המשוררת זלדה

כמפורסם, במסורת העברית שמות הפרשות והחומשים חבים את שמם למילים הפותחות אותם. גם ספר שמות נקרא על שם תחילתו. תרגום השבעים, ובעקבותיו גם תרגומים אחרים, הסתמך על מקורות עבריים קדומים וטבע לספר שם קלאסי מלא אסוציאציות: 'אֶקסוֹדוס'. מולו, השם 'שמות' מחוויר ונראה חסר משמעות. לדעתי – רק לכאורה. יש עומק אנושי ופילוסופי ב'שמות', ואת זאת ביטאה המשוררת זלדה בשירה המופלא בפשטותו "לכל איש יש שם":

לכל איש יש שם / שנתן לו א-לוהים / ונתנו לו אביו ואמו

[…] לכל איש יש שם / שנתנו לו תקופות השנה / ונתן לו עיוורונו

[…] שנתן לו הים / ונתן לו מותו.

למדנו בבית הספר שהשמות מופיעים לפנינו בשתי צורות, כשם פרטי וכשם עצם כללי. השם הכללי מתאר אידיאה, מהות של הדבר. הוא המפתח לידע. ואכן, חז"ל השתמשו במונח 'שם' כדי לציין אידיאה: "לא מן השם הוא זה", וייתכן שעל בסיס זה אף קבעו את דרישתם הנעלה: "תורה לשמה", דהיינו שהאידיאה, הכוונה המלווה את מעשינו הדתיים, חייבת להיות חסרת נגיעות, לא אינטרסנטית. אולם ענייננו כאן בשמות הפרטיים דווקא, ובמיוחד בשמות בני האדם.

ואכן, לימד אותנו פרנץ רוזנצווייג שבכך נעוץ ההבדל בין הפילוסופיה הקלאסית, שהתעניינה באידיאות, בשמות העצם הכלליים, לבין המחשבה הקיומית, הטוענת שהפילוסופיה חייבת להתייחס קודם כול לאדם האינדיבידואלי, בעל השם הפרטי. האידיאה היא נצחית ואדישה. האדם האינדיבידואלי, לעומת זאת, מתמודד עם שאלות החיים והמוות, והוא בעל שם "שנתן לו מותו".

במהפך פילוסופי זה יש חזרה למקרא. אלוהי הפילוסופים יודע את האידיאות כולן. גם א-לוהי המקרא יודע זאת, אך הוא גם יודע לומר "יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם" (שמות לג, יב). הוא מכיר את האדם בשמו הפרטי, "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם!" (בראשית כב, א). הקב"ה אף קורא בשם: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר" (שמות לא, ב). הקריאה בשם פירושה שהקב"ה מייעד לאדם, לכל אדם, משימה בחיים, מיוחדת וחד-פעמית. "לכל איש יש שם – שנתן לו א-להים".

אתיקה של שמות

יש אתיקה של השמות. הפגיעה בשמו של אדם היא על פי ההלכה חטא קשה ביותר. אין כוונתי לפגיעה בשמו "הטוב" של האדם, דהיינו בכבודו, אלא פשוט פגיעה בשמו. "לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו", אומרת זלדה, אך מוסיפה שיש גם שם "שנתנו לו שכניו" או "שנתנו לו שונאיו". מבוגרים רבים סובלים מהתעללויות כאלו, קל וחומר ילדים שחייהם אומללו כי כינו אותם בשמות גנאי, צחוק או לעג. הלשון גורמת לפציעות מורעלות, המשפילות את האדם ומכאיבות לפעמים יותר מפגיעות גופניות.

חז"ל החמירו מאוד עם פשעי הלשון, המכונים "אונאת דברים". ואכן, האמורא הארץ-ישראלי רבי חנינא מונה בין היורדים לגיהינום את "המלבין פני חברו ברבים והמכנה שם רע לחברו" (בבא מציעא נח ע"ב). התלמוד מדייק בדבריו: "המכנה שם רע לחברו". החוטא בכך חייב אף אם הוא לא המציא את שם הלעג, ואף אם "הקרבן" כבר התרגל לשם זה. בעולם הנסתר לעינינו מתקיים כאן תהליך של מידה כנגד מידה. לשם הפושע הפוגע בשמו של הזולת מתווסף, כדברי זלדה, "שם שנתנו לו חטאיו". 

אנטי-שמיות

את הפרק הבא באתיקה של השמות מלמד אותנו הדקדוק. השם, 'שם העצם הפרטי', הוא המאפיין המופלא ביותר של האישיות. זאת למדנו מדקדוק השמות. לשפות שונות יש פילוסופיות דקדוקיות שונות. לשם העצם הפרטי לא ניתן להוסיף בעברית ה"א הידיעה, ואף לא  ליצור ממנו לשון רבים. השפה לא מרשה לנו לומר לא 'האברהם' ולא 'אברהמים'. כאן נעוץ יסוד מוסרי נוסף. בוויכוחים פוליטיים וחברתיים מרבים להשתמש מתוך בוז בשמות משפחה בלשון רבים. בצורה אינטואיטיבית שולל בכך האדם מהיריב את ייחודיותו והופך אותו לחלק בעיסה של המון מאוס. מתוך כך אנו משחיתים את השפה העברית, השחתה אנטי-שמית.

זוועות אושוויץ התבטאו בכל הצורות השטניות האפשריות. אחת מהן מלווה אותנו עד לעצם היום הזה: כתובת הקעקע בזרוע ובה מספר. המספר מייצג את הניסיון להגיע לדה-­הומניזציה מוחלטת של האדם. אנו סופרים דברים חסרי אינדיבידואליות. אמנם כן, לפעמים אנו נותנים לחפץ מספר זהות, למשל לרכב או למכשיר טלוויזיה. אך זוהי זהות לא ערכית, למשל במקרים של אחריות וביטוח. על ידי נתינת המספר אנו שוללים מן החפץ כל ערך חוץ מהערך הכלכלי. המספר מציין חפץ שניתן להמירו ולהחליפו בחפץ אחר. ה'שם' לעומת זאת מסמל את מה שאינו ניתן להחלפה, את הקדושה שבאדם.

'שמות' הוא אכן 'אקסודוס'! נתינת השמות מתארת מנקודת מבט שונה את שחרור העבדים ואת הכבוד האנושי. העבדים הם חפצים, מספרים. שחרור העבדים מחזיר להם את שמותיהם. בשואה ניסו הנאצים להפוך אותנו למספרים. מכאן המשמעות הרבה שיש לטקס קריאת השמות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אנו מאמינים שלכל איש יש שם. ה'שם' הוא הכרה ב'צלם א-להים' שבאדם. השם האנושי הוא צלמו של 'השם' – צלם הקב"ה המצוי באדם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

אחר, חזור בך / ישעיה שטיינברגר

 ההתקפה החריפה על שיטת הלימוד הישיבתית מבטאת מבוכה גדולה בהבנת השתלשלות תורה שבעל פה. דברי סנגוריה שהיו נאמרים לכותב לו רק היה שואל     

כיוון שהכותב מוגדר כ"חרדי", המקבל בין היתר את העיקר השמיני ברמב"ם על אודות מהימנות המסורה והיות התורה מן השמים, נראה שהמאמר הוא שגגה שיצאה מיד השליט. מבוכתו הגדולה בשאלות אמוניות מסוימות הרעילה ללא משים את עטו.

להלן יובא המאמר, כפי שהיה מן הסתם נכתב לולא ש"תקפה עליו משנתו". במקום להתקיף הוא בוודאי היה מציג שאלותיו ומבקש עליהן תשובה. כיוון שהתבקשתי להגיב על ידי ראש ישיבת הסדר חשובה ועוד מידידיי, אנסה לתפקד כמשיב – כסנגור הישיבות ודורות יראים שהשקיעו כל חייהם בלימוד התורה. השאלות יוצגו, ככל הניתן, בלשונו של לבקוביץ.

לא רק חומר לימודי

כיוון שהישיבות הן הלוז של עולם התורה, הדבר החשוב ביותר המתרחש בכדור הארץ הוא הלימוד – איך ייתכן שהלומדים מתעלמים ביודעין מהכול; אין תנ"ך, מחשבת, אין אפילו לימוד הלכה למעשה?

הגישה בישיבות, המצטמצמת בתלמוד הבבלי, בנויה על שיטת רבנו תם, שלפיה חובת השילוש בתלמוד תורה – שליש מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד – מתקיימת בתלמוד הבבלי. "בבלי" – שבלול מכל שלושת המרכיבים הנ"ל.

למה אין לומדים את כל התלמוד, אלא מסתפקים בכעשרים הדפים הראשונים של כעשר מסכתות נבחרות בעיקר מסדרי נשים ונזיקין; ודווקא בצורת הלימוד שנתחדשה לפני כמאה שנה, צמצום בתר צמצום?

הסיפא של השאלה עונה על הרישא. מטרת הלימוד בישיבות (עד ה'כולל', שבו כבר לומדים גם הלכה למעשה לפעמים וכן הרבה מסכתות אחרות, בעיקר מסדרי מועד וקודשים) אינה הקניית ידע, אלא הקניית מיומנויות לפיצוח מדויק, מעמיק, אנליטי וקונספטואלי של התורה בכלל. לרבות: תנ"ך, מחשבת, פסיקה ועוד. הדפים הנלמדים נבחרו על ידי ראשי הישיבות במאה האחרונה מפני שהם רוויים באלפי מושגי יסוד של הלמדנות ומהווים מודלים מעולים לניתוח הטקסט. גם גדולי האחרונים, עוד לפני עידן ישיבות ליטא, כ"קצות", ר' עקיבא איגר, "מחנה אפרים" ועוד, התרכזו דווקא בסוגיות אלו.

לפנים בישראל, טרם ה"השכלה" והאמנציפציה, כאשר כל בחור טוב ומוכשר בישראל שאף להיות תלמיד חכם, השיטה הייתה שונה. הישיבה הייתה פחות ממוסדת, וכל מי שיכול היה למד מברכות עד עוקצין, כי לא דחקה לו השעה. הלומדים קיימו את ה"שילוש" האמור לפי שיטת המשנה באבות – תחילה מקרא, אחר כך משנה, ורק בן ט"ו לגמרא. הרמב"ם מדגיש שעם קליטת חומרי התורה שבכתב ושבעל פה, "יפנה  כל ימיו לתלמוד". התלמוד איננו עוד חומר גרידא – הוא היכולת להסיק מסקנות, להתעמק ולדמות מילתא למילתא.

אולם במאה האחרונה, משעה שההשכלה חדרה אף לעולם התורה, נוכחו שיש לנהוג כשיטת ר"ת הנ"ל, כדי להשריש מוקדם ככל האפשר את הטעם בלימוד ולמנוע נשירת המוכשרים לעולם החיצון.

הרי שיטה זו, המצמצמת את מרחב הלימוד, מתאימה רק לכעשירית הלומדים. מה עם השאר? האם ראוי להקריב 90% שיישארו מתוסכלים?

לא ברור שהיחס בין המצטיינים לשאר שונה כל כך במערכות חינוך ובדיסציפלינות אליטיסטיות אחרות בחוץ. המציאות מוכיחה ש"מתוסכלים" אלו מהווים את ה"צבא". הם חשים גאוות יחידה, נהנים מהיוקרה להימנות עם העשירית המגיעה לעמדות פיקוד בכירות. הבעיה קיימת בישיבות שאינן מזוהות כעילית ושעדיין סגנון הלימוד בהן מתעלם מצורכי הבינוניים ומטה.

יש מהנדסים

היכן "פריצת הדרך"? מאז הגר"ח מבריסק לא השתנה כלום! כשבן ישיבה פותח סוגיה הוא עוסק באותן שאלות שנטרדו בהן רבי ברוך בער ורבי שמעון שקופ. עולם הישיבות אינו מתקדם. כל חקר ועיון בתחום כלשהו עשה צעדים כבירים במאה השנים האחרונות, מרפואה עד שחמט, לרבות חקר התלמוד. רק עולם הישיבות עומד בדיוק היכן שעמד לפני מאה שנה.

איני מבין שאלתך. האם עולם הישיבות הוא שדה מחקר? המטרה אינה אלא, כפי שהגדרת בעצמך, לעבוד את ה' ולהבין את היקום (ואף להצדיק את קיומו, ככתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"). הרי אין מדובר במשנן כתוכי את חידושי ר' שמעון וכיו"ב.

יש הסבורים שתפקיד דורנו אינו אלא לסכם וללקט. אנו קודיפיקטורים וכדאי לנטוש לחלוטין את דרך העיון. גישה זו היא טעות טראגית ומסוכנת. החיות והחיוניות של תלמיד ותיק מתקיימות אך ורק ביכולתו לחדש מעצמו ומתוך עיונו ועמלו בתורה. גם אם יגלה שכבר הקדימוהו טובים ורבים בחידושו ולא "תרם" דבר ל"מחקר", אין בכך לגרוע מההתפעמות האישית והקבוצתית המתחוללת בלימוד העיוני הנלהב בישיבה –  ה"ליבה" של הכור הגרעיני! אפילו ביאליק וחיים גראדה, ששנו ופירשו, היטיבו להבין ולשדר זאת.

שיטת הלימוד האמיתית הייתה ונשארה – על פי מסורת מהגר"ח מוולוז'ין (משם ה"חזון איש") – כך: למד את המקורות ה"קאנוניים", את המקראות ודברי חז"ל – המשנה התלמוד – כחומר בסיס טקסטואלי. התבסם מהאווירה, חוש את הקסם ואת המקצב הפנימי. הצב לבדך את הבעיות בסוגיה ונסה להגיע למסקנות בלי להיזקק לפרשנים. התעמק במיוחד בהבנת השקלא וטריא, ההווה אמינא והמסקנה והמחלוקות בגמרא. הן נועדו לחדד את יכולות ההמשגה.

בשלב שני, במיוחד אם וכאשר נכשלו מאמציך להבין לבד, היעזר ברש"י, תוספות, רמב"ן. והיה – אם הגעת, או התקרבת, למסקנותיהם, "ברוך שכיוונת". אם לא – הענק להם קרדיט ובדוק וחזור ובדוק טעותך! דווקא אז תרד אולי לסוף דעתם. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם"!

בשלב הבא התייחס לדברי הראשונים כטקסט, כ"קאנון". חזור על התהליך הקודם, ושוב תסכם סיכום ביניים את מסקנותיך. רק אם עדיין מנקרות שאלות, לך למדף גדולי האחרונים והסתייע בהם. ועדיף מכך; תדבר בלימוד וברר עם חבריך, רבותיך.

זו העבודה בין כותלי הישיבות. איך אפשר להספיק יותר מעשרים דפים בעיון ב"זמן"? הניתוח, הדורש ריכוז עילאי ועיבוד נתונים מדויק של פרשנות כבירה, פרי חכמת דורות דעה, הוא עבודת פרך  אינטלקטואלית כמעט ללא אח ורע בשום דיסציפלינה.

הלומד כך לא רק שבידו המפתחות לפענח את צפונות כל ענפי התורה אלא גם של הוויות החיים – הפשוטים, האקדמיים האינטלקטואליים ואף המדעיים. הרבה אוניברסיטאות, אף מליגת הקיסוס בארה"ב, נוכחו זה לא מכבר בעוצמת ההכנה שמעניקה הישיבה למוחין והכירו בלימודיה כבתואר ראשון.

באשר לעצם שאלתך על אודות היעדר המהפכה והחידוש, אף אתה "נכשל" בחוסר חידוש. כבר קדמוך ב"נקודה" לפני כעשרים שנה. הכותב שביקש, כמוך, את החידוש המחקרי נאה דרש ונאה קיים והפך לימים לפרופסור דגול לתלמוד. בליסטראות במכורתו הוא לא זרק.

אכן, שיטת הלימוד הישיבתית כיום לא מנפיקה "מדענים" גדולים בלימוד. אבל יש גם יש בינינו "מהנדסים וטכנאים" תלמודיים מעולים, אולי יותר מאשר אי פעם. ההבדל בין מדען למהנדס לענייננו הוא שהראשון יוצר מתווה חדש מתוך תפיסת שורשי החומר, יכולת המשגה ודקונסטרוקציה, ללא העתקה מקודמיו. השני אינו אלא מפעיל מנגנון מוגש, שנגלה לפניו.

אולם אין כל בעיה בכך. תמיד חלפו מאות שנים עד שהתחדש-השתנה דבר בבית המדרש. גם במחקר בתורת המשפט ובספרות –  תחומים דומים ליצירה התורנית – אין חידושים מהותיים אלא פעם ביובל. ואגב, לא כל חידוש בפילוסופיה או במדע, במיוחד במדעי הרוח, "מחזיק מים". הרבה רעיונות, במיוחד מהפוסט מודרניים, מתבררים כעורבא פרח להצדקת דיסרטציות עבות כרס או ליצירת באזז אופנתי המפרנס ומייקר את הוגיהם.

טעות נוספת בהנחותיך; הספרות הקדומה, של הומרוס ווירגיליוס, פירות עטם של דנטה, סרוונטס ושקספיר, מילטון, בלזק וויקטור הוגו – עולים בהרבה על הרמה של המאה האחרונה. הם ה"קלאסיקה". כן הדבר ברוב ענפי האמנות והמוסיקה. עד היום אין לוונוס ממילו ולליאונרדו דה וינצ'י מתחרים, כשם שטרם קם מוצרט חדש ומשופר. מדוע החלטת לדמות את הדינמיקה של לימוד התורה לפיתוחים של "אפל" ו"מיקרוסופט" דווקא ולא ליצירות בנות האלמוות דלעיל? אם יש מחקר וביקורת חדשניים ב"קלאסיקה" אינם אלא לגריעותא. על פי רוב עדיף הוד הקדומים של הנשוא בלעדיהם.

