ארכיון רשומות מאת: yoavsorek
אביו של ילד העץ / יעל (פרוינד) אברהם
'פינוקיו' נולד כתוצאה מהיזכרות בקסמן של בובות התיאטרון ויועד מתחילה לעיתון ילדים באיטליה המתעוררת לחיים חדשים. קולודי כתב אותו בשלב מאוחר של חייו המפוזרים
צילום הסוכה כתיעוד של ישראליות / נעה כהן
הסוכה, כמהותה הארעית, מפורקת לאחר החג כהרף עין וכבר נשכחת מלב. יוסף כהן לקח על עצמו כמשימת חיים לתעד סוכות בכל מקום ובכל מצב, והוא מזהה בהן תמצית של הרוח הישראלית. תערוכה נודדת
הבריאה, גרסה 1.1 / צבי ליפשיץ
השוואת סיפור המבול לבריאת העולם מגלה כי העולם שלאחר המבול הכיל את אותם כשלים כמו קודמו. רק תעוזתם של שם ויפת מנעה קריסה נוספת
לעולם לא תושלם, וכך ראוי / רפי וייכרט
שירתו של תומס טראנסטרומר עוסקת בניכורו של הפרט בחברת ההמונים, ביחסים בין הטבע למרחבים האורבניים ובשאלות האמונה בעידן המודרני. עם זכייתו בפרס נובל לספרות
אדום, שחור, לבן / שלום רוזנברג (לפרשת נח)
התביעה בברית עם נח, לשפוך את דמם של שופכי דמים, מתקשה להתממש משיקולים של הומניות וגם של אסתטיקה. הרהורים על דגלים שחורים ולבנים ועל הדם המחניף את הארץ
יהודי קיומי / יואב שורק
שיחה עם אלי ויזל, הסופר והעיתונאי שהפך לסמל של זיכרון השואה, מזכירה את קיומה של יהדות שהיא ציונית ובה בשעה קוסמופוליטית, אוניברסלית ובאותה נשימה מחוברת לגמרי לוויז'ניץ. מסע דילוגים מסיגט ועד לדלאי למה
'נבחרת' ביקור חולים / נילי בן ארי
תקופת יבנה הועלתה על נס בידי ההיסטוריונים. ספרו של חוקר האגדה עזריה בייטנר חושף תבנית ייחודית השמורה לסיפורי חכמים על יבנה והופכת אותם לכלי הבעה רעיוני רב-עוצמה
קין והבל, סטייק וצ'יפס / לובה ר' חרל"פ
השחקנים הראשיים בסיפורי בראשית זוכים לאלומת הזרקורים המותירה את דמויות המשנה בצד. ספר חדש מציג אותן ממבט של פסיכולוג
עשות ספרים הרבה / ראובן שבת
יש שעבורם המסע בעולם, בעקבות עצמם, הוא מסע בעקבות ספרים, שקראו ושטרם נכתבו. בספר קטן ורב עוצמה מתואר מסעו של אוהב ספר ואדם
ערטילאי, פשוט ותכל'ס / יעקב עציון (לפרשת בראשית)
"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב כה)
ארץ האפשרויות / אהרון פוגל
כמחנכים והורים עלינו להבין לאילו צרכים מספק הפייסבוק מענה, וללמוד מכך על הדרישות החינוכיות של הדור הצעיר. מבט חיובי על עידן האינטרנט
תוהה ובוהה ומאמין / אביעזר ויס
הסיפור הראשון על האדם בתורה מעמיד את הקורא בפני האמת המוחלטת של האמונה: המציאות אבסורדית, הא-לוהים מתנהג באופן אבסורדי, והאדם נתבע להאמין ולציית
כלב יהודי / איתמר חייקין
לאורך הדורות, ובעיקר מעת התפשטות הקבלה, זוהו הגוי והכלב כדמון בעל שני ראשים, שמשניהם נאלץ היהודי לנוס על נפשו. השיבה לארץ מכריחה להשיב את הכלב אל הבית היהודי
נא להירגע: האיום הוא זבל סתמי ומהנה / חננאל רוזנברג
מערכת החינוך הדתית מגיבה לעליית ה'פייסבוק' בהיסטריה חינוכית מזיקה. עיסוקי-הסרק לא החלו בעידן ה'לייק', והחברות האמיתית לא עומדת להיעלם מהעולם
ערוגות שורשים עד האופק / יעקב בר-און
רוביק רוזנטל לוקח את הילדים ל'מסע בארץ המילים', עוד לפני שהם נכנסים אל השפה של הנוער, המשתלטת עליהם לדבריו אי שם בערבות כיתה ו'. שיחה עם מי שמחזיר לילדים את האנדרלמוסיה והמצנפת
עזר לבשר אחד / שלום רוזנברג (לפרשת בראשית)
העמל הגדול הכרוך בהקמת משפחה ממותק בהנאות האינטימיות ובתמיכה הזוגית. העיר ללא הפסקה היא ניסיון כושל להעניק לכל זה אלטרנטיבה
פנטה ריי[1] ומסקנת הטאו (מִסִּפּוּרֵי עוֹף הָחוֹל) / אלחנן בלומנפלד
א. הַכֹּל זוֹרֵם
אָמַר חָכָם הַיְוָנִי[1],
"הַמְּצִיאוּת – מַבּוּעַ.
הַכֹּל זוֹרֵם, הַכֹּל זְמַנִּי.
אֵין בָּהּ דָּבָר קָבוּע –
*
אִם תַּעֲמוֹד בְּתוֹךְ נָהָר
בְּלִי לָזוּז, לָנוּעַ,
תִּרְאֶה, הָרֶגַע לֹא נוֹתָר,
קְבִיעוּת הִיא תַּעְתּוּע.
*
בּוֹ, בַּנָּהָר תּוּכַל לִטְבֹּל,
אֲבָל לֹא פַּעֲמַיִם –
בְּכָל חֶלְקִיק זְמַן שֶׁתִגְבֹּל
הֵן מִתְחַלְּפִים הַמַּיִם.
*
וְהַחַיִּים בְּקִרְבְּךָ
(בְּרוֹמָאִית: 'לָה וִיטָה'),
גַּם מִשְׁתַּנִּים, וְגַם אַתָּה
אֵינְךָ מָה שֶׁהָיִיתָ".
*
כְּבָר עֲנָפֶיךָ, צֵל נוֹפְךָ[2],
שׁוֹנֵי פָּנִים וָסֵבֶר.
כָּך גַּם פְּרוּדוֹת בְּכָל גּוּפְךָ,
מִיּוֹם לֵידָה עַד קֶבֶר.
ב.
אֲבָל אֶפְשָׁר גַּם, בַּגֵּאוּת,
לִרְאוֹת זָוִית אַחֶרֶת,
לִצְפּוֹת אֶל גְּדוֹת הַמְּצִיאוּת
מִתּוֹךְ סִירָה חוֹתֶרֶת –
*
מִמֶנָּה הַמַּבָּט נַפְנֶה,
וְכָל עֲלֵה כּוֹתֶרֶת
יִפְשֹׁט צוּרָה וְיִשְׁתַּנֶּה,
בְּכָל שְׁנִיָּה עוֹבֶרֶת.
*
וְאִם נֵשֵׁב, שְׁפוּפִים, סְפוּנִים,
אוֹ נִזְדַּקֵּף כְּתֹרֶן,
וַדָּאי אָז יֵרָאוּ שׁוֹנִים
כָּל דֶּשֶׁא וְכָל אֹרֶן.
*
אִם כָּךְ, אוֹ כָּךְ, זוֹ חַוָּיָה –
בְּשַׁיִט, אוֹ בְּלִי נוּעַ,
לִבְחוֹן אֱמֶת וַהֲוָיָה,
חֲלוֹם וְתַעְתּוּעַ.
ג.
אַךְ לִפְעָמִים, מֵרוֹב שִׁנּוּי,
סִחְרוּר בָּנוּ פּוֹגֵעַ.
אוֹ אָז, וַדָּאי, נִרְצֶה פִּנּוּי,
לַחוֹף נִתְגַּעְגֵּעַ.
*
לָשׁוּב אֶל אִמָּא אֲדָמָה,
לְהֵאָחֵז בְּסֶלַע,
לוּ רַק לְרֶגַע, כְּסוּמָא,
לְהִתְמַזֵּג בְּצֶלַע.
*
כִּי כֵן, נוֹלַדְנוּ יְצוּרִים
רוֹדְפִים עִקְבֵי הַקֶּשֶׁת,
אַךְ בְּלִי כְּנָפַיִם, סְנַפִּירִים,
תְּלוּיִים בִּכְנַף יַבֶּשֶׁת.
*
וְהֶחָשָׁשׁ עָמוֹק בִּפְנִים
הוּא מִן הַלֹּא יָדוּעַ.
פֶּן נִסָּחֵף חַסְרֵי אוֹנִים
נֹאבַד כְּעֵץ גָּדוּעַ.
ד.
אִם נִנָּצֵל, שְׂרוּעִים עַל חוֹף,
לְלֹא כֹּחוֹת בָּעֶרֶב,
אוּלַי נִרְאֶה מִבַּעַד לַנּוֹף
תּוֹפְסֵי קְשָׁתוֹת וָחֶרֶב
*
אֲשֶׁר תָּקְעו מוֹטוֹת גְּדֵרוֹת
מָגֵן כְּנֶגֶד פַּחַד,
מִצְטוֹפְפִים סְבִיב מְדוּרוֹת
דְּחוּקִים, דְּחוּסִים בְּיַחַד.
*
מִפְּנֵי חַיּוֹת חַדּוֹת נִיבִים,
מֵרַחֲשֵׁי מִפְלֶצֶת,
בְּרָקִים וּרְעָמִים קְרֵבִים,
גַּחֶלֶת מִתְנַפֶּצֶת.
ה. אַשְׁלָיוֹת הַחֲלוֹם וְהַמְּצִיאוּת
בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁנָּגוֹז חֲלוֹם,
הַמְּצִיאוּת אַחֶרֶת.
הִנֵּה נָחַתְנוּ בְּשָׁלוֹם
בְּפַאֲתֵי הַקֶּרֶת.
*
וְלִכְאוֹרָה הַכֹּל תָּקִין
בְּאוֹר יוֹם פַּס הַפַּחַד.
אוּלַי עוֹד בְּשָלוֹם נַזְקִין,
עַד שֶׁנִּגְלֶה הַפַּח, עַד…
*
עַד יִתְבָּרֵר כִּי הַפְּחָדִים,
גַּם יְצִירֵי רוּחֵנוּ,
כָּל הָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים,
הֵבֵאנוּ בְּמֹחֵנוּ.
*
מִן הַנָּהָר וְהַיְּעָרוֹת,
הַשֵּׁד יֵדַע מִנַּיִן.
מַמְשִׁיךְ הַמֹּחַ לַהֲרוֹת
וּלְטַפְּחָם עֲדַיִן.
*
הַמְּעָרוֹת, כָּעֵת בָּתִּים,
אַךְ גַּם אֶל תּוֹךְ עֲרֵינוּ,
הֵבֵאנוּ אֶת הַבִּעוּתִים,
לַנֶּפֶשׁ הֶעֱרֵינוּ.
*
וְגַם בָּעִיר מִינֵי חוֹמוֹת,
חֲפִיר, גְּדֵרוֹת תֵּיל מַחַט,
שֶׁיְּחַזְּקוּ הַנְּשָׁמוֹת,
מִן הָאֵימָה, מִבַּעַת.
*
כְּנֶגֶד צַיָּדֵי גּוֹרָל,
מַלְאָךְ וְחַיְתּוֹ טֶרֶף,
בְּתוֹךְ הָמוֹן נִשְׁאַב מוֹרָל,
וּבוֹ נֹאבַד בְּלִי הֶרֶף.
*
בַּצְּלִיל שֶׁלָּנוּ, שֶׁנַּגְדִּישׁ,
נַסְוֶה תִּסְכּוּל וָעֶצֶב,
נַתְרִיס כְּלַפֵּי יְקוּם אָדִישׁ
בִּמְלֹא עָצְמָה וָקֶצֶב.
*
וּכְנֶגֶד רִיק בֵּין כּוֹכָבִים,
אוֹרוֹת נֵאוֹן יַצִּיפוּ.
הַסַּנְוֵרִים, כָּךְ מְקַוִּים,
דַּלְתֵי מֹחוֹת יַגִּיפוּ.
ו. "עֻצוּ עֵצָה…"
וְאֵיךְ נֵדַע שֶׁלֹא נֹאבַד,
שֶׁלֹא לַשָּׁוְא חָיִינוּ?
נַבְלִיט עַצְמֵנוּ (לֹא לְבַד),
שֶׁיִזְכְּרוּ, הָיִינוּ.
*
כְּנֶגֶד כָּל פִּגְעֵי הַזְּמַן
נָקִים קִירוֹת וְסֶכֶר
נִבְנֶה מִגְדָל, רֹאשׁ בֶּעָנָן,
אַרְמוֹן-קִבּוּעַ-זֵכֶר.
*
נָקִים גַּנִּים תְּלוּיֵי עָקֵב,
פְּסָלִים וּפִירָמִידוֹת –
מִבְנִים מִפְּנֵי זְּמַן הַנּוֹקֵב;
וְנַחֲרֹת הָאוֹדוֹת[3].
*
נִצֹּר: רְכוּשׁ וִיְרֻשָּׁה,
שִׁיּוּךְ חֲסַר כָּל שַׁחַר[4],
שֶׁלִּי, שֶׁלָּנוּ, אִישׁ, אִשָּׁה –
אָהוּב, גַּם הוּא בְּסַחַר.
*
וּבְשֶׁלָּנוּ, נֶאֱסָר
עַל אֲחֵרִים, לָגַעַת.
וּמוֹסֵרוֹת – חֻקִּים, מוּסָר,
מוֹנְעִים לָחוּשׁ, לָדַעַת[5].
ז. מַעְיַן הַנְּעוּרים וְתִקְווֹת אֲחֵרוֹת
יֵשׁ הָאוֹמְרִים לַנֶּצַח גּוּף,
אִם רַק נִחְיֶה עַל פִּיהֶם.
אִם רַק יָשָׁר בְּלִי כָּל אִגּוּף;
וְתוֹרָתָם כּוֹפִים הֵם
*
וּמַצִּיבִים מוּל גַּל הוֹמֶה,
חוֹמַת מָגֵן – מָסֹרֶת.
(הִיא תִּשָּׁמֵר, כָּךְ נְדַמֶּה,
אִם תִּמָּנַע בִּקֹּרֶת),
*
"אִם תְּקַיְּמוּ כָּל הַמִּצְווֹת,
תֹּאכְלוּ רַק מִן הַטֶּבַע,
יִהְיוּ לָכֶם שָׁנִים טוֹבוֹת,
תּוּכְלוּ לִחְיוֹת פִּי שֶׁבַע.
*
אִם תַּאֲמִינוּ, בְּלִי לִשְׁאוֹל
תִּרְאוּ כִּי טוֹב בְּחַרְתֶּם,
אַחֶרֶת, דַּרְכְּכֶם לַשְּׁאוֹל.
רְאוּ, הִנֵּה הֻזְהַרְתֶּם!"
*
חָשָׁשׁ מַפְעִיל תְּחוּשַׁת חָבוּת,
אִם כִּי קְצָת מְעֻקֶּמֶת,
וְכָל תּוֹרַת הַיַּצִּיבוּת
בַּזֹּאת הִיא מִסְתַּכֶּמֶת:
*
אִם הַצִּבּוּר יִנְהֶה אַחַר
שָׁלִיט, אוֹפְנָאי, אוֹ גּוּרוּ,
אֲזָי יִשְׁלֹט הוּא גַּם מָחָר,
כִּי אַחֲרָיו יָסוּרוּ.
ח. סוֹד הָאֹשֶׁר – וְאַשְׁלָיַת הַיַּצִּיבוּת
וְהַצִּבּוּר, מְאֻשָּׁרִים?
הֵן אִם עוֹד לֹא נִתַּנּוּ,
נַמְתִּין עַד בּוֹשׁ לְאִשּׁוּרִים
שֶׁיְּאַשְּׁרוּ אוֹתָנוּ.
*
מִן הַהוֹרִים, מִן הַמּוֹרָה,
חִבּוּק, חִזּוּק אוֹרָאלִי,
מִן הַיְּלָדִים, בְּנֵי זוּג, חֶבְרָה,
מִבּוֹס נֵאָנְדֶּרְטָלִי.
*
אִם לא סֻפָּקְנוּ, נְאַרְגֵּן
סְבִיבָה, מִמְסָד, תִּרְגֹּלֶת –
מֵרְגָשׁוֹת לְהִתְגּוֹנֵן,
מִפְּנֵי כָּל מְעַרְבֹּלֶת.
*
נִסְגֹּר פְּתָחִים מְפֻלָּשִׁים,
אַף אִם עִתִּים בְּכֹחַ.
כָּל כָּךְ קְטַנִּים וְחַלָּשִׁים
וְכֹה נוֹטִים לִשְׁכּוֹחַ
*
נַקְפִּיד עַל יַצִּיבוּת, שְׁלִיטָה,
בְּטִימְבּוּקְטוּ, אוֹ כְּנַעַן,
לִשְׁמֹר עַל הַקַּיָּם – עַת+ָה.
אֲבָל גַּם לָהּ אֵין מַעַן.
*
אִם נְבַקֵּר בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל כָּל עֲרֵי הַקֶּדֶם,
מִתּוֹשְׁבֵיהֶן נוֹתְרוּ אוֹבוֹת,
מִפִּירָמִידוֹת, גֶּדֶם.
ט. עֻצוּ עֵצָה וְתוּפָר
וְשׁוּב נִשְׁאַל לַשָּׁוְא אֵי כֹּה,
עִגּוּל אֵיךְ לְרַבֵּעַ?
וְהַנָּהָר מַמְשִׁיךְ דַּרְכּוֹ
בִּצְחוֹק מְבַעְבֵּעַ.
*
בְּנִסָּיוֹן נוֹאָשׁ, נוֹאָל,
בְּעֹגֶן לְקַבֵּעַ,
סִירַת חַיֵּינוּ תְּאֻנְקַל[6],
בָּעֹמֶק נְטַבֵּעַ.
י. הַכֹּל זוֹרֵם וּמַסְקְנַת הַטָּאוֹ (וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ)
אוּלַי עוֹד, פַּעַם, אִם נַבְרִיא
מִן הַפְּחָדִים, נַצְלִיחַ,
לִצְלֹל עָמוֹק אוֹ לְהַמְרִיא,
כָּךְ הַמַּדָּע מַבְטִיחַ.
*
אַךְ זְכוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ נִקְנֶה,
חוּץ לְמִגְבְּלוֹתֵינוּ,
אִם אֶת עַצְמֵנוּ נְשַׁנֶּה,
לֹא רַק אֶת סְבִיבָתֵנוּ.
*
לָשֶׁבֶת עַל סַפְסָל בָּעִיר
בְּלֵב שְׂדֵרָה מוּצֶלֶת
וּלְהַבִּיט – הַס! פֶּן תָּעִיר,
בְּקַן- יוֹנָה, צוֹצֶלֶת.
*
סָבִיב לְךָ, בַּהֲמֻלָּה,
בָּרֶכֶב וּבָרֶגֶל,
תּוּכַל לִרְאוֹת (גַּם זוֹ סְגֻלָּה)
פְּשׁוּטֵי עַם וְהַסֶּגֶל
*
וְלֵיהָנוֹת, מִבְּלִי לָזוּז,
מִשֶּׁטֶף עוֹבְרֵי קֶרֶת,
בְּלִי לְבַזְבֵּז פְּרוּטָה, אוֹ זוּז,
מִן הַמְּצִיאוּת, כְּסֶרֶט.
*
שְׁלֵוִים, נִטְבֹּל נָא, יְדִידַי,
בִּשְׂחוֹק מֵי הַמַּבּוּעַ.
הֵן הַחַיִּים קָשִׁים מִדַּי
אִם אֵין בָּם שַׁעֲשׁוּעַ.
*
וּבְלִי חֲשָׁשׁ לְהִסָּחֵף,
לְהֵעָלֵם בְּטֶרֶם –
פָּשׁוּט לָשׁוּט וּלְרַחֵף
קְלִפַּת אֱגוֹז בַּזֶּרֶם.
תמונות משדה הקרב / ישי פרנקל
ספרו של אנטוני ביוור מתאר בצבעים חיים חיילים מתים. זוועות הקרב ועליבות ההנהגה הצבאית והמדינית מתוארות בפירוט ובאופן ביקורתי למדי. הספרות מתחרה בקולנוע
לאן הולכת ההלכה? / מאיר רוט
שלל היבטים, ממגוון תחומי דעת, נוגעים בנושא הסבוך והמאתגר של ההלכה באסופת המאמרים: התפתחות ההלכה, ניסיונות נשים להשתלבות בשיח ההלכתי, השקפות עולם ושינוי הלכתי ועוד. הרבה פילוסופיה, מעט פילוסופיה של ההלכה
מילים לא הולכות לאיבוד / רבקה שאול בן צבי
שירתה האישית והכואבת של המשוררת מצליחה לשמור על איפוק וליצור חוויה אסתטית ורגשית בשירים עדינים ומופנמים שניכרת בהם מיומנות הכתיבה
הזקן בן המאה העשרים / חבצלת פרבר
באמצעות קומדיה פרועה על זקן הרפתקן, מגולל סיפורה של המאה שעברה. זה עשוי להיות משעשע, בעיקר אם אתה שבדי (ולא מתעניין בשואה, למשל)
גברים מפרס, נשים מבגדד / יעקב גלר
"בנימין השני" היה יהודי יליד רומניה שנסע ברחבי העולם היהודי במאה הי"ט ופרסם באירופה חיבורים על קהילות לא מוכרות – במזרח, בצפון אפריקה ואפילו באמריקה הנידחת
קורא על הדרך / יונתן ברג
בין געגוע לפיכחון
בו-זמנית, כמעט כסימן, מופיעים הגיליונות החדשים של כתבי העת "מטעם" ו"משיב הרוח". ב"מטעם" מדובר ב"ספר ברכט" העוסק כולו בחייו, בהגותו וביצירתו של המשורר והמחזאי הגרמני הגדול ברטולט ברכט, ואילו חבורת "משיב הרוח" מנפיקה את "ליקוטי שירות" – אסופת שירה בעקבות ובהתכתבות עם רבי נחמן מברסלב.
דברים רבים עומדים בין ספרים אלו, ואם להכריע בכותרת אזי אצל "משיב הרוח" מושל הגעגוע, תחושה של צורך עז בתיקון, של איזה שבר שפשה בעולם הפנימי והחיצוני ומושל בה אל אזורי חשכה. הגעגוע נולד בפער בין הממשי, שנתפס כחסר מעצם התרחשותו, שהיא הפרדתו משאר היש, לבין הכמיהה אל מצב אחדותי.
לא לחינם מופיע ההינדיק פעמים רבות באסופה זו, אותו בן מלך במעשיית רבי נחמן שאיבד דעתו. כפי שאומרת אוריה פיציון, הפותחת את האסופה, "בוא תצרח איתי מתחת לשולחן". המשורר, איש הרוח, הממשיך של רבי נחמן, של המבקש תיקון באותיות ובמציאות, בעולם שהולך ומאבד את השיחה, חש כמדבר מתחת לשולחן, על דברים אחרים ובשפה שונה לחלוטין. וכך כותב זביגנייב הרברט: "חקרו את השמש, הירח הכוכבים, אותי איבדו".
ומנגד עומד ברכט. על גיליון "מטעם" שורה רוח של פיכחון חד, אזמל התבוננות מחודד עד קצהו. ברכט עמד מול תמורות מרחיקות לכת ופועלו האמנותי ביקש לתת מענה למצב האדם בתקופה זו. חייו מקבלים מבט נטול סנטימנטים דוגמת מאמר מרהיב של חנה ארנדט, ההוגה היהודייה-גרמנייה, אשר מתארת את כישלון שירתו המאוחרת של ברכט.
מרבית הספר – מאמרים, מסות של חשובי ההוגים, כגון לואי אלתוסר, רולאן בארת ואחרים. בכולם עובד המעשה הברכטייני של הפעלת הזרקור על פני הדברים, ובחינת המערכות הפועלות, השקרים וההתחמקות שבהם. כפרפרזה על השיר המסיים את הספר, ניתן לומר כי בספר "המציאות כל כולה תיחקר". מעשה זה הנו מייאש מאוד, אך אולי היחיד היכול לשנות דבר במעגלים החברתיים-אידאולוגיים, שמתגלים בספר זה שוב ושוב בעירומם.
אם כן, שני עמדות מול העולם, וגם בפן הספרותי ניתן לראות בבהירות את השונה. ב"מטעם", מרבית הכתוב – מתורגם, ומרביתו הגות ומאמר, ואילו ב"משיב הרוח" רוב מכריע למקור, ורוב מכריע לשירה. עניינים אלו לא טכניים הם, כי אם מימוש של נקודת המוצא. מבט חברתי, כולל, המבקש לבחון את מערכות הכוח ואת דרכי הפעולה שלהן, צריך מבט מן החוץ, הרואה את מתאר הדברים ומציב מול החברה מראה מדויקת. דבר זה אמור גם על שירתו של ברכט, קונקרטית ונטולת גינוני נפש, אמיצה תמיד. על כן ספר זה מציג את אותו מבט מן החוץ, ומגיש לשיח הישראלי מבט מן החוץ, רלוונטי באופן מבהיל לפני החברה העדכניים, המקוטבים ומלאי כיפופי הידיים בישראל של היום. הנה ברכט , בשיר המסיים את החוברת, כמו מביט לאחור לכל הכותבים בדפים שלפניו ואומר להם "אבל לעת ההיא יהללו… את אלו אשר מסרו על סבלות הנדכאים".
במקרה של "משיב הרוח" הרי המקור והשירה מגלמים את פה הגעגוע שהוא תמיד אדם אחד מול סערת נפשו, הקרועה ממקורה ומבקשת לספר על כך; הרואה את העולם בשברו, בגלותו, שהיא פרי הקריעה שעשה הא-ל בגופו לשם בריאה, וממקומה הגלוי אינה מפחדת להתנסות בקצוות: בקינה, בשיגעון ובבדידות. העמדה המתגעגעת מבקשת לעורר את האדם לחיפוש, לתנועה אל, והנה צורתה של אותה תנועה טמונה בסימן השאלה.
ובין קול הגעגוע לקול הפיכחון, בין אותו יחיד הקורא את עצמו החוצה לאותו אדם המבקש לתאר לחברה את פניה הגלויים, בין שדרה אחת של הספרות העברית לבין שדרה אחרת, וגם בתזמון אחד, מופיע ספרו של המשורר, הסופר ואיש הרוח בנימין שבילי, "ספרית הלב" (בהוצאת "זמורה ביתן"). שם שוזר הכותב את חייו בארון הספרים שליווה אותו, גידל וניחם אותו, וביד מאומנת מתאר הן את כוח הספרות והן את כוח הנדודים, ונותן קול בספר הן ליד הכותבת את הגעגוע וחיפוש הרוח והתשובה והן לעינו האחראית והמקפידה של ההוגה, היושב מולנו ומספר את קורות המציאות, הצריכה להיתקן.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב, 12.10.2011
מחווה ל'ליקוטי שירות – אסופת שירה בעקבות רבי נחמן מברסלב'
היד שלו טופחת על שכמי / יורם ניסינוביץ
כשישבתי באולם קריאה יהדות בספרייה הלאומית בירושלים, נעזר בספרו של פרופ' דוד אסף (ברסלב, ביבליוגרפיה מוערת) ושולף מתוככי המחסנים ספרי שירה שונים ובהם שירים בהשראת רבי נחמן מברסלב, הרגשתי מדי פעם גם את ידו של רבי נחמן נשלפת מההיסטוריה וטופחת על שכמי בהתרגשות.
במשך שנתיים ערכנו, צורית יעיר ואנוכי, את הספר "ליקוטי שירות" – אסופה ראשונה של שירה מודרנית שנכתבה בהשראת רבי נחמן מברסלב. באסופה משוררים עכשוויים לצד משוררים ותיקים: שבעים כותבים ומאה ועשרה טקסטים, ברובם שירים, ולצידם מאמרים ורשימות אישיות. כותבים מגוונים מתקופות שונות, החל משנות הארבעים של המאה העשרים ועד ימינו אלה, מתהלכים עם רבי נחמן בחייהם ובשירתם, ולכל אחד מהם דמות שונה ומפתיעה שלו.
לצד השירים החדשים שנכתבו במיוחד לאסופה נחשפנו לפואמה מרתקת: "רבי נחמן אל סופרו" של יעקב גלאטשטיין, מגדולי המשוררים הידיים. היא נכתבה בעצם ימי מלחמת העולם השנייה בניו-יורק, ויש בה פנייה נועזת ומהפכת של רבי נחמן אל תלמידו, רבי נתן מנעמירוב: "אצום אל תוך הגוף/ ואפול נמוך יותר מהעולם-הזה./ עד שפרוסת הלחם היבשה/ תהיה לצלחת-מן-השמים./ אני רוצה להיות לחיה רעבה/ הרוצה לטרוף./ אני רוצה לראות כמה אפשר עליי לסמוך./ אני רוצה להגיע לעמוד-בניסיון של רעב,/ לחוש איזה צדיק הוא/ אדם רעב/ שאינו נוטל סכין ביד/ והופך לגזלן או לזאב".
השירים מעידים על הקשר העמוק והפנימי שנוצר בין הכותבים לתורתו של רבי נחמן, תורתו המעוררת יצירה כנה ואמיצה שאינה מפחדת כלל.
השתדלנו לערוך את האסופה ברוחו של רבנו מתוך גמישות וחופש מחשבתי, ומתוך כך נכנסו גם שירים שהרגשנו בהם את נוכחותו של רבי נחמן למרות שאינו נזכר בהם בפירוש.
לכן גם חתמנו את הספר בשיחה המרתקת שפתחה את איסוף השירים – באירוע "ליקוטי שירות" שהתקיים לפני כשנתיים במסגרת "ימי אהבה לשירה", חגיגת השירה השנתית שמקיים "משיב הרוח" – בהשתתפות המוסיקאי מיכה שטרית, הרב דב זינגר והמשוררים רבקה מרים ונחום פצ'ניק.
רבי נחמן חסר היום לכולנו, רבי נחמן המספר, הנאנח, המתפלל. את רוחו הבאנו ב"ליקוטי שירות".
יורם ניסינוביץ הוא משורר. הספר 'ליקוטי שירות – אסופת שירה בעקבות רבי נחמן מברסלב' יצא לאור בהוצאת "משיב הרוח" וידיעות אחרונות
————————————————————————————————
חיים באר
שיר ידידוֹת
בְּאוֹר הַלְּבָנָה
צִפֳּרִים פּוֹרְחוֹת בַּדְּרָכִים
נִפְלָאוֹת מְאֹד.
בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם
עוֹשׂוֹת אֵיזֶה נִגּוּן לִכְבוֹד הַלְּבָנָה,
עוֹשׂוֹת לִכְבוֹדָהּ
עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה,
בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת שֶׁמַּלְבִּישִׁים לָאָרֶץ בַּעֲשָׂבִים
בְּאוֹר הַלְּבָנָה,
בִּבְחִינַת כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק.
הַמּוֹהֲרַ"ן, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת קֹדֶם הַבְדָּלָה,
אוֹמֵר תּוֹרָה עַל הַפָּסוּק
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים.
כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים סְבִיבוֹ
בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַחוֹלִים הָאִיטַלְקִי
נִכְנָסִים הָעֲשָׂבִים לַתּוֹרָה,
כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב דּוֹחֵק עַצְמוֹ
לַעֲלוֹת וְלִכְנֹס בִּשְׁמוֹת גַּעְגּוּעִים וְחִבָּה,
הַמּוֹהֲרַ"ן מְצַיֵּר שִׂיחַת בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה
צִיּוּרִים נִפְלָאִים מְאֹד,
מְצַיֵּר שִׂיחַת דְּקָלִים
עוֹמְדִים אַחַר כָּתְלֵנוּ
בַּחֲצַר בִּנְיַן הַחַבָּשִׁים בִּרְחוֹב הַנְּבִיאִים,
צִפֳּרִים פּוֹרְחוֹת בָּעֲנָפִים
עוֹשׂוֹת צְחוֹק,
עוֹשׂוֹת אֵיזֶה חוּכָא גְּדוֹלָה
שֶׁשּׂוֹחֵק הַלַּיְלָה מִן הַיּוֹם,
שֶׁלֹּא תִּפֹּל הַלְּבָנָה בְּקַטְנוּת
שֶׁלֹּא תַּעְלִים עַצְמָהּ מִן הָעוֹלָם בָּעֲנָנִים.
בְּדִבּוּר אֶחָד שֶׁלּוֹ
הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ
וְנִבְהֲלוּ מְאֹד,
עֲנָנִים נִדְחִים מֵעַל הַלְּבָנָה
מֵתִים אוֹ נוֹפְלִים בָּחֳלָאִים,
שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהּ שׁוּם מִעוּט
שׁוּם פְּגִימָה,
הַמּוֹהֲרַ"ן נוֹתֵן לָהּ בְּמַתָּנָה
חַיִּים טוֹבִים
עַד שֶׁנַּעֲשָׂה יוֹם
אֵיזֶה חִסָּרוֹן
————
אנטון שמאס
הָעַכָּבִישׁ שֶׁל רַבִּי נַחְמָן
אֲנִי הוֹפֵךְ דַּפִּים, מִדֵּי לַיְלָה, וּמְרַחֵם עַל גּוּפִי.
אֵין שׁוּם קֶשֶׁר בֵּין שְׁנֵי הַמַּעֲשִׂים, אַךְ יִתָּכֵן שֶׁזֶּה סוֹפִי.
בְּבוֹאִי אֵצֶל הַמִּלִּים, קָשֶׁה לִי לְהַחְלִיט – בְּאֵיזוֹ שָׂפָה
עוֹלָה הַצְּעָקָה בַּסִּמְפוֹנוֹת, וּמִתְמוֹטֶטֶת בְּקִפְלֵי מֹחִי, רָפָה.
רְהוּיוֹת נוֹגַעַת בִּי הַתְּנוּמָה, מְדוֹבֶבֶת, וְאַחַר אֵינָהּ מַרְפָּה.
בְּחִילַת הָעֵרָנוּת מִתְהַפֶּכֶת בְּקִרְבִּי כַּחֶרֶב. וּמְצַפָּה.
הָאֶצְבַּע מִשְׁתַּהָה. מְהַסֶּסֶת. מְעַט וְהִיא תִּגַּע בָּעִנְבָּל.
צְעָקָה, כְּנָחָשׁ, תִּפְרֹץ. וּבִגְרוֹנִי יִוָּתֵר הָעוֹר שֶׁנִּשַּׁל.
אֲנִי מְרַחֵם עַל גּוּפִי הָאוֹרֵב לִי מֵעֵבֶר לַדַּף וּמִתְכּוֹנֵן.
מַה יֹּאמַר אִם יֵדַע שֶׁאֵין הַדַּף מֵגֵן עָלָיו. וְעָלַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לּוֹ מְצַפֶּה מֵעֵבֶר לַדַּף.
אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ יוֹדֵעַ. וְהוּא צוֹעֵק כָּל הַלַּיְלָה כְּמוֹ מְטֹרָף.
——————————————–
הדס שחם
¯
לָמָּה לְהִזָּכֵר שֶׁאַתָּה מֵיטִיב
מְקַלֵּף אוֹתִי עַד
מִרְבָּצִים שְׁקֵטִים שֶׁל עֶצֶב מַתַּכְתִּי?
אֲנִי הֲרֵי בָּאָה אַחֶרֶת,
כְּרוּיָה לְעַדֵּן אֶת הַמַּכּוֹת,
מוּכָנָה לָסֶגֶת מֵעֶמְדַּת הַנְּהָמָה
שֶׁאָרְבָה לְפָרֵשׁ חֲבָטוֹת
כִּסְטִירוֹת בְּגַב הַיָּד
דֶּרֶךְ הַשְׁפָּלָה.
אַתָּה מֵבִין שֶׁאָז הָיִיתִי מֻכְרָחָה
כְּדֵי לִהְיוֹת פִּיּוֹן שְׁוֵה זְכֻיּוֹת בַּמִּשְׂחָק
לִלְמֹד לְהָטִיחַ כְּלַפֵּי מַעְלָה.
