ההיסטוריה העלומה של ימי בית ראשון מובהרת בספר באופן חלקי, ולכן מהווה בסיס רעוע להצגת התזה המרכזית – ירמיהו כפובליציסט המגיב לאירועי זמנו. הסגנון וציטוטי האקטואליה נדמים כניסיון קריצה מנמיך לקורא החילוני המשך הרשומה ←

הרב לאו מציג את ספר ירמיהו בדרך הפוכה מזו שבחר המחבר הקדום ובוחר בפרספקטיבה ההיסטורית. הספר הוא נדבך חשוב נוסף בעולם לימוד התנ"ך המתחדש וחיבור הולם לעולמו של הקורא החילוני המשך הרשומה ←

בתי מדרש משותפים, קהילות תפילה חילוניות, 'תיקון' ליל שבועות המוני, מוזיקאים מובילים מפייטים – התחדשות היהדות בדור האחרון היא תופעה שבאה כדי להישאר. בספרו החדש משרטט יאיר שלג את מפת הדרכים של הרנסנס היהודי המשך הרשומה ←

מחקר רב-תחומי בוחן את חוקי ההישרדות של כתבים עתיקים לאור ממצאי הגניזה בקהיר. עצות הישרדותיות למחבר: כתוב קומפקטי, אסתטי וידידותי למשתמש והשתדל לעורר פולמוס

המשך הרשומה ←

האזהרה ההלכתית הפרדוקסלית לדיינים להימנע מדין תורה נבעה מיראת הדין. עם הקמת המדינה, נבעה ההתחמקות מהממד הדתי של ההלכה ממדיניות 'כור ההיתוך', וגם הייתה לחלק מהנדנדה בין הדת ללאום בקרב תנועת 'המזרחי'. בימים שבהם התרבות הישראלית מעצבת את זהותה מחדש, שוב תופסת הדת מקום מרכזי גם בחדרי הפקולטות למשפטים

המשך הרשומה ←

תל אביב ידעה לחגוג כבר מראשיתה. יריד המזרח הוותיק כלל תצוגות, מופעים, נשפים ולונה פארק. ספר חדש מציף נוסטלגיה ומלמד פרק בחשיבותה של תשתית מסחרית להתפתחות היישוב המשך הרשומה ←

בין החברה החרדית לחברה הכללית נוצר קו תפר שבו מתמקמים חרדים מזרחים והוא מאפשר להם להציע הנהגה דתית לקהל שמחוץ למובלעת. המחקר יורד אל השטח

חרדיות רכה – התחדשות דתית ביהדות המזרחית, ניסים ליאון, יד יצחק בן צבי, 2010, 216 עמ'

מעשה בבחורים חרדים ממוצא ספרדי שבאו להיבחן לישיבה אשכנזית. כשנשאלו הבחורים מדוע הם רוצים ללמוד דווקא בישיבה זו הם ענו שהם לא רוצים ישיבה ספרדית. גם אנחנו לא, השיב המראיין והודיע להם שהם לא התקבלו.

הלצה זו, שאותה מביא ניסים ליאון בספר "חרדיות רכה", ממחישה את הפרדוקס של הקיום החרדי-מזרחי. החרדים המזרחים שואפים בכל מאודם להתקבל על ידי חברה, שבאופן ממוסד, שיטתי ומתמשך מרחיקה אותם. הרחקת המזרחים ואפלייתם (והכוונה כאן ליוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם החיים בישראל) בחברה החרדית הינה תופעה ידועה ומוכרת. רק לפני חודשים מספר רעשה הארץ על פרשת בית הספר 'בית יעקב' בעמנואל, ומדי פעם שבים ועולים לכותרות סיפורים על אפליה ועל קיפוח.

