קטגוריה: א גליונות משנים קודמות
מזמור לסבא – או מדרש ניגון / לאה מרמורשטיין-ירחי
כמעט הצלחתי לאחות את קרעיה למנגינה אחת שלמה. חסר לי חצי פסוק. אולי אמצא מישהו מהדור ההוא שהולך ונגמר. מישהו מהונגריה. שיש לו לב רחב וטוב להרגיש ואוזן לשמוע וקול רך ונעים כמו של סבא
מבגדי השרד לשער הדלק / (לפרשת ויקהל)
"אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן" (שמות לה, יט)
"דרוש רב כריזמטי, בעל יכולת הנחיית טקסים" / ישעיה שטיינברגר
חשיבותה של משרת הרבנות הולכת ופוחתת, בעידן שבו גדלות בתורה ומצוינות אינן הקריטריונים הראשוניים לבחירת הרב. מבט היסטורי וקריאה לשינוי
בשפה אחרת / זאב שביידל (פברואר)
סקירת כתבי עת מהעולם:
הלוחם בפנסיה
בחברה דמוקרטית כל מנהיג הופך בשלב כלשהו ל'לשעבר'. ראיון מרתק עם וצלב האבל מהדהד את המחזה החדש שכתב ומאיר על עידן המהפכות של ימים אלה
ימי המהפכות הללו הם זמן טוב להיזכר בווצלב האבל, האיש שהוביל בעבר להפיכה בארצו והפך לנשיא צ'כוסלובקיה ולאחר מכן לנשיא הרפובליקה הצ'כית (וזו לא אותה מדינה!). בשיחה בכתב העת World Affairs מברר הכתב מיכאל זנטובסקי יחד איתו את גורלו של מהפכן שאיתרע מזלו להאריך ימים זמן רב לאחר שהמהפכה שהוביל הסתיימה, והיה עליו להניח להילת הגיבור ולחזור לחיי השגרה האפורים.
ובכן, בשנות המשטר הסובייטי האבל היה מחזאי ואיש רוח נודע שהתנגד לקומוניסטים ואף שהה בכלא בשל כך. למרות זאת, הוא וחבריו הצליחו לגבש סביבם מחאה עממית בעוצמה גדולה דיה כדי לגרום להפיכה בלתי אלימה ("המהפכה הסגולה") ב-1989, שהורידה את הקומוניסטים מהשלטון. האמון העממי בהאבל היה גבוה במשך שנים, שכן הוא נבחר לכהונת הנשיאות הרמה 4 פעמים ברצף. ברם, בתור פוליטיקאי הוא החל לאבד, לאט ובהדרגה, את ההילה של גיבור המאבק והפך לאיש המעש שעליו להתמודד עם בעיות היומיום. הגבורה, החזון והרומנטיקה הפכו ממושא הערצה לנושא לבדיחות, ולאחר פרישתו של האבל מהפוליטיקה רבים קיוו שהוא ייעלם גם מהמציאות.
להאבל עצמו היו תוכניות אחרות. הוא חזר להיות פעיל בתחום של זכויות האדם, על ידי ייסוד מספר ארגונים בינלאומיים הקשורים לנושא. ככלל, האבל הוא בעל אמירה במגוון תחומים פוליטיים, ולא קל לסווג את אמירתו באופן סטריאוטיפי לשמאל או לימין. הוא אינו מעריץ את השוק החופשי אך רואה בו מכשיר ליעילות כלכלית, והמפלגה המעוררת אצלו את ההזדהות הרבה ביותר היא מפלגת הירוקים. הוא תומך בפרלמנט האירופי, ועם זאת דוגל בזהות צ'כית נפרדת. הוא מבקר נחרץ של פגיעה בזכויות אדם בקובה, בסין וברוסיה, אך תמך בהתערבות צבאית בבוסניה ובעיראק. ממש לאחרונה הוא הצטרף ליוזמתו של ראש ממשלת ספרד לשעבר לבלימת תהליכי הדה לגיטימציה והדמוניזציה של ישראל, צעד שלא הוסיף לו פופולריות בשמאל האירופי העכשווי. בכלל, הוא חושב שרבות מהדמוקרטיות היום נגועות במה שהוא מכנה "תסמונת מינכן", ומציין שכאשר ידידו הקרוב, הבמאי מילוש פורמאן, רצה לצלם סרט על מינכן, הוא נתקל בקבלת פנים קרה ביותר במדינות שאליהן פנה.
