיש את חדשנותם וגדלותם היו בעצמם חניכי הישיבות הליטאיות, וכשלמדתי בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית שמעתי כמה פעמים ממוריי שאין תחליף לשקידה ישיבתית ולשחייה וצלילה בים התלמוד, שרק על גבה יכול לבוא המחקר התלמודי כקומה שנייה. פרופ' ליברמן היה בן דודו של החזון איש שאף הוא היה חדשן אמיתי ובעל עיון מקורי, וכמוהו גיסו ה'סטייפלר' בעל 'קהילות יעקב'. פירושו החדשני של פרופ' ישראל אומן נתקבל בברכה ב'מוריה' שהוא ביטאון די מייצג של הזרם המרכזי של עולם הישיבות הלמדני בן זמננו, ואת ההשמצות נגדו ציטט לבקוביץ מ'בית אהרן וישראל' של חסידי קרלין – המשקף עולם חרדי מסתגר שונה לגמרי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

תשובה מדעית לפוסט-מודרנה / גיל מורלי

 במאמרו שואל קרפל שאלות חשובות, בסיסיות ורלוונטיות ביותר לדור שלנו שמתמודד עם ההשקפה הפוסט-מודרנית. קרפל טוען שהתשובות לשאלות שמציבה השקפה זו מצויות במסורת הקבלית. למרות שבאופן אישי אני מעריך את המסורת הזו נראה לי שקרפל מערבב תחומים שונים באותו מכלול, וגישה זו איננה נכונה מבחינה מתודולוגית, למרות שאני מזדהה עם מסקנותיו.

השאלה שהפוסט-מודרניזם מציב בפנינו היא שאלה אפיסטמולוגית, ולכן עלינו להשיב עליה בכלים אפיסטמולוגיים ולא השקפתיים-קבליים-פילוסופיים. אלה יכולים לבוא אחרי שפירקנו את הטיעונים הפוסט-מודרניים באותו מישור, דהיינו המישור האפידמיולוגי-מדעי.

הפוסט-מודרניזם מושתת, בין היתר, על תצפיות מדעיות שמובילות למסקנה שאין אמת מוחלטת, אובייקטיבית, שניתן להשיג אותה עלי אדמות, ולכן הכול יחסי, סובייקטיבי, וממילא כולם צודקים. תצפיות מדעיות אלו הן בהחלט חזקות ואין עוררין היום על אמיתותן (מעניין שאין מנוס אלא להשתמש במילה אמת). מדובר בפיזיקה הקוונטית, בעקרון אי-הוודאות של הייזנברג, בדואליות של טיב האור כגל וכפוטון, בהתמוטטות של פונקציית הגל בזמן שהחוקר צופה בה, ובאי ההפרדתיות של החומר. מלבד התצפיות האלו הלקוחות מעולם הפיזיקה, גם בעולם מדעי החברה יש תצפיות רבות המשבשות את הראייה ההיסטורית, הסוציולוגית, הפסיכולוגית או הרפואית.

אף על פי כן, המצב לא אנוש. אם הפוסט-מודרניזם היה צודק, לא היינו יכולים להתקדם באף תחום באופן משמעותי. אם הכול היה נוטה באופן אונטולוגי אל האנתרופיה, כפי שהחוק השני של התרמודינמיקה מנבא וכפי שהפוסט-מודרניזם מבשר, העולם היה צריך לסגת באופן מתמיד וקבוע. לא היינו יכולים להמציא דברים חדשים ובטוחים ולא היינו יכולים לסמוך על שום כלי טכנולוגי, שכן לפי השקפתם של הפוסט-מודרנים שום דבר אינו יציב ועליו להתפרק עם הזמן.

הניסיון היומיומי מלמד אותנו שהגישה הזו אבסורדית. הכלים הטכנולוגיים עובדים ואנחנו יכולים לעלות על המכונית או על המטוס בלי לחשוש, באופן סטטיסטי, שהכלי עומד להתפרק. אבל אפשר גם לבסס את המסקנה הזו על סמך מודל מתמטי. זהו הנושא של הוויכוח האפיסטמולוגי בין הגישה האקטואליסטית והגישה האינפורמטיביסטית. האקטואליסטים טוענים שלא ניתן לעשות הכללה על כל תצפית מדעית ולכן כל תיאוריה מדעית עשויה להיות מופרכת עם הזמן, כאשר ניסוי מדעי יראה שהיא לא נכונה. מנגד, האינפורמטיביסט רואה בתיאוריה מדעית התקרבות אל האמת. נכון שתיאוריות רבות מופרכות, אבל אין  הדבר אומר שהתיאוריה הקודמת (הפרדיגמה, בלשונו של תומס קון) איננה מכילה חלקים נכונים. כך, לדוגמה, ניתן להודות ששלושת החוקים של ניוטון אינם מתארים את כל המציאות הפיזיקלית, אבל בסופו של דבר בזכותם אנחנו ממשיכים לשגר טילים לחלל.

למעשה, בהתאם למה שייסד קרל פופר, המדע מתקרב אל האמת, חרף העובדה שהוא לא יוכל להגיע לאמת מוחלטת. זהו המושג הפופריאני המכונה VERISIMILITUDE (קרבה אל האמת). המושג הזה מאפשר למדען לפעול כמדען כיוון שהוא יודע שיש עוד מה לגלות; ועל אף שלא יוכל לרדת לסוף דעתו של הטבע, יש ביכולתו לחקור חלק מאינסוף החוקים של אותו טבע. את זאת הוא יוכל לעשות בזכות המסוגלות של המוח האנושי לנתב נכונה את החקירה שלו. הוכחה לכך שיש אינטואיציה בונה (מה שהוסרל מכנה "הראיה של האידיאות") היא שהעולם בסופו של דבר נבנה על ידי הגנום האנושי ומתקדם. אגב, המושגVERISIMILITUDE  לדעתי קרוב מאוד לתיאולוגיה של התארים  "השליליים" של הרמב"ם או של האינסוף של המקובלים.

מסקנת דברינו היא שהפוסט-מודרניים טועים כאשר הם מביאים את מידת הקלות שבה יכולה המחשבה האנושית לטעות כעיקרון מרכזי של התודעה. מעניין לראות כיצד מתוך ייאוש פסיכולוגי בתר-שואה, פיתחו ההוגים המערבים השקפה מאוד צנועה ('אי אפשר להגיע לאמת') אבל בסופו של דבר מאוד "דתית" במהותה! יש תקווה לאחריתך…

 הכותב הוא רופא בכיר ודוקטור לפילוסופיה. מחבר הספרים "קבלה לגוף ולנשמה" ו"מדע, רפואה ויהדות"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 כולם רבעל'ך / נדב שנרב

 מחנכים מהציבור הדתי-לאומי המערערים על לגיטימיות שיקול הדעת של בעלי-הבתים, כורתים את הענף שעליו הם יושבים

במספר ויכוחים המתגלעים במחנותינו, בעיקר בשאלות הקשורות במישרין או בעקיפין ביחס שבין ההלכה לתרבות המודרנית, חוזרת ועולה אמירה שניתן לכנותה "טיעון הגדוילים". במרכזו של טיעון זה עומדת התפיסה (האמיתית מן הסתם) שלפיה אין כל הרבנים שווים, ובשאלות שיש בהן ספקות גדולים או כאשר יש חשש למדרון חלקלק אין לסמוך על פסקיהם של רבנים "קטנים" וההכרעה צריכה להיות אך ורק בידיהם של גדולי הדור, בעלי ה"כתפיים הרחבות" שלהם ורק להם הזכות להביע דעה.

אלא שהרב בר-אלי במאמרו הפליא לעשות. בעיניו גם אם מדובר ביישום של פסק מן הדור האחרון, של פוסק מכובד ביותר כרבי משה פיינשטיין, בסיטואציה הלכתית שהיא יותר קלה מזו שדן בה אותו פוסק, עדיין "ההכרעה בשאלה כבדה זו… אינה מסורה בידי מי שמצוי בשטח אלא רק לגדולי התורה".

כל אמירה מן הסוג הזה מעוררת מיד את הבעיה הפשוטה של דירוג רבנים. למרבית הצער אין לנו שום סימן משמים המגלה מיהו רב גדול, מי בינוני ומי קטן. פירושה המעשי של האמירה כי אדם צריך ללכת רק אחרי "רב גדול" בעייתי מאוד. היא בעצם קוראת לו להחליף את שיקול הדעת בעניין הלכתי אחד ספציפי בשאלה גדולה הרבה יותר: מיהו הרב הגדול? לכאורה, בעל הבית הפשוט שאין לו כלים לדון בשאלה של כניסה להריון מתרומת זרע, או של חברה מעורבת, כל שכן שאין לו היכולת לקבוע מיהו גדול הדור.

כולנו  מכירים, בנוסף לכך, את התהליך שבו הופכים רבנים מסוימים למאורות הדור בעיני ציבור בעלי הבתים. לא מספר התירוצים לרמב"מים מוקשים קובע כאן, וגם לא מהלכים גאוניים מחודשים בסוגיית 'תקפו כהן', אלא תעמולה רעשנית ורדודה המשולבת בסיפורי ניסים מפוקפקים ובשאר הבלים כיוצא בהם.

לכאורה, אפוא, עדיף לדון על עצם העניין ולא להיכנס לביצה הטובענית של הדיון על גדלותם של רבנים. אך מעבר לכך, מתחבאת כאן גם בעיה יותר גדולה.

דעס תיירע

כשהייתי בישיבה תיכונית היו כל הר"מים בישיבה חרדים. מבחינתם שיא ההצלחה של המפעל החינוכי היה הפיכתם של התלמידים לחרדים, ולשם כך הם הזמינו רבנים וגם בחורים מישיבות ליטאיות שעניינן בכך כדי שישפיעו עלינו, התלמידים, לבוא ללמוד אצלם.

למסבירים החרדים היה קו טיעון פשוט ואפקטיבי שהלך פחות או יותר כך: מכיוון שכולנו יהודים שומרי מצוות וכולנו רוצים לקיים את התורה, לא נותר אלא לבדוק איזו מבין הדרכים הנוהגות בעם ישראל היא המתאימה (עד כאן נענעו התיכוניסטים התמימים בראשיהם בעוז). ובכן, תשעים וחמישה אחוזים מבין לומדי התורה הרציניים של עם ישראל (נאמר, אלו שתורתם אומנותם) מאוגדים – זה היה המצב אז – תחת דגלה של 'מועצת גדולי התורה' של אגודת ישראל. מי בכלל יכול להעלות על דעתו ללכת בדרך אחרת? אם 95% מהרופאים בארץ ובהם כל הפרופסורים היו אומרים לך לטפל במחלתך בצורה מסוימת, היית מעלה בדעתך לטפל בה אחרת?

קו ההסברה הזה אינו אלא 'טיעון הגדוילים' במהדורה המקורית, והוא מגלה לנו כי ניסיונם של הרב בר אלי ודומיו לחקות את שיח ה"דעס תיירע" החרדי הוא דבר המביא לידי גיחוך. למרות כל ההבדלים בין המצב דאז למצב היום, עדיין רובא דרובא של תופסי התורה לא רואים שום הבדל בין הרב שרלו לרב שפירא ובין הרב נריה לרב גורדין. בעיניהם זה נבלה וזה טרפה, זה עם הארץ מדאורייתא וזה אפיקורס מדרבנן. איך נוכל להכריע בין הצדדים? בטכניקות של מדידת זקנים והשוואת פראקים?

קרה כאן תהליך לא יאומן. בזמני היה כל בחור ישיבה תיכונית צריך לנמק לעצמו – מי יותר ומי פחות, מי בצורה מוצלחת ומי לא – מדוע איננו נכנע לטיעון ה'דעס תיירע'. שנים מועטות לאחר מכן נכנסו לישיבות, במקום הרמ"ים החרדים, גל ראשון של יוצאי מרכז הרב ושאר ישיבות ציוניות, ואז נוצר נתק סוציולוגי בין לומדי התורה החרדים והדתיים-לאומיים. תחת חסותו של הנתק הזה פנו אלו לייצר "שיח גדולים" חדש שבמרכזו הרבנים שלהם, תוך התעלמות מן העובדה הזועקת כי מדובר על חלק זניח ושולי של עולם התורה בארץ ובעולם…

חזרו למקור

רמתם התורנית של הרבנים במקומותינו איננה אחידה. יש בהם יהודים שחונכו כי "צריך להאמין" שהחילונים השמאלנים בתל אביב הם בעצם דתיים ימנים שהתבלבלו, וחלקם מפנים את כוח הפינטוז המפותח שניחנו בו גם לתחום פרשנות הגמרא והפוסקים בתוצאות המעוררות לפעמים הרמת גבה. יש כמובן גם לא מעט תלמידי חכמים רציניים ומוכשרים, אבל באופן כללי אין במחננו אדם היכול להכות שוק על ירך את למדני ירושלים, בני ברק, קרית ספר ודומיהם. אין גם הצגה של דרך למדנית רצינית אחרת, שונה מזו המקובלת בעולם הישיבות הכללי, ואפילו ברמת סיפורי הסבתא על מסורות סודיות שעברו כביכול מהגר"א, דרך ישיבת וולוז'ין לאיזה רב בדורנו, יש לחרדים מעשיות יותר מוצלחות.

שאלת הסמכות בעולם התורה היא שאלה בלתי פתורה ובלתי פתירה. הכלל העולה ממסכת הוריות הוא כי אין לאיש, אפילו לא לסנהדרין גדולה, סמכות כנגד ההבנה בסוגיה של תלמיד הראוי להוראה. המצב הזה כבר ייצר הרבה מתחים בין רבנים בדורות קודמים, ואולי המקרה המפורסם ביותר קשור עם המחלוקת הסוערת סביב הגט מקליווא לפני 250 שנה, מחלוקת שחלק גדול ממנה נסב סביב תביעתו של בית הדין בפרנקפורט למעמד שאינו מתיר לחלוק עליו.

נכון, בסופו של דבר צריך להיווצר שיווי משקל הגיוני, ואינני בא להמליץ כאן על מצב של אנרכיה מוחלטת שבה כל אחד מבעלי הבתים יתחיל לשלוח שו"תי SMS לעצמו. אבל גם הצד השני צריך להיות ברור: חבילת הרעיונות המגדירה את הציבור הדתי לאומי כוללת בתוכה גם את החופש של הפרטים להפעיל חשיבה ביקורתית בשאלות הלכה ואגדה.

מי שחושב שאין לאדם הפשוט סמכות להפעיל את השכל, מי שחושב – כפי שאומרים בבני ברק – שאת הראש יש לי בשביל לסחוב קרשים לסוכה ואת האוזניים כדי לשמוע לגדולי הדור, שילך להיות חרדי ויעזוב אותנו במנוחה. אם כבר החלטת לצרוך את דוקטרינת הדעס תיירע ולבטל את השכל, לפחות תעשה את זה כמו שצריך, עם הרב חיים קנייבסקי והרב נסים קרליץ, ולא עם גרסת החיקוי המקומית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

המוסר הטבעי מחייב גם שמירה על כבוד השואל / אוריאל בנר

אינני מבין כיצד קריאתו של הרב איתמר חייקין שלא לאפשר ליראת השמים שתדחק את המוסר הטבעי – שעמה קשה שלא להסכים – מתיישבת עם שלל ההאשמות (גאווה, זלזול בהורים ועוד) שהטיח בכתיבה צינית באותו בחור ישיבה שפתח מסיבה עניינית או לשונית את שאלתו על אודות שילוח הקן במילים "קודם כול, אני בחור ישיבה". לטעמי, באותה מידה שבה ה"טבעיות הפשוטה" דואגת לגורלם של הגוזלים שלקח אותו בחור עלום שם, היא מחייבת שמירה על כבודו ואוסרת לפקפק בכוונותיו הטובות של "זן" שלם של בחורי ישיבה אותו הרב חייקין מאשים.

הערה נוספת על דבריו של הרב חייקין- -נדמה שטענת הדתיות הסותרת את הטבעיות היא טענה ממוחזרת המופיעה על דפי מוסף זה ובבמות אחרות השכם והערב. לכן לא ברור מה טעם יש בחזרה שכזו, במיוחד כאשר היא נאמרת על גבו של "נאשם" מדומה.

דבריו של הרב חייקין מצטרפים לרושם הכללי שנוצר לאחרונה, ולפיו חלק מהדוגלים בנתינת המקום לדרך ארץ ולמוסר הטבעי מבקשים ליישם זאת עד שהדבר מגיע לפתחם, כלומר למאמריהם. אזכיר שתי דוגמאות: רב אחד, המשמש ברבנות כיובל שנים ושקומם את אותו פלג הנותן מקום למוסר הטבעי, זכה להשמטת תוארו במאמר אחד ולהגדרה שתורתו היא תורה של שנאה במאמר אחר. רב אחר וישיבתו כונו על ידי מאן דהוא הדואג לדרך ארץ – כת.

דעה לא מבוטלת

ולגופו של עניין: סוגיית שילוח הקן עומדת במחלוקת בין גדולי האחרונים, ודברי הזוהר אינם אלא סייעתא לדבריהם. ואף אם ניתן משקל מרכזי לדברי הזוהר, דומני ששאלת הכוח של הנסתר להשפיע על ההלכה רחבה מדי בשביל לפוטרה באמירה חותכת.

האם אפוא זו דרכה של תורת המוסר הטבעי להכריע בהינף יד בין שני פוסקים על פי עיקרון שהיה ודאי ידוע גם לשני והוא כלל לא התעלם ממנו? מה עוד שה'פתחי תשובה', ה"מאסף לכל המחנות", הביא בשאלה זו רק את דברי החוות יאיר ואף הוסיף מובאה בכיוונו מספר משנת חכמים ואילו את דעת החת"ס כלל לא הזכיר (דבר המצריך בירור מצד עצמו)!

עוד נציין בהקשר זה שגם ה"בן איש חי" (שו"ת תורה לשמה סימן רעז) הנוקט בפשטות שלא כחוות יאיר אינו רואה בכך שום בעיה מוסרית אלא רק מעשה מיותר: "מצוה זו לא אמרה רחמנא אלא היכא שתבא לידינו בדרך מקרה דכתיב כי יקרא ולא רצה שאנחנו נחזר ונחפש אחריה כדי למצוא אותה… ולפי זה אותם המתחסדים לחזר בהרים וגבעות כדי למצוא שלוח הקן הם עושים הפך דברי הברייתא הנזכרת כי אין צריכים לקיים מצוה זו אלא אם כן היא תבא לידם מאליה".

נמצא שמבט פשוט מורה שאין דעתו של החוות יאיר דעה תמוהה או חסרת משקל כלל, וממילא דעה שקולה ומתונה צריכה הייתה להשיב לבחור כך:

"יפה שאלת, וכיוונת בעשייתך לדעה רווחת בהלכה, כך שאינך צריך להיות מוטרד ממה שעשית. אינך צריך להעמיס על שכמך שאלות משאלות שונות כאשר אתה נוהג כהלכה הפסוקה, וגם אם מדובר בספק הרי כבר אמר החוות יאיר: 'ראוי לחוש ולהחמיר בכל דבר כמו שכתב החסיד רבנו יונה'. ואם יאמר לך מישהו ש'אתה אוסף מצוות' ויראה בכך גנאי, אל תיבהל, הכול עניין של מנגינה. ניכר שאתה רוצה לעשות טוב בעולם ולעשות רצון בוראך, ועל כך ראוי אתה לשבח.

"ודע לך, כי התעוררותו של הצד האחר בשיקול דעתך מעידה על מוסריותך. ולא זו בלבד, אילו אותו צד היה מחשבתך הראשונה הייתי חושד שהוא בא מתוך 'טרנד' המבקש לחפש איפה יש התנגשות בין ההלכה למוסר והייתי חושד בכנותו. אך כעת, כשהוא צץ ככינור שני, אני מזדהה איתו הרבה יותר ואשמח לדון בו. גם חיפושיך אחר מקורות וחתירתך לבירור ממצה של העניין מרשימים ומעידים על בריאותך הנפשית והרוחנית, חזק ואמץ".

ואסיים את דבריי בנקודה למחשבה: האם יכול להיות שיש הבדל בין בעלי חיים לאדם בשאלת ההחמרה כדי לעורר רחמי השכינה על ישראל, כך שכל עוד מדובר באדם סובל לא נחמיר ואילו כשמדובר בבעל חי מבטנו המוסרי יהיה שונה? דומני ששאלה זו צריכה להישאל על ידי כל מי שמוסריותו רחבה אך גם ערה לחילוקי הדרגות בעולם בין דומם, צומח, חי ואדם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

לא לומדים צניעות מן התנ"ך / גלעד פרי

שלחן ערוך, אבן העזר, אמסטרדם, התקס"ג

כמה טוב שלא הונהגה הפרדה בארם נהריים, כותב גדי גבריהו, שאלולא כן לא היה פוגש יעקב אבינו את רחל, עבד אברהם לא היה מכיר ליצחק את רבקה, וכך עמנו לא היה קיים. גבריהו מתרפק למעשה על הנהגות הצניעות בתקופת האבות ויוצא בקריאה לבני דורו: החומרות, ההנהגות וההפרדות העוסקות בצניעות מיותרות ומופרכות הן. תלמדו מהלכות הצניעות של אבותינו הקדושים. ואני אומר: אל תגזור גזירה שווה מצניעותם של אבותינו. הרי באותה מידה היית יכול לומר: איזה מזל שלא קמו גדולי הדור באותה תקופה ואמרו – אסור לאדם לשאת יותר מאישה אחת, שכן איסור מופרך זה היה מונע מיעקב אבינו לשאת ארבע נשים, וכן מאברהם אבינו ומדוד המלך, וכך עמנו כנראה לא היה מתקיים.

ועוד, הרי באותה מידה ניתן היה לומר: כמה טוב שיהודה הלך לזונה, תמר, שהיא בעצם כלתו, ובעצם זהו תחילת סיפורו של העם היהודי. אח, איזו קדושה. ובואו נחשוב על ראובן ויוסף, למשל – גם אחים וגם בני דודים. מצב אידיאלי. ואם החישובים שמורים על כך שרבקה התחתנה בגיל שלוש נכונים הם, מזל שהמועצה לשלום הילד לא הייתה קיימת. אחרת יצחק היה יושב בכלא כלשהו ועם ישראל לא היה נוצר. מזל גם שהיה מותר לנשק ולחבק אז, כמו שיעקב נישק את רחל, כי אם היה עושה זאת היום, הוא היה עלול לשבת במעשיהו, באגף התורני.

שלא אובן לא נכון: אינני מתומכי ההפרדה דווקא. לא אחרים נשים שמזייפות שירי ארץ ישראל באוטובוס טיולים ושמי לא יימצא בפשקווילים הזועקים פריצעס פריצעס. אני רק אומר שבל נערוך השוואות מופרכות לתקופת התנ"ך. אנחנו לא שם והם לא פה. זה לא עובד. לא אמין. הדור שלנו, עם כל הכבוד, אינו דומה ולו במעט לדור של האבות. בדור שלנו, כל ילד, מכל מקום, במגע אצבע, יכול להגיע לדברים הכי נוראים בעולם – הכי סוטים, הכי טמאים, הכי שפלים. בדור שלנו, אם תרצה או לא, תיאלץ לעבור במרחב הציבורי על פני תמונה של אישה בבגדי חווה, שמוכרת על ידי גופה מוצר כלשהו. בדור שלנו, כבר כל ילד יודע ומכיר מה שבדורות הקודמים לא שמעו על קיומו.

זמננו היום שונה. רבים יודעים להגיד זאת כשמדובר בהלכות צניעות אחרות- נגיעה, כיסוי ראש, מכנסיים. אמירות כגון ״אלה הלכות שהיו רלוונטיות פעם״ אני שומע די הרבה. באותה מידה, גם המעמד ההוא בבאר לא רלוונטי. לא בצחוק, לא ברצינות ולא בכלל. ובוודאי שאי אפשר להסיק ממנו שום דבר שקשור בצניעות. 

אתה מבקש ללמוד על צניעות? בשביל זה יש לנו התורה שבעל פה, שמשתלשלת מאז ועד לרבותינו. הבה לא נתרגש משני הצדדים. לא נתרגש מצד החומרות הפושטות והולכות בכל מיני מקומות, ולא נתרגש מההשוואות להלכות הצניעות שנהגו בדורות הקודמים. אלו ואלו לא רלוונטיות. הדור שלנו הוא הדור שלנו, נקודה. אין דומה לו באתגריו, במאפייניו, בדמויותיו ואפילו באופנתו. לעומת זאת, לאורך כל הדורות השולחן ערוך הוא אותו שולחן, והמשנה ברורה היא אותה משנה. תפתח ותקרא מה כתוב שם באמת על הפרדה, התרחקות וקול אישה.

אני מניח שגם רבי יוסף קארו לא למד את ההלכות שכתב מהאבות הקדושים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 הנס של הלב האמיץ / אורי הייטנר

במסע הצלב שעורך עקיבא צימרמן נגד שירי חנוכה, הוא מתנפל בשצף קצף על שירו של אהרון זאב "אנו נושאים לפידים", ועל "מי ימלל גבורות ישראל" של יהושע רבינא. לדידו של צימרמן, מטרת שירו של זאב היא להתכחש לסיפור נס חנוכה ולכפור בו. כל כך חשוב לזאב להוכיח שלא היה נס, עד שהוא כתב על כך שיר ש"הושמע באירועי חנוכה של קיבוצי השמאל".

צימרמן טועה ומטעה. כדי להבין את שירו של אהרון זאב, יש להבין את התקופה ואת המסר שהוא רצה להעביר. השיר נכתב בשנות השלושים, בידי המשורר והסופר אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל. המשורר כתב שיר ציוני, המעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עלייה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית.

טענתו של זאב, שאינה רק טענת הציונות החילונית אלא גם הציונות הדתית, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי. כל ניסיון לפרש את השיר שלא בהקשר של הפולמוס הזה, והגדרתו כ"שיר כפירה", מחטיאים את העיקר. ניתן לומר, בפרפרזה על הגדרתו את השיר, שמאמרו של צימרמן הוא מאמר כפירה בציונות.

השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים":

הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון.

זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. בלילות האפלים של שנות השלושים, כששמי אירופה קדרו עם עליית הנאצים לשלטון והשואה המתקרבת והארץ בערה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התריס אהרון זאב כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעלייה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה.

על פי המדרש, הא-ל גנז את אור בראשית שברא ביום הראשון, שלושה ימים טרם בריאת המאורות הגדולים – האור שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו – בשל חטאי דור המבול ודור הפלגה. האל גְנזוֹ לצדיקים לעתיד לבוא, כלומר בבוא הגאולה. איך תבוא הגאולה? הגאולה לא תבוא בהמתנה לנס, קובע המשורר, אלא אנחנו החלוצים, במעשנו הציוני, מביאים במו ידינו את הגאולה. "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו". האור הגנוז לא יתגלה מעצמו. הוא גנוז במעיינות, שרק אם אנו נגול מעליהם את האבן, כפי שיעקב גלל את האבן מעל פי הבאר, נגלה אותו, כלומר נביא את הגאולה.

הגאולה תבוא בזכות המאמץ והקרבן של החלוצים – "בסלע חצבנו עד דם". העבודה מתישה, שוחקת, מעייפת ומשעממת, בחום הלוהט של הקיץ ובקור המקפיא של החורף, בתנאים של דלות ורעב. מה שנותן לחלוצים את הכוח לעמוד בסבל הוא האמונה היוקדת שלהם בכך שהם עושים מעשה גדול, גואלים את עם ישראל. "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!". עבודתנו הקשה, כותב המשורר, החציבה בסלע, תביא אותנו למעיינות האורות הגנוזים, שבהם ישוב ויתגלה לנו אור בראשית.

"ויהי אור!", גאולת עם ישראל לאחר 2,000 שנות גלות, כמוה כבריאת העולם מחדש. את המעשה הזה עלינו, בני האדם, היהודים, לעשות באופן עצמאי. יאמין כל אחד בדרכו במקומה ותפקידה של ההשגחה העליונה בתהליך; אין האמונה הזאת פוטרת אותנו מן המעשה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

אין קדושה ברבנות / צבי ליפשיץ

 שבוע לאחר שהתפרסמו דבריי תחת הכותרת "להפריט את מוסדות הרבנות" (גיליון פרשת תולדות), קראתי את דברי הרב שלמה ריסקין תחת הכותרת "רבנות מרחיקה" (גיליון פרשת ויצא). הרב ריסקין ואני הקטן רואים עין בעין את חוליי הרבנות ואת הנזקים הנגרמים על ידיה, אבל מסקנותינו שונות. הרב קורא למעשה להחלפת הרבנות, ואילו אני קראתי לביטולה.

