באינדונזיה מצוי ריכוז המוסלמים הגדול בעולם, אך דווקא שם מתקיימת קהילה יהודית בביטחון ובחופשיות. אפילו מוסלמים באים לעיתים לשמוע את דרשת הרב

למרות שאינדונזיה היא המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, הרגשתי מאוד בטוח כאשר צעדתי ברחובותיה, הן בעיר הבירה ג'קרטה והן בעיר ג'יייפורה בצפון המדינה. לאינדונזיה הגעתי לאחר שהייתי בצדו השני של האי בפפואה גינאה החדשה. האי מתחלק לשני חלקים: בחלקו המזרחי נמצאת פפואה גינאה החדשה שהיא מדינה נוצרית, ובחלק המערבי נמצאת פפואה אינדונזיה שהיא בעלת אוכלוסייה מוסלמית.

רפובליקת אינדונזיה היא מדינת איים בדרום–מזרח אסיה. היא ממוקמת בין הודו לאוסטרליה וגובלת עם מלזיה, סינגפור ופפואה גינאה החדשה. אינדונזיה מורכבת מ–17,000 איים, מתוכם רק כ–6,000 מיושבים, אשר פרושים לאורך קו המשווה. גרים בה יותר מ–260 מיליון תושבים, רובם מוסלמים. יחד הם מהווים את הריכוז הגדול ביותר של מוסלמים בעולם. הדתות הקטנות כגון הנצרות, ההינדואיזם והבודהיזם הן דתות מוכרות במדינה. היהדות אינה נחשבת לדת מוכרת אך בכל אופן אין רדיפה של יהודים במדינה.

הביקור באינדונזיה היה מרתק, לא רק בגלל יופיו של הטבע במדינה אלא בגלל הקבוצה הייחודית שבאתי לבקר – קהילת "תורת חיים", קהילה של מתייהדים הטוענת שיש לה שורשים יהודיים. הם שייכים לשבט SANTANY, על שם האגם שהגיעו אליו אבות השבט בהגיעם לאינדונזיה. מי היה מאמין שבמדינה מוסלמית יש צאצאי יהודים המנהלים אורח חיים דתי ובית כנסת פעיל?

באמצע המאה ה–19 היו מעט יהודים באי אשר היגרו לשם מארצות המזרח. מורי ורבי בעולם המסעות, הרב יעקב ספיר, ביקר אף הוא באינדונזיה, אלא שבזמנו חבל ארץ זה היה תחת שלטון הולנד ונקרא בשם לבאטאויע. כך כתב על ביקורו זה בספרו "אבן ספיר" (עמ' קיז):

וכי ידעתי שגם שמה נמצאו מאחינו היהודים חשקתי ללכת שמה לראותם ולחקות על שורשיהם ולדעת מחסורם… אחרי הדרישה נודעתי כי נמצאים פה יהודים רבים אבל בשם ישראל לא יכנו ובניהם כמעט שכחו כי ממעי יהודה יצאו… אין להם פה בית כנסת ולא בית קברות לא מורה ולא חזן, לא שוחט ולא מוהל והתערבו בגויים בכל מעשיהם. אף שבלבבם הם יהודים ואינם כופרים חלילה.

חשוב לדעת, שהיהודים הנמצאים כיום במדינה אינם צאצאים של היהודים המתועדים בספר זה.

באו לקראתי עם כיפות על ראשם וציציות בבגדם. ילדי קהילת "תורת חיים" באינדונזיה

יום אחד תשובו

בני קהילת "תורת חיים" באו לקבל את פניי במעבר הגבול בין פפואה גינאה החדשה לאינדונזיה, ליד העיר ג'ייפורה. כמנהגי, כאשר אני נמצא במדינה נוצרית אני הולך עם כיפה וכאשר אני מגיע למדינה מוסלמית אני חובש כובע, כדי לא לבלוט יתר על המידה. מה גדולה הייתה הפתעתי כאשר נכנסתי לאינדונזיה עם כובע על ראשי וראיתי את מארחיי שבאו לקראתי עם כיפות על ראשם וציציות בבגדם. מהר מאוד קיבלתי על עצמי את מנהג המקום וגיליתי את הכיפה שלראשי.

קשה לתאר את החוויה כאשר מגיעים לאי מבודד באוקיינוס השקט ומגלים קבוצה השומרת תורה ומצוות. כאמור, הגברים חבשו כיפות לראשיהם והנשים הנשואות היו עם כיסוי ראש. קבלת הפנים הייתה בשירה וריקודים לקול שירים חסידיים חדשים והיא כללה גם תפילת מנחה בבית הכנסת היפה והמסודר של הקהילה. בחזית בית הכנסת יש ארון קודש ובתוכו חומש כסמל לספר תורה. חברי הקהילה התפללו מנחה כבקיאים ורגילים בכל חלקי התפילה, ובסופה תקע ראש הקהילה בשופר כסמל לשמחתם על כך שיהודי מארץ ישראל הגיע לבקרם.