אברכים חרדים ספרדים חשים 'מוקצים מחמת מוצא' בחברה החרדית (עמ' 62). הם טובים לענייני חול, כמו תמיכה פוליטית וארגון כנסים, אך מוקצים לענייני קודש – שידוך, שיטת לימוד, ועוד. הזרוע הפוליטית של המגזר החרדי-מזרחי, תנועת ש"ס, קמה על רקע אפליה זו, אולם למעשה נמנעת המפלגה מלהציף את המאבק הפנים-חרדי אל השדה החילוני שמא תיפגע אצטלת חרדיותם.

לא תמיד היו אלה פני הדברים. כמו התנועה הציונית, גם החרדים פנו, לאחר השואה, ליהודי ארצות האסלאם וצירפו אותם לשורותיהם. בשני המקרים נבעה הפנייה מאובדן עתודות בעקבות השמדת יהודי אירופה. בעשור הראשון לאחר השואה הייתה השתלבותם של המזרחים בעולם החרדי שוויונית יותר. אולם עם הזמן, כשפרויקט 'שיקום' החברה החרדית תפס תאוצה, גבהו החומות. החרדים המזרחים מצאו עצמם, לעתים קרובות, מחוץ לאותן חומות. הם הפכו מפתרון עבור החברה החרדית לבעיה. לקבוצה שזקוקה לפטרונות אשכנזית על מנת להיות חרדית באמת.

אפליית המזרחים בחברה החרדית איננה מוקד ספרו של ליאון, אולם זהו הטריגר לתהליך המרתק שאותו הוא מביא – היווצרותו של קו תפר בין החרדיות לחברה הכללית. קו תפר, או בלשונו של ליאון – חרדיות רכה – שבו מתחרדים וחרדים מזרחים מוצאים את מקומם ומהווים בו קבוצת הובלה.

החרדיות המזרחית הפכה לנושא פופולרי במחקר בעשר השנים האחרונות. מדף הספרים על תנועת ש"ס, על הרב עובדיה יוסף ועל הפוליטיקה הפנים-חרדית כבר גדוש. עיקר הספרים והמאמרים עסק בשאלות של הגות פילוסופית, חוק, שלטון ופוליטיקה. מחקרים קודמים עסקו בהשפעת החרדיות המזרחית על כלל החברה הישראלית, אולם מיעטו לנתח את התהליכים הפנימיים בתוך החברה המזרחית הדתית.

ליאון מפנה את המבט פנימה. אין הוא דן בזרוע הפוליטית ש"ס, ודיוניו בעניין הגותו של הרב עובדיה או המתחים שבין אשכנזים למזרחים בחברה החרדית תופסים מקום שולי בספר. עיקר ההתרחשות הוא יחסי הגומלין בתוך בתי הכנסת המזרחיים בין חרדים, חוזרים בתשובה, דתיים ואלה המכונים מסורתיים. בכלים של אנתרופולוג מעלה ליאון קונפליקטים, מתחים, השפעות הדדיות ותהליכי שינוי המתרחשים במקום שבו יהודי דתי מבלה חלק לא מבוטל מזמנו.

מהו אותו קו תפר שליאון מכנה חרדיות רכה? לידתו בדחיקתם של חרדים מזרחים מעולמה המסוגר של החברה החרדית, עולם שהזמין אותם להצטרף אליהם אך מיקם אותם בשוליים. בשל כך פנו בני תורה מזרחים אל קהל שנמצא מחוץ למובלעת החרדית ותפסו שם עמדות הנהגה דתיות. ליאון מתאר דוגמאות רבות של חרדים מזרחים שעברו להתגורר בשכונות חילוניות, השתלבו בבית הכנסת השכונתי, והחלו להנהיג בו תהליך של שינוי. במקום הזה, בפנייה לציבור לא חרדי, נמצאים חרדים מזרחים בעמדת יתרון על פני החרדים האשכנזים הסגורים בד' אמותיה של חברת הלומדים.