לאחר עזיבתו את משכן הנשיא האבל חזר גם לכתיבה. גיבור המחזה האחרון שלו, "עזיבה", הוא נשיא של מדינה אנונימית שעומדת בפניו בחירה קשה: לעזוב את התפקיד ואת כל ההטבות החומריות הקשורות אליו או להישאר בתפקיד המשפיל של "היועץ של היועץ של היועץ של היועץ" תוך שמירה על ההטבות ותמיכה במחליף הפוליטי שלו. זו דילמה שניצבת בפני כל פוליטיקאי בחברה דמוקרטית, שבה הוא עומד לרוב בפני אפשרות להיות מוחלף בימי חייו. לאחר הפרישה הוא יהיה – ירצה או לא – במצב של "לשעבר" וכל חייו יתנהלו סביב זאת. קל לחשוב שגיבור המחזה הוא האבל עצמו, אך האבל טוען שהגה את רעיון המחזה עוד לפני שהתמנה לנשיא. המחזה "עזיבה" משלב מעין הגיגים סאטיריים-אבסורדיים על תפקידו של מדינאי בעידן המודרני, אך יש מי שיכול למצוא בתוכו גם מסר אקטואלי. חוסני מובארכ, למשל.
סובלנות נגד רב תרבותיות
ה'רב תרבותיות' היא האחות המנוונת של הסובלנות. הראשונה חיונית לחברה ליברלית, בעוד האחרונה מאיימת על תשתיתה
הרב תרבותיות תחת מתקפה: ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, מתח במהלך נאומו בוועידה בנושאי ביטחון במינכן ביקורת קשה כלפי המדיניות המעודדת רב תרבותיות. "אנו זקוקים לפחות מן הסובלנות הסבילה של השנים האחרונות וליותר ליברליזם פעיל ושרירי", אמר קמרון, שהתייחס בדבריו לקהילות מהגרים מוסלמים במערב שמסרבות להשתלב בחברה הסובבת ומייצרות תרבות שבפועל מהווה איום ביטחוני ותרבותי על המערב.
מצדד ידוע בליברליזם, פרנק פוריידי, כותב בפרויקט המקוון Spiked שלמרות שהוא מברך על המסר בדבריו של קמרון, חשוב ביותר שלא לערבב בין סובלנות לרב תרבותיות – שתי תופעות שמזכירות אחת את השנייה, אך הפוכות במהותן. סובלנות, לדעתו של פוריידי, היא תוצאה של מחשבה ליברלית-רציונלית-מודרנית. היא רואה חשיבות בהשמעה של כל הדעות, כולל השגויות, מתוך אמונה שייתכן כי גם בדעה שגויה יימצא גרעין של אמת – או כי הדיון הפומבי יסייע לחשוף את הטעות. ברם, דיון כזה יכול להיעשות רק באופן פומבי, חופשי ורציונלי, שלא חושש מהאמונה שדעות מסוימות טובות או ראויות יותר מן האחרות. למעשה, סובלנות אינה סבילה: היא דרך פעילה לברר אמונות ודעות בחברה פתוחה ולהביע דעות ביחס אליהן.
רב תרבותיות היא בדיוק ההפך: זו תפיסה שעיקרה אדישות מתירנית שמתבססת על ההשקפה שאף דעה אינה טובה יותר מדעה אחרת, ושאין בידינו קנה מידה מוסרי אחד כדי לבחון באמצעותו אמונות ודעות של אחרים. גישה כזו דוגלת ב"חוסר שיפוטיות", בעוד תרבות של סובלנות דמוקרטית כל העת שופטת, מבקרת ומעריכה תרבויות אחרות. פוריידי מדגיש שבעוד תרבות של חוסר שיפוטיות מעידה לכאורה על פתיחות, למעשה היא נמנעת לעתים קרובות למדי מהכרעות מוסריות קשות או מהצורך לגייס נימוקים למען הבחירות הקיימות.
התוצאה המעשית היא שאי אפשר להאשים בניכור ההולך וגובר של קהילות המהגרים רק את המטיפים הקיצוניים, אלא יש לבחון גם את החברה המארחת, שמהססת יותר ויותר ביחס למורשת התרבותית ולהישגים שלה עצמה. ניסיונות לגבש תוכנית להוראת היסטוריה בבתי הספר, לערוך חוברת שירים שהם בגדר "קריאת חובה" לכל תלמיד בריטי או ללקט קובץ תכנים שמהווים מורשת תרבותית משותפת עבור כל התלמידים נתקלים ללא הרף בהתנגדות, מתוך חשש לפגיעה ברגשות התלמידים המהגרים. כך, כל יוזמה לגבש מכנה היסטורי או תרבותי משותף עולה על שרטון. כדי לצאת מהמבוי הסתום הזה מציע פוריידי לוותר על הרב-תרבותיות הממומנת על ידי המדינה – אך להמשיך את הדיון הסובלני.