עַכְשָׁו אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת דְּמוּת אָב שֶׁבְּךָ
רוֹכֶסֶת לוֹעוֹת שֶׁל חָלָל פָּנוּי
מְבַקֶּשֶׁת אוֹתְךָ טוֹב
מַאֲמִינָה לְךָ טוֹב עוֹד בְּטֶרֶם.
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
וְנִדְלָקִים מְנוֹעִים דַּקִּים שֶׁל עֶצֶב
תְּפִלָּה מִתְפָּרֶקֶת מִנִּשְׁקָהּ, זוֹנַחַת
דּוּ קְרָבִיּוּת מַפְגִּיעָה
נִהְיֵית פְּגִיעָה, נָשִׁית כָּזוֹ, תְּחִנָּה
הֱיֵה רַחוּם, הֱיֵה אוֹהֵב
—————————
מאיר בוסאק
מָשִׁיחַ
רבי נחמן מברצלב רוקד בחתונת בתו שרה
הוּא רוֹקֵד, מוֹחֵא כַּף, כּוֹכָבִים מֵעָלָיו,
אֲלָפִים בְּרִקּוּד וּסְעָרָה,
וּבִתּוֹ הַכַּלָּה בְּאֶמְצַע הַמַּעְגָּל
עֲטוּפָה בְּצָעִיף – נְהָרָה.
הוּא פּוֹרֵשׂ זְרוֹעוֹתָיו: שֶׁיְּשׁוּעָה תַּצְמִיחַ
שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.
חֲסִידִים מִסָּבִיב, בִּידֵיהֶם מְנוֹרוֹת,
רִקּוּדוֹ בְּקַלּוּת, בִּרְחִיפָה,
פּוֹרֵץ צְלִיל כִּנּוֹרוֹת וְהוֹמִים בַּטְנוּנִים,
כְּנִצָּה הַכַּלָּה בִּצְעִיפָהּ.
בִּבְרָכָה שְׁתֵּי כַּפָּיו עַל רֹאשָׁהּ יַפְרִיחַ
– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.
מְסוֹבֵב כְּפַרְפַּר, מִתְקָרֵב, מִתְרַחֵק,
וּבְעֵינָיו הַחִיּוּךְ, הַדְּמָעוֹת,
וּפָנָיו מוּרָמוֹת לְחֻפַּת כּוֹכָבִים,
הוּא עוֹלֶה בְּסֻלַּם הַפְּלָאוֹת.
מִסָּבִיב בֶּחָצֵר עֵץ רֵיחוֹ יָפִיחַ
– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.
וְשָׁרִים חֲסִידִים, סוֹעֲרִים כְּלֵיזְמֶרִים
"הוֹי אַבָּא, רִבּוֹנוֹ… רַחֲמָן…
– אֲנָקָה וְשִׂמְחָה, כִּילָלָה וְתִקְוָה –
שֶׁתִּשְׁמַע אֶת תְּפִלַּת רַב נַחְמָן…
שֶׁתִּשְׁמַע שִׁיר עֶרְגּוֹן, שֶׁתִּשְׁלַח שָׁלִיחַ
– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ…"
כְּפַרְפַּר סְבִיב הָאוֹר הוּא רוֹקֵד סְבִיבָהּ
בְּרִקּוּד כּוֹכְבֵי אֵשׁ בַּשְּׁחָקִים,
מִסְּבִיבוֹ בַּמָּחוֹל הַסּוֹעֵר חֲסִידִים
וּסְבִיבָם מְחוֹל עֵצִים עֲנָקִים.
וְהֶמְיַת עוֹלָמוֹת תְּפִלָּתָן סוֹד שִׂיחַ
– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.
——————————-
אילה אברהמי
רְחוֹב אַחֵר
הָיִיתִי רוֹצָה רְחוֹב אַחֵר
כְּתַפְאוּרָה לְאֵין פְּגִישׁוֹתֵינוּ
לְאֵין אֲנַחְנוּ לָנוּ
לְאֵין מָקוֹם.
אֶפְשָׁר שֶׁנֵּצֵא מֵהָעוֹלָם
הַסָּגוּר הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא אָדָם?
אֲנַחְנוּ מַגִּישִׁים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת
לֹא בְּמַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף
בִּזְרִיקַת מַטְבֵּעַ לַקַּבְּצָן הַזָּקֵן
אוֹ בַּאֲמִירָה 'נִהְיָה קַר, נֵלֵךְ הַבַּיְתָה'
אֶת הַשְּׁאֵלוֹת אֲנַחְנוּ מַשְׁאִירִים קָרוֹב לַלֵּב
הַאִם? הַאִם? וְאֵין מִלִּים
יוֹתֵר טוֹבוֹת לַהַרְגָּשָׁה הַזֹּאת
שֶׁאַתָּה תָּלוּי וַאֲנִי תְּלוּיָה וּשְׁנֵינוּ יַחַד בָּאֲוִיר גְּזוּרִים מִתּוֹךְ עוֹלָם אַחֵר
מֻדְבָּקִים בְּתוֹךְ רְחוֹב חָשׁוּךְ עָלוּב פָּצוּעַ
פַּעַם הָיָה כָּאן אוֹר יוֹם
פַּעַם הָיָה אֶפְשָׁר לָשִׁיר בְּקוֹל וְלִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ
מָה אֲנִי מוֹצֵאת מָה אַתָּה מוֹצֵא וְאֵיךְ
אֲנַחְנוּ יְגֵעִים עַל זֶה.
אֲנַחְנוּ יְגֵעִים מְאֹד.
הִנֵּה סַפְסָל. הִנֵּה מִלִּים מְנַחֲמוֹת שֶׁמַּנִּיחוֹת אוֹתָנוּ עַל שְׂפַת הַמְּצִיאוּת. רַמְזוֹר. כְּבִישׁ.
———————————————————————–
שחר-מריו מרדכי
עַל רֹאשׁ יֵאוּשִׁי
"כי עיקר החיות מקבלין מהתפילה, כמו שכתוב: 'תפילה לאל חיי',
ובשביל זה צריך להתפלל בכל כוחו"
(ליקוטי מוהר"ן ט, א)
שְׁמַע, יֵשׁ יֵאוּשׁ. יֵשׁ יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם.
וּמְצָרִים. עַד כְּדֵי כָּךְ מַגִּיעִים הַדְּבָרִים.
אֵיךְ יִקְרֹס הַר וְיַהֲפֹךְ שָׂדֶה? אֵיךְ
תִּגְבַּהּ תְּהוֹם וְתַהֲפֹךְ גֶּשֶׁר? וְאֵיך לִפְתֹּחַ?
צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל הַכֹּחַ.
וְיֵשׁ חִבּוּטֵי נֶפֶשׁ. מִתְגַּבְּרִים.
וְיֵשׁ נִמּוּקִים בְּעַד וְנֶגֶד. וְאוֹמְרִים:
"הָעִקָּר לֹא לְפַחֵד כְּלָל".
וְאֵיךְ יִצְלַח אֶת הַתְּהוֹם נָמֵר אֶחָד כָּחוּשׁ?
אַל תַּגִּיד שֶׁאֵין. יֵשׁ, יֵשׁ יֵאוּשׁ.
וְיֵשׁ גַּם עַיִט שֶׁמַּשְׁגִּיחַ בַּנָּמֵר וּמַגְבִּיהַּ עוּף
וְדַוְקָא מוּעָקַת הַלֵּב מוֹסִיפָה לְמִשְׁקַל הַגּוּף.
וְיֵשׁ שֶׁגַּם נָמֵר אֶחָד נָחוּשׁ לְוַתֵּר וּלְצַמֵּחַ כְּנָפַיִם.
עַד כְּדֵי כָּךְ. וַהֲרֵי מִצְוָה גְּדוֹלָה לִצְמֹחַ
צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל הַכֹּחַ.
אֲבָל שְׁמַע, יֵשׁ תִּקְוָה בָּעוֹלָם. וְיֵשׁ אַהֲבָה.
גַּם מַדְקְרוֹת מַחַט יֵשׁ. וּשְׁאֵלָה מְנַקֶּרֶת מִתְלַוָּה:
לָמָּה זֶה נִגְמַר? וְאֵיךְ לְהַמְשִׁיךְ? לָמָּה זֶה נִגְמַר? וְאֵיךְ?
תְּבוּנַת הַדְּבָרִים בַּכֹּל. אֲבָל קָשֶׁה שֶׁלֹּא לָחוּשׁ:
יֵשׁ יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם. יֵשׁ יֵאוּשׁ.
עַל כֵּן, אֵל חַיַּי, לא תָּמִיד יֵשׁ בִּי כֹּחַ לֶאֱחֹז בְּךָ
אֲבָל לֹא עָזַבְתִּי מֵעוֹלָם. וַאֲנִי מַבְטִיחַ לִשְׂמֹחַ
מִמָּחָר בַּבֹּקֶר. אֲנִי אֶתְפַּלֵּל עִם כָּל הַכֹּחַ.
אָנָּא, אַל תִּתְיָאֵשׁ מִמֶּנִּי.
וְאַל תָּבִין אוֹתִי שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה:
יֵשׁ בִּי שִׂמְחָה.
וְאַהֲבָה אַחַת גְּדוֹלָה אֲנִי הֵיטֵב זוֹכֵר.
שְׁמַע, אֲנִי שָׂמֵחַ בְּחֶלְקִי;
רַק עָצוּב
בְּחֶלְקִי הָאַחֵר
—————-
עזריאל קאופמן
הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ
הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת שִׁירַת הָעֲשָׂבִים שֶׁל רַבִּי נַחְמָן
מְטַפֶּסֶת עַל גּוּפִי
קַמְצוּץ שֶׁל רֵיחַ
בָּא מוֹשֵׁךְ גָּבוֹהַּ
וּמְעוֹרֵר הַקֶּשֶׁב הַנַּפְשִׁי
הַבֹּקֶר בְּיָרֹק בְּמִדְרַג צְלָלָיו
מִנַּיִן הוּא
גַּלְגַּל רָקִיעַ
גַּלְגַּל הָרְנָנָה
צִפּוֹר רוֹשֶׁמֶת צַפְצָפָה
אוֹתָם חֻקִּים חוֹמְקִים בַּצֵּל הַמְעֹרָב שֶׁל שְׁנֵינוּ
עֲשָׂבִים עַל הַכְּבִישִׁים
מִתַּחַת לַגְּשָׁרִים
מִתַּחַת לַמָּטוֹס
צִפּוֹר אוֹהֶבֶת עֲשָׂבִים
אֲנִי הַחֵץ הַמְפַלֵּס לָהּ נֹעַם
וְכָךְ חֵרֶף מַרְגְּלוֹת גַּרְזֶן
אֲנִי נוֹגֵעַ בַּכְּמִיהָה
וְכָל שֶׁתֹּהוּ מֵרָחוֹק
אוּלַי הוּא סֵדֶר מְחַשְׁמֵל
——————
עומר ארבל
עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל
בּוֹאוּ נָקִים לַהֲקָה
'עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל' נִקְרָא לָהּ
הַכֹּל יִהְיֶה עַל הַשֻּׁלְחָן
מִי שֶׁיָּבוֹא אֵלֵינוּ
יִצְטָרֵךְ לִצְלֹל עָמֹק בַּזֶּפֶת
עַד הַקַּרְקָעִית
לָגַעַת וְלַעֲלוֹת
אֵיךְ נֵדַע שֶׁנָּגַע?
נְחַכֶּה לוֹ שָׁם
כָּל הַהֶרְכֵּב
פּוֹרֵט בְּתוֹךְ הַזֶּפֶת
אִם יַגִּיעַ עַד אֵלֵינוּ
נַעֲלֶה יַחַד אִתּוֹ
לְמַעְלָה נָסִיר אֶת הַחֹמֶר הַצָּמִיג מֵהָעֵינַיִם
וּמֵעַל הַפֶּה
עַכְשָׁו שֶׁיָּצָאנוּ
נִלְמַד לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן
——————
אברהם סוצקבר
מיידיש: ק.א. ברתיני
–
לַבְּרַצְלָבִי יֵשׁ אֲמִירָה: מֻטָּל עַל כָּל אָדָם לַחֲסֹךְ
שָׁעָה מֵתָה: מֵת הַכֹּל יִהְיֶה סָבִיב, אַךְ בָּרְגָעִים הָאֵלֶּה
חַי הֱיֵה. עַל גֶּדֶר הַשְּׁקִיעָה תְּפִלָּה אֶעֱרֹךְ
לְשָׁעָה זוֹ הַמֵּתָה: הַחֲיִי בִּי אֶת הַגֶּשֶׁם, אֶת הַשֶּׁלֶג.
לַבִּי אֶת הַמְּדוּרָה, שֶׁיִּשָּׁאֵר תָּלוּי עַל כִּידוֹדִים
זְאֵב, כְּשֶׁרוּחַ טוֹב אֶת זַרְעִי מֵנִיעַ.
וּבִצְבָתוֹת חַלְּצִי, כַּמַּסְמְרִים הַחֲלוּדִים,
אֶת שְׁטֻיּוֹתַי, שֶׁלְּפָנַי תַּבְנִית תּוֹפִיעַ.
מוֹשְׁכוֹת דְּרוּכוֹת בּוֹלְמוֹת גַּלִּים מְבֹהָלִים,
וְרַק אֶחָד מַרְדָן בַּיָּם, בִּקְצֵה הָאֹפֶק.
בְּשָׁעָה מֵתָה כָּבוֹת קְרִיאוֹת, קְרָבוֹת כָּלִים,
חַיָּה נוֹשֵׂאת עֲטֶרֶת מֶלֶךְ אֲדֻמָּה מִתַּחַת לַמַּעֲרֹפֶת.
מַפְתֵּחַ אָנֹכִי עַתָּה אֶל עוֹלָמִי וּמְחַפֵּשׂ לַשָּׁוְא
אֶת מַנְעוּלוֹ בַּחוּץ. אֲנִי – אֲנִי, כְּכָל שֶׁהַשָּׁעָה גּוֹוַעַת וְהוֹלֶכֶת.
וְכָל הִתְרַחֲשׁוּת עַל אֲדָמָה, בָּאֲדָמָה וּבְתוֹךְ הָעָב
הַמְיֹעָד, מִטַּהֲרָה בַּלֵּב בְּאַהֲבָה, הוֹלְכָה וּמִזְדַּכֶּכֶת.
—————————————
צורית יעיר
בְּךָ רַבֵּנוּ
בְּךָ רַבֵּנוּ אֲנִי מִתְאַמֶּנֶת לְהִתָּלוֹת
עִם הַיָּדַיִם עַל מֶתַח תַּחֲנוּנִים
עַכְשָׁו בְּכָל הַכֹּחַ אֲנִי מְנַסָּה
לְהַעֲלוֹת אֶת הַכֹּבֶד בַּגּוּף,
עִם הַזֵּעָה לְנַדֵּף הַחוּצָה אֶת הַמֹּחַ,
שֶׁיַּתִּיר אוֹתִי פְּתוּרָה וּפְזוּרָה
לַעֲלוֹת עַל תֶּדֶר רָשׁוּת הַשִּׁדּוּר
לְהַתְחִיל דִּבּוּר, תִּרְאֶה,
כַּמָּה שָׁבִיר, בְּבַקָּשָׁה רַק
תִּהְיֶה זָהִיר אַתָּה יוֹדֵעַ
מִמָּה אֲנַחְנוּ עֲשׂוּיִים.
כָּל הַבֶּכִי פֹּה צָבוּר
בְּגֹבַהּ עֵינַיִם זוֹלְגוֹת נָשִׁים
מִתּוֹךְ עָנָן עַתִּיק וְגָשׁוּם שֶׁנָּח נָח
מֵעַל הָעֲיָרָה הַזּוֹ,
שֶׁבָּהּ הַרְבֵּה נָהָר וֶאֱלֹהִים
אֶחָד נָבוֹךְ
מִפְּגִישָׁה צְמוּדָה
בְּלִי מַעֲצוֹרִים אֲנַחְנוּ,
בְּצוּרוֹת מְשֻׁנּוֹת
מְנַסִּים כָּאן
לְעוֹרֵר
עִנְיָן.
(אומן, ח"י תשרי תשס"ח)
————————–
שירה ניצן
¯
"לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל…"
(שיחות הר"ן)
בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהִתְקַשַּׁרְתָּ
בַּעֲלִיצוּת הִסְבַּרְתִּי
לְךָ, יֵשׁ עַצְבוּת
וְיֵשׁ לֵב נִשְׁבָּר.
הַלֵּב יֵשׁ לוֹ אֹפֶק. וְהֵד.
הָעַצְבוּת הִיא רֵיקָה.
דַּמְיֵן,
סַפְרָנִית עִם עֲקֵבִים
בִּשְׁתֵּי דְּפִיקוֹת עוֹלָה עַל שְׁרַפְרַף מוֹצֵאת
דַּף אַהֲבָה מְקֻפָּל בֵּין סְפָרִים
לֹא פּוֹתַחַת. מְקַמֶּטֶת וְזוֹרֶקֶת לַפַּח.
מֵבִין אוֹתִי?
———————
רעיה לפיד
¯
אֱלֹהִים
אֲנִי רוֹצָה לְהַפְרִיד אֶת הַנֹּגַהּ מֵהַקְּלִפָּה
לְהָבִיא צְעָקָה
אַבָּא תְּדַבֵּר אוֹתִי אֵלֶיךָ
מִלִּים נְכוֹנוֹת
אַתָּה נוֹתֵן בִּי מִלִּים
מְסַחְרֵר בַּמַּחְשָׁבוֹת
כְּמוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְטֹרֶפֶת
צוֹבַעַת אֶת כָּל הַבְּגָדִים בְּוָרֹד
כֵּן
מִכָּאן אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ
מִתּוֹךְ הַסִּירִים
הַכְּבָסִים
הַכְּבָשִׂים
תִּהְיֶה רוֹעֶה
תִּתְגַּלֶּה כְּבָר
בָּחֲפָצִים
בָּעֲצָמִים
בָּעֲצָמוֹת
מִתְהַלֶּכֶת פֹּה חַיִּים וַאֲנָשִׁים מוּזֵיאוֹן שֶׁל רַמְזוֹרִים וּמִלִּים וּמִשְׁפָּטִים וּשְׂמָלוֹת וְחָזִיּוֹת תְּלוּיוֹת עַל חֲבָלִים וּבַלּוֹנִים וּבַלּוֹנֵי גָּז וְשׁוֹטְרִים וּמִסְעֲדָנִים יְהוּדִיִּים כּוּשִׁיִּים וְתוֹרִיִּים
לְהַגִּיד פְּסוּקִים וְעוֹד פְּסוּקִים
יוֹם הַכִּפּוּרִים בֵּית כְּנֶסֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים
אֵיפֹה אַתָּה כָּאן בַּעֲדִינוּת כְּמוֹ בָּלֶרִינָה מְרַשְׁרֶשֶׁת בְּלֶכְתָּהּ
אַחֲרֵי הַחֲזָרָה הַסּוֹפִית הָאֲרֻכָּה
תָּבוֹא מַמָּשׁ
אוֹ קַח אוֹתִי
אֵלֶיךָ
תַּחַת חָסוּתְךָ
אֲנִי אֶהְיֶה מָשׁוֹט שֶׁלְּךָ
אוֹ מִמְחָטָה.
———–
יורם ורטה
תורה רפ"ז
דַּע לְךָ שֶׁיֵּשׁ שָׁם שָׂדֶה נוֹשֵׁק לִשְׂפַת נַחַל
וְדַע לְךָ שֶׁהַשָּׂדֶה צָמֵא וּבַנַּחַל מֵי שְׁפָכִים
וְיֵשׁ אָדָם לְבַדּוֹ בַּשָּׂדֶה וְעֵשֶׂב נָמוּךְ יָבֵשׁ
וְהָעֵשֶׂב שָׁר שִׁיר מַר וְהָאָדָם אוֹמֵר אֵין דָּבָר
וּפוֹרֵשׂ לוֹ שְׂמִיכָה וְנִשְׁכָּב לוֹ לֵאֶה וְנִרְדָּם
וּבַחֲלוֹמוֹ מַרְאִים לוֹ שְׁאֵלַת בְּרֵרָה
הַאִם יַחֲרִישׁ כְּאַחַד הַנְּבָלִים אוֹ יִתַּמֵּם כְּשֶׂה
וְהָאָדָם בַּחֲלוֹמוֹ תָּמֵהַּ מְאֹד עַל הַשְּׁאֵלָה
וְלָכֵן מַרְאִים לוֹ מִיָּד עוֹד אַחַת יוֹתֵר קַלָּה
הַאִם יִרְצֶה לִהְיוֹת אוֹכֵל אוֹ נֶאֱכָל
וְשׁוּב הוּא תּוֹהֶה עַל הַשְּׁאֵלָה וּמַה יָּשִׁיב
וּמַה פֵּשֶׁר הַחֹפֶשׁ הַמּוּזָר שֶׁהוּטַל עָלָיו
וְלָמָּה דַּוְקָא הוּא הַנִּשְׁאָל וּמִי בִּכְלָל הַשּׁוֹאֵל
וּבַחֲלוֹמוֹ נוֹדַע לוֹ שֶׁבַּחֲלוֹמוֹ הַזְּמָן אוֹזֵל
וְהוּא נֵעוֹר בְּבֶהָלָה וּמִסְתַּכֵּל רָעֵב עַל סְבִיבוֹתָיו
וְהַשָּׂדֶה אָפֹר וּמְכֹעַר פָּנִים וּמִן הַנַּחַל צַחֲנָה
וְהוּא מְגָרֵד אֶת עוֹרוֹ הֶעָקוּץ וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ
שֶׁהִתַּמֵּם וְהֶחֱמִיץ אֶת הַשָּׁעָה
וְהָאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אָדוֹן לְכָל זֶה מִלְּבַדּוֹ
וְדַע לְךָ שֶׁכָּךְ הוּא וְדַע לְךָ שֶׁאֵין מִלְּבַדְּךָ.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב, 12.10.2011
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.