השיח הפופולרי, ובמידה פחותה גם חלקים מהשיח האקדמי, התייחסו להתפשטות החרדיות המזרחית בעזרת מסגרות חשיבה מקובעות. על פיהן התפשטותה של החרדיות המזרחית נובעת מתוכנית מובנית של תמנון רב-זרועות ושמו ש"ס. תמנון זה שולח את השפעתו לריכוזי עוני ומצוקה, ובשל היעדר התקווה של המזרחים העניים בפריפריה הם נענים לקריאה ונכנסים תחת השפעתה של המפלגה. כך, במחיר כמה דרשנים בבתי הכנסת והחזקת רשת חינוך, קונה תנועת ש"ס את קולותיהם של ההמונים. ניתוח זה מאפשר לאנשי 'שמאל' חברתי להכריז שבעזרת הרחבת השירותים החברתיים אפשר לייבש את הביצה שממנה ש"ס ניזונה.

ליאון מחלץ את הסיפור הזה מהמסגרת הפוליטית והמטריאלית שבה הוא מתנהל. הוא אינו מתמקד במה שנראה כפריפריה הקלאסית – עיירות פיתוח מרוחקות. מחקרו נערך בעיקר בבתי כנסת באזור המרכז (גם אם חלקם מרוכזים בפריפריה של המרכז – דרום תל אביב). מעבר לכך, העניין הכלכלי כמעט אינו מופיע. לא המצוקה החומרית היא המביאה את המזרחים הלא חרדים אל קו התפר המכונה חרדיות רכה. ליאון גם מראה שלא תמנון רב זרועות הוא השולח חרדים מזרחים אל השכונות. הם אינם שליחיה של אף מפלגה ורבים רואים בפוליטיקה מילה גסה. הם מגיעים על דעת עצמם, כתופעה הצומחת מלמטה ולא מאורגנת מלמעלה. ש"ס היא הגורם שלעתים קוטף את הפירות משינוי עומק רחב שמתרחש בעשרות מקומות במקביל. היא אומנם יוצאת נשכרת מפעילותם, אך היא איננה הגורם המפעיל והמשלח.

ברבים מהמקרים, החרדים המזרחים מוזמנים לכהן בתפקידי רבנות בבתי הכנסת של משפחתם או של הוריהם – בתי כנסת שהמוביליות החברתית ומעבר הדירה המתלווה אליה, כמו גם תהליך החילון, מכרסמים במספר המשתתפים בהם בתפילה. הרבנים החרדים-מזרחים מצליחים למלא שוב את הכיסאות הריקים בבית הכנסת, אם בזכות דרשות כריזמטיות ואם בעזרת הקמתו של כולל עבור צעירים חרדים ממוצא מזרחי. השינוי שמתבצע בבית הכנסת הוא איטי. יש בו השלטת תפיסת העולם החרדית על גבי בית הכנסת הוותיק. יש בו מעבר מדתיות שמסתמכת על מסורת אבות ונוהגים לדתיות שמסתמכת על פסקי הלכה כתובים.

ליאון גם מחדש שהמזרחים הלא חרדים אינם גורמים פאסיביים שמתבצעת עליהם מניפולציה. במקרים רבים החלחול של החרדיות אל בתי הכנסת הללו נתקל בהתנגדות. רבים מהמזרחים הלא חרדים רואים את החיוב שבמגמה זו, אולם לא מעט מבין המתפללים הוותיקים עומדים על שלהם. בשם שימור המסורת הם מתנגדים להקפדה יתרה, לריקודים החסידיים המיובאים ועוד (עמ' 136). המציאות איננה של חדירה חרדית הולכת וגוברת, אלא מורכבת מכיפופי ידיים בין החרדים לבין משמרי המסורת. בניגוד לתיאור הפופולרי, הדתיות המזרחית איננה תמיד דתיות נינוחה ויש לא מעט דתיות מתוחה.

אחד האמצעים לפרק את המתח הזה הוא הדגשת מושג התשובה ותרבות התשובה. החרדיות האשכנזית – 'החרדיות הקשיחה' בלשונו של ליאון – מזהה את עצמה כמחנה מוגדר וברור. אדם הוא חרדי או איננו חרדי. אדם לא חרדי יכול לגלות את האור ולעבור תהליך של המרה שבו הוא משיל מעל עצמו את העולם הישן, מנתק את קשריו עם הוריו וחבריו ומצטרף אל חברת הלומדים. במעשה הזה מושלם תהליך התשובה והמצטרף עבר מצד אחד של המתרס אל צידו השני (אם כי, כמו שמציין ליאון, בחברה החרדית האשכנזית הוא יישא איתו את גיבנת היותו חוזר בתשובה כל ימיו).

בחרדיות הרכה התשובה איננה מעשה המרה חד-פעמי אלא תהליך מתמשך. החרדיות המזרחית איננה מסגרת המגדירה מי בחוץ ומי בפנים. ישנו ספקטרום רחב של התנהגויות שנמצאות במרחק שונה מנקודת היעד. אם החרדיות הקשיחה היא גדר שצריך לעבור אותה, החרדיות הרכה היא רכבת. זו רכבת ארוכה שכולם נמצאים על קרונותיה, אך המרחק שלהם מהקטר משתנה. כולם נמצאים כל הזמן בתהליך של נסיעה, של התקדמות, של חזרה בתשובה. התשובה מלווה את החרדי המזרחי בכל יום ובכל שעה. הוא חוזר בתשובה ומחזיר בתשובה כל הזמן. המזרחי שאינו חרדי אינו עובר תהליך של המרה לחרדיות אלא תהליך של 'התחזקות'. הוא תמיד היה שם, הוא רק נע קדימה מקרון לקרון בתוך הרכבת. מקומה המרכזי של התשובה הופך אותה, בלשונו של ליאון, 'מעיקרון גיוס לדרך פרשנות' (עמ' 163).

חרדיות רכה הוא ספר חשוב ומחדש לא רק בנושא הנסקר אלא במתן הגישה אל שורשיו בשטח. חלק מהפרדוקסים שעולים מהקיום החרדי-מזרחי נותרו עדיין בלתי פתורים. העיקרי שבהם הוא סיבת תחושת הנחיתות של החרדים המזרחים כלפי החרדים האשכנזים והרצון שלהם להתדפק שוב ושוב על דלתותיהם של מוסדות שאינם מקבלים אותם. עיקרון ההכלה, שמעמיד את התשובה במרכז, לא רק מאפיין את הקיום בחרדיות המזרחית אלא יש בו גם פוטנציאל למקם אותה בעמדה עליונה על החרדיות האשכנזית. אם החרדי המזרחי החי בחברה חרדית אשכנזית מרגיש עצמו 'מוקצה מחמת מוצא', הרי העמָדה של התשובה כעיקר (ולא של לימוד התורה, כפי שעושים האשכנזים) מעמידה אותו במקום שצדיקים גמורים אינם עומדים. התשובה (כמובן בצירוף תפילה וצדקה) יכולה אפוא להעביר את רוע המוצא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010

בספרו האחרון חולק קונדרה עם קוראיו את הגיגיו והערותיו על מבחר סופרים ואמנים בתרבות האירופית, שדומה שעיקר חשיבותם בא מהשתייכותם זאת. בין הנדיר לסתמי המשך הרשומה ←

לאור היסטוריה ארוכה נעדרת ריבונות ומדינה, עולה השאלה האמנם קיימת מסורת של מחשבה מדינית יהודית. קובץ מאמרים לזכרו של חלוץ המחקר בתחום מתמודד עם האתגר