על חומייני, מארקס והבלבול במערב
התבוננות בנסיבות המיוחדות של המהפכה האסלאמית של חומייני מזכירה את המורכבות של החברה האיראנית, השונה בתכלית מהחברות הערביות
כתבתו של אבאס מילאני ב-National Interest עסוקה באזור "חם" נוסף, איראן, אך מפרספקטיבה של התבוננות תרבותית. מהפכת חומייני ב-1979 הושגה באמצעות סיוע מערבי מחוץ לאיראן ובתמיכה משמעותית של כוחות השמאל הדמוקרטי והאינטלקטואלים המקומיים, כמו גם של אנשי דת רבים מהשורה השנייה והשלישית (בכירים דתיים התנגדו מאוד לאישיותו של חומייני, כיוון שראו אותו כמנהיג קיצוני ומסוכן). חומייני סייע למגמה זו בכך שהתאמץ מאוד להסוות את האופי האמיתי של המהפך מדעת הקהל במערב ובארצו, ולהציג אותו כדרך של התקוממות נגד השלטון הרודני של שליט איראן דאז, שאה מוחמד רזא פהלוי.
אחד המאבקים התמידיים בתודעה התרבותית הפרסית מעמת בין הדת המקורית של הפרסים – הזורואסטרית – לבין האסלאם השיעי, שחלק מהחוקרים רואים בו לא יותר מאשר לאומנות איראנית שלבשה צורה דתית. לאחרונה ראה לנכון אפילו מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, להדגיש שכל המנהיגים האיראנים של שלושים השנים האחרונות הם כולם ערבים ללא יוצא מן הכלל (ולא פרסים!) בהיותם צאצאי הנביא – והטורבנים השחורים שלהם מעידים על כך מעבר לכל ספק. מסתבר שאפילו היום חשוב למנהיג מוסלמי "לגייר" את המנהיגים האיראנים מפרסיות לערביות.
ברם, לערביזציה הזאת של איראן קדם פרק ארוך שבו הייתה מגמה הפוכה: בית פהלוי השתדל במהלך רוב המאה העשרים להדגיש דווקא את האלמנט הזורואסטרי בתולדות פרס ולצמצם את החלק המוסלמי. ב-1971 נערכו חגיגות ראוותניות של 2,500 שנה לאימפריה הפרסית תוך מצג ענק לרגליו של ארמון פרספוליס. נעשה גם ניסיון כושל לשנות את לוח השנה הממלכתי כדי שמניין השנים לא יתחיל ממסעו של מוחמד ממכה למדינה, אלא מייסודה של האימפריה הפרסית. ברם, כשלו גם יוזמות הפוכות: משטרו של חומייני ביקש להנהיג את הערבית בתור השפה הרשמית או להחדיר לתוך הפרסית מבני לשון ערביים, שלא לדבר על ניסיון להחריב את פרספוליס או לבטל את החגיגות של ראש השנה הזורואסטרי (חג הנורוז, הנחוג בעולם ב-21 במארס, יום השוויון האביבי). הממסד החומייניסטי עושה כל מאמץ למחוק מספרי ההיסטוריה כל זכר לזוהר של האימפריה הפרסית, עד כדי כך שאחד מהמקורבים לחומייני התייחס למלך כורש כ"יהודי סדומי". במצב כזה, כל ניסיון לציין חגי עם הופך למחווה של התנגדות למשטר – וחגי עם אלו נחוגים היום יותר מאי פעם, כולל המנהג לקפוץ מעל מדורה בחג הנורוז (האייתוללה עלי חמנאי הוציא השנה פסק הלכה מיוחד המתנגד למנהג זה).
חוץ מהזווית הדתית, קיים גם היבט חברתי-תרבותי. במהלך כהונתו של השאה, איראן הייתה אחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום האמנויות (רעייתו של השאה הייתה אדריכלית במקצועה). במאים ומפיקים אליטיסטיים מהעולם הציגו את היצירות שלהם בטהרן. המקום הפך למוקד צמיחה ושגשוג תרבותי וגם סייע לאינטליגנציה המקומית להתפתח. האירוניה נעוצה בכך שהיה מדובר באינטלקטואלים שניזונו בתפיסותיהם מהמערב והאמינו שעליהם להתנגד לכל ממסד באשר הוא – ולכן התנגדו למשטרו של השאה. מה שהוסיף לכך היה ניסיונו המגושם של השאה לייבא לאיראן דמוקרטיה פרלמנטרית, אך בו זמנית להמשיך לנהל את המדינה בצורה יחידנית, תוך הסתמכות כבדה על ארה"ב.
העם שהבטיחו לו שישלוט בעניינים רצה באמת לשלוט בהם, ובאותה מידה שבה הוקסם מהמודרנה הוא חש מאוים על ידה (מונטסקייה, ב"מכתבים פרסיים" שלו, כבר שאל: "האם ניתן באמת להיות פרסי ומודרני?"). לתוך התסיסה הזו הצטרפו המרקסיסטים האיראנים ותמכו במהפכה. חומייני רימה גם אותם: בהיותו בגלות הוא הבטיח שלאחר המהפכה לא ינסה לתפוס שום תפקיד פוליטי ויאפשר בחירות כלליות. הם גם האמינו שהוא יהיה דמות חלשה, בדומה לאלכסנדר קרנסקי ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר, ושהם לא יתקשו לתפוס את מקומו ולהנהיג בפרס שלטון קומוניסטי.
בשורה התחתונה, מכל התקוות הגדולות של שנות השבעים יצאה דיקטטורה חומייניסטית אלימה שדיכאה בכוח את כל מי ששייך לזרם רוחני אחר, דרדרה את הכלכלה ובמקום פריחה תרבותית מובטחת הביאה לעם הפרסי בעיקר הצפה של סרטי עם מתקתקים וקיטשיים (סרטים איראניים אליטיסטיים שקוצרים פרסים בפסטיבלים הבינלאומיים מיוצרים בעיקר לייצוא). ברם, הסתירות הפנימיות של המשטר הזה ממשיכות לתסוס גם כיום ברחובות טהרן ונותר לראות מה יצא מהם.
לך אל החילזון
סיפורה המופלא של אליזבת טובה ביילי הוא רומן בין אישה המרותקת למיטתה ובין חילזון, מושא ההתבוננות המרתק שלה. עולם מופלא
ונסיים בנימה רחוקה מאקטואליה. סוקר ספרי הטבע טים פלאנרי כותב ב- New York Review of Books על ספר יוצא דופן של אישה שבהתמודדה עם קשיי החיים נעזרה ב…חילזון. הגברת ששמה אליזבת טובה ביילי חלתה יום אחד במחלה מסתורית שריתקה אותה למיטה ללא יכולת לזוז ואפילו לישון. חבר הביא לה עציץ קטן עם חילזון – והתנועות האיטיות של החילזון, שחקר את מקומו החדש, ריתקו את אליזבת. מאוחר יותר היא למדה כיצד החילזון חופר גומות ואוכל בעיקר בלילות, גילוי שעזר לה להשלים עם האילוץ שלה להיות פסיבית במשך היום. עם הזמן היא פיתחה מעין שותפות גורל עם החילזון: שניהם נעתקו מהסביבה הטבעית שלהם ונאלצו להסתגל למקום החדש. התנועות האיטיות של הזחילה הפכו עבור אליזבת המרותקת למעין שיעור טאי צ'י. הקשר הרגשי בין האישה לחלזון הפך כה עמוק, עד שכשיום אחד השבלול כנראה אכל יתר על המידה ונראה חולה היא הייתה מודאגת מכך במשך כל היום. לבסוף אליזבת הבריאה ואף כתבה ספר: "לשמוע את חילזון הפרא מכרסם".
היה עוד אדם שהקדיש חלק ניכר מחייו להתבוננות בחלזונות. שמו היה צ'ארלס דרווין. בספרו "על מוצא המינים" הוא הזכיר לראשונה את האפשרות שלחלזונות יש אינטליגנציה ואפילו יכולת לתקשר ביניהם. שנים רבות אחריו הזהיר איגוד החקלאות האמריקני כי החלזונות יכולים לפתח שיטות להימלט מתיבות שבהם מובילים אותם. פלאנרי מציין כי דרווין היה בעצמו חולה במחלה חשוכת מרפא – הידועה כיום כתסמונת שגאס – ואפשר שהיא האחראית לעובדה שחוקר טבע נמרץ שבימי צעירותו הפליג למרחקים באונייה "ביגל" היה מסוגל להפוך למתבונן סובלני בנפלאות הטבע היומיומיות, והאיטיות, של החילזון.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011
הריהוט של הספרות / יעקב בר-און
חדרי העבודה של סופרים ומשוררים בישראל, מהעבר או מההווה, הם מושאי ספר הצילומים של טלי אמיתי-טביב. סיפורה שלה לא פחות מעניין מהמפגש עם עשרות הסופרים
הדרך הקשה מחכם באשי לרבנות ראשית / שמואל כ"ץ
ההתקפות הרבות על הרבנות הראשית מחייבות אותנו לשוב מעט לאחור ולהבין מאין היא צמחה ומה הם הישגיה החשובים. סקירה היסטורית שבה מעורבות סוגיות של מעמד האישה, הכלת החברה הציונית חילונית והרבה מדיניות בריטית
מלכות שלאחר המלכות / רבקה מרים
כל אדם היה 'מלך' בזמן זה או אחר, ולו רק לרגע מסוים, ועל כל אחד מאיתנו נגזר לחוות בשלב כלשהו את הירידה מהמלוכה. על האפשרות לשמחה בתוך העולם
הדילמה האמנותית של הקולנוע / יעל רובינשטיין
למרות שהנוסחה ההוליוודית של 'קוד הייז' פועלת במרץ, אמני הקולנוע ביקשו ללכת אל מעבר לבנאלי ויצרו את 'הגל החדש' וצורות נוספות של קולנוע לא מרגש. הדגש על האסתטיקה הצורנית מפרנס את החוגים לקולנוע, אבל לא 'עובד'
עמדה צפויה ושגויה / יצחק גייגר
מכתבו של המפמ"ר לאזרחות המבקר בחריפות את "מכתב הרבנים" נוקט עמדה חד צדדית בנושא מורכב. אי אפשר לדבר על "גזענות" ועל "היחס לאחר" מבלי להתייחס לרצונם של יהודים להמשיך לחיות בשכונות וביישובים משלהם, ולהשתלבות הסכסוך היהודי-ערבי בסוגיה
גדול המצווה ועושה? / בטחה הר-שפי (לפרשת ויקהל)
הנדבות שכוננו את המשכן מזכירות לנו את הממד של מצוות הנעשות מרצון פנימי וללא כפייה, ולא במקרה גדול כאן מקומן של הנשים. ההתקשרות הוולונטרית מתבררת כרבת עוצמה בשעות מבחן קיומי
גמלים מעופפים בתל אביב / ניר מן
תל אביב ידעה לחגוג כבר מראשיתה. יריד המזרח הוותיק כלל תצוגות, מופעים, נשפים ולונה פארק. ספר חדש מציף נוסטלגיה ומלמד פרק בחשיבותה של תשתית מסחרית להתפתחות היישוב המשך הרשומה
התשובה המזרחית / אבי פיקאר
בין החברה החרדית לחברה הכללית נוצר קו תפר שבו מתמקמים חרדים מזרחים והוא מאפשר להם להציע הנהגה דתית לקהל שמחוץ למובלעת. המחקר יורד אל השטח
חרדיות רכה – התחדשות דתית ביהדות המזרחית, ניסים ליאון, יד יצחק בן צבי, 2010, 216 עמ'
מעשה בבחורים חרדים ממוצא ספרדי שבאו להיבחן לישיבה אשכנזית. כשנשאלו הבחורים מדוע הם רוצים ללמוד דווקא בישיבה זו הם ענו שהם לא רוצים ישיבה ספרדית. גם אנחנו לא, השיב המראיין והודיע להם שהם לא התקבלו.
הלצה זו, שאותה מביא ניסים ליאון בספר "חרדיות רכה", ממחישה את הפרדוקס של הקיום החרדי-מזרחי. החרדים המזרחים שואפים בכל מאודם להתקבל על ידי חברה, שבאופן ממוסד, שיטתי ומתמשך מרחיקה אותם. הרחקת המזרחים ואפלייתם (והכוונה כאן ליוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם החיים בישראל) בחברה החרדית הינה תופעה ידועה ומוכרת. רק לפני חודשים מספר רעשה הארץ על פרשת בית הספר 'בית יעקב' בעמנואל, ומדי פעם שבים ועולים לכותרות סיפורים על אפליה ועל קיפוח.
אברכים חרדים ספרדים חשים 'מוקצים מחמת מוצא' בחברה החרדית (עמ' 62). הם טובים לענייני חול, כמו תמיכה פוליטית וארגון כנסים, אך מוקצים לענייני קודש – שידוך, שיטת לימוד, ועוד. הזרוע הפוליטית של המגזר החרדי-מזרחי, תנועת ש"ס, קמה על רקע אפליה זו, אולם למעשה נמנעת המפלגה מלהציף את המאבק הפנים-חרדי אל השדה החילוני שמא תיפגע אצטלת חרדיותם.
לא תמיד היו אלה פני הדברים. כמו התנועה הציונית, גם החרדים פנו, לאחר השואה, ליהודי ארצות האסלאם וצירפו אותם לשורותיהם. בשני המקרים נבעה הפנייה מאובדן עתודות בעקבות השמדת יהודי אירופה. בעשור הראשון לאחר השואה הייתה השתלבותם של המזרחים בעולם החרדי שוויונית יותר. אולם עם הזמן, כשפרויקט 'שיקום' החברה החרדית תפס תאוצה, גבהו החומות. החרדים המזרחים מצאו עצמם, לעתים קרובות, מחוץ לאותן חומות. הם הפכו מפתרון עבור החברה החרדית לבעיה. לקבוצה שזקוקה לפטרונות אשכנזית על מנת להיות חרדית באמת.
אפליית המזרחים בחברה החרדית איננה מוקד ספרו של ליאון, אולם זהו הטריגר לתהליך המרתק שאותו הוא מביא – היווצרותו של קו תפר בין החרדיות לחברה הכללית. קו תפר, או בלשונו של ליאון – חרדיות רכה – שבו מתחרדים וחרדים מזרחים מוצאים את מקומם ומהווים בו קבוצת הובלה.
החרדיות המזרחית הפכה לנושא פופולרי במחקר בעשר השנים האחרונות. מדף הספרים על תנועת ש"ס, על הרב עובדיה יוסף ועל הפוליטיקה הפנים-חרדית כבר גדוש. עיקר הספרים והמאמרים עסק בשאלות של הגות פילוסופית, חוק, שלטון ופוליטיקה. מחקרים קודמים עסקו בהשפעת החרדיות המזרחית על כלל החברה הישראלית, אולם מיעטו לנתח את התהליכים הפנימיים בתוך החברה המזרחית הדתית.
ליאון מפנה את המבט פנימה. אין הוא דן בזרוע הפוליטית ש"ס, ודיוניו בעניין הגותו של הרב עובדיה או המתחים שבין אשכנזים למזרחים בחברה החרדית תופסים מקום שולי בספר. עיקר ההתרחשות הוא יחסי הגומלין בתוך בתי הכנסת המזרחיים בין חרדים, חוזרים בתשובה, דתיים ואלה המכונים מסורתיים. בכלים של אנתרופולוג מעלה ליאון קונפליקטים, מתחים, השפעות הדדיות ותהליכי שינוי המתרחשים במקום שבו יהודי דתי מבלה חלק לא מבוטל מזמנו.
מהו אותו קו תפר שליאון מכנה חרדיות רכה? לידתו בדחיקתם של חרדים מזרחים מעולמה המסוגר של החברה החרדית, עולם שהזמין אותם להצטרף אליהם אך מיקם אותם בשוליים. בשל כך פנו בני תורה מזרחים אל קהל שנמצא מחוץ למובלעת החרדית ותפסו שם עמדות הנהגה דתיות. ליאון מתאר דוגמאות רבות של חרדים מזרחים שעברו להתגורר בשכונות חילוניות, השתלבו בבית הכנסת השכונתי, והחלו להנהיג בו תהליך של שינוי. במקום הזה, בפנייה לציבור לא חרדי, נמצאים חרדים מזרחים בעמדת יתרון על פני החרדים האשכנזים הסגורים בד' אמותיה של חברת הלומדים.
השיח הפופולרי, ובמידה פחותה גם חלקים מהשיח האקדמי, התייחסו להתפשטות החרדיות המזרחית בעזרת מסגרות חשיבה מקובעות. על פיהן התפשטותה של החרדיות המזרחית נובעת מתוכנית מובנית של תמנון רב-זרועות ושמו ש"ס. תמנון זה שולח את השפעתו לריכוזי עוני ומצוקה, ובשל היעדר התקווה של המזרחים העניים בפריפריה הם נענים לקריאה ונכנסים תחת השפעתה של המפלגה. כך, במחיר כמה דרשנים בבתי הכנסת והחזקת רשת חינוך, קונה תנועת ש"ס את קולותיהם של ההמונים. ניתוח זה מאפשר לאנשי 'שמאל' חברתי להכריז שבעזרת הרחבת השירותים החברתיים אפשר לייבש את הביצה שממנה ש"ס ניזונה.
ליאון מחלץ את הסיפור הזה מהמסגרת הפוליטית והמטריאלית שבה הוא מתנהל. הוא אינו מתמקד במה שנראה כפריפריה הקלאסית – עיירות פיתוח מרוחקות. מחקרו נערך בעיקר בבתי כנסת באזור המרכז (גם אם חלקם מרוכזים בפריפריה של המרכז – דרום תל אביב). מעבר לכך, העניין הכלכלי כמעט אינו מופיע. לא המצוקה החומרית היא המביאה את המזרחים הלא חרדים אל קו התפר המכונה חרדיות רכה. ליאון גם מראה שלא תמנון רב זרועות הוא השולח חרדים מזרחים אל השכונות. הם אינם שליחיה של אף מפלגה ורבים רואים בפוליטיקה מילה גסה. הם מגיעים על דעת עצמם, כתופעה הצומחת מלמטה ולא מאורגנת מלמעלה. ש"ס היא הגורם שלעתים קוטף את הפירות משינוי עומק רחב שמתרחש בעשרות מקומות במקביל. היא אומנם יוצאת נשכרת מפעילותם, אך היא איננה הגורם המפעיל והמשלח.
ברבים מהמקרים, החרדים המזרחים מוזמנים לכהן בתפקידי רבנות בבתי הכנסת של משפחתם או של הוריהם – בתי כנסת שהמוביליות החברתית ומעבר הדירה המתלווה אליה, כמו גם תהליך החילון, מכרסמים במספר המשתתפים בהם בתפילה. הרבנים החרדים-מזרחים מצליחים למלא שוב את הכיסאות הריקים בבית הכנסת, אם בזכות דרשות כריזמטיות ואם בעזרת הקמתו של כולל עבור צעירים חרדים ממוצא מזרחי. השינוי שמתבצע בבית הכנסת הוא איטי. יש בו השלטת תפיסת העולם החרדית על גבי בית הכנסת הוותיק. יש בו מעבר מדתיות שמסתמכת על מסורת אבות ונוהגים לדתיות שמסתמכת על פסקי הלכה כתובים.
ליאון גם מחדש שהמזרחים הלא חרדים אינם גורמים פאסיביים שמתבצעת עליהם מניפולציה. במקרים רבים החלחול של החרדיות אל בתי הכנסת הללו נתקל בהתנגדות. רבים מהמזרחים הלא חרדים רואים את החיוב שבמגמה זו, אולם לא מעט מבין המתפללים הוותיקים עומדים על שלהם. בשם שימור המסורת הם מתנגדים להקפדה יתרה, לריקודים החסידיים המיובאים ועוד (עמ' 136). המציאות איננה של חדירה חרדית הולכת וגוברת, אלא מורכבת מכיפופי ידיים בין החרדים לבין משמרי המסורת. בניגוד לתיאור הפופולרי, הדתיות המזרחית איננה תמיד דתיות נינוחה ויש לא מעט דתיות מתוחה.
אחד האמצעים לפרק את המתח הזה הוא הדגשת מושג התשובה ותרבות התשובה. החרדיות האשכנזית – 'החרדיות הקשיחה' בלשונו של ליאון – מזהה את עצמה כמחנה מוגדר וברור. אדם הוא חרדי או איננו חרדי. אדם לא חרדי יכול לגלות את האור ולעבור תהליך של המרה שבו הוא משיל מעל עצמו את העולם הישן, מנתק את קשריו עם הוריו וחבריו ומצטרף אל חברת הלומדים. במעשה הזה מושלם תהליך התשובה והמצטרף עבר מצד אחד של המתרס אל צידו השני (אם כי, כמו שמציין ליאון, בחברה החרדית האשכנזית הוא יישא איתו את גיבנת היותו חוזר בתשובה כל ימיו).
בחרדיות הרכה התשובה איננה מעשה המרה חד-פעמי אלא תהליך מתמשך. החרדיות המזרחית איננה מסגרת המגדירה מי בחוץ ומי בפנים. ישנו ספקטרום רחב של התנהגויות שנמצאות במרחק שונה מנקודת היעד. אם החרדיות הקשיחה היא גדר שצריך לעבור אותה, החרדיות הרכה היא רכבת. זו רכבת ארוכה שכולם נמצאים על קרונותיה, אך המרחק שלהם מהקטר משתנה. כולם נמצאים כל הזמן בתהליך של נסיעה, של התקדמות, של חזרה בתשובה. התשובה מלווה את החרדי המזרחי בכל יום ובכל שעה. הוא חוזר בתשובה ומחזיר בתשובה כל הזמן. המזרחי שאינו חרדי אינו עובר תהליך של המרה לחרדיות אלא תהליך של 'התחזקות'. הוא תמיד היה שם, הוא רק נע קדימה מקרון לקרון בתוך הרכבת. מקומה המרכזי של התשובה הופך אותה, בלשונו של ליאון, 'מעיקרון גיוס לדרך פרשנות' (עמ' 163).
חרדיות רכה הוא ספר חשוב ומחדש לא רק בנושא הנסקר אלא במתן הגישה אל שורשיו בשטח. חלק מהפרדוקסים שעולים מהקיום החרדי-מזרחי נותרו עדיין בלתי פתורים. העיקרי שבהם הוא סיבת תחושת הנחיתות של החרדים המזרחים כלפי החרדים האשכנזים והרצון שלהם להתדפק שוב ושוב על דלתותיהם של מוסדות שאינם מקבלים אותם. עיקרון ההכלה, שמעמיד את התשובה במרכז, לא רק מאפיין את הקיום בחרדיות המזרחית אלא יש בו גם פוטנציאל למקם אותה בעמדה עליונה על החרדיות האשכנזית. אם החרדי המזרחי החי בחברה חרדית אשכנזית מרגיש עצמו 'מוקצה מחמת מוצא', הרי העמָדה של התשובה כעיקר (ולא של לימוד התורה, כפי שעושים האשכנזים) מעמידה אותו במקום שצדיקים גמורים אינם עומדים. התשובה (כמובן בצירוף תפילה וצדקה) יכולה אפוא להעביר את רוע המוצא.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010
רזי התורה עוברים בתהומות המלנכוליה / אלחנן ניר
המגיד ממזריטש שנפטר בי"ט בכסלו, והאדמו"ר האמצעי מחב"ד שנקרא על שמו, לימדו כי יש לעבוד את ה' באמצעות המרה השחורה. לא עוד חסידות המזוהה עם שמחה, אלא כזו המלמדת לעבוד מתוך כאב
מלך בבית המדרש / ישעיה שטיינברגר
הרב יצחק הוטנר, מענקי התורה של הדור האחרון, רתם את רוחב האופקים ואת עמקותו להתמודדות עם המודרנה. דברים לזכרו לרגל יום פטירתו שחל בכ' בכסלו
