קטגוריה: א גליונות משנים קודמות

התודעה בשלה, וכעת נדרש לתרגמה להלכה / אשר כהן

פורסם ע"י yoavsorek

בתגובה למאמר 'להצטרף לעם ישראל: הפתרון' מאת אלחנן שילה:

הצעה לשינוי תודעתי משמעותי מהווה תמיד עדות לחוסר נחת, לאכזבה ואף לייאוש מהתודעה הקיימת הנתפסת כבלתי ראויה, כבלתי מתאימה וכחסרת יכולת להתמודד עם אתגרי המציאות. את מאמרו המאתגר והמעורר למחשבה של אלחנן שילה יש לראות כעדות נוספת, וכנראה לא האחרונה, לתחושת חוסר האונים לנוכח ההתמודדות עם הגדול שבאתגרי הזהות של העם היהודי בישראל כיום – אתגר התרחבות העם היהודי בישראל שבמסגרתה מאות אלפי עולי חבר המדינות וצאצאיהם שאינם יהודים על פי ההלכה מתערים ונטמעים בחברה היהודית.

במאמר זה אבקש לטעון שאין כל צורך בשינוי תודעתי כפי שמציע שילה, מכיוון שהתודעה הקיימת, לפחות זו הציונית הדתית, מספיקה בהחלט. יתר על כן, רכיביה של תודעה ציונית דתית זו מתאימים מאין כמותם להתמודדות עם האתגר המדובר. אלא שהבעיה איננה בתודעה אלא בהוצאתה מהכוח אל הפועל, בהעברתה משלב ההשקפה לשלב המעשה. במילים אחרות, התודעה הציונית הדתית ראויה, מתאימה ומספקת – וכל מה שנדרש הוא אומץ לב ושאר רוח לתרגם אותה לשפת העשייה ההלכתית.

מהפכה תקועה

הציונות הדתית היא מהפכה בלתי גמורה, מהפכה שבתחומים מסוימים, כדוגמת הגיור, נתקעה בשלב התודעה ללא יכולת וללא אומץ של נושאי ההלכה וסמכויותיה לתרגם אותה לעשייה הלכתית. הציונות הדתית ביצעה מהפכה תודעתית עמוקה שכיום נראית מובנת מאליה. החרדים מתייחסים לעם ישראל במשמעותו המטאפיסית, עם ישראל המדומיין כפי שהיה ראוי להיות, היינו עם ישראל שכולו חרדי. כשהם מצהירים על דאגתם לעם ישראל הם עושים זאת בכנות ובאמונה, אלא שהצהרתם לא מתייחסת לעם ישראל הריאלי, הקיים במציאות.

הציונות הדתית קיבלה הכרעה מהפכנית בהתייחסה לעם ישראל הריאלי על מגרעותיו ומעלותיו, ומתוך כך הפכה לחלק אינטגרלי מהרעיון הציוני ומהעשייה הציונית. יתר על כן, בהגותו של הראי"ה התבססה סופית התודעה בדבר קדושתו הדתית של המהלך הציוני ומכאן תפיסת קדושתה של הממלכתיות היהודית החדשה – אתחלתא דגאולה. מאומה לא חסר בתודעה זו כדי להתמודד עם האתגר המדובר. אסתכן באמירה חדה יותר: לו היינו נדרשים להמציא יש מאין תודעה חדשה שתתאים להתמודדות עם אתגר הגיור במתכונתו הנוכחית, לא היינו ממציאים תודעה הולמת יותר לפתרון הבעיה. שהרי אם המהלך בכללותו הוא בעל משמעות דתית, והמדינה היא בעלת משמעות גאולתית, מה עוד מפריע לפתרון הבעיה?

עלייה זו, כולל יהודיה הלא-הלכתיים, הצילה, פשוטו כמשמעו, את מדינת הלאום היהודית, היינו את האתחלתא דגאולה. מי שלא מאמין, שייקח מחשבון כיס פשוט, ישלוף מהמאזן הדמוגרפי מיליון איש, יחשב את המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים ויתחיל להרהר במושגי מדינת הלאום ובתנאים לקיומה. ומה משמעות הבטחות הנביאים לקיבוץ נידחי ישראל בזמן הגאולה? האם דברי הנביאים מכוונים לחרדים מוויליאמסבורג הקופצים לביקור בישראל הציונית, או שמא הם מכוונים במיוחד ובעיקר לאותם נידחים שהחלו להתבולל תחת לחצי המשטרים שבהם חיו?

כל מה שנותר הוא לתרגם את התודעה לשפת המעשה ההלכתי בלי להזדקק, כהצעתו של שילה, להפחתת מרכזיותו של הגיור, רעיון שממילא הוא חסר סיכוי כפי ששילה עצמו מודה. כדי לעבור לשלב העשייה ההלכתית עלינו ללמוד מהחרדים. גם הם מתחילים משלב התודעה ולאחר עיצובה וניסוחה הם מוצאים בספרות ההלכה הנרחבת רק את ההלכות המתאימות לתודעתם – במקרה הצורך הם מפרשים מחדש הלכות שבעבר הובנו אחרת; וכשגם זה לא ניתן, הם לא מהססים לבצע בהלכה רפורמה עמוקה – כן, רפורמה, על כל המשמעויות ההיסטוריות של המונח.

"שעת הדחק" היא שעת רצון

התודעה החרדית, כפי שציינו לעיל, נשענת על התמקדות בעם ישראל המטאפיסי ולא בעם ישראל הריאלי. כנובע מכך, הם תופסים עצמם כשומרי הגחלת, כנאמניה הלגיטימיים היחידים של המסורת הדתית וההלכה, וכחיל החלוץ הממתין לביאת המשיח. רק על רקע זה ניתן להבין הצעות מופרכות, כביכול הלכתיות, דוגמת ההצעה לכתוב על תעודת גיור שהיא תקפה רק אם נושאה הוא שומר מצוות, ולחייב כל מתגייר לחדש את תעודת הגיור בכל שנה. מאחורי הצעה מבישה זו, הנוגדת את ההלכות הנוגעות ליחס הראוי לגרים, עומדת התודעה החרדית במתכונתה העכשווית.

אם אכן התודעה הציונית הדתית בדבר משמעותה הדתית של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי היא כנה, אמיתית, עמוקה ואיננה מן השפה לחוץ, כל מה שנדרש הוא למצוא את ההלכות המתאימות בים ההלכה ולפרש את ההלכות הקיימות בהתאם לכללים. בניגוד לחרדים הרפורמים, לשם כך לא נדרשת שום רפורמה בהלכה.

בתחומים מסוימים כבר הוכיחו חלקים בציונות הדתית שהתשתית התודעתית שלהם יכולה לעבור לשלב העשייה ההלכתית. רבני צוהר מצאו את ההלכות הקיימות כדי להציל את הפיחות בהיקף הנישואים הדתיים, פיחות שניתן לייחס גם להשתלטות התודעה החרדית על הרבנות הראשית. כך היה גם בשנת השמיטה האחרונה.

מכיוון שאינני איש הלכה, לא אתייחס להיבטים ההלכתיים אלא לשפה העולה ומתגלה בשיח ההלכתי הציוני-דתי בתחום הגיור. יש בה כדי להעיד על חוסר ביטחון עצמי וחולשת הדעת בשלב המעבר מהתודעה לעשייה ההלכתית. שוב ושוב עולה מבין השורות "שעת הדחק", קרובתו של "בדיעבד".

לבעלי התודעה הקיימת בדבר משמעותה הדתית של מדינת ישראל וקדושתה של הממלכתיות, "שעת הדחק" איננה אלא "שעת רצון", ו"בדיעבד" הוא "לכתחילה" למהדרין שבמהדרין. אם לא יקראו יתר על המידה מה שכתוב ביתד נאמן, הם גם ימצאו את ההלכות המתאימות.

פורסם בגיליון וישלח תשע"א - 693, תגובות

מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

המוסף לספרות של 'מקור ראשון'

קטגוריה: א גליונות משנים קודמות

הגיליונות האחרונים שלנו

לחידוש וביטול מנוי

לקוראינו:

קישורים