המשך הרשומה ←

משבר הפסיכותרפיה בשנים האחרונות נובע בין היתר מדחיית התפיסה הישנה הקובעת שמקור הנפש הוא נמוך ויצרי ואינה מכירה ביסוד הנשמה הטרנסצנדנטלי בנפש האדם. ספר חדש מציע פסיכולוגיה חיובית, הנשענת על טרמינולוגיה חסידית. לא לדתיים בלבד

המשך הרשומה ←

שירתו של שלונסקי, אבי האליטה השמאלית בתרבות הישראלית, ננטשה על ידיה. היא מאסה בממד הסוציאליסטי של שירתו, על שתי פניו – הסטליניסטיות, אך גם החלוציות; ומבלי דעת אימצה את ממד הכמיהה אל ההתחסלות ואובדן הזהות העצמית

המשך הרשומה ←

זיכרונות מטקס ההתבגרות היהודי מעלים חוויות אישיות מגוונות – משעשעות או נוגות, עמוקות או דהויות – מתוך שלל זהויות בתרבות הישראלית. מעבר לחוויה האישית יש בספר החדש נטילת אחריות על עיצובה של יהדות זמננו

המשך הרשומה ←

ספרו המופתי של ניטשה מונח זה שנות דור בפני הקורא העברי בתרגומו הפיוטי והמושחז של ישראל אלדד. לא ברור למה היה צורך בתרגום חדש, גדוש יובשנות אקדמית וחסר אהבה

המשך הרשומה ←

הכלכלה המודרנית העולמית הפכה למשחק בעל חוקים פנימיים שאינו מייצג את הכלכלה הריאלית – זו של הסחורות שיש להן קיום בעולם הממשי. כרגיל, הספקולנטים מרוויחים וצרכני הסחורות מתים ברעב

המשך הרשומה ←

אדם ברוך הרבה לכתוב על תקשורת. אותה הוא מנסה לנסח, לתבוע ממנה דיוק, אחריות, הגינות – "הלכות תקשורת". אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה

אדם ברוך – תקשורת: אנתולוגיה, 2008-1972 ; עורכים: שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב, דביר, 2010, 412 עמ'

באחד מקטעי הארכיון המופעים ב'מות האדמו"ר' – סרטו המפוספס מעט של רון מיברג על אדם ברוך – מתראיין ברוך בתוכניתו של יאיר לפיד. זה הולך קצת כמו במשחקי כדורגל, כשלעתים מזדמן מפגש שיש בו מן הסימבולי; שני עיתונאים בשחור, עם 'פרסונה' ונוכחות ברורה, קסקט מול ג'ל בשיער וקהל צופים באולפן.

"במובן מסוים", פותח לפיד, "ההלכה והעיתונאות הם הפכים. ההלכה מבוססת על זה שהיא לא מתחדשת והעיתונות כן מתחדשת – אי לכך יש ביניהן סתירה. כשאתה פותח כל שבוע מדור עם איזשהו 'פסקון' אתה מייצר, אולי, תחושה אנכרוניסטית קצת".

"וזה לא טוב?", שואל אותו ברוך, "ההלכה מתחדשת, ואני שמח על הגילוי המדעי הזה שהעיתונות מתחדשת". לפיד אומר: "אם אתה רוצה להתעמק בהלכה אתה הולך להלכה, אף אחד לא צריך את העיתון שיהפוך לרבי שלו". וברוך, מרצין פנים, עונה לו: "הותרת אותי חסר מילים". בהמשך הוא יוסיף: "אני לא יודע לדבר בשם 'אף אחד'. אני בקושי יודע כל שבוע לדבר בשם עצמי. אתה אומר 'אף אחד לא צריך את זה'. אנחנו יודעים מעט מאוד על 'אף אחד'. הבה נתאמץ לדעת על עצמנו ובעיקר לדבר בשם עצמנו".

כדאי לראות את כל הקטע הזה. לא תמללתי הכול, ודאי לא את שפת הגוף שמשחקת שם משחק שלם. הדיאלוג  הזה יכול לשמש כמעין מבואה לספר 'אדם ברוך: תקשורת' – אנתולוגיה חדשה המרכזת כשלוש מאות טקסטים של ברוך שנערכו על ידי אלמנתו שירה אביעד, העיתונאי והחבר הקרוב רינו צרור ומפיקת הפרויקטים שלו מורן שוב. דמותו של ברוך כפי שהיא מצטיירת ב'תקשורת' היא של אחד שתופס אותך במילה. מבקר קפדן, מדויק, נכון לפרק כל דימוי, כל משפט. אמרת 'אף אחד', מדוע אמרת 'אף אחד'? מי הוא בכלל 'אף אחד'? בשם מי אתה מדבר (ערוץ 2, הקונסנזוס)? את מי אתה משרת? הטקסטים שאליהם מתייחס ברוך נקראים על ידו בדקדקנות. לעתים נחשפים כותביהם בערוותם, לעתים זוכים לשבחים. בכל הקטעים – על אף הנשכנות הסמכותית הטבעית שלהם – נמצא נדיבות וסולידריות כלפי עולם התקשורת הישראלי.

הספר הוא תוצאה של עבודת ארכיון מקיפה שמתפרסת מטוריו הארוכים של המדור 'קשר עין' (החל ב-1972) עד הדיוק החסכני שאפיין את הטור 'שישי', שאותו כתב עד סמוך למותו (2008). בדרך הם עוברים כמעט בכל תחנה של העיתונות הישראלית: 'ידיעות אחרונות', 'מושג', 'מוניטין', 'כותרות ראשיות', 'מעריב', 'חדשות', 'העולם הזה', 'שישי תקשורת/תרבות' ו'גלובס' – בכולם ברוך כתב, ברובם ערך. טביעות האצבע שלו, שחורות מדיו עיתונים, ניכרות בכולם. יותר מהכול מוצע כאן שיעור חשוב בתקשורת – כיצד צורכים אותה, כיצד יוצרים אותה.

אחד הדברים המרשימים באנתולוגיה הוא היקף הזמן והמילים. אנחנו מולָכים בחלוקת פרקים כרונולוגית, ורואים את שקבע לפיד – העיתונות אכן התחדשה. ברוך כצרכן אדוק ומעודכן מגיב כל הזמן; הוא מבכה את סגירתו של כל עיתון, מאתר כשלים, נורמות. הוא מלווה את חייו ומותו של 'מושג' (מגזין האמנות שערך, 13 גיליונות) במכתבי הפתיחה והסיום המופיעים צמודים, בפתח תמיד: "קורא יקר". בעוד עשרים שנה הוא יתחשבן עם "האספסוף" שסגר את העיתון, וגם עם עצמו ("כל אחד אספסוף בתורו"). יהיו גם מכתבי הפתיחה של 'מוניטין' ו 'שישי'. תמיד "קורא יקר". יש משהו נוגע ללב ב"קורא יקר" של ברוך.

חלק מהקטעים נכתבו בתקופות הניו-יורקיות שלו. הם כתובים בסגנון מדווח, יותר מתבונן ממבקר. ספוגים מהשפע של דוכן העיתונים בכניסה לרכבת התחתית, מעשרות ערוצי הטלוויזיה, מחומרי הגלם של צלמת הדיוקנים האמריקנית אנני ליבוביץ'. ברוך הביא משהו מתרבות המגזינים האמריקנית לישראל, בתפיסה, בעיצוב, במהות. למשל היחס לצילום מגזיני כאמנות. הוא מטפח את הצלמים שלו (אלכס ליבק, גדי דגון, מיכל היימן), אוצר תערוכות מתוך התמונות השוטפות של העיתון. מנסה ללמד 'קריאת צילום'.

באחד הטקסטים הראשונים מתייחס ברוך לסגירתו של המגזין האמריקני 'לייף'. הנאשם המרכזי: הטלוויזיה. "הטלוויזיה הייתה העיתונאי היחיד שהגיע לירח", כותב ברוך, "ולכן הציבור קרא את הטלוויזיה ולעיתונים האחרים לא היה מה למכור". את הטלוויזיה בישראל של אותם ימים, ערוץ ציבורי יחיד ומוגבל, מגדיר ברוך כ"טלוויזיה שנראית כפרודיה מתמשכת על טלוויזיה". ייקח זמן רב עד שהיא תסגור עיתונים.

הוא לא עקבי ביחסו למסך הקטן. לפעמים הוא רואה בו איום גדול על העיתונות הכתובה, לפעמים מחוץ למשחק (במלחמת המפרץ הראשונה הוא עוד כותב ש"הטלוויזיה לא מפחיתה את הרעב לעיתונים"). לבסוף יוכרע שהיא המגרש האמיתי – רוב הטקסטים מהשנים האחרונות יעסקו בערוצים המסחריים, ברשות השידור, בכבלים ובלוויין. אבל האצבע תמיד על הדופק, מתכוננת לדבר הבא: בזמן שרזי ברקאי מבקש להעלות לשידור את "האחראי על האינטרנט" (במה שייזכר כאחת מנקודות הניתוק הבוטות ביותר של הדור הישן) ברוך מציג את האינטרנט כ"יבשת חדשה". באחת הפסקאות הוא מייחל שהרשת תהיה אלטרנטיבה אמיתית למונופול של ערוץ 2 ומדורת השבט שלו.

כמה מילים על היחס של אדם ברוך לערוץ 2 בכלל ולמהדורת החדשות שלו בפרט. הוא כותב עליהם המון, מנתח את המגישים, הפרשנים, הצלמים, את הפרדיגמה. בתור מי שצופה במהדורת החדשות לעתים נדירות בלבד זה נראה לי מעט משונה, אך ההבנה של ברוך היא שרוב אזרחי המדינה מקבלים את האינפורמציה שלהם מערוץ 2, וכיוון שאינפורמציה תקשורתית היא ערובה לדמוקרטיה בריאה ראוי להתייחס לעניין ביסודיות. במובן מסוים ברוך רואה את ערוץ 2 ככישלון, תקלה אבולוציונית. בזמן מונופול רשות השידור הייתה הטלוויזיה שופרו של הממשל. שותפות אינטרסים והעדר תחרות גרמו לה להיות זרוע ביצועית של מממנה. הערוץ השני (וגם ערוץ 10) היו אמורים לפתוח את האפשרויות, לשחרר אותן. במקום זה ברוך מוצא מהדורת חדשות שאיננה יודעת להפריד בין 'בידור' ל'חדשות', כתבים צבאים הממשיכים במסורת דוברי הצבא, ורייטינג המזכיר שבסופו של דבר מדובר רק בכסף. ערוץ 2 החליף את ערוץ 1 ונהיה 'בית' – הקונסנזוס הישראלי, המרחב הציבורי הגדול. "טלוויזיה שיש לה מדינה", כותב ברוך יותר מפעם אחת.

לא נפקדה מ'תקשורת' רוחה של ההלכה. ההלכה כקוד אתי, מוסרי, ההלכה כתקנון. האם מותר למצלמתו של ניסים משעל לפלוש קרוב כל כך אל פניו של המרואיין, ביודעו שצילום כזה מדמה את פניו של המרואיין כ"'שדה קרב' שדוחה הדר, אסתטיות, מסתורין"? האין הוא מחויב להודיע על כך למרואיין? האין הוא מחויב לעשות זאת גם למתחרהו הפוליטי של המרואיין? ובעניין אחר: האומנם עשה כדעת ההלכה הרב ישראל אייכלר, כשפרש מדיון ב'פופליטיקה' בנושא מיסוד הזנות בישראל מתוך "צניעותם של תלמדי חכמים"? תשובתו של ברוך דוקרת, עניינית, לא משתמעת לשני פנים. 

ברוך מבקש להחיל את חוק "כבוד האדם וחירותו" על הרגע המזעזע שבו דודו טופז זורק כדורי שוקולד לתוך פיה הפעור של אישה שמנה, גם אם היא עצמה אינה מודעת לפגיעה בכבודה האנושי; דורש מעיתונאים לפרסם את הגילוי הנאות שלהם במקום שבו הוא נצרך, ובעיקר מודע ליכולת של התקשורת להשתמש באדם כחומר בערה לסיפוק הרייטינג. הוא איננו סומך תמיד על הממונים שלא יבואו לידי כישלון וביזיון הבריות.

היחס של ברוך אל המסך הקטן מתורגם לפרקטיקה כמעט הלכתית: הוא מבקש ממך לא לכבות את הטלוויזיה בשעת הלוויות קרבן פיגוע "למען יאריכון ימיך כבן אדם", ומתחבט האם מותר – מבחינה הלכתית – להחרים את המכשיר כנגד חוב שאינו נפדה, ונוטה להשיב: "בהיות הטלוויזיה כמעט חייו, קהילתו, אזרחותו ומפלטו של החייב, אולי אין על פי ההלכה להחרים אותה".

ההלכה מובאת בדפי הספר גם על ידי פסקים (אם כי בצורה מצומצמת הרבה יותר מספריו האחרים, מטבעו של הנושא), בעיקר מפי הרב עובדיה יוסף. בין השניים היו כידוע קשרי חיבה והערכה הדדיים. בספר מובא טור ארוך שבו מסכם ברוך את כישלונו להסביר את הרב יוסף ל'ישראלים' דרך ראיון שערך עימו ב'מעריב'. ברוך מופתע מתגובות הלעג ומהעוינות, ובמילות הסיכום שלו ישנה נימה רגשית מפתיעה.

אדם ברוך הרבה להשתמש במושג 'סוכן זיכרון'; אישיות מרכזית השומרת את המת בתודעה התרבותית-תקשורתית, ואינה נותנת לו להיעלם אל תהום הנשייה של הזיכרון הציבורי. דן בן אמוץ נעלם, פנחס שדה כמעט נעלם. חנוך לווין נשאר, מאיר אריאל כמעט חי ונושם. מי שנשאר – היה לו מי שידאג לסעוד אותו אחרי מותו. "אין חיים אנושיים בלי זיכרון, בלי אשראי-זיכרון", הוא כותב באחת הפסקאות שעוסקות בתרבות המדיחים והמודחים בתקשורת הישראלית.

רצה הגורל והנה 'סוכני הזיכרון' של ברוך הקימו את האנדרטאות שלהם באותו הזמן. 'תקשורת' ו'מות האדמו"ר' משהים את אדם ברוך בינינו ונותנים לדמותו במה מכובדת להיאחז בה. ההשוואה ביניהם אינה הגונה. כל אחד מהם מושך, במדיום אחר, לכיוון שונה. ובכל זאת, חידת אדם ברוך אינה קרובה לפתרון בסרטו של מיברג (יישארו ממנה בעיקר עדותה ודמותה המדהימה של אמו, נחמה רוזנבלום). אם ישנו מפתח, הוא נמצא בטקסטים הרבים שהשאיר אחריו. עבודה רבה עוד מצפה לסוכני הזיכרון. המבחר שמכונס ב'תקשורת' הוא נקודה נוספת שממנה אפשר לנסות ולבאר את דמותו.  

amichaich@gmail.com

חיבוריהם של הסופר 'היהודי' ביותר, אפלפלד, 'הקדוש החילוני' לכאורה, ברנר, והמבקר 'הדתי', קורצווייל – שונים ומנוגדים ככל שיהיו – נובעים כולם מחוויית הקיום היהודי

המשך הרשומה ←