יַלְדוֹת בֵּית רַבָּן
בִּתְפִלַּת פְּסַנְתֵּרִים
מוֹשְׁכוֹת נְשָׁמוֹת עַתִּיקוֹת,
וּבַחֶדֶר עוֹמְדִים
נְסִיכִים וּמְלָכוֹת
וְשָׁרִים אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת.
אֵיךְ הָיָה לָךְ רוּחַ קְטַנָּה
וְנוֹעֶזֶת שֶׁהֵבֵאת מֵעֹמֶק הַיָּם
שֶׁקָּרְעָה בִּגְּזֵרָה, בְּעֵינַיִם רוֹשְׁפוֹת
אֶת
קָשֶׁה וּמָתוֹק זִוּוּגָם
וְחָמְקָה דֶּרֶךְ קְלִיד אֶחָד שֶׁנִּרְדַּם,
דֶּרֶךְ מִי אֶחָד פָּחוֹת
שֶׁיָּבוֹא לְהַשֵּׁם אֵלַי,
שֶׁאֶרְקֹם תַּחֲרָה אֶת שֶׁנְהַב תְּפִלּוֹתַי.
נִשְׁבַּעְתִּי,
לֹא אֹמַר עוֹד
וַאדֹנָי זָקֵן
וַאֲנִי אֶהֱיֶה לוֹ כַּלָּה
בְּעֵינֵי אֱגוֹזִים שֶׁאִישׁ לֹא פִּצֵּחַ
בְּעֵינֵי אַיָּלָה נִבְהֲלָה,
בְּכֶתֶר שָׁזוּר בְּמִכְסָף שְׂעָרִי
בְּכַלָּנִית פְּזוּרָה עַל שִׂמְלָה.
נִשְׁבַּעְתִּי
לִשְׁתּוֹת רְבִיעִית דַּעְתִּי
לִגְמֹעַ אֶת יֵין הַמֶּרְחָק.
וְאַבָּא עָמַד לְיָדִי וְצָחַק
וְאַבָּא עָמַד וְצָחַק.

צחוק בעבודה

התיאטרון הקאמרי מציג: "קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שקספיר. נוסח עברי: דורי פרנס. בימוי: משה קפטן. תפאורה: רות דר. מוסיקה: שמוליק נויפלד

'קומדיה של טעויות' מציגה סיטואציה אופיינית לכמה ממחזותיו של שקספיר: טעות בזיהוי המסבכת את העניינים. המדובר בשני זוגות תאומים: בניו של אגאון, סוחר עשיר, כל אחד בשם אנטיפולוס; ושני משרתים בשם דרומיו. ברקע, העולם העתיק – יוון ורומא – עם מתחים ועימותים בין ארצות ושליטים. התאומים הופרדו; איש מהם אינו יודע שיש לו אח. לבסוף, כצפוי, הכול בא על מקומו בשלום ובשמחה. יש משפחה וחתונות, והכול כמובן ברוח קומית, נוסח שקספיר – מצחיק, אבל עם מבט רציני על החיים, על האדם וגורלו.

שקספיר, כידוע, הוא מחזאי חשוב ופופולרי. בעבר היה מקובל להציג את מחזותיו כיצירות מופת קלאסיות, בטון ובסגנון הנכון. גישה שיש בה אתגר אבל גם מגבלה. כיום מעמיד שקספיר בפני התיאטרון אתגר נוסף – איך להציג את הדברים אחרת. גישה זו היא מעניינת אבל גם בעייתית. השאלה היא מה מציע לנו התיאטרון ואיך. האם מדובר בפרשנות חדשנית ומקורית המציגה לנו שקספיר שלא הכרנו קודם או האם לפנינו פרשנות יומרנית, אפילו שרירותית, ולא יותר?

מה קרה הפעם? קיבלנו קצת מזה וקצת מזה. המחזה מוצג ב'נוסח עברי' עכשווי על רקע ים תיכוני עם מוזיקה יוונית. הזמן – הווה, עם השלכות ורמיזות לעולם שבו אנו חיים, כגון ישראלים הגונבים ברזים מהמלון, או דורשים… 'צדק חברתי'. בנוכחות של נשים ושל מפגשים שבין נשים לגברים יש בהצגה הרבה חיוניות, אבל עם הדגשה מופרזת של מיניות, המוצאת ביטוי גם בתרגום העדכני מדי, כאילו זה העיקר.

באשר למשחק ולליהוק – אין טענות, רק מחמאות. בעיקר כדאי לציין את שני זוגות התאומים דן שפירא ויפתח אופיר (שני האנטיפולוס) ויניב ביטון ועידו מוסרי (האחים דרומיו) המעולים והמרשימים אחד אחד, וכן את מיכל ברנשטיין (אדריאנה אשת אנטיפולוס) וטל בלנקשטיין (אחותה לוצ'יאנה) – שתי נשים יפות, צעירות ומתוסבכות – חולות אהבה. צל"ש מיוחד מגיע לאיה גרניט-שבא בתפקיד המשרתת לוס, היודעת איך לגלם דמות שיש בה זהות, נוכחות והרבה קומדיה, כמעט בלי מילים ורק עם תנועה והליכה. ואחרון חביב, עודד תאומי  בתפקיד אגאון, אביהם של שני האנטיפולוסים, המשחק גם תפקיד של דובר-מספר המלווה את ההצגה בין תמונה לתמונה מהיבט אירוני וקצת רגשי – כמו שצריך.

סך הכול יש מה לראות. לתיאטרון יש להיט, לקהל בידור. עם זאת, הביצוע הנוכחי מדגיש יותר את הפארסה – מצבים וטיפוסים מצחיקים – מאשר את הקומדיה; כלומר מחזה על בני אדם, על המגוחך והנלעג בטבע האנושי, עם תחושות, רגשות ומצבים. אבל הרי מדובר בקומדיה של טעויות; ואם גיבוריו של שקספיר הצעיר טועים – מותר לפעמים גם לבמאי לטעות ולהדגים תפיסה חדשנית, אפילו קצת שטחית וחד-מימדית, במקום להציג ולבצע את 'הדבר האמיתי' בדרך מקורית ויצירתית – לא שרירותית.

שיגעון חיים

הקאמרי ותיאטרון באר שבע מציגים: 'אסיר בלב העיר', קומדיה מאת ניל סיימון. נוסח עברי: אלי ביז'אווי. בימוי: אלון אופיר. תפאורה: טליה אוטולונגי

גיבורי 'אסיר בלב העיר' מאת ניל סיימון (1971) הם זוג בשם מל ועדנה אדיסון. מל הוא טיפוס מיוחד, עם כל מיני תסביכים ורגישויות לגבי עניינים תפלים ושגרתיים, אפילו מגוחכים, כגון מזגן שאינו מספק לו קור-חום במינון הנכון, רעשים מבעד לחלון ומאחורי הקיר, שכנים טורדניים ועוד ועוד. בנוסף לכל הצרות מפטרים אותו מהעבודה. הוא מתמוטט ונזקק לטיפול פסיכיאטרי. אשתו, שגם מפוטרת מעבודה, יותר שקולה ועניינית, אם כי גם היא קצת מתוסבכת. כאשר, לדוגמה, האמבטיה שלה לא פועלת כי אין מים, גם היא 'על הפנים'. המשפחה, אחיו של מל, הארי, ושתי אחיותיו, פרל וג'סי, מי שאמורים לסייע לו להיחלץ מהמצוקה הנפשית והחומרית שהוא נקלע אליה, מנסים 'כאילו' לעזור לו. גם גיסתו רוזי מתנהגת בצורה אגוצנטרית ונלעגת. אבל למרות כל הצרות, יש אהבה; מל ועדנה ממשיכים יחד למרות הכול.

המחזה מוגדר כ'קומדיה', אבל זוהי קומדיה שאינה רק צחוק ובידור, אלא גם הומור ואירוניה על החיים, על טראומות טריוויאליות וכפייתיות שאנשים חווים שלא לצורך וגם סאטירה נוגעת ורלוונטית לגבי המציאות החברתית והכלכלית בכרך האמריקני הגדול, עם השלכות אפשריות גם לגבי המציאות שלנו. אבל ניל סיימון אינו ארתור מילר. אמנם הוא מתייחס בדרכו לאותן סוגיות, מהיבט סאטירי ביקורתי, אבל בסגנון יותר בידורי-מסחרי. ייתכן שמחזה כגון זה המוצג במקורו, כלשונו, תחת הכותרת The Prisoner of Second Avenue, עם הפניית הצופה למציאות אקטואלית ורלוונטית, היה מתקבל קצת אחרת, יותר לעניין.

אשר לביצוע – יש תוצאות, אבל גם אכזבות. אלון אופיר ביים את המחזה בסגנון הנכון מבחינת הקצב והאווירה של הזמן והמקום והאפיון של הטיפוסים השונים. שרית וינו-אלעד הייתה עדנה מעולה כאישה נבונה, אוהבת ורגישה וגם קצת היסטרית בהתאם לנסיבות. נסים זוהר בתפקיד האח הארי העניק לדמות יושר, מצפון ורגישות בדרך אמינה ומרשימה. צל"ש מיוחד מגיע לשלוש הנשים: טרייסי אברמוביץ (רוז, אשתו של הארי), דינה דורון ודליה פרידלנד, שתי 'כוכבות' ידועות עם 'קבלות' (פרל וג'סי אחיותיו של מל). אבל העיקר חסר – עיצוב אמין של הדמות המרכזית, מל, שהוא מחדל של בימוי, לא רק של משחק. שמואל וילוז'ני המגלם את הדמות הוא שחקן מעולה עם רשימה של עשרות תפקידים. את 'יהודי בחושך' שלו ועוד כמה תפקידים לא אשכח; אבל בסגנון המשחק של וילוז'ני יש לעתים איזה פער בין הביצוע האפקטיבי מאוד של התפקיד מבחינה תיאטרלית לבין העיצוב האמין והמשכנע של הדמות והאופי שהוא מגלם. זה קורה לא אחת לאמנים-מבצעים מוכשרים, המסוגלים למתן את היכולת הווירטואוזית שהתברכו בה כדי לגלם תפקיד כרוחו בלי 'תוספות'. הפעם נראה כאילו וילוז'ני משחק את הדמות על פי 'רשימה' מוכנה: 'כאן אני מניע את הצוואר', 'פה אני צועד בתנועה מסוגננת, צעד צעד', 'מדבר בטון שונה ומשתנה' ועוד. אבל במקרה זה לא די ב'תפקיד', דרוש גם 'טיפוס', כמשהו אותנטי ובלתי אמצעי מבחינת הזהות והנוכחות ולא רק הפגנת וירטואוזיות תיאטרלית חיצונית וחד מימדית. לשם כך דרוש גם במאי היודע, כמו מנצח, איך לקרוא את הפרטיטורה נכון.