התבגרות מהירה מדי / נחום אבניאל
שני בימאים, מתנחל וקיבוצניק, החליטו להעביר את סיפור ההתנתקות דרך עיניים של שני ילדים מגוש קטיף הגדלים מול המצלמה. היצירה המשותפת מייצרת בעיני הבימאים סיכוי לגשר חברתי
הירושלמי / דוד ברוקנר
הרב צבי פסח פרנק, שצמח בישיבות הגדולות של אירופה ובבית הדין של היישוב הישן בירושלים, העמיד את ביתו לרשות ה'הגנה' והחל בבירור הלכות ירושלים והמקדש. חמישים שנה לפטירת הרב שידע לאחד את העיר
ניגון הדבקות של חטיבה 7 / זאב אלק
הקשר המיוחד של הרב משה צבי נריה לציון ר' שמעון בר יוחאי במירון בא לביטוי בעליות קבועות, ובייסוד ישיבת בני עקיבא במקום. 15 שנה להסתלקותו
אבדן הפנים של יהודה / עוז בלומן
רגע השיא של סיפור יהודה ותמר מתקן התדרדרות קשה של יהודה, שמתוך קנאות לחירותו וייחודו טבע בהתנהלות כנענית המוחקת את הזולת
הסמ"ך של יוסף / שמואל יניב
עובדה מרתקת: מאדם ועד יוסף אין בשלשלת הדורות שום סמ"ך – אות המסמלת סיבוכים, ונקשרת להתמודדות עם כוחות הטומאה
להתגבר כארי על שכלו / תומר פרסיקו
מה מניע חלקים מתרחבים ביהדות האורתודוכסית להיפרד מההיגיון, ולקדש את העקרון של 'למעלה מטעם ודעת'? ארבע הצעות הסבר לתופעה שלא מביאה טוב ליהדות המשך הרשומה
היוצרים של קונדרה / ראובן שבת
בספרו האחרון חולק קונדרה עם קוראיו את הגיגיו והערותיו על מבחר סופרים ואמנים בתרבות האירופית, שדומה שעיקר חשיבותם בא מהשתייכותם זאת. בין הנדיר לסתמי המשך הרשומה
דיוקי התקרבות / דב ברקוביץ'
ההתקרבות אל הקודש, ועבודת הקרבנות שבלבה, מחייבות דרגה גבוהה של טהרה. אף כאן יש הבדל בין עבודה כללית במקדש לעבודה פרטית בבמות, ובין מה שתלוי באדם למה שלא
מי אתה סמי הוכברג? / חבצלת פרבר
איש קטן ומסתורי, שהותיר משפחות, נשים וילדים במקומות שונים בעולם, מתגלגל לנתיב שקושר את גורלו בתולדות הציונות, האימפריה העות'מאנית ומלחמת העולם הראשונה. סיפור אובססיבי שגיבורו האחר הוא המחבר עצמו המשך הרשומה
ברית, פדרליזם והגות מדינית יהודית / יצחק גייגר
לאור היסטוריה ארוכה נעדרת ריבונות ומדינה, עולה השאלה האמנם קיימת מסורת של מחשבה מדינית יהודית. קובץ מאמרים לזכרו של חלוץ המחקר בתחום מתמודד עם האתגר
כד "רב-פעמי" / יונתן נראל (תרגום ועיבוד: מיכל ברגמן)
חג החנוכה יכול לשמש נקודת זמן להערכה מחדש של יחסנו לרכוש בעידן המשועבד לצריכה
האיום האמריקני / עינט קרמר ומיכל ברגמן
תרבות הצריכה האמריקנית הצליחה לחדור גם למגזר הדתי ולעצב מבלי משים את דפוסי ההתנהגות שלו. האור הגדול, כפי שמלמד חנוכה, טמון דווקא בצניעות
על נובמבר יבש, תענית וגשם: ירושלים תרס"ו
בתי הדין של ירושלים הכריזו על תענית, וחנוכה – שחל רק בסוף דצמבר – הביא איתו את הגשם המיוחל. טעימה של תרבות מרכז אירופית בלב הלבנט
ציפייה לגשם. מכתביו של ר' יוסף צבי קרליבך
מעשה מפלונית / אברהם וסרמן
"משהלכו הימנה היו מתפעלים מאוד ואומרים שאם הייתה זכר כבר היו עושין אותה רב בעיר חשובה. רק שהיא נקבה, ומה טובה תצמח לה ממה שיודעת תורה?… באותה העת כבר תיקנו חכמי-הדור בתי-ספר לבנות, כשראו שהולכות לגימנזי"א של גויים ומקלקלין להן האמונה". סיפור המשך הרשומה
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.