שיפוט מהיר 1064

מה אהבתי.

יאיר אגמון

ידיעות ספרים, 199 עמ'

"לא הכרתי את סבא שלי. הוא נפטר כשהייתי בן שלוש. אבל יש לי תחושה שהיינו מסתדרים היטב", כותב יאיר אגמון על סבו שדרש את הקללה "והיית משוגע" שבפרשת כי תבוא כמצוות עשה. "על הקבר שלו", ממשיך אגמון הנכד, "הוא ציווה לכתוב שני משפטים. למעלה – 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי'. ולמטה – 'אחד שניסה'. ונקודת הסיום הזו, של האיש ה'משוגע' והחכם הזה, היא בשבילי גם נקודת מוצא".

"מה אהבתי" הוא השם שבחר אגמון לספרו, המכיל שלוש דרשרשות קצרצרות לכל פרשת שבוע. מה אהבתי בתוספת נקודה, בעצם: "מה אהבתי.". אגמון אוהב שטיקים של צורה: של תחביר מתנשף, של פיסוק נרגש או עצור, וכפי שיראה מיד כל המחזיק בספר, של עיצוב. החומש האישי שלו המקושקש במרקורים ובחיצים ותובנות מככב על העטיפה, ובגוף הספר יש מרקורים וקווים תחתיים כאילו זו מחברת בהכנה. כל זה, דאווין לכאורה, עובד. מדביק בהרגשה של התהוות, של לימוד שאף פעם לא נגמר, של משוקעות רגשית, של אהבה אינטלקטואלית.

אבל את עיקר עבודת הַהַאֲהָבָה וההדבקה–בהתרגשות עושות הדרשות עצמן ועושה המעורבות האישית של אגמון, שכדרכו מערה לכתיבתו את דם חייו וחוויותיו. התובנות הפרשניות היפות והרעננות שלו חותרות לעיתים תחת הקריאה המורגלת, כדי למצוא בכתוב את סיפור–הנגד או את הדחף הסמוי המפעיל את הגיבורים; כגון יוסף, בפרשיות השבועות האחרונים, שאגמון, שבעליל אינו אוהב אותו, מוצא שגם התעמרותו באחיו מוּנעת מאהבה וגעגוע להם. הקריאות הללו אינן בהכרח גילוי אמריקה; מה עוד אפשר לחדש בספר המפורש ביותר בעולם, התורה. אבל אגמון מגיש אותן בתשוקה.

התורה נדמית לו, ובעקבותיו לקורא, כא–לוהית מאוד ואנושית מאוד בעת ובעונה אחת: קדושה ושובבה, יודעת דעת עליון אך בעלת חולשות, ובעיקר פסיכולוגית מעולה בעלת חוש מידה וחוש הומור עצמי. הוא מראה למשל, בפרשת שופטים, איך התורה משלהבת את היוצא למלחמה בקריאות קרב נחרצות רק כדי להטיח בו מיד את מצוות הקריאה לשלום; או, בפרשת ניצבים, כיצד התורה, באומרה "לא בשמים היא" ו"כי קרוב אליך הדבר מאוד", מרגישה שאולי הגזימה בדרישותיה.

התורה מתגלה אצל אגמון כיצירת הספרות האולטימטיבית. זו שכבר חשבה על הכול, זו שמנסה הכול. בעיניו, עיני סופר ויוצר קולנוע, היא מטרימה טכניקות עכשוויות: סיפור ההאבסה בשליו בקברות התאווה הוא חתירה של הקב"ה לפרֵיים מושלם, מכות מצרים המתגלות כחסרות השפעה הן "פיתיון עסיסי ובשרני" של התורה עצמה, ובקשת משה מה' "הראֵני נא את כבודך" מזכירה לאגמון סיפור אישי על חציית גבולות של אינטימיות. חלק מהקוראים לא יוכל לשאת את ההסתכלות הארצית, המנמיכה לכאורה, של אגמון בתורה. אבל קריאתו, קריאה חילונית בחופש ובחוצפה שלה, היא דתית בהערצה שהיא רוחשת לתורה, באינסוף שהיא מאמינה שגלום בה, בַּהידבקות בה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח