חזק ונתחזק, הסופר לא יוזק, לא היום ולא לעולם, עד שיעלה חמור בסולם… אני יצחק הסופר המכונה בלשון אשכנז אייזק סופר כתבתי ונקדתי המחזור מיום כפורים ביום ה' י"ב תמוז בשנת רי"ט לפרט לאלף הששי. בן אחד וששים שנה אנכי כתבתי זה המחזור בלא כלי זכוכית המאירים לעינים, הנקראים בלשון אשכנז ברילן… בעיר אולמא.

נטול משקפיים היה יצחק הסופר, שכתב וניקד בשנת 1459 למניין האומות בעיר אוּלְם שבגרמניה את מחזור התפילות כנוסח אשכנז ליום הכיפורים. בלשון המקומית כבר נקראו המשקפיים בשם משלהם, "ברילן" (וכפי שהם נקראים על אדמת אשכנז עד היום: brille), אך כשרצה לתארם הסופר בעברית הזדקק הוא לארבע מילים: "כלי זכוכית המאירים לעיניים".

55 שנה לפניו, בסרגוסה שצפון ספרד, השלים הסופר חיים בן שאול את כתיבת התנ"ך השלם שבה עסק, וכך חתם:

אני חיים בר' שאול מגדולי ז"ל המכונה וידאל סטורי הייתי בסרקסטא מתא כבן ששים שנה, וצוני היקר ר’ יצחק יצ"ו… וכיד השם הטובה עלי נתאמצתי עם מראות זכוכית בין שני עיני וכתבתי לו אלו הארבעה ועשרים, וסיימתים בחדש שבט שנת חמשת אלפים ומאה וששים וארבעה ליצירה….

הסופר הספרדי, שהיה גם הוא כבן שישים, דווקא נעזר במשקפיים בעת שכתב את התנ"ך, ניקדו וּמְסָרוֹ – היינו רשם בצידי הטורים באותיות זעירות את הערות המסורה. המשקפיים מכונים על ידו "מראות זכוכית".

מוטות השוכבות על האוזניים

שמות רבים נזרקו לחללה של העברית מאז עלו הזגוגיות המלוטשות על חוטמי הבריות לפני כ-700 שנים. השם הרווח במקורותינו למשקפיים הוא כמדומה "בתי עיניים", בהשראת שמות דומים לאביזרי לבוש שניתנו בתקופות קדומות, כמו "בתי ידיים" (כפפות), "בתי רגליים" (גרביים) ועוד. אף בארמית כך – בלשון התרגום נקרא המסווה ששם משה על פניו לאחר ירידתו מהר סיני "בית אפי", היינו בית הפנים (שמות לד, לג. וברש"י שם מובא: "מסוה – בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים". בתקופתו של רש"י, לפני כ-1,000 שנים, טרם נעשה שימוש במשקפיים, וכוונתו באומרו "בית העינים" היא כמובן למקום העיניים שבגוף עצמו – כדוגמת שמות מקומות אחרים בגוף שמתלווה אליהם הקידומת "בֵּית" – בית הבליעה, בית השחי).  

"בתי העיניים" נזכרים רבות במקורות ההלכה, ומהדיונים על אודותיהם ניתן ללמוד על צורתם ועל אופי השימוש בהם, שהשתנו במרוצת הדורות. כך למשל, בסימן ש"א בחלק אורח חיים לשולחן ערוך, העוסק בהלכות הוצאה בשבת, מובאת הגהתו של ר' משה איסרליש: "אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן, אף על פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם מַשּׂוֹי". המשקפיים עצמם נחשבו בפשטות משא האסור בטלטול ובהוצאה, עד שכלל אין צורך לומר זאת. חידושו של הרמ"א הוא שאף תיק המשקפיים העשוי כסף אסור בטלטול, אף שניתן היה להתייחס אליו כתכשיט, שכן בסופו של דבר הוא נועד לאחסון המשקפיים (וכלשון ר' יוסף קארו ב'בית יוסף': "… בתי עינים הם עיקר, דאין אומרים נעשה בתי עינים לַתיק, אלא נעשה תיק לבתי עינים").

הנה כי כן, בתקופת הרמ"א והבית יוסף, לפני כ-500 שנים – המשקפיים לא נישאו עדיין על אפי הבריות דרך קבע, אלא אופסנו בנרתיק מיוחד והיו נשלפים רק כשהיה רוצה בעליהם לעיין בספר וכדומה.

נקפוץ עתה 300 שנים קדימה, ונפליג קדמה, אל בגדד שבעיראק. ר' יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי', נשאל: "בני אדם שרגילים ללבוש בתי עינים שקורין בערבי מנצ'רא, ואינם יכולים לילך בדרך בלתי בתי עינים אלו, מה יעשו ביום שבת קודש, דאי אפשר להם לילך ברחובות העיר ממקום למקום אם לא ילבשו בתי עינים אלו, כי יזיק להם האויר".

בעל 'בן איש חי' דן באריכות בשאלה שהונחה לפתחו, ומסיק להתיר למי שזקוק למשקפיים באופן תמידי לצאת עמם, אך לאסור על מי שמשתמש בהם רק לצורך קריאה וכדומה. בין השאר דוחה הוא את דעתם של הפוסקים שאסרו את היציאה במשקפיים מחשש שייפלו ויבוא לטלטלם:

אחר המחילה, נראה דאין מקום לחששא זו כאן. יען חדא, דרכם של לובשי בתי עינים אלו ללבוש אותם שיש במוטות שלהם עוד ב' חתיכות שיהיו נוטות ושוכבות על האזניים, ונאחזים באזניים היטב, ולכן יושבות בתי עינים אלו במושב חזק ואמיץ שלא ייפלו כלל. ובאמת אפילו בתי עינים שאין להם ב' חתיכות שוכבות על האזנים, אלא המוטות שלהם הם תחובין בצדעי הראש, הנה גם אלו עשויים ומתוקנים בהידוק היטב שלא יפלו מאליהם כלל.

אכן, בין תקופתו של הרמ"א לתקופת הבן איש חי התקדם היטב מקצוע האופטיקה, וכך הפכו המשקפיים מכלי עזר לקריאה לאביזר המונח על עיני הזקוקים לו דרך קבע, מבוקר עד ערב. מכל מקום, שמם של המשקפיים לא השתנה, ונותר הוא "בתי עינים".

משתמש במראות מגיל 10

במקביל, הילכו כאמור גם שמות אחרים לכלי זה. ראינו לעיל את הכינוי "מראות זכוכית", שניתן למשקפיים בהשראת המראות הנזכרות כבר במקרא, בקשר להכנת כלי המשכן – "מַרְאוֹת הַצֹּבאֹת" (שמות לח"). פרשני המקרא מסבירים שמדובר במַרְאוֹת המוכרות לנו, המשמשות לראייה עצמית, וכדברי ראב"ע שם:

כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם… כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות, רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות.

נראה כי כשהומצאו המשקפיים, ונהוג היה להחזיקם בתחילה ביד, כדוגמת המראות – טבעי היה לקרוא אף להמצאה החדשה בשם "מראות". שהרי כשם שמראות הנחושת מסייעות לאדם בראייתו כך מראות הזכוכית, ומה לי אם רואים באמצעותן את מה שמולן או את שמעבר להן. ניתן להוסיף למערכת זו גם את הזכוכית המגדלת, שהומצאה שנים רבות לפני המשקפיים ונקראה בשם "מַרְאָה שורפת", והרי אין מרחק רב בין הזכוכית המגדלת לצמד הזכוכיות הניתנות על העיניים, שנקראו אפוא אף הן "מראות".

נדגים דברינו: ר' מנחם די לונזאנו, שהיה תלמיד חכם, מדקדק ומשורר, כתב בהקדמתו לספרו 'דרך חיים' – שהינו שיר ארוך שעניינו תוכחות מוסר, הכלול בחיבור 'שתי ידות' – כי כתב ספרו אל "נערי בני ישראל, בו ילמדו ליראה את ה' כל הימים למען ייטב להם, ועוד ילמדו בו דרכי השיר וארחות נכוחות וימהרו לדבר צחות".

בהמשך דבריו הוא כמתנצל:

ואני אינני אומר שאני מקיים כל הכתוב בו, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אף כי אנכי, ואולם אני אומר שאם אשמור לעשות ככל הכתוב בו – אשריי ואשרי חלקי… כי עני ואביון אני וחלש הטבע מאד ומוכן לפורענות, וכל ימי מכאובים וכעס עניני, והיותר רע כי חצי עיוור אני, כי כבן עשר שנים הייתי שהוצרכתי להתחיל להשתמש במראות, ואין לי יום שאין קללת עיני מרובה משל חברו… (הדפוס הראשון של הספר, שיצא לאור בוונציה בשנת 1618 – זמין למעיינים במאגר הספרים הסרוקים שבאתר הספרייה הלאומית).

עלה על לבי לקרוא משקפים

בפרשת השבוע נזכרים שורשים רבים הקשורים לראייה, אגב סיפור ברכותיו של בלעם שתום העין. ניתן למנות בהקשר זה את השורשים רא"ה ושו"ר ("כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשוּרֶנּוּ"), חז"ה וגל"ה ("אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם"), צפ"ה ושק"ף ("וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים"; "רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן").

השורש שק"ף מיוחד בתנ"ך לעניין צפייה ממקום גבוה, פעמים הרבה מבעד לחלון. כך, אזכורו הראשון הוא בהבטת האנשים שנשלחו אל אברהם מאלוני ממרא אל סדום שבבקעת הירדן – ובמקרים רבים משויך השורש שק"ף אל הבטתו של הקב"ה ממרומים אל עולמו (וכמטבע התפילה של מביא הביכורים: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם").

המילה משקפת הרגילה בלשוננו מתאימה למשמע זה, שהרי לרוב היא משמשת להבטה ממרחק, ולעתים רבות מן הגובה. ברם, המשקפת קיבלה את שמה בהשראת המשקפיים, שנועדו לצפייה בטווח קרוב בהרבה.

בשנת תר"ן (1890) פרסם אריה לייב חזן, מורה מהורדנה שבבלארוס, מאמר בעיתון 'הצפירה' תחת הכותרת "צעד לפנים להרחיב שפת עבר". בסיום מאמרו מציע חזן שני שמות חדשים למכשירים שטרם זכו לשם עברי – המשקפיים והסמבובר. כך כתב:

את כלי הזכוכית אשר נשים על עינינו למען היטב ראות, אשר הרכיבו לשמו מלים שונות בדרכים שונות: כלי מחזה, כלי ראות, כלי ראי, בתי עינים – עלה על לבי לקרא משקפים. הנה איש לא יכחש כי טוב שם בן מילה אחת משם מרבה מילים; והנה שמות הכלים העשויים שני בדים שווים – מאזניים, מלקחיים, ובתלמוד: מספריים, באים במ' המשקל [ מ' תחילית] ובסמן הזוג – יִם.

אך מדוע בחרתי בשרש שקף? … יוכל היות כי בחרתי בו למען דמותו למלה היונית skopeo (אראה, אשקיף), הבאה בשמות כל כלי הראות בלשונות אירופא, כמו טלסקופ, מיקרוסקופ, קלידוסקופ וכמוהם.

הצעתו של חזן נתקבלה על לב הדוברים, ובמהרה קנתה לה מהלכים (הצעתו השנייה באותה רשימה, לקרוא לסמבובר מַרְתֵּחַ, דווקא לא התבשלה, ונדחתה מפני הַמֵּחַם). אנשי הלשון שבירושלים קיבלו את המשקפיים בעין טובה והחלו להשתמש בה, ואף גזרו בהשראתה את המשקפת (לא ברור אם זהו חידושו של יחיאל מיכל פינס או של אליעזר בן יהודה) ככינוי לטלסקופ. ברבות השנים נדדה המשקפת לכלי הצפייה המוכר לנו בשם זה, שתפוצתו רבה בהרבה, והטלסקופ נותר בלעזו.

על כל פנים, זכות היוצר למילה משקפיים שמורה למורה חיים אריה לייב חזן, שהמשיך לעסוק בלשון ובמקרא שנים רבות אחר מאמרו זה ב'הצפירה' בהיותו בווילנה (בין השאר פרסם בשנת תרפ"ט ספר לימוד בשם "תורת החיבור והסידור", על התחביר העברי). על פי הנכתב בכרך א' של אסופת "גנזים", שבה פורסמה אוטוביוגרפיה שכתב, הוא נרצח בגטו וילנה לפני כשבעים שנים, כשהוא מעוטף בטלית ותפילין, בעיצומה של תפילה. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

קוראי התורה מתבקשים להפנים את מה שבלק מלך מואב כלל לא יכול להבין: המאגיה שולטת רק בתמונת עולם אלילית, לא במציאות

המשך הרשומה ←

ספר המחקרים החדש על הרב סולובייצ'יק מיטיב להאיר את האפיונים המובהקים של שיטתו, שהפכה לבעלת השפעה אדירה על האורתודוקסיה המודרנית

המשך הרשומה ←

ביומן מסע פואטי מייצרת רחל חלפי את השירה כקרום המגן על חייה. תוך שחזור תצלומים ישנים היא מבקשת לפתור את האהבה הראשונה בחייה, אהבת האם

המשך הרשומה ←

ילדה, בת להורים ששרדו את המחנות, מספרת על החיים בבית שבו הזיכרונות מן ההיסטוריה המשפחתית מתקיימים בתוך המציאות עצמה. ספר סוחף המציג את התכנים הקשים בנינוחות של פשטות ותום, כפי שרק ילד יודע

המשך הרשומה ←

ספר חדש מחליף עמדות וחוקר את מאפייניה האנתרופולוגיים של התרבות החילונית. מבט אחר על יחסי דת וחילוניות

המשך הרשומה ←

טובלי אמנם מנסה לכתוב בעקבות המסה הידועה של תומאס מאן, אך הוא מסלף אותה במכוון ומבקש לקדם אג'נדה הגורסת כי הדת צוררת את הרוחניות

המשך הרשומה ←

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה ←

לחשוף את ההעלם שבעולם

המשך הרשומה ←

תגובותיהם של אביעזר ויס ואיתי כהן

המשך הרשומה ←

כשברקע התנהלה מלחמת עולם, היא חיברה סיפורים על עולם קסום וקמאי שבו יצורים קטנים ומוזרים מנהלים חיים משלהם במרחבים של נוף וטבע שיד אדם לא נגעה בהם. המומינים הפכו עד מהרה לגאווה הלאומית של פינלנד

המשך הרשומה ←

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה" (במדבר כ)

המשך הרשומה ←

ציטוט דברי המושלים בתורה מעיד על הרצון לבסס את כיבוש הארץ מתוך התייחסות לעמים החיים במרחב ולנורמות הבינלאומיות. המזרח התיכון החדש שכונן סיחון שינה את מסלול הכיבוש העברי

המשך הרשומה ←

"כִּי תִשְתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְתָּרֵר" (במדבר טז יג)

המשך הרשומה ←