זכות של ארבעים דורות

החרדי מאמין שלא תיתכן טעות אצל אלפי תנאים, אמוראים וראשונים, אמונה מגוחכת מזו של הנצרות הקתולית הרואה רק אדם אחד – האפיפיור – כחסין טעות. העולם הישיבתי מסרס בכך את היכולת הטבעית להבחין בין טוב ורע, בין אמת לשקר. זו תפיסת עולם מעוותת!

הפעם הגדשת את הסאה! איני יודע מה גרוע יותר; להאשימך בבורות ביסודות האמונה או להציגך כאפיקורס להכעיס. אפרט.

מי לנו כרמב"ם, שקבע בהקדמתו ל"משנה תורה" מושג היסטוריוסופי אמוני המגדיר את מעמד העידן המכונן של התורה שבעל פה. ארבעים דורות מסיני מהווים את תקופת "מעתיקי השמועה". הדורות המאוחרים נעדרי סמכות לחלוק על הפסיקות והתובנות שהתגבשו בדורות הקודמים. "חתימת התלמוד", פירושה "נעילת ההלכה" בחוליה הארבעים (כניסוח ד"ר יעקב ויינרוט ב"ארץ אחרת" גיליון 13. וראו תגובתי שם גיליון 14). אז נוצר פיזור כזה של חכמים ששוב לא התאפשר קונצנזוס של דעות, שהיה לו מעמד של סנהדרין הגדולה בירושלים שאסור לחלוק עליה. הרוגע היחסי, הריכוז וסיעור המוחות שהתקיימו לפנים בטלו. מכאן ואילך החולק על "מעתיקי השמועה" נחשב ל"מכחיש מגידיה" של התורה שבעל פה וכצדוקים (ר' רמב"ם בהל' תשובה ג, ח).

אגב, אתה מבלבל בנושא היעדר אפשרות טעות בין מ' הדורות והראשונים. ה"חזון איש" (באגרות ח"ב כ"ד) סבור שבניגוד ליחס כלפי חז"ל אין איסור לחלוק על הראשונים. באמת הגר"א וקודמיו עשו זאת כסדר ונקטו שטעו לפעמים. אולם מי שיעשה כן היום פשוט ייחשב לגאוותן ולשוטה…

היצירה ההלכתית של חז"ל, המסתיימת עם מ' הדורות – חתימת התלמוד על ידי רבינא ורב אשי – הפכה ל"קאנון" מחייב לא בגלל הבדלי מנת משכל. הוא נובע מנתונים ריאליים, כאמור.

הגלוריפיקציה של הקדמונים אצלנו מעוגנת בין היתר בהבדל התהומי שבינינו, אנשי "אינסטנט" תזזיתיים, לעומת אבותינו שהשכילו לחיות כמעט ללא הסח הדעת – מרוכזים, רגועים וממוקדים. רק האמונה ב"קאנון" אפשרה ואף הצדיקה את העמל העצום שהושקע מאז בניסיונות הפענוח של דברי חז"ל.

נכון שמעבר להסברים הרציונליים, ההסתמכות על מוסרי התורה מפורשת בכתוב והיא צו דתי. בהלכות שחיטה נאמר "כאשר ציויתיך" אף שמדובר בהלכה למשה מסיני בלבד. חז"ל הם אלו שזכו למונופול, לגושפנקא א-להית לפרשנותם לתורה שבכתב בפרט ול"שידור" רצון ה' לדורות בכלל.

משעה שפסקה הנבואה, רק דרך עיניהם ("חכם עדיף מנביא" – הם התנאים והאמוראים, לפי הגר"א) התגלו דבר ה' והדרכתו אותנו בכל תחום. הלא רק אחר שהסתכל בתורה, ברא האדריכל העליון את העולם. הגישה לדברי חז"ל וההתבוננות בהם דומה אפוא לניסיון האנושי האוניברסלי לקלוט את מסרי ההוויה ולעכלם. אם אתה חושד את חז"ל בטעות, אינך מאמין בתורה שבעל פה. ואז גם תורה שבכתב אין לך. ואף אם תמצי לומר שטכנית טעו לפעמים, הלא הצורך בסמכות וקדושתו מחייבים את הציות להם – "אתם, גם מוטעים". צא ולמד מרבי יהושע שביטל דעתו מפני זו של רבן גמליאל בחישוב התאריך.

הנובל מוכיח

והיכן נעלמים ה"אני", דעתי והבנתי שלי? 

כשם שהטבע דורש התבוננות, עמל רב ויכולת להתרשם מהעובדות כמות שהן וכל דעה קדומה ואג'נדה מגובשת סובייקטיבית שוללת התרשמות אמפירית אמיתית; כך הדבר בתורה ובלימודה. היא אינה כלי שרת לנוחיותנו, אלא "ישות" רוחנית נתונה, אובייקטיבית וריבונית שאנו אמורים לזרום עמה ולהבינה. מדען שיכפה את מאווייו על המציאות אינו שווה את אצטלתו. אף תלמיד חכם אמור להבין את דבר ה' כ"גזרה" – כנתון אובייקטיבי רוחני.

רק מי שנותן אמון ומעניק קרדיט לחכמת הדורות ותורתה מסוגל "לזרום" איתה ולשמוע, לקלוט,  את כל הניואנסים העדינים של צלילי המוסיקה בת השמים. הדרישה להקדמת יראה לחכמה אינה מעוגנת בצו דתי ומיסטי בלבד. היא הגיונית ומחויבת המציאות. לכן בריסק שפיתחה גישה מעין אמפיריסטית מדעית לטקסט אף פעם לא שאלה "מדוע" אלא ביקשה לתאר את ה"מה".

נדמה שכבר וולטיר תלה את סוד הגניוס היהודי בחידוד המוח בלימוד התלמוד דווקא. לא תנ"ך, אף לא חסידות וגם לא שמירת מצוות הפכונו לפיקחים שבאומות. לו היה שמץ אמת בזלזולך בלימוד הישיבתי, לא היינו מגיעים עד הלום. הלא לדבריך מאז ומעולם היה דופי מובנה – עד כדי אבדן כושר הבחנה בין אמת ושקר (!) – בגישתנו המתבטלת כלפי הקדמונים. איך אתה מסביר אפוא שאנו, רבע אחוז בלבד מאוכלוסיית העולם, זכינו במאה האחרונה בכשליש מפרסי הנובל? על כורחך שאותם פלפולי סרק גרידא, לשיטתך, יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת.

"אחר", אנא חזור בך, לטובתך ולטובת כולנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 תגובה למגיבים

המשך הרשומה ←

 הגותו הקיומית של רוזנצוויג משתקפת בהערותיו לייסורים ולכמיהת ציון שבשירי ר' יהודה הלוי, שכלפיו חש קרבה מיוחדת ועל זמנית. הערות לכבוד המהדורה העברית של פירושיו ל-95 משירי ריה"ל

המשך הרשומה ←

ספר שירים חדש למשוררת ילידת הארץ, שחלק ניכר משירתה הוא געגוע לבעלה המת, אך גם מצבת זיכרון לגבורת רוחו כילד בתקופת השואה

המשך הרשומה ←

 איך אפשר לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? הסוגיה הפואטית הזאת מתחדדת בהקשר הכתיבה על השואה, ואף יותר כאשר מדובר באלה שההתבוננות בתופעות והשימוש במילים הם לחם חוקם. עם צאת הספר 'המין האנושי', גל אורן מנתח את יצירתם הביוגרפית-אמנותית של ניצולים אינטלקטואלים

המשך הרשומה ←

מעריצים פיקחות, לא דתיות / יואל אליצור

 אינני מומחה לענייני הישיבות הליטאיות ואפשר שאני נשען על תמונת-עבר, אבל ארשה לעצמי לומר שמאמרו של ישראל לבקוביץ' נראה לי מוגזם במידה רבה.

המסורת של הישיבות המכונות 'ליטאיות' יונקת את כוחה ממסורת הגר"א שהיה איש שחתר לאמת ולא נשא פנים לראשונים ולא כל שכן לאחרונים, כאשר עיונו החופשי הובילו לכיוון אחר. ר' מנשה מאיליא, תלמיד הגר"א, נודע בכמה פירושים עצמאיים שנתן למשניות שלא כדברי התלמוד, וכן נמצאו פירושים כאלה לעתים גם בתורתם של חכמים אחרים הקרובים לעולמן של הישיבות הליטאיות כגון הרוגצ'ובר (הרב זוין, אישים ושיטות, עמ' 99).

המסורת הליטאית מעריצה את החכמה ולא את ה'דתיות'. מורי ורבי בימי נעוריי, ר' אריה בינה זצ"ל, אמר: "בליטא אמרו: פרום איז דער גלח, א ייד דארף זיין קלוג – 'דוס' הוא הכומר, יהודי צריך להיות פיקח". ידוע שהנצי"ב הסתייג מתלמיד שציטט את "רש"י הקדוש", מחשש שמא ההערצה המופרזת תפגע בעיון החופשי. השיטה הליטאית לא הדגישה יתר על המידה את "ראשונים כמלאכים".

רי"ן אפשטין ור"ש ליברמן שלבקוביץ מדגיש את חדשנותם וגדלותם היו בעצמם חניכי הישיבות הליטאיות, וכשלמדתי בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית שמעתי כמה פעמים ממוריי שאין תחליף לשקידה ישיבתית ולשחייה וצלילה בים התלמוד, שרק על גבה יכול לבוא המחקר התלמודי כקומה שנייה. פרופ' ליברמן היה בן דודו של החזון איש שאף הוא היה חדשן אמיתי ובעל עיון מקורי, וכמוהו גיסו ה'סטייפלר' בעל 'קהילות יעקב'. פירושו החדשני של פרופ' ישראל אומן נתקבל בברכה ב'מוריה' שהוא ביטאון די מייצג של הזרם המרכזי של עולם הישיבות הלמדני בן זמננו, ואת ההשמצות נגדו ציטט לבקוביץ מ'בית אהרן וישראל' של חסידי קרלין – המשקף עולם חרדי מסתגר שונה לגמרי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

תשובה מדעית לפוסט-מודרנה / גיל מורלי

 במאמרו שואל קרפל שאלות חשובות, בסיסיות ורלוונטיות ביותר לדור שלנו שמתמודד עם ההשקפה הפוסט-מודרנית. קרפל טוען שהתשובות לשאלות שמציבה השקפה זו מצויות במסורת הקבלית. למרות שבאופן אישי אני מעריך את המסורת הזו נראה לי שקרפל מערבב תחומים שונים באותו מכלול, וגישה זו איננה נכונה מבחינה מתודולוגית, למרות שאני מזדהה עם מסקנותיו.

השאלה שהפוסט-מודרניזם מציב בפנינו היא שאלה אפיסטמולוגית, ולכן עלינו להשיב עליה בכלים אפיסטמולוגיים ולא השקפתיים-קבליים-פילוסופיים. אלה יכולים לבוא אחרי שפירקנו את הטיעונים הפוסט-מודרניים באותו מישור, דהיינו המישור האפידמיולוגי-מדעי.

הפוסט-מודרניזם מושתת, בין היתר, על תצפיות מדעיות שמובילות למסקנה שאין אמת מוחלטת, אובייקטיבית, שניתן להשיג אותה עלי אדמות, ולכן הכול יחסי, סובייקטיבי, וממילא כולם צודקים. תצפיות מדעיות אלו הן בהחלט חזקות ואין עוררין היום על אמיתותן (מעניין שאין מנוס אלא להשתמש במילה אמת). מדובר בפיזיקה הקוונטית, בעקרון אי-הוודאות של הייזנברג, בדואליות של טיב האור כגל וכפוטון, בהתמוטטות של פונקציית הגל בזמן שהחוקר צופה בה, ובאי ההפרדתיות של החומר. מלבד התצפיות האלו הלקוחות מעולם הפיזיקה, גם בעולם מדעי החברה יש תצפיות רבות המשבשות את הראייה ההיסטורית, הסוציולוגית, הפסיכולוגית או הרפואית.

אף על פי כן, המצב לא אנוש. אם הפוסט-מודרניזם היה צודק, לא היינו יכולים להתקדם באף תחום באופן משמעותי. אם הכול היה נוטה באופן אונטולוגי אל האנתרופיה, כפי שהחוק השני של התרמודינמיקה מנבא וכפי שהפוסט-מודרניזם מבשר, העולם היה צריך לסגת באופן מתמיד וקבוע. לא היינו יכולים להמציא דברים חדשים ובטוחים ולא היינו יכולים לסמוך על שום כלי טכנולוגי, שכן לפי השקפתם של הפוסט-מודרנים שום דבר אינו יציב ועליו להתפרק עם הזמן.

הניסיון היומיומי מלמד אותנו שהגישה הזו אבסורדית. הכלים הטכנולוגיים עובדים ואנחנו יכולים לעלות על המכונית או על המטוס בלי לחשוש, באופן סטטיסטי, שהכלי עומד להתפרק. אבל אפשר גם לבסס את המסקנה הזו על סמך מודל מתמטי. זהו הנושא של הוויכוח האפיסטמולוגי בין הגישה האקטואליסטית והגישה האינפורמטיביסטית. האקטואליסטים טוענים שלא ניתן לעשות הכללה על כל תצפית מדעית ולכן כל תיאוריה מדעית עשויה להיות מופרכת עם הזמן, כאשר ניסוי מדעי יראה שהיא לא נכונה. מנגד, האינפורמטיביסט רואה בתיאוריה מדעית התקרבות אל האמת. נכון שתיאוריות רבות מופרכות, אבל אין  הדבר אומר שהתיאוריה הקודמת (הפרדיגמה, בלשונו של תומס קון) איננה מכילה חלקים נכונים. כך, לדוגמה, ניתן להודות ששלושת החוקים של ניוטון אינם מתארים את כל המציאות הפיזיקלית, אבל בסופו של דבר בזכותם אנחנו ממשיכים לשגר טילים לחלל.

למעשה, בהתאם למה שייסד קרל פופר, המדע מתקרב אל האמת, חרף העובדה שהוא לא יוכל להגיע לאמת מוחלטת. זהו המושג הפופריאני המכונה VERISIMILITUDE (קרבה אל האמת). המושג הזה מאפשר למדען לפעול כמדען כיוון שהוא יודע שיש עוד מה לגלות; ועל אף שלא יוכל לרדת לסוף דעתו של הטבע, יש ביכולתו לחקור חלק מאינסוף החוקים של אותו טבע. את זאת הוא יוכל לעשות בזכות המסוגלות של המוח האנושי לנתב נכונה את החקירה שלו. הוכחה לכך שיש אינטואיציה בונה (מה שהוסרל מכנה "הראיה של האידיאות") היא שהעולם בסופו של דבר נבנה על ידי הגנום האנושי ומתקדם. אגב, המושגVERISIMILITUDE  לדעתי קרוב מאוד לתיאולוגיה של התארים  "השליליים" של הרמב"ם או של האינסוף של המקובלים.

מסקנת דברינו היא שהפוסט-מודרניים טועים כאשר הם מביאים את מידת הקלות שבה יכולה המחשבה האנושית לטעות כעיקרון מרכזי של התודעה. מעניין לראות כיצד מתוך ייאוש פסיכולוגי בתר-שואה, פיתחו ההוגים המערבים השקפה מאוד צנועה ('אי אפשר להגיע לאמת') אבל בסופו של דבר מאוד "דתית" במהותה! יש תקווה לאחריתך…

 הכותב הוא רופא בכיר ודוקטור לפילוסופיה. מחבר הספרים "קבלה לגוף ולנשמה" ו"מדע, רפואה ויהדות"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 כולם רבעל'ך / נדב שנרב

 מחנכים מהציבור הדתי-לאומי המערערים על לגיטימיות שיקול הדעת של בעלי-הבתים, כורתים את הענף שעליו הם יושבים

במספר ויכוחים המתגלעים במחנותינו, בעיקר בשאלות הקשורות במישרין או בעקיפין ביחס שבין ההלכה לתרבות המודרנית, חוזרת ועולה אמירה שניתן לכנותה "טיעון הגדוילים". במרכזו של טיעון זה עומדת התפיסה (האמיתית מן הסתם) שלפיה אין כל הרבנים שווים, ובשאלות שיש בהן ספקות גדולים או כאשר יש חשש למדרון חלקלק אין לסמוך על פסקיהם של רבנים "קטנים" וההכרעה צריכה להיות אך ורק בידיהם של גדולי הדור, בעלי ה"כתפיים הרחבות" שלהם ורק להם הזכות להביע דעה.

אלא שהרב בר-אלי במאמרו הפליא לעשות. בעיניו גם אם מדובר ביישום של פסק מן הדור האחרון, של פוסק מכובד ביותר כרבי משה פיינשטיין, בסיטואציה הלכתית שהיא יותר קלה מזו שדן בה אותו פוסק, עדיין "ההכרעה בשאלה כבדה זו… אינה מסורה בידי מי שמצוי בשטח אלא רק לגדולי התורה".

כל אמירה מן הסוג הזה מעוררת מיד את הבעיה הפשוטה של דירוג רבנים. למרבית הצער אין לנו שום סימן משמים המגלה מיהו רב גדול, מי בינוני ומי קטן. פירושה המעשי של האמירה כי אדם צריך ללכת רק אחרי "רב גדול" בעייתי מאוד. היא בעצם קוראת לו להחליף את שיקול הדעת בעניין הלכתי אחד ספציפי בשאלה גדולה הרבה יותר: מיהו הרב הגדול? לכאורה, בעל הבית הפשוט שאין לו כלים לדון בשאלה של כניסה להריון מתרומת זרע, או של חברה מעורבת, כל שכן שאין לו היכולת לקבוע מיהו גדול הדור.

כולנו  מכירים, בנוסף לכך, את התהליך שבו הופכים רבנים מסוימים למאורות הדור בעיני ציבור בעלי הבתים. לא מספר התירוצים לרמב"מים מוקשים קובע כאן, וגם לא מהלכים גאוניים מחודשים בסוגיית 'תקפו כהן', אלא תעמולה רעשנית ורדודה המשולבת בסיפורי ניסים מפוקפקים ובשאר הבלים כיוצא בהם.

לכאורה, אפוא, עדיף לדון על עצם העניין ולא להיכנס לביצה הטובענית של הדיון על גדלותם של רבנים. אך מעבר לכך, מתחבאת כאן גם בעיה יותר גדולה.

דעס תיירע

כשהייתי בישיבה תיכונית היו כל הר"מים בישיבה חרדים. מבחינתם שיא ההצלחה של המפעל החינוכי היה הפיכתם של התלמידים לחרדים, ולשם כך הם הזמינו רבנים וגם בחורים מישיבות ליטאיות שעניינן בכך כדי שישפיעו עלינו, התלמידים, לבוא ללמוד אצלם.

למסבירים החרדים היה קו טיעון פשוט ואפקטיבי שהלך פחות או יותר כך: מכיוון שכולנו יהודים שומרי מצוות וכולנו רוצים לקיים את התורה, לא נותר אלא לבדוק איזו מבין הדרכים הנוהגות בעם ישראל היא המתאימה (עד כאן נענעו התיכוניסטים התמימים בראשיהם בעוז). ובכן, תשעים וחמישה אחוזים מבין לומדי התורה הרציניים של עם ישראל (נאמר, אלו שתורתם אומנותם) מאוגדים – זה היה המצב אז – תחת דגלה של 'מועצת גדולי התורה' של אגודת ישראל. מי בכלל יכול להעלות על דעתו ללכת בדרך אחרת? אם 95% מהרופאים בארץ ובהם כל הפרופסורים היו אומרים לך לטפל במחלתך בצורה מסוימת, היית מעלה בדעתך לטפל בה אחרת?

קו ההסברה הזה אינו אלא 'טיעון הגדוילים' במהדורה המקורית, והוא מגלה לנו כי ניסיונם של הרב בר אלי ודומיו לחקות את שיח ה"דעס תיירע" החרדי הוא דבר המביא לידי גיחוך. למרות כל ההבדלים בין המצב דאז למצב היום, עדיין רובא דרובא של תופסי התורה לא רואים שום הבדל בין הרב שרלו לרב שפירא ובין הרב נריה לרב גורדין. בעיניהם זה נבלה וזה טרפה, זה עם הארץ מדאורייתא וזה אפיקורס מדרבנן. איך נוכל להכריע בין הצדדים? בטכניקות של מדידת זקנים והשוואת פראקים?

קרה כאן תהליך לא יאומן. בזמני היה כל בחור ישיבה תיכונית צריך לנמק לעצמו – מי יותר ומי פחות, מי בצורה מוצלחת ומי לא – מדוע איננו נכנע לטיעון ה'דעס תיירע'. שנים מועטות לאחר מכן נכנסו לישיבות, במקום הרמ"ים החרדים, גל ראשון של יוצאי מרכז הרב ושאר ישיבות ציוניות, ואז נוצר נתק סוציולוגי בין לומדי התורה החרדים והדתיים-לאומיים. תחת חסותו של הנתק הזה פנו אלו לייצר "שיח גדולים" חדש שבמרכזו הרבנים שלהם, תוך התעלמות מן העובדה הזועקת כי מדובר על חלק זניח ושולי של עולם התורה בארץ ובעולם…

חזרו למקור

רמתם התורנית של הרבנים במקומותינו איננה אחידה. יש בהם יהודים שחונכו כי "צריך להאמין" שהחילונים השמאלנים בתל אביב הם בעצם דתיים ימנים שהתבלבלו, וחלקם מפנים את כוח הפינטוז המפותח שניחנו בו גם לתחום פרשנות הגמרא והפוסקים בתוצאות המעוררות לפעמים הרמת גבה. יש כמובן גם לא מעט תלמידי חכמים רציניים ומוכשרים, אבל באופן כללי אין במחננו אדם היכול להכות שוק על ירך את למדני ירושלים, בני ברק, קרית ספר ודומיהם. אין גם הצגה של דרך למדנית רצינית אחרת, שונה מזו המקובלת בעולם הישיבות הכללי, ואפילו ברמת סיפורי הסבתא על מסורות סודיות שעברו כביכול מהגר"א, דרך ישיבת וולוז'ין לאיזה רב בדורנו, יש לחרדים מעשיות יותר מוצלחות.

שאלת הסמכות בעולם התורה היא שאלה בלתי פתורה ובלתי פתירה. הכלל העולה ממסכת הוריות הוא כי אין לאיש, אפילו לא לסנהדרין גדולה, סמכות כנגד ההבנה בסוגיה של תלמיד הראוי להוראה. המצב הזה כבר ייצר הרבה מתחים בין רבנים בדורות קודמים, ואולי המקרה המפורסם ביותר קשור עם המחלוקת הסוערת סביב הגט מקליווא לפני 250 שנה, מחלוקת שחלק גדול ממנה נסב סביב תביעתו של בית הדין בפרנקפורט למעמד שאינו מתיר לחלוק עליו.

נכון, בסופו של דבר צריך להיווצר שיווי משקל הגיוני, ואינני בא להמליץ כאן על מצב של אנרכיה מוחלטת שבה כל אחד מבעלי הבתים יתחיל לשלוח שו"תי SMS לעצמו. אבל גם הצד השני צריך להיות ברור: חבילת הרעיונות המגדירה את הציבור הדתי לאומי כוללת בתוכה גם את החופש של הפרטים להפעיל חשיבה ביקורתית בשאלות הלכה ואגדה.

מי שחושב שאין לאדם הפשוט סמכות להפעיל את השכל, מי שחושב – כפי שאומרים בבני ברק – שאת הראש יש לי בשביל לסחוב קרשים לסוכה ואת האוזניים כדי לשמוע לגדולי הדור, שילך להיות חרדי ויעזוב אותנו במנוחה. אם כבר החלטת לצרוך את דוקטרינת הדעס תיירע ולבטל את השכל, לפחות תעשה את זה כמו שצריך, עם הרב חיים קנייבסקי והרב נסים קרליץ, ולא עם גרסת החיקוי המקומית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

"מפקד מחוז ירושלים במשטרה המליץ לפרקליט המחוז להגיש כתב אישום לבית המשפט המחוזי".

המילה מחוז רווחת כיום מאוד בינינו, בהוראת אזור, פלך – אך בעבר כנראה היטלטלה בין משמעים שונים עד שהגיעה למחוז חפצה הנוכחי.

בתנ"ך נזכר המחוז פעם יחידה, במזמור ק"ז בתהילים. המזמור מתאר מספר מקרים של יציאה ממצוקה והודיה לה', ובין השאר מדובר בו ביורדי ים שנקלעו לסערה:

יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג, יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע – וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם, יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם, וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם.

כשאנו קוראים את הביטוי "מחוז חפצם" אנו מבינים מיד כי הכוונה ליעד ההפלגה, המקום שאליו חפצו להגיע. מטבע לשון זה אף שובץ בתפילת הדרך, הנאמרת בפי העושה את דרכו מעיר לעיר – "ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום".

ברם, מתרגומי המקרא עולה שהמילה "מחוז" לא הובנה כמקום כללי או כיעד, ומשמעה היה "נמל". כך למשל, בתרגום השבעים המחוז מתורגם במילה lemina, שפירושה נמל. גם בתרגום הארמי-סורי (פשיטתא) מופיעה אותה מילה יוונית: "וינחם אל מחוז חפצם" – "ללימינא". גם המתרגם הלטיני (בוולגטה) הלך בדרך זו ותרגם את המחוז כנמל: portum.

יש להעיר כי המילה היוונית "למין" לא התהלכה רק בין הספנים של פיראוס, ועגנה גם בחופיה של העברית. כך למשל נאמר במשנה במסכת עירובין (פרק ד) על הפלגה של חכמים בערב השבת שנמשכה עד מאוחר:

"פעם אחת לא נכנסו לַלְמֵן עד שחשיכה. אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד, ואמר להם מותר, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה" (בנוסח המשנה שבדפוסים מופיעה אמנם המילה "נמל" במקום "למן", אך בכתבי היד נשתמרה הצורה "למן" כבמקור היווני. המילה נָמֵל עצמה היא צורה מאוחרת של למן, תוך היפוך העיצורים הקרובים מ"ם, נו"ן ו-למ"ד).

פורטוגל ומחוזא

בשנת תרצ"ז פרסם פרופ' יחזקאל קוטשר מאמר בכתב העת 'לשוננו' ובו הביא אסמכתאות רבות לכך ש"מחוז" הוא אכן נמל. בין השאר נסמך קוטשר על התרגום הארמי לברכות יעקב המופיעות בפרשתנו.

זבולון מתברך בפי אביו: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת". ובלשון אונקלוס: "זבולון על ספר יממיא ישרי, והוא יכביש מחוזין בספינן וטוב ימא ייכול". הנה רואים אנו שהמחוז הוא מקום שמגיעים אליו בספינות, ומסתבר אפוא שהכוונה היא לנמל – מעגן הספינות שבחוף הים, שבו או בסמוך אליו התרכז גם המסחר בכל הטוּב שהובא מעבר לים.

אמנם, המחוז מופיע פעם נוספת בתרגום בפרשתנו, לאחר שני פסוקים בלבד. יששכר מתברך כחמור הרובץ בין המשפתיים, ונאמר עליו: "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד". ובארמית: "וחזא חולקא כי טב, וית ארעא ארי מעבדא פירין, ויכביש מחוזי עממיא". גם כאן מדובר בכיבוש מחוזות, אך נראה שהברכה אמורה ביבשה ולאו דווקא בים. המחוזות שכאן הם כנראה ערים גדולות ומרכזיות, השוכנות בלב אזורים מעובדים עושי פרי.

נראה אפוא שכבר מקדמת דנא המחוז נשא שתי משמעויות – הן נמל או עיר נמל, והן עיר מרכזית. מאוחר יותר, כל האזור שסביב עיר המחוז נקרא גם הוא "מחוז" – וכך הגענו למחוזות המוכרים לנו היום.

מעניין לראות שתופעה דומה התרחשה אף בשפות לעז – משמעה הראשוני של המילה port הוא נמָל, אך ישנן ערים שתפקדו כערי נמל – עד שנקראו הן עצמן כשם הנמל. כך אירע למשל לעיר פורטו שבפורטוגל – שפירוש שמה הוא פשוט נמל (ברבות הימים אף העניקה פורטו את שמה למדינה כולה. השם הרומי של העיר פורטו היה portus cale, היינו הנמל של cale, שם מקום ששכן בסמוך, וכך נוצר הצירוף פורטוגל).

בדומה לערים ששמן פורט – נזכיר גם את פורט סעיד המצרית, הקרובה יותר למחוזותינו – לומדי הגמרא מכירים גם את העיר מחוזא המוזכרת לרוב בתלמודה של בבל. על פי קוטשר, גם מחוזא נקראה בשמה זה בשל היותה עיר נמל על גדת נהר החידקל, ורק מאוחר יותר התפרש שמה כעיר מחוז, היינו עיר מסחר מרכזית.

שיחת מוטיבציה רומית

טיטוס

הקישור בין מחוז לנמל לא נעשה רק בידי חוקרים בתקופתנו, ובמשך שנים ארוכות כינו כותבי עברית את הנמל בשם המקראי "מחוז". נדגים זאת במובאה מתוך ספר יוסיפון, שהינו עיבוד לכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו שנכתב לפני למעלה מאלף שנים באיטליה.

במסגרת תיאור ניסיונותיו של טיטוס וחילותיו לפרוץ את חומת ירושלים, שם המחבר בפיו של המצביא הרומי 'שיחת מוטיבציה' שנועדה לדרבן את חייליו להילחם כנגד המגינים היהודים על אף ההתנגדות העיקשת של אבותינו על החומה – ולצורך כך הוא נזקק למשל על אונייה המגיעה למחוז.

כך לשונו של מחבר יוסיפון:

"ויעלו המון רומנים [=רומאים] על החומה אשר פרצו ויעמדו ממעל. והפריצים והיהודים עומדים על החומה החדשה נכחם. והיו קרובים אלו לאלו וילחמו שם מקרוב. ויגבירו היהודים ויגרשו רומנים מעל החומה הפרוצה.

ויהי כראות טיטוס כי הקשה הדבר על המון רומנים, ויקרא את שריו ויאמר אליהם – הלא ידעתם כי כל מלאכה וגם כל מלחמה וכל דבר אחריתו קשה מראשיתו, וגם אם באחרית המלאכה ירפו ידיכם הנה יגעתם לאין ולריק.

ראו מן הספינה אשר תלך בים ותעבור כל הדרך עד בואה אל המחוז, ואם ירפו המלחים ידיהם ויניחוה, הלא תנגח באחת מן הצורים או באחד מן הסלעים ותישבר ותאבד כל אשר בה. מה תוחלת למלחים ההם מרפיון ידים. אבל אם תחזקנה ידיהם למלאכתם ויבואו אל המחוז וישכנו אל מקום חפצם, יהיו במנוח ובמרגוע".

הנה רואים אנו כי אף כ-1,000 שנים לאחר שנתחבר תרגומו של אונקלוס, עדיין הובן המחוז בפי חלק מדוברי העברית כנמל. להוותנו, חייליו של טיטוס אמנם הפנימו את המסר והצליחו לגבור על ההתנגדות בחומת ירושלים, אך לאחר מסע ארוך בין גלים וגלויות – "יעלו שמים ירדו תהומות" – זכה ישראל לשוב למחוז חפצו, והולכות ונגדרות פרצותיה של ירושלים.

yetsion@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

א

איור: רעות זוארץ עמרני

בכל  מוצאי  עשרה בטבת היינו נפגשים כולנו, אחים ובני דודים, אצל סבא וסבתא, כל המשפחה לדורותיה. כולם חייבים לבוא. סבא מוודא שכולם הגיעו, ועד שהאחרון לא נכנס לא היינו מתיישבים לשולחן. "עשרה בטבת" קראו לסעודה.

בכיתה ב', כששאלה המורה מה קרה בעשרה בטבת, קפצתי ראשון ואמרתי: "יש מסיבה אצל סבתא".

לאורך השנים  נוספו  עוד ועוד נכדים. בהמשך הם  התחתנו ובעקבותיהם באו הנינים. כשסבא וסבתא עברו לדירה גדולה יותר, חשבתי שזה רק כדי שיהיה מקום לכולם ב'עשרה בטבת'.

בשנים הראשונות  הייתה הסעודה צנועה: לחמניות, דג מלוח, בירה שחורה ומיץ פז. סבא וסבתא לבשו את בגדי השבת שלהם ועל השולחן הייתה פרושה מפה לבנה ונרות.

משנה לשנה השתבחה הסעודה. תחילה הדג החליף את ההרינג, שנה אחרי כן נוסף העוף ובסוף בא היין שהשתבח משנה לשנה. סבא רצה להוסיף בכל שנה משהו חדש שלא היה על השולחן בשנה שעברה.

התוכנית הייתה אותה תוכנית. כלומר: לא הייתה תוכנית. סבא מעולם לא דיבר על מה ולמה. כשהיינו מציעים לסבא שנכין תוכנית למסיבה, הוא היה אומר שיש כבר תוכנית – אוכל!

 סבא היה לומד תורה בשיעורים שבבית הכנסת. בשבתות היה מקפיד להגיד או לקרוא דבר תורה קצר על שולחן השבת, אך בסעודת עשרה בטבת הקפיד שלא יהיה דבר תורה. לפני כמה שנים  ניסה בעלה של בת דודתי, שלא ידע את הכללים, להגיד  משהו. סבא מחה בדרכו. הוא הגביר את קולו בשיחה עם דודתי.

כשהגיע הזמן לסיים את הסעודה,  לפני ברכת המזון, סבא היה שר "בצאת ישראל ממצרים" ו"מה אשיב" במנגינה שהיינו שרים בבית הספר.

סבא מעולם לא סיפר על מה ולמה הסעודה ומדוע דווקא בעשרה בטבת, אף על פי  שכולנו ידענו.

סבתא לא אהבה לבשל. אבל לכבוד 'עשרה בטבת' היא הייתה מגייסת את כל כוחותיה.  הסעודה הייתה חשובה בעיניה אפילו יותר מליל הסדר.  שלא כדרכה היא הקפידה על כל פרט:  הצלחות,  הכוסות, המפיות, הכול היה מסודר על השולחן בסדר מופתי. עם השנים  הצטרפו אמא שלי ודודתי לסייע לסבתא במלאכה. סבא וסבתא הזדקנו והמשפחה לא הפסיקה להתרחב, בלשונו של סבא: "בורך השם".

בסוף הגיע הקייטרינג. זוג צעיר ונחמד שניהל את הכול, מהכנת האוכל ועד הניקיון שאחרי. "משלנו", סבתא הייתה נוהגת להגיד עליהם. "משלנו", בטון של השלמה עם הזמן החולף והכוח האוזל.

בשנה ההיא, כשנכנס ה"קייטרינג" – כך קראו להם, כאילו אין להם שמות – באתי לעזור לערוך את השולחנות. לא ידעתי שאני פטור ומיותר. סבא השגיח על הקייטרינג.  הם היו  זריזים ומיומנים. כשסיימו לערוך שאל הקייטרינג את סבתא: "זו חתונת הזהב?". סבתא שלחה אותו בתנועת אצבע לסבא. הקייטרינג לא ויתר ושאל את סבא על מה המסיבה.

סבא הרהר, פניו הרצינו. הוא השתנק ואמר: "זו סעודת הודיה". הייתה לי הרגשה שאני שומע את "השם המפורש", את מה שאסור לי לשמוע. מעולם לא ראיתי רצינות כזאת על פניו של סבא ומעולם לא שמעתי טון כזה כפי שאמר את מה שאמר. נדמה לי שהוא גמגם. תהיתי מה בשאלתו הפשוטה של הקייטרינג גרם לסבא, שתמיד נשמע לי רהוט וברור, להישמע לראשונה עילג.

סבא הרהר ארוכות. היה ניכר עליו שהוא חושב איך להגיד את מה שלא אמר מעולם. "כולם אומרים היום קדיש ועליי לא צריך להגיד קדיש… בורך השם … הבנת בחור?". "אני ממהר למנחה", אמר והלך.

ב

באותה שנה נסעה אמונה, בת דודתי, הצעירה והנמרצת שבנכדים, לפולין. מהלך המסע נקבע לפי סיפורים משפחתיים של חברותיה. אמונה ידעה שגם לה יש סיפור, אך הוא לא סופר מעולם. בצעידה על פסי הרכבת באושוויץ-בירקנאו חשה לראשונה שסבא מלווה אותה. היא תהתה בלבה האם ייתכן  שסבא היה כאן. מחשבה זו ליוותה אותה גם במקומות אחרים בהמשך המסע.

לאמונה קשר מיוחד עם סבא. סבא אף פעם לא סירב לבקשותיה, אולי בגלל נחישותה, אולי מפני שהיא הצעירה מבין הנכדים. במשך המסע חשבה רבות על כך שאיננה יודעת היכן היה סבא במלחמה, מה עבר עליו, איך ניצל. היא תהתה למה סבא אף פעם לא מספר שום דבר על מה שעבר עליו בשואה. שם, בפולין, החליטה שסבא חייב לספר לה את הסיפור שלו. בעיני רוחה היא קבעה את הזמן, את המקום ואת הקהל. ב"עשרה בטבת", לפני שסבא ישיר את "בצאת ישראל ממצרים".

יום לאחר שחזרה מפולין נסעה אמונה לבקר את סבא וסבתא, לספר להם על מה שראתה ומה עבר עליה. זו ההזדמנות לשאול את סבא שאלות, חשבה לעצמה. בדרך תכננה איך לשאול את השאלות בעדינות, שלא לפתוח פצעים שהגלידו. סבא וסבתא קיבלו אותה בשמחה. סבתא התענינה היכן הייתה ואיך היה. סבא התיישב על הכורסה שלו והתחבא מאחורי עיתון. אי-אפשר עכשיו לשאול את סבא על פולין שלו, אמרה לעצמה.

בעשרה בטבת, בדרכה לסעודה, תהתה תהיות רבות. איך ייתכן שאף אחד מבני הדודים מעולם לא סחט מסבא את הסיפור. חשבה האם סבא יספר פעם, או שימשיך לעולם את שתיקתו למרות ההפצרות. האם כולם יצטרפו אליי בבקשה או שאשאר קול יחיד הדורש את הסיפור.

אמונה הרגישה, יותר מתמיד, את כובד השתיקה. היא לא יכלה לאכול וחשה כמו לפני מבחן בגרות חשוב. כשכולם מסביבה אכלו, דיברו וצחקו היא חזרה שוב ושוב על המילים שתגיד. מה היא תאמר אם סבא יגיד כך, ומה תגיד אם סבא יגיד אחרת.

אחרי המנה האחרונה, קמה אמונה בשקט ממקומה בקצה השולחן, ניגשה לסבא ולחשה לו: "אתה יודע שהייתי בארץ שלך! עברתי במקומות שונים, שמעתי סיפורים נוראים ולא ידעתי איפה היית, מה עשית, מה עבר עליך, אנחנו לא יודעים כלום! אתה חייב לספר לנו את הסיפור שלך!". השתרר שקט, אמונה הרגישה שהיא לא לבד, שכולם מפנים את מבטיהם אליה ומצטרפים לבקשתה.

סבא שתק. בחיוך קל, בקול מהוסס, הוא אמר: "אמונהל'ה… תראי למה זכינו סבתא ואני – ארבעה ילדים נפלאים, תשעה עשר נכדים, שמונה נינים וזה רק ההתחלה… את יודעת… בורך השם, בורך השם… נו… זה לא שווה סעודת הודיה?"

אמונה לא ויתרה: "אבל מה היה לפני כן? לפני שעלית לארץ?"

"אולי את צודקת אמונהל'ה", השיב סבא. "אולי  נספר בשנה הבאה… עכשיו צריך לשיר ולברך, כבר מאוחר".

השקט היה מוחלט, היה אפשר כמעט למשש אותו. כולם הסתכלו והקשיבו. השקט והמבטים עשו את שלהם, נראה היה כי סבא מרגיש שיותר כבר אי אפשר לשתוק. שמחתי כי השאלה הזאת העסיקה את המשפחה כולה. מהיום שבו הבנתי משהו על השואה רציתי לדבר עם סבא, אבל פחדתי ממנו וממה שאשמע. כך גם כל שאר הנכדים. כולם רצו בזמן מהזמנים לשאול את סבא על השואה. שמחתי שדווקא אמונה שואלת. סבא היה נבוך. אף פעם לא ראיתי את סבא נבוך. חששתי שאולי זה יותר מדי, אולי אמונה הגזימה, אולי זה בכלל לא כדאי, לא לנו ובוודאי שלא לסבא. אולי צריך פשוט לשמור על הסוד, פשוט להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר. לא תמיד הסיפורים הם סיפורי גבורה. אולי אמונה מקלקלת לנו את הדימוי של סבא?

ג

כולנו חיכינו ל"עשרה בטבת" הבא. בין עשרה בטבת הזה לעשרה בטבת הבא אף אחד לא העז להזכיר לסבא את הבטחתו, נדמה כאילו שתיקתו הועצמה והעמיקה את הפער בינינו. נדמה היה שפניו השתנו מעט, משהו השתנה בחיוכו. במהלך השנה, כשחשבתי עליו, דמיינתי את סבא בכל מיני מצבים קשים במלחמה… ההתחמקות של סבא באותה סעודה העצימה את  השתיקה רבת השנים. ביני לבין עצמי תהיתי האם סבא באמת יספר לנו.

חלפה לה שנה והסעודה המסורתית של "עשרה בטבת" הגיעה שוב.

כולם הגיעו כרגיל, אך הפעם דרוכים לשמוע את הסיפור. אף אחד לא דיבר על כך בקול, אבל הייתה באוויר תחושה שהפעם מדובר במשהו שונה, הפעם יקרה משהו מיוחד. אצל סבא וסבתא, השולחנות היו מסודרים בתבנית של ח',  בשונה משנים עברו.

הסעודה החלה כבכל שנה ולא כבכל שנה. כבכל שנה, סבתא כבדרך אגב הגישה את החידוש: "השנה הכנתי כבד אווז. כמובן לא אני… אבל הם יודעים את העבודה…". שלא כבכל שנה כולם הגיעו בזמן. נדמה לי שדיברו פחות. בטוח שצחקו פחות. לפני המנה האחרונה סבא נעמד. השתרר שקט, היינו דרוכים. "השנה הבאתי הפתעה לילדים הקטנים", הוא אמר, "במיוחד לאמונה'לה שלנו…". סבא ניגש לפינת החדר והרים את השולחן הקטן של הפמוטות. אל מול עינינו התמהות, הוא הניח אותו במרכז ה-ח'. "אתה יכול להיכנס", הוא קרא לכיוון החדר הצדדי.

לפתע, נכנס לסלון מאחד החדרים קוסם. קוסם ממש, עם כובע צילינדר וחליפה ארוכה, כמו שקוסמים הולכים. הוא נעמד לפני השולחן הקטן. בלי  להוציא מילה מהפה, הוא הניח את המזוודה על השולחן והתחיל בקסמיו. תחילה להטוטי אש, אחר כך עבר למטפחות ולבסוף קלפים לטובת  המבוגרים. הקוסם לא הוציא מילה מפיו, כאילו הוא אילם. כל הקטנים התבוננו בסקרנות ובהתלהבות. כשהקוסם סיים את קסמיו, הקטנים הקיפו אותו ושאלו כל מיני שאלות, הוא חייך ולא אמר מילה. הקוסם החזיר הכול למזוודה וצעד כחייל ביום הזיכרון, ללא אמירת שלום, לכיוון היציאה. כשנסגרה הדלת כולנו פרצנו בצחוק בלתי מובן.

ד

האווירה השתנתה. מהר מאוד הצחוק  התחלף  בפליאה שאחזה בכולם. המבוגרים הסתכלו זה על זה בהשתוממות גדולה. גם הפעם מצא לו סבא דרך לחמוק. בסוף הסעודה, לפני השירים, התייצבה אמונה ליד סבא ואמרה: "סבא, עכשיו הסיפור!". סבא כדרכו התחמק. "כבר מאוחר… היום היה קוסם… אם-ירצה-השם בשנה הבאה, אם הקדוש ברוך הוא ייתן לי כוח…".

האכזבה ניכרה על פני כולם. הבנתי שסבא לא יספר. האמת שרציתי להגיד משהו שסבא לא יוכל לעמוד בפניו, לגעת בנקודה רגישה אצל סבא. "הבטחות צריך לקיים…". כך סבא היה אומר בכל ליל סדר כשהחזרנו לו את האפיקומן הגנוב.  סבא תמיד עמד בהבטחותיו. בעניין הסיפור  הייתה לי יראה ממנו, מעולם לא העזתי לשאול אותו. זה היה נושא שפשוט לא מדברים עליו עם סבא. אבל רציתי לעזור לאמונה.

אמונה נשארה לישון אצל סבא וסבתא. כשהסלון היה מסודר ואחרי שכולם הלכו סבתא הכינה תה ופרסה עוגה. סבא, סבתא ואמונה התיישבו בפינת האוכל, המקום המיוחד של סבתא לשתות תה לפני השינה. 

"סבא, עבדת עלינו, כולם חיכו שפעם אחת תספר מה  היה,  איפה היית, איך ניצלת, שפעם אחת תסביר לנו מה אנחנו חוגגים", התרגזה אמונה, "ואתה הבאת קוסם כאילו אנחנו ילדים קטנים". "אמונה!" התרגז סבא, "את צעירה, את לא מבינה שזה הסיפור?! קשה לי לדבר…". כולם שתקו, סבא,  סבתא וגם אמונה שתקה.

סבתא פינתה את הכלים מהשולחן והלכה למטבח להדיח אותם. אמונה עקבה בעיניה אחרי סבתא. לאן היא הולכת? היא לא מעוניינת לשמוע את הסיפור? אולי היא כבר שמעה אותו אלף פעמים? אולי היא לא רוצה שסבא יספר לנו את הסיפור שלו?

סבא נשם עמוק, "אבל אני בכל זאת אספר לך… ואת תספרי לכולם, אני סומך עליך!". והוא החל לספר: "כשהגיעו הגרמנים, הם לקחו את הצעירים למחנה עבודה. אני הייתי בן 13 וחצי, הייתי חזק וגבוה. במחנה היה מאוד קשה, לא היה מספיק אוכל, היה מאוד קר. שאלתי את עצמי איך אשרוד? החלטתי לנסות להתחבר לשומרים, לעשות להם קסמים, וכך אולי אמצא חן בעיני הרשעים הללו. את יודעת למה דווקא קסמים?", סבא לקח נשימה. "לאבא שלי הי"ד היה חבר גוי, הוא היה גר לידנו, הוא היה עושה קונצים לילדים, כך קראו לזה אצלנו. אני אהבתי אותו מאוד, הוא לימד אותי כמה קסמים. אני זוכר שהוא אמר לאבא שלי 'אם אתה תרצה, הבן שלך יוכל להיות קוסם גדול! יש לו ידיים וראש!'. במחנה חשבתי שאולי כך  אוכל להרוויח משהו, אולי אשיג קצת אוכל, בגד או משהו אחר".

סבא עצר לכמה רגעים והמשיך: "כך אימנתי את עצמי להיות קוסם, לא כמו הקוסם שהיה היום, אבל דומה. עשיתי את מה שידעתי. פיתחתי עוד כמה קסמים די מוצלחים. השומרים אהבו אותי, הם נהנו מהמשחקים האלה. בכל פעם שהייתי עובר לידם הם קראו לי 'יהודי, בוא תעשה קונץ!', מדי פעם הם היו נותנים לי גם קצת אוכל, וכשהצלחתי להפתיע אותם הם לא היו מכים אותי. כך שרדתי".

אמונה ישבה מול סבא מהופנטת. הקול היה נעים וערב לאוזניה. לעומת זאת הסיפורים עוררו בה פחד גדול. היא עצמה את עיניה ודמיינה את סבא רזה, בבגדי אסיר, כמו בתמונות ביד ושם, ועושה להטוטים של אש. "אחרי המלחמה, כשהייתי במחנה עקורים, ניסיתי לחזור על הקונצים האלה לפני החברים שלי שוב אבל לא הצלחתי. רק שם, במחנה העבודה, הצלחתי. את מבינה את זה? אני לא מצליח להבין  את זה!".

סבא שתק שתיקה ארוכה, מהמטבח נשמע הרעש של שטיפת הכלים, סבתא זמזמה לעצמה משהו קלאסי. "אגיד לך את האמת…", המשיך סבא, "אני אוהב קוסמים כי הם תמיד מפתיעים. אצל קוסמים אין היגיון. כשרואים קסם נראה כאילו אין היגיון בשום מקום בעולם. כשאין היגיון אני מצליח להבין את העולם. אם יש היגיון אני לא מבין כלום.

"קוסמים לא מדברים, הם לא צריכים לענות על שאלות. אולי אפילו אסור להם לענות על שאלות… לכן אני אוהב אותם".

"אז לכן הבאת היום את הקוסם המוזר ההוא?", שאלה אמונה.

"כן, הבאתי את הקוסם כדי שאתעורר. שבזכותו אולי אזכר, אולי בזכותו אצליח להגיד משהו, אבל לא היה לי כוח להגיד כלום. כל השנים לא ראיתי קוסמים, וכשראיתי ברחתי מהם כמו מאש. כשביקשת ממני שאספר את הסיפור שלי חשבתי שאולי אם אראה קוסם אוכל לספר לכם. ראיתי, נזכרתי ובכיתי.

"כל שנה אני שואל את עצמי בזכות מה ניצלתי? למה האחים שלי והחברים שלי לא ניצלו? האם אני שווה יותר מהם? אני יודע שלא. פשוט הייתי קוסם! זה קונץ, זה לא אמת. הבנת אותי?".

אמונה שתקה, הבלבול אחז בה. הסיפור הפשוט והמסובך הזה הפתיע אותה מאוד. "אני יודע", המשיך סבא, "שיש לך הרבה שאלות, אבל אל תשאלי אותי. אני רוצה להגיד רק דבר קטן שאני לא יודע להסביר אותו אבל ככה זה אצלי". העיניים של סבא ברקו, הוא נשם נשימה עמוקה ואמר: "אז אני אגיד לך: גם הקב"ה קוסם. אני קוסם, הקב"ה קוסם, והעיקר שחיים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

יום דרמטי במיוחד עובר על זוג קשישים המבקשים למכור דירה ולהביא את כלבתם הפצועה לטיפול, כשברקע חרושת שמועות על טרוריסט המסתובב חופשי. ההנאה שבנורמליות

המשך הרשומה ←

שאלת הרוע בעולם וההתמודדות עם תוצאותיו העסיקה את האנושות מאז ומעולם. בעקבות מות בנו מבקש הרולד קושנר, דמות רבנית בולטת בארה"ב, להציע מענה משלו

המשך הרשומה ←

ספרו של גרוסמן, על האיש ההולך ל"שם" לחפש את בנו המת, הוא ספרות-אבל – מילים שדיבור לא יכול להכיל – של מי שאבלו התיך אותו לצורת ישות אחרת הנדונה לגלות תמידית

המשך הרשומה ←

עשרת הדברים מהר סיני הם עקרונות יסוד מוסריים לכינונה של ציביליזציה. מתוך ניתוח מושגי מעמיק המשלב סיפורים אישיים, מוצגת השקפת העולם המקראית כבשורה רעננה

המשך הרשומה ←