הרב ריסקין מצטט במאמרו התבטאות קולעת מאין כמוה של הרב סולובייצ'יק זצ"ל, על המונח "כפייה דתית" שהוא אוקסימורון. מה שנעשה בכפייה לא יכול להיות בעל משמעות דתית. תמהני אם הרב ריסקין נתן דעתו על כך שהמושג "רבנות ראשית" הוא אוקסימורון מאותו סוג בדיוק. 'ראשית' דהיינו ממונה, ואם היא ממונה לא יכולה להיות לה סמכות רבנית. "עשה לך רב" למדנו במסכת אבות – לך ולא לזולתך.

גישת הרב ריסקין, שהיא גם גישת ראשי ארגון "צהר" ובעצם גישת רוב ההנהגה הדתית-ציונית, מצערת אותי, באשר היא מרחיקה מאוד את אפשרות פתרון בעיית הרבנות "המרחיקה". הנוקטים בגישה זו נלחמים בטחנות רוח. דברי הרב ריסקין, כמו קמפיין "צהר", מופנים למעשה אל הפוליטיקאים השולטים ברבנות הראשית. לא זו בלבד שאוזנם של אלו ערלה, אלא שהם רואים במתקפה עליהם פגיעה בכבודם ומתחפרים עמוק יותר בעמדתם.

תומכי מוסד הרבנות מזכירים חזור והזכר את המוסד המקודש שהקים הרב קוק זצ"ל. אבל אסור להתעלם מן העובדה שהרב קוק הקים מוסד עצמאי לחלוטין – מחויבותו הייתה אך ורק לריבונו של עולם, תורתו ועמו. משהוקמה המדינה וראשיה הכפיפו את מוסד הרבנות לסמכותם ולגחמותיהם – פגה זכות קיומו. אם בשנותיו הראשונות כיהנו בו אנשים בעלי שיעור קומה שהעניקו לו מיוקרתם וסמכותם, הייתה זו לא יותר מהנשמה מלאכותית. בין המוסד היום לבין זה שהקים הרב קוק זצ"ל אין לא יותר משיתוף השם, ונשיאת שמו של הרב זצ"ל בהקשר למוסד הקיים הינה לעניות דעתי נשיאה לשווא.

אני קורא לרב ריסקין, לידידי הרב סתיו, ולכל מי שתורת ישראל, אהבת ישראל וכבוד שם שמים יקרים לו. אנא, השתחררו ממחויבותכם לרבנות הראשית. במקום לפנות אל אוזנם הערלה של הרבנים ופטרוניהם הפוליטיקאים, פנו אל העם. אוזניו של זה כרויות לשמוע מכם את בשורת יהדות החסד, הצדקה והמשפט. כוחכם בפוליטיקה אפסי, אבל בקרב העם הוא עצום. במקום "לזרוק מכל המדרגות" את הפונים אליכם בבקשת חתונה עוקפת רבנות (ביטוי של הרב סתיו המצוטט בעיתון "הארץ") – קבלו אותם בזרועות פתוחות. ולא רק חופות. סדרו גיטין, התירו עגונות, גיירו גרים, הקימו מוסדות השגחת כשרות. אין אף פוליטיקאי שיוכל לעמוד בפני המהפכה שגישה כזו תיצור.

ב"כיכר פריז" בירושלים יושבת בסטיליית "היכל שלמה" (ואני יודע שהרבנות כבר לא יושבת שם, אבל הסמל הוא סמל…). לידה טחנת רוח. במקום להילחם בטחנת הרוח, הפילו את חומות הבסטיליה. אלו עמידות להתקפות מן החוץ והדרך היחידה להפילן היא על ידי ריקון התוכן בפנים – או אז יקרסו החומות פנימה מאליהן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011 

שאלות הצניעות הן רק סימפטום / נעה איתם

לא הגדרים ההלכתיים הם העומדים בבסיס המחלוקת בין הצד החרדי לליברלי כי אם סוגיית מעמדה של האישה בחברה המודרנית

המשך הרשומה ←

 "לא עלתה מדרגתה על שאר בעלי חיים עילוי רב" / אברהם גרוסמן

 אין בכוחן של מובאות נקודתיות בפירוש הרלב"ג להאפיל על העובדה שראה את הנשים כנחותות ורחוקות משלמותו של האדם    

המשך הרשומה ←

בתגובה לתגובתו של ישראל רוזן, גיליון פרשת נח, על מאמרו של יהודה טאובמן

המשך הרשומה ←

תגובותיהם של גרשון צין, הרב ישראל רוזן ומתיה קם

המשך הרשומה ←