הרצח של הצדיק הפרוש הרב אלעזר אבו חצירא זעזע עד תהום – את הקרובים אליו וגם את אלו שלא זכו להתייעץ איתו ולהסתופף במחיצתו. המחשבה שאדם שהקדיש את עצמו במשך כל חייו לקדושה וטהרה נרצח בדם קר כשהוא יושב בחדרו על ידי אדם שנכנס לביתו מתוך נתינת אמון מוחלט כפי שעשה זאת לכל מי שביקש את עצתו – לא נותנת מנוחה. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים; אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא (איכה ב, כ).

אך למרות העניין המיוחד – והבלתי נתפס – ברצח אדם שדימו אותו למלאך ה' צבאות, יש משהו מוכר, מוכר מדי, בתמונה של אדם המבקש ייעוץ או טיפול ומנצל את האינטימיות היחסית שבסיטואציה לפגוע במייעץ ובמטפל. רופאים, עובדים סוציאלים, פסיכולוגים ואחרים חשופים לאלימות כאשר המטופל אינו מרוצה מהטיפול, העצה או ההתייחסות שהוא זוכה להם.

חלק מהתדהמה שחשנו בעקבות הרצח הנורא של הרב אלעזר זצ"ל נובע מטעות בראיית המציאות – חשבנו שנגע הצרעת לא פושה בגוף. חשבנו שרופאים, עובדים סוציאלים ואחרים – מילא. אבל רבנים? נכד של הבאבא סאלי? מקובל ופרוש? זה עניין אחר.

והנה, זה ממש אותו העניין. קם אדם מן השורה, אבא לילדים, ונועץ סכין בלבו של צדיק בגלל שלא היה מרוצה מהייעוץ שקיבל. גם אם ייווכח בבדיקה פסיכיאטרית שאשר דהן איננו שפוי ואינו יכול לעמוד לדין – גם אז המעשה הנורא חושף את עומק הנגע בחברה שבה רצח נעשה פתרון לתסכולים אישיים, למריבות ולסכסוכים.

דווקא מעשה קיצוני של אדם בלתי שפוי, ולא ברור עדיין אם מדובר כאן במקרה שכזה, מהווה מעין שבשבת ברוח הנושבת בסביבה שבה הוא חי, ומשקף משהו מנפשותיהם של רבים השומרים על גבולות יצריהם.

*

המוות הולך בקרבנו ואנו אדישים לו. למדנו לקבל אותו כמציאות שאין לשנותה – אולי מתוך כאב, אולי מתוך ייאוש, אולי מתוך הדחקה והתגוננות הנפש. אין רצח ללא זוועה – גם כאשר נרצח מי שאיננו ברום מעלה, גם אם הנרצח הוא פושע בכנופיית סמים. הקלות הבלתי נסבלת שבה נרצחים בני אדם בתוכנו היא הקרקע שממנה צמח רצח זה – גם אם הוא נעשה ברגע של חוסר שפיות.

על מה לא הזדעקנו? על אם וסב שהיו מעורבים בהכנסת ילדה תמימה למזוודה שנזרקה לירקון, על נשים הנרצחות על ידי בעליהן הכועסים והמתוסכלים, על סכסוכי שכנים ונהגים המסתיימים במוות, על שוטרים הנחשדים ברצח, ועל מלחמות של כנופיות שצמחו מתוך בתינו. ומלאך המוות מסתובב באופן חופשי בכבישים של המדינה שהקמנו להיות "אור לגויים".

בפרשה שקראנו בבתי הכנסת יום לאחר הלוויה של הרב אלעזר זצ"ל נאמר:

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ
כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ
וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹפְכוֹ

וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶר אַתֶּם ישְבִים בָּהּ
אֲשֶׁר אֲנִי שֹכֵן בְּתוֹכָהּ
כִּי אֲנִי ה' שֹכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְרָאֵל (במדבר לה, לג – לד).

אין השראת שכינה בארץ שבה נשפך דם נקי.

כאשר נמצא אדם שנרצח בשדה, מבלי שנודעה זהותו של הרוצח, על המנהיגות הרוחנית הקרובה לאירוע לקבל על עצמה את האחריות למעשה. זוהי מצוות 'עגלה ערופה'. וכי זקני העיר הקרובה הם שרצחו ושדדו?! הגמרא מסבירה שציבור שאינו שומר על עוברי אורח כיאות מבטא בכך את כישלונם של אלו האחראים לעיצוב הנורמות הנהוגות בו.

עוד לפני שהרופאים צעדו לשם רווחת הציבור ולפני שרבבות מילאו את רחובה של עיר, מנהיגות רוחנית הייתה חייבת לא לתת לנו מנוחה כתגובה לכל תופעה של אלימות חריגה. נדמה שהאדישות של כולנו, הקבלה מתוך הדחקה, מהוות את התשתית לרצח של הרב.   

בתשעה באב החל השבוע יש לבכות על הירצחו של צדיק בקודש הקודשים של חדרו שבו הוא הביא מזור פיזי ונפשי לרבים. אך יש לזעוק במר נפש על הנגע שפשה בגופנו. בחברה האמורה לדקדק בקדושת החיים, האלימות הפכה לחלק מדרך החיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

יעקב שבתאי היטיב לתאר את המשבר התרבותי שאליו נקלעה התרבות העברית עם המעבר מהקולקטיביזם של האבות לחיים הטובים של הבנים. שלושים שנה למותו

המשך הרשומה ←

כנסים שנערכו לאחרונה בארץ ובארה"ב עמדו על הבעיות הבוערות שביחסי ישראל ויהודי התפוצות. עקרונות הקיימות עשויים להעמיק את הזהות התרבותית, וללכד את העם היהודי סביב ייעוד משותף  

המשך הרשומה ←

עם חזרתי מלונדון לירושלים, עיר הולדתי, גיליתי כי הרחובות מדברים אלי, ההוד האצור בהם התגלה לי בהליכה היומית בשכונתי, וכל שנותר לי הוא לרשום אותם

המשך הרשומה ←

הרב אורנשטיין הורה כי גדולה מצות ישוב ארץ ישראל, ואין דוחין אותה גם מפני"תשעת הימים" ובראש חודש אב נכנס לגור בביתו החדש. על ייסוד נווה יעקב בחודשי תמוז ואב

המשך הרשומה ←

באפשרות שניתנה בדורנו לנשים ללמוד וללמד יש מעין תיקון לחטא הקדום שבגינו איבדה האישה את אישיותה העצמית ונותרה כלי להולדה. לקראת ימי העיון בתנ"ך בגוש עציון   

המשך הרשומה ←

לבושו הצנוע של הרב עמיטל, כאיש שלמרות מעמדו התורני ביקש להיות יהודי פשוט בין יהודים פשוטים, מסמל את תמצית תורתו. דברים לרגל יום הזיכרון הראשון לפטירתו המשך הרשומה ←

שדרות רוטשילד בשנות העשרים של המאה הקודמת

מעלות וסגולות רבות יש לארץ ישראל, אבל עם כל מעלותיה בראש ובראשונה היא משמשת מקום מגורים לבני אדם, מקום שבו יוכלו הבריות להגשים ולממש את מטרותיהן הרוחניות והגשמיות. בפרשתנו מצווה התורה "והורשתם את הארץ וישבתם בה", משרטטת את גבולותיה ומצווה עלינו לחלקה בגורל לכל השבטים.

מצוות יישוב הארץ מטילה עלינו חובות מגוונות אשר אחת מהן היא לשמור על חזותה החיצונית. בפרשתנו נצטווינו להשאיר מגרש פנוי של אלף אמה סביב הערים. מה ייעודו של המגרש סביב העיר? על כך כותב רש"י: "ומגרש – ריווח, מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". את הדרישה לדאוג לנוי העיר מוצאים אנו גם במשנה: "מרחיקין את האילן מן העיר חמישים אמה" (בבא בתרא כד ע"ב). ושאלו שם בגמרא: "מאי טעמא? אמר עולא: משום נויי העיר". ופירש"י שם: "לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה". ופסק הרמב"ם (פרק י' מהל' שכנים ה"א): "מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה חמישים אמה משום נויי העיר". אכן, ראו חכמינו בכלל חיבת הארץ את הדאגה לאיכות הסביבה, כמו שמסופר על רבי חנינא שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת הארץ שהייתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים.

גישתה של היהדות לנוי כערך שיש לטפחו אינה מצטמצמת לתחום מראה הארץ בלבד. היא מציינת אותו לשבח גם בשאר תחומי החיים, כבמאמר הידוע: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואישה נאה וכלים נאים" (ברכות נז ע"ב). וכן אמרו שם (נח ע"ב): "ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר: ברוך… שככה לו בעולמו". ובירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"ט) אמרו: "ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה אומר: ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו".

המקרא עצמו מציין את היופי כאחד השבחים שמשתבח בהם האדם, ואין הכוונה רק ליופיה של האשה כמו שנאמר ברחל ("ורחל הייתה יפת תואר") או באביגיל ("והאשה טובה שכל ויפת תואר"). שבח זה כולל את המין האנושי כולו, כמו שנאמר על יוסף: "ויהי יוסףיפהתואר", וכן על דוד: "כי היה נער אדמוני עםיפהמראה"; "והוא אדמוני עםיפהעינים וטוב רואי". ושמא תאמר שהמקרא רק מציין עובדה מבלי לתת ציונים בדבר, באו חכמים ואמרו (אבות פ"ו מ"ח): "הנוי והכח… נאה לצדיקים ונאה לעולם".

היופי הוא ערך לא רק בחיי החולין אלא אף בדברים שבקדושה. על הכתוב "זה א-לי ואנווהו" שאלו בירושלמי (פאה פ"א ה"א): "וכי אפשר לו לאדם לנוות את בוראו? אלא אנווהו לפניו במצוות – אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, ציצית נאה ותפילין נאין", או כלשון הבבלי (שבת קלג ע"ב): "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה… ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאים".

והנה, עם כל השבחים על היופי די לנו להזכיר את הכתוב: "שקר החן והבל היופי". אם כך, מתי היופי רצוי ומתי יש להסתייג ממנו? תשובה: היופי אינו הערך הבלעדי של החיים. יש בחיים שני ערכים: האחד, ערך שתפקידו להקנות לאדם שלושה דברים – להרחיב את דעתו, לרומם את נפשו או לעדן את כישרונותיו. בזה נכללת כל תורת היופי אשר ממנה יצאו חכמות שונות כמו המוסיקה, הציור וכיוצא בזה. עם כל חשיבותן של חכמות אלו, הן אינן נותנות לאדם את עצם החיים, לא בחיי שעה וכל שכן לא בחיי העולם.

הערך השני נוגע לעצם החיים, כמו הרפואה והתמדת הבריאות. במובן זה צריך להתייחס לחוקי התורה בתור חוקי חיים שתפקידם אינו רק להנעים את החיים, אלא שבהם יקנה את עצם החיים, ולכן תמיד צריך להעדיף את המועיל על הנעים. אשר על כן, כל עוד אפשר לקיים את האתיקה עם האסתטיקה מבלי שיפגעו זו בזו, עלינו לקיים את שתיהן. אבל באותם מקרים שבהם קיימת התנגשות בין השתיים, שהגירוי של היופי עלול לפרוץ את גדרות התורה והמוסר, אז ייאלץ האדם לגרוע את עיניו מהרגשת היופי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

ניר מנוסי, תומר פרסיקו ורונן שובל – שלושה אנשי רוח צעירים, מקוריים ומובילים – נפגשו לשיח נוקב על לאומיות ואוניברסליות, ציונות וחרדיות, קדושה מקומית ורוחניות רחוקה. המסקנות קרובות יותר מנקודת המוצא

המשך הרשומה ←

מאמריהם של ד"ר גבי ברזילי ושמוליק בן דוד

המשך הרשומה ←

פרישתם של מספר חברים ומפקדים מן ההגנה בשנת 1931, כשבראשם אברהם תהומי, ידועה כשנה שבו נוסד האצ"ל. אלא שתהומי חזר להגנה, ויש לפחות עוד שני טוענים לכתר הקמתו של הארגון

המשך הרשומה ←

העניין המחודש של הקיבוצניקים בניגונים החסידיים, המכוונים כולם ליראת שמים, מתגלה כבעל שורשים עמוקים אפילו בלב האידיאולוגי של החילוניות. רשמים מכנס 'ניגונים' באורנים

המשך הרשומה ←

לעיר שהייתה באותן שנים מרכז של חירות, הדר ואנטישמיות שמור חלק של ממש בהיסטוריה הציונית – לפחות במסלול ההרצליאני, שהיה זר ומוזר להמוני יהודי מזרח אירופה. הרהורים פריזאיים לכ' בתמוז

המשך הרשומה ←