במקום להציג את משה כמי שמתבטל בפני הא-ל ומתחנן אליו, מפרש המדרש את המילה 'ואתחנן' כביטוי לתביעה מאת הקב"ה. תפילה שהיא דרישה  

המשך הרשומה ←

בוגרות מכללת אמונה מציגות תערוכה העוסקת ביציאתן של הבנות מבית הנעורים אל עבר הקמת הבית הפרטי שלהן. מבין החלומות והפחדים מתגלים גם רגשות של כאב על הבית שלא היה   

המשך הרשומה ←

התפילה היא דרך לבקש בפה מלא את מה שכאשר מבקשים אותו מבני אדם נהרסים קשרים אנושיים. מסע נפשי ואמוני בעקבות התפילה החופשית (חלק ראשון)

המשך הרשומה ←

הדעות הרבות באשר למקורו של חג חמישה עשר באב רומזים שביום זה מהדהד חג גדול ונשכח מן העבר. הרמזים מוליכים אל יום חנוכת משכן-שילה, שהוא גם יום השלמת כיבוש הארץ

המשך הרשומה ←

הרב בני לאו הכניס את ירמיהו מחדש להקשר של דורנו, ועשה בכך מעשה פרשני נועז שלא עמדו על עומקו. אך לא במקרה הוא התעלם מהמהפכה הדתית הגלומה בדברי הנביא, המשנה את תשתית היחס בין אדם לא-להיו – מהפכה שחז"ל לא אימצו

המשך הרשומה ←

נאומו של משה רבנו חושף אותנו לתהליך הפנימי שהוא עובר לפני סופו הטראגי. חטא מי מריבה, מתברר, לא היה אפיזודה אקראית, אלא ביטוי להסתבכותו בתוך הקונפליקט שבין העם לא-לוהיו, שעליה משלם משה את מלוא המחיר

המשך הרשומה ←

הארץ דורשת מודעות חברתית. אוהל

שתי מצוות כלליות נצטוו ישראל במדבר סיני. על הראשונה שבהן, "קדושים תהיו", כתב הרמב"ן (ויקרא יט ב): "אחר שפירט האיסורים שאסר, ציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". מטרת מצווה זו שלא יהיה האדם "נבל ברשות התורה", או כמו שאמרו חז"ל (יבמות כ ע"א): "קדש עצמך במותר לך". המצווה השנייה מופיעה לקראת כניסתם של ישראל לארץ  – "ועשית הישר והטוב". גם זו מצווה כללית, וכפי שפירשה הרמב"ן:

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בזה, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, עד שייקרא בכל עניין תם וישר.

על פי דברי הרמב"ן אפשר לומר שמצוות "קדושים תהיו" מכוונת ל"בין אדם למקום", ואילו מצוות "ועשית הישר והטוב" היא "בין אדם לחברו". מעתה צריך להסביר מדוע את מצוות עשיית הטוב והישר נצטוו ישראל רק סמוך לכניסתם לארץ, ואילו מצוות "קדושים תהיו" נאמרה לישראל עוד בהיותם במדבר.

והנה, אפשר לומר שעיקר עבודתם של ישראל, כל משך היותם במדבר – כאשר דאגת הפרנסה הייתה מהם והלאה, ואת כל צורכיהם קיבלו ישירות מהשמים – הייתה לקדש את חייהם עד המעלה של "קדש עצמך במותר לך". רק בשנת הארבעים, סמוך לכניסתם לארץ, שבה החיים הם טבעיים, עולה הצורך להכנה לחיים חדשים, לחיים שיש בהם עניים ועשירים, חלשים וחזקים, שבעים ונצרכים. במציאות חברתית שכזו אי אפשר להסתפק בקדושה בלבד ועל עם ישראל להיות שלם גם בתחום החברתי. לכן, עוד קודם כניסתם לארץ כבר מצווה התורה את עם ישראל במצות עשיית הישר והטוב, שבזכותה יהיו זכאים להיכנס לארץ – ותכליתה מפורשת בתורה: "למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך, להדוף את כל אויבך מפניך כאשר דבר ה'".

הכניסה לארץ כשלעצמה אינה מטרה אלא אמצעי, כמו שהמדינה אינה התכלית אלא כלי שצריך לצקת בו תוכן. וכדי שהבאים לארץ לא יעדיפו את המסגרת החומרית על התוכן הרוחני – כמו שראינו אצל בני גד ובני ראובן, שאמרו תחילה: "גדרות צאן נבנה למקננו" ורק אחר כך "וערים לטפנו", שעשו את הטפל עיקר ואת העיקר טפל – הסמיכה התורה לכניסה לארץ את המעשה החינוכי, ובסמוך לציווי של עשיית הטוב והישר כתבה: "כי ישאלך בנך מחר לאמר". לאמור: המפתח לחברה מוסרית וטובה הוא החינוך. את החינוך צריך להתחיל כבר בגיל הילדות, ובפרשת "כי ישאלך" מלמדת אותנו התורה כיצד עליו להיעשות: תנאי ראשון הוא שיתנהל דו שיח קבוע בין דור ההורים לדור הבנים, שהחינוך ייעשה בהידברות הדדית ולא בהכתבה מלמעלה. תנאי נוסף להצלחת החינוך הוא לאפשר לילד לשאול את כל השאלות, אפילו דברים העומדים ברומה של האמונה, כמו השאלה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם" – שאלה הכוללת את כל חלקי המצוות. את התשובה לכך יש להשיב בנחת, כדברי הכתוב: "ואמרת לבנך", וידוע ש"אמירה" שהיא לשון רכה.

כמו כן, חשוב שהתשובה לא תהיה כדי לצאת ידי חובה, אלא תינתן בהרחבה, ואם יש צורך יש להתחילה בסקירה היסטורית מאז היינו עבדים במצרים, סקירה המחברת את השואל אל העבר וגם אל העתיד, ככתוב: "ואותנו הוציא משם (העבר), למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו (העתיד)". ואולי זה המקור לדברי הראי"ה קוק שכתב (אגרת קע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית היא לעשותו טוב וישר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

העיר הספוגה בדמם של יהודי דורות רבים, סמל לחיי היהודים בגולה, חוגגת בדור הזה את הסיפור היהודי כסיפור של הווי ואנושיות. מסע מפעים ומעורר מחשבה של יהודים ישראלים אל ה'גויים' הקוראים לעצמם כך

המשך הרשומה ←

המקדש באמריצר

דווקא כשביקרתי במקדש הזהב של הסיקים באמריצר שבהודו חשתי עד כמה חסר לנו מקדש – מרכז רוחני שיאחד את האידיאה הדתית והלאומית ויביא להתרוממות רוח.

אני מתמקד דווקא במקדש זה בגלל שלושה היבטים הקיימים בו: (א) בדומה ליהדות, הדת הסיקית היא דת מונותיאיסטית שאין בה פסלים אלא רק ספר קדוש; (ב) בדומה למקדש הישראלי, אין אצל הסיקים ריבוי של מקדשים במקומות שונים אלא מקדש אחד מרכזי לכולם; (ג) במקדש הסיקי אין הקרבת קרבנות.

עצם קיומו של מקדש מסוג זה מלמד אותנו על האפשרות של מקדש ללא עבודת הקרבנות. במאמרו של ד"ר משה מאיר "אבלות על מה שלא ישוב", שנכתב לרגל ט' באב תש"ע, נכתב שאילו לא נחרב המקדש על ידי הרומאים הוא "היה מת בשיבה טובה בעתו ובזמנו". ואולם, כשמסתכלים על התהליכים שקרו במזרח הרחוק רואים שרק תרבות הקרבת הקרבנות מהחי מתה "בשיבה טובה". שפיכות דמים של בעלי החיים שאין הא-ל זקוק להם נעלמה, אבל מקדשים פעילים חיים וקיימים. משה מאיר מקריב את בית המקדש על מזבח הקרבנות. בגלל "מסורת ההתנגדות לקרבנות שיסודה בדברי הנביאים" (והמשכה כידוע ב'מורה הנבוכים', התולה את הציווי של הקרבנות במנהגי אותה תקופה) נמחק גם הרצון לחידוש המקדש.

אותם תהליכים שקרו במזרח הרחוק (החלפה של קרבן מהחי בקרבן מהצומח או ביטול גמור של הקרבנות) ניתן למצוא גם בעולמה של מחשבת ישראל. למרות שאצל הרב קוק האידיאל של קרבן מהצומח בא רק אחרי חידוש קרבנות מהחי (אוצרות ראי"ה, ח"ב, תשמ"ח, עמ' 754-755; ולאחרונה בקבצים מכתב יד קדשו, כרך שני, תשס"ח, בויסק א', אות ח' עמ' ט"ו–ט"ז), תלמידו, ר' דוד כהן, "הנזיר", שהיה צמחוני בעצמו, מעלה את האפשרות (אחרי מלחמת ששת הימים) שהעיכובים בבניין המקדש נובעים מהרצון לעבור ישירות לקרבנות מהצומח (מתוך כת"י, מחלקה 3 תיק מס' 319. לא ניתנה לי רשות לפרסם). גם חזונו של הרב חיים הירשנזון (שהתכתב עם הרב קוק בנושא) עוסק במקדש נטול קרבנות: "אין רשות ליחיד או ליחידים לבטל חוק מחמת מחשבתם שעבר תועלתו, כי חוק אשר עבר תועלתו מתבטל מעצמו […] כמנהג הקרבנות בעמים אשר כמעט בזמן אחד פסק מכל העמים המנומסים יחד" (מושגי שוא ואמת, עמ' 71); "בית המקדש ישוב לנו […] לא להקרבת קרבנות לזבח ותודה, רק לבית תפילה לשירה וזמרה" (מלכי בקודש, חלק ו', עמ' 96).

רתיעה אחרת מבניין המקדש נובעת מהימצאות 'כיפת הסלע' במקום המקדש. על אף זכותנו ההיסטורית על הר הבית, איננו מצליחים לממש זכות זו. ניתן להמשיך ולחכות לנס, אולם להערכתי המצב העכשווי יימשך גם במאות השנים הבאות. גם אם יהיה יהודי שיצליח בפעולת טרור לפגוע במקום, ממשלת ישראל תתנצל ותבנה את המקום מחדש.

הציפייה לבניין המקדש בהר הבית לא מובילה לשום מקום. גם המחשבה שניתן למקם את המקדש על ההר לצד כיפת הסלע היא מתכון לפיצוץ ואינה ריאלית. הפתרון היחיד האפשרי הוא הקמת המקדש מחוץ להר הבית, על רחבת הכותל או במקום אחר בעיר ירושלים. אני מניח שאנשים רבים ירימו גבה כיצד אני מוותר על מקום מקדשנו, אבל אני מציע לתת לזמן לעשות את שלו. אולי בעוד כמה מאות שנים תהיה נכונות גדולה יותר לקבל הצעה מסוג זה, שזרעיה ייטמנו לעת עתה עמוק באדמה. סוד כוחה של הציונות והצלחתה הוא ביכולת שלה להתפשר ולממש חלומות גם כשהם חלקיים.

יתרון נוסף שיש בהצעה זו הוא שמבחינת הקטגוריות ההלכתיות ייחשב המבנה כבית כנסת וסוגיית הקרבנות תהא מנוטרלת. ייתכן שיד ההשגחה היא שהביאה לבנייתה של פרובוקציה במקום מקדשנו, כך שלא תתאפשר הקרבת קרבנות, אלא רק בנייה של מקדש – מקום מפואר שאליו יעלו המוני יהודים שלוש פעמים בשנה, מקום שבו דרך הפאר האסתטי והמוזיקלי והאחדות הלאומית נוכל להחזיר את אותה רוחניות דתית-לאומית שאבדה לעמנו.

elchshilo@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

…ולא תשבו במושב לאומים באין זה הֹר ההר
משען לגבכם בעולם.
במושב לאומים ישב זה שמשען לו הרכם.
… בלי זה ההוד, מה ביקום ערככם?
טלו צפון מן עולם והיה – משולש.
טלו מזרח מן עולם והיה – לא עולם.
ישראל בלי ההר הוא – לא ישראל

מתוך "ישראל בלי ההר", אורי צבי גרינברג

בית המקדש בוער בתוכי תמיד ובעיקר בתקופה זאת של השנה, בין י"ז בתמוז לט' באב, בשלושת השבועות בין נפילת החומה לשריפתו במציאות ההיא שלפני הגלות הגדולה. ולמרות שגודלתי וחונכתי להאמין שהגאולה קרבה, ושבכל יום בוא יבוא, שנותיי משילות ממני את התמימות ואיתה את התקווה.

שתי תופעות הפוכות, מנוגדות בעם, מרחיקות מאיתנו את המשיח; ומקור שתיהן בגולה הגדולה, שאולי יצאנו ממנה אך היא לא יצאה מאיתנו. האחת ברורה: נמיכות הרוח ושפלות הנפש, חוסר יכולתנו לכבוש ולמלוך, הרעל המפעפע בדמנו, ההרס העצמי של הפרטת הציונות, של הנמכת החזון, האמונה והכיסופים לעכשוויזם בזוי. עם עבדים שאלפיים שנה למד לשרוד בלי להרגיז את המלכות, קשה לו להבין שעכשיו הוא המלכות. הוא ממשיך לרקוד בפני האומות "מה יפית". המשיח, לתפיסתו, הוא אגדה. הוא שם גנאי לקבוצה שתמיט עלינו קלון במקרה הטוב, ואולי אפילו אבדון.

אבל הלב שותת דווקא מאותה קבוצת "משיחיסטים", שהתרחקה כל כך ממהותה, מייעודה. מאז פטירתו של הרב קוק האב, שהיה באמת עצום, לא עשו הולכי דרכו דבר מלבד להקצין הלכתית. למרות היותה של קבוצה זו למלח הארץ, אובדן ההנהגה מורה לה להתקבע ולהתחפר במוכר, במקום להעז ולחדש.

אני בוכה על בית המקדש, על חורבנו במציאות ובלב. בפעם האחרונה שזה קרה הייתי בעיר העתיקה, ופנתה אליי צעירה מהציונות הדתית ושאלה איפה הכותל, כי היא רוצה להתפלל לכיוונו. הר הבית ומקום המקדש שאליו יש לכוון את תפילותינו אינו חלק מהלקסיקון שלה. כשהיא מבקשת "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", היא אומרת זאת מן הפה ולחוץ. אין מקדש בלבה. אין מלכות. יש כותל ויש דמעות.

לאחרונה שאלתי רב נחשב מהכיפות הסרוגות מה יעשה אם יינתנו לו המפתחות להר המוריה, ואל-אקצה ייעלם. הוא אמר לי בלי להסס רגע: "אבנה חומות אדירות, למנוע מהיהודים להיכנס למקום שאסור להם". יש יהודים המאמינים שבגלל טומאתנו אסור לנו לגשת לחלקים מסוימים בהר הבית. יש כאלה שמאמינים שעד שתימצא פרה אדומה שאפרה יטהר אותנו – אין לנו רשות לעלות.

כך בעניין הרשות לעלות. ומה בדבר החובה? החובה להקריב קרבן פסח? ומה בדבר הריבונות? ומה בדבר אלפיים שנה של בכי וגעגועים? ומה בדבר העובדה שזרים על ההר ואנחנו בגיא? ומה בדבר מלכות ישראל?

משיח הוא אדם שנמשח. שנבחר. הוא בא מתוך העם ולא ירד מהשמים בליווי מופע זיקוקים וחצוצרות. אולי הוא כבר בתוכנו אבל הגלות מסמאת אותנו ואין אנו יכולים לראות אותו. אנחנו מעדיפים לבנות חומה מאשר לעלות בחומה. להתבצר במוכר ובבטוח, בלי להרגיז עלינו עמים ולאומים, ולבכות כל שנה בתשעה באב, ולצאת לידי חובה. כי למה אנחנו צריכים את כל הבלגן הזה.

כי הרי בסופו של דבר, בית המקדש הוא בית. והוא ייבנה ככל מבנה אחר: יצא מכרז ממשרד הדתות או משרד התשתיות או אפילו ממשרד ראש הממשלה, ויובאו ארזים מלבנון וברושים מיער ירושלים, ופועלים סינים יבנו אותו. אתם רואים אותו נבנה? אתם רואים מנופי ענק מעל הכותל המערבי?

לא. אינכם רואים. ובגלל זה הוא לא ייבנה. לא עכשיו. ועל אלה אני בוכייה. עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם.             

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

מעשה 'קמצא ובר-קמצא' מציג כשל מנהיגותי, הנובע מחוסר נכונות להתמודד עם המציאות וליטול אחריות להכרעה. קריאה נוספת בסוגיה המפורסמת

המשך הרשומה ←

תעשיית הבשר היום רחוקה מאוד מדרישת התורה להתייחס אל בעלי החי באופן אינדיבידואלי ורגיש. אף שהדברים נראים כמובנים מאליהם, השיקול של צער בעלי חיים כמעט אינו תופס מקום בפסיקה ההלכתית

המשך הרשומה ←

בר-כוכבא ניצח את הקולות המסתייגים מן הפן המדיני והצבאי של היהדות, שנשמעו מן התלמוד הבבלי, וכבר בימי הביניים נתייצב הדימוי שלו בזכרון הלאומי כגיבור ישראל. הממצאים והחפירות בדור התקומה חיזקו את ההערכה החיובית בראיות מוצקות, אך מסתבר שמגמת ההתנגדות אליו עדיין לא נחה

המשך הרשומה ←

מעבר לצעיפי הרומנטיקה, סיפורה של המשוררת רחל הוא סיפור לא קל של החמצה והתנכרות. מוקי צור הוציא לאור את מה שהוא מכנה 'סקיצה' לתולדותיה של מי ששיריה הפכוה בת אלמוות

המשך הרשומה ←

החורבן השית עלינו מציאות של ספקות וקושיות הזוקקות את פתרונן. הדרך לשם, לפי ר' נחמן, גלומה ביכולת להתאבל ולהנכיח את החיסרון עם מטרה ברורה לתיקון העתיד

המשך הרשומה ←

חזיון החורבן הסוריאליסטי של אם האוכלת את בנה מתפרש כסמל לטשטוש הגבולות שבין האם לבנה וחושף את אהבתה אליו כאהבה עצמית רקובה. 'האם הבולענית' היא גם אפיון תרבותי אשר מגדיר מחדש את חטא שנאת החינם  

המשך הרשומה ←

"זיהמת אוויר – ויתרת על הארץ, לכלכת אדמה – ויתרת על הארץ, הלכת רכיל, קיבלת שוחד, היטית משפט- ויתרת על הארץ. לא משנה כמה ריבון אתה על כמה דונם- מה שמשנה זה כמה דרך ארץ יש לך". מעיזבונו של מאיר אריאל

המשך הרשומה ←

א.   על אידיאולוגיה וקיומיות (1)

שתי הערות – קצרה וארוכה – בשולי גל המחאה החברתית-כלכלית של השבועות האחרונים. ההערה הראשונה היא שמה שמתרחש לנגד עינינו הוא דוגמה מצוינת לבעייתיות מובנית של סדר-היום של ממשלות באשר הן.

הרי מה קורה כאן? ממשלת נתניהו הצליחה לנטרל את שני האיומים הגדולים שעמדו בפני ישראל בשנתיים האחרונות: האיום המדיני-אסטרטגי ואיום המשבר הכלכלי. מבחינה כלכלית ישראל עשתה את הבלתי אפשרי, כאשר באותו פרק זמן גם הצטרפה סופית ורשמית למועדון האקסקלוסיבי של המדינות המפותחות וגם חמקה מהגורל הכלכלי שפוקד אותן. מבחינה מדינית, נתניהו הצליח לנטרל את הפצצה המדינית הפלשתינית, לייצר מדיניות כמעט-קונצנזואלית ולבלום את הגיבוי המערבי לגלי הדה-לגיטימציה של ישראל. 

וכמובן, כאשר מכבים את השריפות ומנטרלים את הפצצות, צצות ממעמקי סדר-היום הלאומי אותן בעיות מבניות, ארוכות-טווח, שבעצם ביקשו כל העת תשומת לב ולא יכלו לקבל אותו. אילו היה נתניהו יוצא מחר למלחמה, או מעורב במשא ומתן מדיני אינטנסיבי (שם אחר להזמנה למלחמה), או אם הייתה ישראל מתמודדת עם גל אבטלה חמור, השדים הללו לא היו יוצאים מהבקבוק. אבל ממשלת ישראל עשתה עבודה טובה, והיא אפילו מפגינה יציבות מסוג שכבר נשכח במערכת הפוליטית הישראלית – ולכן עליה לשלם את המחיר ולהתמודד עם מחדלי שורה ארוכה של ממשלות.

האם זה אומר שהמוחים צודקים? שהם טועים? זה לא אומר לא את זה ולא את זה. ברור שיש בעיה בנטל המוטל על מעמד הביניים ושיש שחיקה ביכולת הקנייה שלו. ברור שיש במשק הישראלי בעיות מבניות שטעונות טיפול שורש. אבל ברור באותה מידה שהפתרונות שצפויים לספק את מנהיגי המחאה הם הפתרונות המסוכנים ביותר, שעלולים להרוס את הנס הכלכלי שנקרא כיום מדינת ישראל.

עד כאן הערה ראשונה. ההערה השנייה נוגעת לרצון של גורמים רבים בימין לנצל את גל המחאה ולשנות את כיוונו, תוך הרמת נס המרד בהקפאת הבנייה הנמשכת בפועל ביהודה ובשומרון. חברים יקרים – אתם אולי צודקים נקודתית, אבל טועים מהותית. זה לא ילך, וזה לא צריך ללכת. לא ניתן 'לתפוס טרמפ' על המחאה הזו ולא ניתן 'לגייר' אותה, ובעיקר לא ניתן לעטות לפתע מחלצות חברתיות ולעטוף בהם סדר יום שבמהותו הינו לאומי-אידיאולוגי.

לימין הדתי בישראל לא אכפת מסוגיות חברתיות וכלכליות.

שלא אובן לא נכון: זהו ציבור ערכי שאכפת לו מהכול, ציבור שמתנדב ותורם יותר מכל מגזר אחר. אך זאת ברמת המחויבות האישית והמוסדית, ולא ברמת השיח הפוליטי. הציבור הימני דתי הוא ציבור שבתשתיתו עומדת תפיסה אידיאולוגית, שאליה הוא מגויס בכל נפשו. וכמו כל תפיסה אידיאולוגית, היא בזה באיזשהו מקום לעיסוק הקטנוני בעלות הדיור, בתעריפי מעונות-היום ובמחיר הקוטג'. היא רואה את הפרנסה כהתמודדות המוטלת על היחיד ועל משק הבית, ואת המדינה ככלי להגשמת סדר-יום לאומי והיסטורי – הרבה לפני ראייתה ככלי להעמקת רווחת האזרחים.

ימי זכר-העקירה מגוש קטיף מעלים בזיכרוני שוב את 'פסק הרבנים' המפורסם, שקבע שאסור לתת יד לגירוש, תוך שימוש בשני נימוקים. הנימוק הראשון היה איסור מסירת חבלי ארץ ישראל ל'זולתנו מן האומות'. הנימוק הזה הורחב ופורט, ובו עסק רוב הפסק. בשולי הפסק נזכר גם נימוק נוסף, שולי משהו: אסור לגרש אנשים מבתיהם ולנשלם מרכושם. שוליות נושא העקירה בפסק הוא מפתיע: הרי שרירות ידו של השלטון לגרש אנשים מבתיהם היא בדיוק המקום שבו המוסר או ההלכה צריכים לשים מעצור בפני כוחה הדורסני של הרשות. לעומת זאת, קביעת גבולות והכרעה (גם אם שגויה ושערורייתית) בדילמות מדיניות ואסטרטגיות הם הרי תפקידה המובהק של ממשלה באשר היא. 

סדר העדיפויות הזה מבטא תודעת-עומק של מחנה שלם, שבו חייו של היחיד ועולמו הכלכלי והחברתי נתפסים כעניינים שאינם עיקר. דומני שלא רק מעוללי הגירוש צריכים חשבון נפש: גם מי שביקשו למנוע את הגירוש, וגם מי שחיבקו ומחבקים עד היום את העקורים, לא ירדו מתחילה לעומק משמעותה הפסיכולוגית, הקהילתית, הכלכלית והאנושית של טראומת העקירה. היינו עסוקים מדי בהגנה על הערך של ארץ ישראל, ושכחנו להתבונן 'בגובה העיניים' על עולמות שלמים שעמדו לפני חורבן: מרקמי קהילה ומשפחה, מפעלי חיים ופרנסה.

ב.    על אידיאולוגיה וקיומיות (2)

ומחורבן לעניינים של יום יום: האדישות הזו לממד החברתי כלכלי רק היא יכולה להסביר את 'שתיקת הכבשים' של הורי מערכת החינוך של הציונות הדתית, הממשיכים להסכים ולשלם בכל שנה סכומים בני חמש ספרות (או ארבע 'מלאות') לכל נער או נערה המתחנכים במוסדות הקלאסיים והאיכותיים שנקראים ישיבות תיכוניות ואולפנות. לא, לא עושקים כאן חלילה איש: למחיר הזה יש תמורה מכובדת, בדמות עולם אינסופי של פעילויות העשרה, צוות חינוכי גדול ה'מכסה' את כל שעות היום ואת כל צדדי עולמו של החניך ועוד. לא עושקים איש, אבל חוגגים ללא כיסוי. אין לפינוק הזה 'גב' ביכולת הכלכלית האמיתית של הורי המגזר, וכל היגיון חברתי וכלכלי היה מוליך למסקנה שצריך להוריד סטנדרט ולעבור לחינוך בר-השגה – כן, כזה שמותיר מעט יותר אחריות חינוכית על ההורים…

את הצעד הראשון לתיקון העיוות הזה עשה בנימין נתניהו בקדנציה הקודמת שלו. הוא ביטל את כפל התקצוב שנהנה ממנו החינוך הדתי העל יסודי, שקיבל גם את חלקו בתקציב משרד החינוך וגם תמיכה כישיבה ממשרד הדתות. היה ברור שמעתה שכר הלימוד במוסדות הללו יעלה למחירים כאלה שההורים לא יוכלו לעמוד בהם, ותתחיל הדיאטה. אלא שכל זה לא קרה: הפעילויות הרבות נשארו, ההורים השלימו את החסר, ועבור רבים שלא יכלו לעמוד בתשלומים נמצא פתרון חדש, והוא 'עליית הנוער' – מוסד הנתמך על ידי הסוכנות היהודית.

המערכת הצילה כך את עצמה ואת השעות והתכנים החינוכיים, אבל זאת תוך השלמה עם שורה של מסרי עומק חינוכיים שאין כמותם לאנטי-חינוך. האחד הוא עידוד להתנהלות על פי סטנדרט שאינו הולם את משאביך ('חיה ממה שאין לך', ותיעזר בכספי ציבור), והשני הוא המשך הקפת הילדים בתשומת לב חינוכית אינסופית, שנוסף על הפינוק הגלום בה מעידה גם על חוסר אמון (מה הוא יעשה בשעות הפנאי, חלילה).

מדוע זה כך? סיבה (גרועה) אחת היא שבאמת ההורים אינם סומכים על עצמם ומעדיפים חינוך של 'הכול כלול'; סיבה (גרועה) אחרת היא שהמערכת הזו מפרנסת בתים רבים וטובים מכדי שנרשה לה להצטמק. הסיבה השלישית, המאפשרת את שליטתן של שתי הסיבות הקודמות, היא שבחברה אידיאולוגית כמו הציונות הדתית לא מתעסקים בקטנות, כמו איך לעזאזל יכול בעל משפחה נורמלי לגמור את החודש. אין על זה סעיף ב'אורות'.

ג.     על קרבנות ודגי פורל

האבל של תשעת הימים מחזיר בכל שנה את תשומת הלב המחודשת לשאלת בניין המקדש ולשאלת חידוש עבודת הקרבנות. בעוד בניין המקדש מעורר שורה של שאלות מדיניות וחברתיות, רעיון חידוש הקרבנות מעורר רתיעה בקרב רבים, ששחיטת בהמות במקום הקודש נראית להם כמין בשאינו מינו: פעולה אלימה וגסה במקום שמתבקש בו העידון הגבוה ביותר.

הרב אילן ציפורי, בעלון 'תורה אחרי צבא' של חודש תמוז, העיר על כך הארה יפה עד מאוד. פעולת שחיטת הבהמה היא מעשה של נטילת חיים, וככזה הוא מעשה בעל עוצמה, מעשה שכוונה פסולה בו תהפוך אותו מפעולה של קודש לפעולת השחתה אלימה גרידא. בשל כך, הסביר ציפורי, עבודת הכהן היא עבודה שמחייבת ריכוז וכוונה, ואינה יכולה להיעשות כלאחר יד.

במילים אחרות: היכל שבו יש שגב אסתטי שמתבטא בארכיטקטורה, במוסיקה ובאווירה המרוממת, עלול במהרה להתגלות כמקום ריק. היכן שאין מה להפסיד, אין גם מה להרוויח: במקום שבו הטעות היא לכל היותר זיוף בשירה או הפיכת התפילה למלמול ריק ותפל, לעולם לא נידרש לבטא עוצמה.

דברים אלה מצטרפים לטענה הקלאסית והבסיסית בעד הקרבנות: חווייתו הקיומית של האדם אינה מתמצית בעולמו האינטלקטואלי, אלא בכל מישורי חייו. התפיסה הרואה את המקום החשוב ביותר לאנושות, מקום המפגש של האדם עם מקור חייו, כמקום שנותן ביטוי רק לצדדים ה'גבוהים' של האדם, היא תפיסה שכנראה הייתה שמחה לוותר מראש על היצר, הדמיון והגוף. דומני שבעידן של היום, המאמץ יותר ויותר תפיסות הוליסטיות ביחס לנפש האדם, צריכה קרנן של אופציות המקדש הסטריליות והעקרות הללו לרדת.

וכאן צריך לומר מילה על עצם נטילת חיי החי, אותו מעשה שחיטה שנידון עכשיו בדף היומי ושיעל שמש מבקשת מאיתנו להרהר בו שוב ב'עמדה' שבסוף גיליון זה. מלחמת הקיום היא הדבר הטבעי ביותר בעולם החי, ואכילת בשר על ידי האדם היא חלק טבעי מעליונותו, שנקבעה אחרי המבול. מה שלא טבעי ולא ראוי הוא שני דברים, שנובעים מהפיכת הבשר לתעשייה: הראשון הוא ההתאכזרות לבעלי החיים, שעליה עמדה ד"ר שמש, והשני הוא הבנאליזציה של שחיטתם. במקום שהאוכֵל יעמוד מול הנאכל ויבחר להורגו וליטול לעצמו את כוחות חייו – מעשה שכלי המבטא גם כוחות יצריים ('כי תאווה נפשך לאכול בשר') – הוא בוחר בדרך הקלה, של פגישת הבהמה המתה כפרוסות קפואות במרכול, חומר גלם שכביכול מעולם לא היה חי.

חשבתי על כך לפני ימים מספר כשהתלבטתי אם לצרף לטיול עם הילדים בצפון את המעשה האלים-לכאורה של דיג פורלים באתר דיג, שממנו אתה שב הביתה עם שלל לסעודת ליל שבת. בראשי ידעתי שה'בילוי' הזה הוא כמעט בגדר חובה עבור מי שדגים עולים על שולחנו תדיר. את האישור הרגשי להכרעה החיובית קיבלתי כאשר בחכתם של הילדים עלה דג, ופרפוריו הבריחו אותם. אחזתיו ולא ארפנו: חשתי שבתנועות החזקות והשריריות של גופו, הנאבק בידי הלופתת, הוא מעניק לגיטימציה לדיג עצמו. אמנם זה לא 'כוחות', אבל לפחות היה כאן מאבק טבעי וכבוד למי (מי או מה?) שיהיה אחר כך בצלחת.

אכן, יש מי שרואה בדרך הקפואה והסטרילית שבה אנו צורכים בשר דרך המבטאת את העידון של האדם ואת מעלתו המוסרית; האמת היא שאין כמותה לבטא את יכולת התרבות האנושית לעטוף מנגנונים משומנים של אלימות במעטה תמים, ולצבוע את תזונתנו בגוונים עזים של צביעות. אני משוכנע שאם היינו קרובים יותר למעשה השחיטה, הבשר היה נצרך אצלנו בדרך מכובדת יותר ואגבית פחות.

ד.     מארלי בין המצרים

הנוסע בצירים הראשיים של ירושלים לא יכול היה שלא להבחין במשך כמה שבועות במודעות על הופעתו של זמר הרגאיי הג'מייקני זיגי מארלי, עם שלל להקות חימום, בגן סאקר בירושלים – ב-21 ליולי, תאריך שחל השנה יומיים אחרי שבעה עשר בתמוז.

העיתוי גרם לי לזקוף גבה: עיריית ירושלים מפיקה הופעת מוסיקה עליזה וסופר-ציבורית בגן מרכזי בעיר בעיצומם של ימי בין המצרים?

וכראוי, לשאלה באה גם תשובה: כן. כי יש דברים שאתה יכול לשמור עליהם כשאתה קבוצה קטנה ומתבדלת, שנטלה על עצמה לשמור את הזיכרון ההיסטורי ואת הפרקטיקה הדתית – אבל אינך יכול להגן עליהם כשאתה נושא באחריות לכל הצדדים של החיים. למשל, אם אתה עיריית ירושלים.

כי אותה התנגשות מוכרת ומציקה שבין ימי הקיץ והחופש ובין ימי בין המצרים, התנגשות שעבור הדתי המצוי היא סוג של אתגר ומבחן ל'רצינותו' הדתית, מקבלת אופי אחר כאשר אתה ראש העיר. כמחנך דתי – של אחרים או של עצמך – אתה תמיד יכול לראות בצד של 'בין המצרים' את המחויבות הרצינית, ובצד של 'קיץ, בוא נעשה כיף' משהו לא כל כך רציני, שאפשר בנקל לוותר עליו. אבל כאשר אתה ראש העיר, שני צדדי המשוואה חשובים באותה מידה: אתה אחראי על הפרופיל התרבותי של העיר, על משיכת צעירים, על הבאת תיירים, על ייצור אווירה חיובית ותוססת בעיר – לא פחות משאתה אחראי לכך שהעיר הזו תיתן את הביטוי המלא להיותה עיר הקודש והמקדש.

וכשהדברים מגיעים לכף המאזניים מעמדת מוצא של שוויון – ולא כשאחד נתפס כ'חיובי' ואחד כ'שלילי' – התוצאה היא סוג של איזונים הכרחיים: תשעת הימים לא, שלושת השבועות כן, או כל נוסחה אחרת מעין זה.

וכמובן כמובן – כאשר הצד של שלילת אירועי השמחה של העיר נשען על התעלמות ממצבה העכשווי של העיר, הוא מאבד נקודות. שוב: כאשר ממול ניצב רק משהו שאפשר לפוטרו כ'יצר הרע' פרטי, אזי גם מנהג שקשה להצדיק מנצח. כאשר מתייחסים לשני הצדדים ברצינות הראויה, השאלות האמיתיות מתחילות לעלות. מבחינה זאת, כולנו ניר ברקת.

ה.    ומשהו קצר על הר הבית

את שעת המנחה של תשעה באב דאשתקד עשיתי במקום התפילה החצי סודי שעל הר הבית – בית הכנסת של בסיס מג"ב המכונה ה'מחכמה', מעל שער השלשלת. ממקום מיוחד זה ניתן לראות היטב את כיפת הסלע (הזהב) ואת הרחבה הגדולה שסביבה.

מה שתפס אותי באותה התבוננות היה העובדה שהאזור המקודש כל כך לנו הוא כמעט מיותר להם: כיפת הסלע אינה מסגד, כידוע, אלא מבנה עתיק ומרשים המגן על 'אבן השתייה', שהינה קדושה לאסלאם אבל אין לה כל משמעות פולחנית. השטחים הנרחבים סביבה משמשים מעין חצר מפוהקת ודלת שימוש לקומפלקס הגדול הנקרא אל-אקצה, הממוקם בכלל בקצה הדרומי של ההר.

האם אי פעם עלתה המחשבה שניתן לבנות את בית המקדש במקומה של כיפת הסלע, תוך הותרת מסגד אל-אקצה על מקומו (לפחות עד שתבוא העת שבה הערבים עצמם יציעו להעתיק אותו למקום אחר)? האם ייתכן שהנוסחה של ריבונות ישראלית מלאה המותירה חופש פולחן ותנועה גם לדתות האחרות (ולא רק להן, כפי שקורה עכשיו בהר הבית), המיושם בכלל המדינה, יכולה לעבוד גם בהר הבית?

נכון, לעת עתה אין זה ריאלי יותר מפתרונות אחרים, שכן ההר כולו כבר הפך לסמל פוליטי בעיני הערבים, שאימצו אג'נדה של התעלמות מוחלטת מהמורשת היהודית של ההר. אבל, בהינתן האפשרות שהעתיד יביא עמו שינוי בכללי המשחק ובמאזן הכוחות, ויאפשר לגשת לסוגיה בצורה עניינית יותר  – האם אז הכרחי להשעין את חזון בניית המקדש דווקא על היעלמותם של כל הערבים מן ההר? האם בין היהודים המעטים מדי המבקשים לכונן מחדש את המקדש, יימצאו מי שייגשו למשימה מעמדת מוצא ציונית-פרגמטית, כזו המבקשת לאחוז במה שאפשר ולהשלים את האוטופיה בנקודה עלומה בעתיד?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

סוגיית הגמרא המשמשת מקור למנהגי האבלות מלמדת על מגמה של הקלה שנבעה מציפייה להתחדשות רוחנית חרף החורבן. בדור של גאולה, נראה שעלינו לאמץ הנהגה זו

המשך הרשומה ←