על פי המסורת שבידם, אבותיהם של בני הקהילה היו יהודים אנוסים שברחו לפני כ–400 שנה מפרו שבדרום אמריקה, לאחר שהוקמו שם בתי משפט של האינקוויזיציה. המסורת מספרת שאבותיהם הגיעו לאינדונזיה, שהייתה באותה עת תחת שלטון הולנדי, מ"כרמן" (כינוי לפרו) באוניות שהם בנו בעצמם. זו הסיבה לכך שעד היום יש מנהג בשבט שכל צעיר המגיע לגיל בגרות נדרש לבנות סירה מעץ, לחתוך אותה באמצעה ולשלוח חצי ממנה לנהר, כדי לזכור מהיכן באו אבותיו.

ארבעת האבות שלפי המסורת עזבו את פרו והגיעו באוניות למזרח נקראים בשפת בני הקהילה "מלמדים". בהגיעם למקום, אותם מלמדים נדרשו לבחור אחת משש הדתות המוכרות ולהירשם בהתאם, אחרת לא היו יכולים לקבל עבודה. כך החלו בני השבט לאבד את זהותם עד שבשנת 1880 הגיעו המיסיונרים הנוצרים והחל תהליך של התנצרות. המיסיונרים שרפו את בתי הכנסת שלהם, לקחו את ספר התורה היחיד שהיה ברשותם ואסרו עליהם לקיים את השבת ומצוות נוספות. ואולם, גם כאשר התנצרו הם הקפידו שלא ללכת לכנסייה.

למרות ההתרחקות מהמסורת נשמרו בשבט מסורות, משפטים ושירים מן היהדות. למשל, זקני השבט תמיד אמרו לצעירים: "יום אחד תשובו, יום אחד תשובו", אבל לא פירטו למה ישובו ומתי. האימהות והסבתות תמיד אמרו לבנים: "אתם צריכים לעשות ברית מילה וכן למול את הבנים שלכם". בני השבט נוהגים לשיר שיר ערש בנוסח: "היינו פעם שנים עשר אחים, אך עשרה נעלמו". למשפחות רבות יש שמות משפחה כמו סוכות, תורה ומנורה. כילדים הם למדו שאסור להם להיכנס לכנסייה, כי זהו "מקום מרושע". בני השבט קראו לעצמם "השבט האחרון" או "השבט האובד" שכן הם חשבו שהם השבט האחרון משנים עשר שבטי ישראל. מסורות אלו שמעתי בעיקר מזקני השבט ומאחד מראשי הקהילה, אהרן, אשר קם וסיפר בדמעות בעיניו את הרקע של משפחתו.

נרטיב כמעצב זהות

כאשר אני מציג קבוצות שונות בעולם בעלות זיקה יהודית, יש השואלים אותי: כיצד אנו באמת יכולים לדעת שיש להן שורשים יהודיים? ובכן, לאחר שנים של מסעות ומחקרים, אחת המסקנות החשובות שלי היא שיש להקשיב היטב לנרטיב ולסיפור של כל קבוצה. למסורת העוברת מדור לדור יש תפקיד חשוב בהנחלת הזהות האישית ובקביעת הגבולות של הקולקטיב. ההווה הולך ומתעצב מתוך הנרטיב של האבות והסבים, ועל כן הסוד היהודי והזהותי תלוי באגדות יותר מאשר בהוכחות היסטוריות.

אין ספק שנרטיבים שונים מלווים את הזהות של קבוצה זו באינדונזיה. אינני בא לשפוט את התופעה במבט של היסטוריון אלא להיות קשוב לנרטיב ולסיפורים של השבט. בענווה אומר שאני רואה בכך חלק משליחותי – להציל מסורות ואגדות של שבטים אבודים ללא צורך הכרחי לבחון את האמת ההיסטורית הנלווית לכך.

כיום, קהילת "תורת חיים" בג'ייפורה מונה 200 משפחות. הקהילה הוקמה בשנת 2013 באישור מיוחד של שלטונות המדינה המוסלמית. בבית הכנסת מתקיימות שלוש תפילות ביום וכמובן גם תפילות שבת. קהילה נוספת של השבט חיה בעיר מאנדו, ומונה כ–50 משפחות, ועוד קהילה חיה בעיר הבירה ג'קרטה, ומונה כ–100 יהודים ממקומות שונים בעולם. לעיתים גם מוסלמים באים לבית הכנסת כדי להתפלל עם היהודים ולשמוע את הדרשה של הרב.

רבים מבני הקהילה עובדים במכרות הזהב. אינדונזיה ידועה כבעלת הזהב הטוב בעולם ולמעשה היא "די גאלדענע מדינע". ליהודים העובדים במכרות יש רשות לא לעבוד בשבת וגם בכך יש ביטוי לסובלנות הדתית שקיימת במקום. ככלל, הקהילה היהודית מרגישה בטוחה לקיים את אמונתה בפתיחות. "אנחנו יכולים לחבוש כיפה במרכז הקניות או בכל מקום שבו נרצה, זו לא בעיה", אמרו לי בני הקהילה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח