בתגובה ל"חורבן בית המדרש" מאת מורדי מילר, גיליון פרשת וישב

נועדו לחילונים, לא לדתל"שים

מאמרו של מורדי מילר נוקב וקורע לב. אישית אני מזדהה מאוד עם חלקים נכבדים ממנו שכן אני בעצמי השארתי מאחוריי את דלתות בית המדרש הדתי, ולאחר מכן בחרתי להיות חלק מהקמה של ישיבה חילונית, בית מדרש שאני מניח שגם אליו ואל שכדוגמתו מכוונת ביקורתו החריפה של מילר.

בהקמת הישיבות החילוניות בארץ – בתל אביב, בירושלים, בבאר שבע ובחיפה – ביקש ארגון "בינה: התנועה ליהדות חברתית" למלא את החלל הפנוי ולהקים בתי לימוד המיועדים למי שגדלו בעולם חילוני או מסורתי וחשים כי אינם מכירים מספיק טוב את התרבות היהודית ובוחרים להגיע לישיבה החילונית כדי לעשות בה את צעדיהם הראשונים. בגלל המבוכה, ההיסוס והחידוש שבהיכרות ראשונה ביקשנו להקים מרחב בטוח ואזור נוחות שבו אדם חילוני יוכל לשאול כל שאלה ולהציע כל פרשנות, חכמה או טיפשית ככל שתהיה, ולא יתבייש מן המובן מאליו. ודאי שלדבר יש מחיר, אך השכר גבוה הרבה יותר.

קהל היעד של הישיבות החילוניות אינו הדתי שעזב את עולם התורה הרבני. לכן, כשמגיעים אלינו מתעניינים דתל"שים אנחנו שמחים מאוד אך מבהירים להם שהשיעורים והסדרים מיועדים לרכישת כלי בסיס ולא מיועדים לאלו שבילו כבר כמה שנים בלימוד. ועל כן ברור הפער המוצדק שחש מורדי בין מה שהוא רגיל אליו ורוצה בו לעומת מה שהוא מקבל.

*

במאמרו העלה מילר כמה סוגיות חשובות נוספות שאתייחס אליהן בקצרה.

לימוד מדרשי אקלקטי: מקובל בבתי מדרש רבים ללמד בתחילה מבחר של "הלהיטים הגדולים" של סיפורי התלמוד והמדרש וביניהם כאלו שאכן הגיעו למעמד שחוק ואפילו קלישאתי. פעמים רבות אנו מתלוצצים על כך בינינו לבין עצמנו. אני חושב ששלב הלימוד הזה מחד הוא הכרחי, כדי להכיר את עולמם של חז"ל ואת מאפייניה של התורה שבעל פה, אך אני מסכים שלאחר השלב הראשון יש לפנות מקום ללימוד רציני ומעמיק יותר, מה שקרוי "על הסדר", של סוגיות ומסכתות מרכזיות. הדבר כבר קורה וישנן קבוצות מתקדמות יותר הממשיכות בלימוד מעמיק, קבוע ורציני.

התמסרות ללימוד ועמל בתורה: צודק מילר, בחברה החילונית שבתוכה עלו בתי המדרש החדשים אין תרבות לימוד תורה לשמה ואין בה ערך ההתמסרות ללימוד מלבד למטרות מקצועיות למשל או אצל יחידי ויחידות סגולה. האתגר שביצירת תרבות שבה קיימת קביעת עיתים לתורה קשה ביותר עבור מי שרגילים לנצל זמנים של פנאי לספורט ותחביבים אחרים, קריאת ספרות, תיאטרון וצפייה בטלוויזיה ובקולנוע. לכן ישנם בתי מדרש ותוכניות פחות אינטנסיביות של לימוד של כמה שעות ביום או בשבוע וישנן, עבור המחפשים להתמיד ולרכוש את כלי העבודה של תלמידי חכמים, תוכניות ארוכות טווח של לימוד בכל יום, כל היום, למשך שבועות וחודשים כמו בישיבות החילוניות.

הישיבות החילוניות מציעות תוכניות מגוונות לקהלים שונים אך בהחלט תוכל למצוא בני 20–30 שבחרו לשבת בבית המדרש חצי שנה או שנה ויותר כדי ללמוד. הבחירה שלהם, בתוך העולם שהם חיים בו, עולם פרקטי של "מה תעשה עם זה?", קשה ודורשת הרבה יותר מתלמיד ישיבה דתי שגדל תחת האתוס של "והגית בו יומם ולילה" ושעוד משלמים לו ולישיבה שלו על הלימוד שלו.

שאלת הסמכות: גם כאן מאתר מילר נקודה חשובה מאוד – מהיכן נובעת ושל מי היא הסמכות בעולם התורה החילוני, תרבות שאין בה הסמכה של רבנים ותעודות הכשר, ואין בה היררכיה ומעמדות ברורים בין הלומדים והמלמדים. ראשית, ודאי שיש מורים ומורות, ישנם הכשרות מקצועיות ותארים אקדמיים, ויש מי שמובילים ומנהיגים את בתי הלימוד ואת התוכניות החינוכיות עבור הלומדים והקהל הרחב. אך לצד זאת, נכון הדבר שיש בלימוד התורה החילוני ממד פתוח יותר, נגיש יותר, שוויוני ודמוקרטי. אני מאמין שבית מדרש כזה, ששומר על מתח בריא ולא נכנע לסמכותיות יתר מחד ולפלורליזם גמור של פרשנות חסרת גבולות מאידך, יהפוך במהרה לבית מדרש יצירתי ופורה שימשוך אליו רבים.

*

גבולות הפרשנות: לתלמידים חילונים הפוגשים את המקראות או את התלמוד בפעם הראשונה עומדת זכות החפות. הם אינם מכירים את רש"י או את המדרשים ודרכי הניסוח הארמיות זרות להן. הקריאה הזו, המכונה קריאה "יחפה", היא קריאה החפה ממסורות ומשקעים ועל כן פתוחה לפרשנות אישית הרבה יותר. הדבר הוא כך לא בגלל שאין גבולות לפרשנות אלא בגלל שאמות המידה לפרשנות בהיעדר מסורת הן אישיות. לעיתים הדבר מצמיח קריאה דלה או רחוקה מן הפירוש הנכון ולעיתים הדבר מצמיח פירושים וחידושים פלאיים ואמיתיים הן ברמת הפשט הן ברמת הדרש. לעיתים היכולת לרדת לפשט הכתוב ואף לחדש בו נעדרת מבית מדרש העמוס במסורות מן העבר ובסמכות.

אך דבר חשוב נוסף חסר מהותית במאמרו של מילר, ההכרה שחיפוש אחר הפשט הנכון במקרא ובתלמוד הוא פרי דגש מחודש ועמל רב שנים ודורות של תרבות ההשכלה היהודית המודרנית, שביקשה לחזור אל משמעותם המקורית של המקרא והתלמוד לאחר דורות של דרשנות טובה וגרועה. וכמובן, מילר אינו מציין את העובדה הפשוטה שבכל ישיבה דתית אפשר למצוא פרשנים טובים לצד דרשנים גרועים ותלמידים מתמידים לצד מורים חסרי אחריות.

ואסיים בסיפור: לאחר אחד משיעורי הגמרא במחזורים הראשונים של הישיבה החילונית בירושלים פגשתי מחוץ לכיתה תלמידה בוכה. שאלתיה מה קרה והאם אמרתי משהו שפגע בה. היא אמרה שלא, שהיא בוכה על עצמה, על שכלל לא ידעה על קיומו של ספר הנקרא תלמוד או גמרא, אשר לו חלק כה מכונן בתרבות היהודית.

ברור שמילר ותלמידה כזו אינם יכולים לשבת באותו שיעור או באותו בית מדרש שכן הם אינם משוחחים באותה שפה ואינם חיים באותו עולם רוחני וספרותי. הישיבות החילוניות נועדו לחילונים ומסורתיים המבקשים אחר התרבות שלהם ועושים בה צעדים ראשונים. המחבר ורבים הדומים ודומות לו מחפשים משהו אחר, משהו שאכן חסר בתרבות הישראלית, בייחוד לאור העיסוק האינטנסיבי בשנים האחרונות בעולמם התרבותי והרוחני של דתיים לשעבר או "על הרצף". בגלל חוסר אמיתי בבית מדרש המתאים לדתל"שים ועוזבי ישיבות אני מקבל באהבה את ביקורתו של מילר, אך מבקש ממנו בתמורה שיעשה מעשה – תקים בית מדרש המתאים לך ולחבריך ולחברותיך כי זו באמת משימה חברתית ותרבותית חשובה ביותר.

אריאל לוינסון

אריאל לוינסון הוא חוקר ומורה לתרבות עברית, ממייסדי הישיבה החילונית בירושלים, "בינה: התנועה ליהדות חברתית"

———————-

המשך תורה שבעל פה

עשיתי אוזני כאפרכסת ובלב מבין ביקשתי לשמוע את דברי מילר על בתי המדרש שבהם אני לומד ומלמד כחמש עשרה שנה. אני מודה לו על שהוא מאתגר אותנו וקורא להשתפר. עם זאת, נדמה שהוא החמיץ חלק גדול מהיופי והחשיבות של המתרחש בבתי מדרש אלה.

מילר טוען שנלמדים רק טקסטים שנעימים ללומדים, שהפרשנות המוצעת נטולת כל עוגן, שבחוצפתם מעיזים הלומדים לחלוק על גדולי הפרשנים ושישנו ניסיון לדלג מעל העמל הכרוך בלימוד תורה. כל אחת מטענות אלו נכונה חלקית ומאתגרת, אך אלו נטועות בתפיסה שלא השתחררה מהרבנות לעבר הריבונות.

אני זוכה להכשיר מנחי בתי מדרש חדשים. תמיד אני חוזר באוזניהם על כך שהמטרה היא לא רק שהלומדים ידעו להגיד ביהודית את אשר הם חשבו ממילא בעברית, אלא יש לבחור טקסטים שיאתגרו אותנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו, להביט בצורה מחודשת על מגוון דילמות, לאפשר לשפת המקורות לחדור לחיים ולאתגר אותם.

מילר רוצה שכמעט נתבטל בפני הפרשנים המסורתיים שהוא תופס כמומחים. הוא שוכח שפרשנות מושפעת עמוקות גם מזהות הפרשן ושמסורת הפרשנות הציגה עד כה קשת מוגבלת מאוד של זהויות – גברים, דתיים, שומרי הלכה, הרואים בתורות מקור סמכות מחייב ולרוב מכפיפים עצמם לכללי פרשנות מסוימים. אמנם מומחים, אבל בלתי כשירים להצביע על מלוא רובדי הפרשנות הטמונים בטקסט. גאדמר רואה בפרשנות מעשה של מיזוג אופקים. התורות, אם כך, משוועות למיזוג אופקיהן עם אופקים חדשים.

כשמילר מאזין ללומדת האומרת שהיא לא מסכימה עם רש"י הוא מיד נחסם ונאטם. לפיכך, הוא מחמיץ את פרשנותה המהווה מפגש היסטורי בין אישה חילונית בישראל הריבונית לטקסטים שהושארו בידי גברים דתיים גלותיים במשך שנים רבות. הוא מחמיץ את העובדה שייתכן שכרגע נוצרת מולו התורה שבעל פה של דורנו, תורה הזקוקה פחות למומחיות ויותר לעיניים חדשות.

בנוסף לאלה, קובל מילר על ההתמסרות לאגדות ובעיקר לרשימה ספציפית מתוכן. טענתו שגויה עובדתית לגבי רוב בתי המדרש הפלורליסטיים, כמו קולות, בינה, הרטמן והמדרשה באורנים, שכבר שנים מלמדים את מלוא רוחבו ועומקו של ארון הספרים היהודי, אבל חשוב מכך: נעלם ממנו החידוש העצום שבהצבת אגדות חכמים במרכז. מאות שנים דילגו תלמידי ישיבה מעל אוצר זה ומיהרו להגיע להתפלפלות ההלכתית. לו רק החייאת האגדה הייתה משימת בתי המדרש הפלורליסטיים – דיינו.

לא ניתן לסכם בלי לציין גם זאת: יש בעולם גם פוליטיקה וחלוקת משאבים. פירורים נזרקים על ידי המדינה לבתי המדרש הפלורליסטיים בשעה שמיליארדים נשפכים על מקביליהם האורתודוקסיים. גם ניסיונות להקמת ישיבת הסדר חילונית במסלול שילוב נחסמו בידי הפוליטיקאים. תשקיעו בלימוד פלורליסטי וריבוני של המקורות חצי ממה שמשקיעים בלימוד השמרני, ואז נוכל לבחון מחדש ובצורה הוגנת יותר את העמל שמושקע על ידי חילונים בלימוד התורות ואת תרומתם לשיח היהודי.

ליאור טל שדה

ליאור טל שדה הוא סמנכ"ל התוכן של "קולות" ומלמד במגוון בתי מדרש פלורליסטיים. בעבר עמד בראש המכינה הקדם צבאית של בינה

————————-

אין לימוד ללא מחויבות

בתי המדרש החילוניים אינם מיותרים, חלילה. הם ככל הנראה אחד המפעלים החשובים ביותר של הדור האחרון. הם מעניקים תחושת שייכות מחודשת למי שהכיר רק זרות ובורות. אכן, מסתבר שדורות של דבקות בתורה אינם נגוזים בתוך דור או שניים, ומי שבוחר במודע להסיר את מחיצת הברזל שהוצבה בינו ובין מורשת אבותיו הארוכה והעמוקה חש פתאום כבן בית בכל מה שמהדהד בספרות ובשפה. חומש ורש"י, משנה ותלמוד, זוהר ושלחן ערוך ומסילת ישרים – עצם ההיכרות עם כל אלה היא בעלת ערך עצום המרפא שבר של ניתוק.

אך כדברי מילר, מכאן ועד עמל תורה יש מרחק, מרחק רב מאוד. אין חידוש מהותי במאמרו של מילר; הוא פשוט פורש בכישרון את הערעור הבסיסי והראשוני ביותר על בתי מדרש "חילוניים" לסוגיהם: מי שבאים אל התורה מתוך עמדה לא מחויבת ולא מקדשת לא יוכלו לזכות ל"עמלה של תורה", לא ייפגשו עם חלקים נרחבים מאד בה ועם כל הרצון הטוב לא יוכלו להעמיד אלטרנטיבה לבית המדרש החי והתוסס שמילר פגש בעולם הישיבות הדתי.

ואכן, אין למילר ולחבריו – לכל מי שמבקש תורה שהיא כוח מרכזי בחיים – מה לחפש בבתי המדרש הזהירים–מדי הללו, הנוגעים בתורה רק עד כמה שהיא אינה מערערת את תבניות החיים הבאות ממקום אחר.

אבל בעוד שהטענות של מילר כלפי בתי המדרש החילוניים הן מהותיות, מכריעות ומובנות (כלומר לא ייתכן בית מדרש חילוני–פלורליסטי שלא יסבול מבעיות אלה), טענותיו כלפי בית המדרש המסורתי מהותיות הרבה פחות. שם, כמדומני, טמון פוטנציאל התשובה לחיפוש.

שלוש טענות כרך מילר ביחס לבית המדרש המסורתי. טענה ראשונה נגעה בצמצום הלימוד לתחומים מסוימים ולמתודות מוגבלות; טענה שנייה נגעה בהפרדה המגדרית; וטענה שלישית התייחסה לקושי של בית המדרש להכיל את מי שאינו מקיים אורח חיים הלכתי.

יש קשר בין שלוש הטענות: ראיית התורה כמקור סמכות ולא כטקסט נלמד גרידא מקשה על הכלת תלמידים שאינם מחויבים לקיום מצוות; ראייתה ככזו גם מובילה להפרדה מגדרית (שכן ההפרדה נסמכת על המסורת התורנית עצמה, כלומר על מושגי הצניעות ההלכתיים ועל התפיסות המהותניות של גברים ונשים הגלומים בה), והתייחסות זו גם מביאה – מינה ובה – לחוסר נוחות מהפעלת גישות היסטוריות ומחקריות על המקורות.

ואכן, לכאורה מילר מבקש את הבלתי אפשרי: הוא עצמו מבין היטב שבלי המחויבות, בלי ראיית התורה כמקור סמכות ולא כמקור השראה, לא תילמד התורה בעמל וביגיעה, ולא יילמדו חלקיה האטרקטיביים–פחות. והנה, הוא מלין כי המחויבות הזו מדירה אותו מבית המדרש.

ובכל זאת, אני סבור שיש מוצא מן הסבך – ובלבד שנגדיר מחדש את אותה מחויבות. אכן, בית המדרש ואתוס לימוד התורה כולו מושתת על ההבנה העמוקה שמדובר במקור סמכות, בתורת חיים, באמת שהיא נעלה מאמיתות אחרות. מי שאינו יכול להיות שותף לאתוס הזה ועדיין מצפה לבית מדרש חי מצפה בעצם להיבנות ממחויבותם של אחרים. אבל מי שכן שותף לקביעה הכללית והמוחלטת שמדובר ב"מקור סמכות", מי שיכול "להתבטל" אל התורה ולהתרכז כל כולו בלנסות להבין את רצונה – לא רק הבנה אינטלקטואלית אלא "לומד על מנת לעשות" – אינו חייב לעשות זאת תוך אימוץ אוטומטי של בררת המחדל של הדתיות המוכרת.

אפשר לראות את התורה כמקור סמכות ומקור חיים, ולראות ערך בהבנת ההקשרים ההיסטוריים של פסיקותיה או בניתוח מחקרי של דברי חז"ל; למעשה, בעיני רבים מדובר בהבנה מעמיקה ונכונה יותר של דבר ה' ולא בזמורת–זר. אפשר לראות את התורה כמקור סמכות ומקור חיים, ולהאמין כי בעת הזאת נכון לכונן בתי מדרש שנשים משמיעות בהם את קולן כמו גברים; למעשה, קל יותר להגן על עמדה כזו מאשר על ההדרה הנפוצה. אפשר לראות את התורה כמקור סמכות ומקור חיים, בלי להניח אוטומטית שאורח החיים ההלכתי המוכר הוא הפרשנות הראויה היחידה לשמירת המצוות, ושאורח חיים כזה נכון לכל אדם בכל שלב בחיים.

אכן, רוב בתי המדרש הישיבתיים אינם צועדים בדרך ה"אפשר" שהצגתי כאן. בעיניהם, אי אפשר. אבל זהו חיסרון מקרי וזמני – כלומר אפשר ואפשר שיהיה אחרת. לעומת זאת, הניסיון לקיים בתי מדרש משמעותיים שאינם מושתתים על מחויבות הוא ניסיון שלא יכול להצליח – כאן החיסרון מהותי ומובנה. אמור מעתה: המשך העסק בתורה יכול שיבוא רק מתוך מחויבות עמוקה ומשמעותית; פתיחת המחויבות הזו לפרשנות רחבה היא מן האתגרים העומדים לפני דורנו.

יואב שורק

יואב שורק הוא עורך כתב העת "השילוח" ודוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון

—————————–

פירותיו מרובים

קראתי את הדברים של מורדי מילר והזדהיתי עם המצוקה והחסר. אני מכירה את התחושה של היות בלי בית מדרש, זוכרת את עצמי בשולחן שבת משתתקת בשיחה מול בני המשפחה שלמדו בישיבות. מצד שני, כמי שהודרה מלב השיחה היהודית אני מכירה גם את המאמץ שנדרש כדי להיות בפנים, בתוך השיחה. שנים ארוכות חלפו עד שאשתכנע שיש לי קול, ושהוא רלוונטי. והנה, חלפו שלושים שנה ויש לכל אחת מאיתנו קול: יהודי וערכי, עשיר ומשפיע. ואנחנו לגמרי לא יחידות.

אני וחבריי הרבים לא נעצרנו בטקסטים שהזכרת. את תוצריו של בית המדרש הפלורליסטי יש לבחון בפירותיו התרבותיים: מרחב הפיוט הישראלי המתחדש, הדף היומי של קובי אוז בעלמא ויצירתו המוסיקלית, העיסוק בקבלה עם מחקריהן של שפרה אסולין ומלילה הלנר–אשד. הספרים של ארי אלון, רות קלדרון, ענבר רוה, משה מאיר, רוחמה ויס, מיכה גודמן, אריאל פיקאר, ראובן (רובי) נמדר, דב אלבוים ורבקה מרים. כל אלה עיצבו את יצירתם מתוך השיח הפלורליסטי בבתי המדרש. יצירתם נולדה מתוך חופש פרשני חדש. לאלה יש להוסיף את תיקוני ליל שבועות בציבור הרחב, אתר "מדרשת", בית תפילה ישראלי, השיחה היהודית במכינות חילוניות ומעורבות והשיח המזרחי שהעמיק והתעשר בזכות "ממזרח שמש" השייך לבתי מדרש אלה.

ומעבר לזה, אתה כותב על העייפות מ"תנורו של עכנאי" ואני מבקשת להרחיב את המבט: בתי המדרש הפלורליסטיים הצליחו בשלושת העשורים האחרונים לגבש קנון, קורפוס המבטא את ערכיהם, המגלם את העולם היהודי–ישראלי כפי שהיו רוצים שייראה. סוגיית "תנורו של עכנאי" היא חלק חיוני של קנון זה. בספרם "יהודים ומילים" כותבים עמוס עוז ובתו פניה עוז–זלצברג: "אם תקראו בחייכם רק דף גמרא אחד, קראו נא את בבא מציעא נט ע"ב" (עמ' 35). תובנותיו של בית המדרש הפלורליסטי זלגו אליהם. דומני שזהו מענה עכשווי לבחירה המסורתית להתחיל לימוד תורה של ילדים ב"תורת כהנים".

יש מקום לביקורת נוקבת על בתי המדרש: על האוכלוסייה ההומוגנית מדי, על העדר "עמל", על לימוד ניו–אייג'י מתפנק ועוד. אנחנו בדרך (יחד?) ויש מכשולים חיצוניים ופנימיים יותר, חלקם קשורים בניסיון לטעת אתוס של "תורה לשמה", ואחר קשור בשינוי עמוק הנדרש במערכת החינוך (נתחיל עם קריאה מדויקת של פסוקים). שינוי זה מתחיל בהכשרת המורים שבה עוסקת תוכנית "בארי" של מכון הרטמן, שאני אחת ממנהליה.

חשוב להבהיר: על אף שאתה, מורדי, חושף עולם אישי ונוגע – זו (גם) הפוליטיקה שלא מאפשרת לבתי המדרש הפלורליסטיים לפרוח: איגוד ישיבות ההסדר לא חיבק אלא דחה את ההצעה להסדר החילוני. משרד החינוך בשליטת הבית היהודי שינה את הקריטריונים כך שמיליוני שקלים ינותבו מהחינוך הממלכתי אל החינוך הדתי. איך זה איננו רואים את ההכרח להגדיל תורה ולהאדירה במרחבים חדשים?

מילר מסיים את דבריו בהשלמה (רומנטית?) עם הבדידות, ואני מבקשת לומר לו: זה איננו הפתרון. גם ביאליק ביטא את כאבו: "בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי", אך גם עשה מעשה. אני מזמינה אותך לחבור למחפשים כמותך בעת הזו, לאלה שאין להם מקום בבתי המדרש הישיבתיים, ולמצוא בית ושפה, להט ויצירה שיאתגרו את הקיים. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא.. כִּי–קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

חנה פנחסי

ד"ר חנה פנחסי היא ממנהלי תוכנית בארי וחוקרת במכון הרטמן

—————-

מסירות נפש אמיתית

קראתי בעניין רב את הביקורת הנוקבת של מורדי מילר על בתי המדרש החילוניים שנוסדו בארץ בעשרים השנים האחרונות. בתור מי שגדל בעולם הישיבות החרדי הליטאי ובילה את העשור האחרון בחיק בתי מדרש חילוניים, אבקש להוסיף לדיון את נקודת מבטי. אציג את דבריי במתודה דומה לזו שאימץ מילר, כך שבמקום להתמקד במספרים יבשים אבסס את דברי על ניסיוני האישי.

על פי מילר, נושאים רבים שנלמדים בבתי המדרש החדשים אינם נלמדים לעומק. לטענתו, בתי מדרש אלו אינם מקנים "יריעה תורנית רחבה" והלימוד בהם "צר אף יותר מבמקבילה הדתית". ראשית, אבקש להתייחס לטענה הזאת. עד גיל 23 ביליתי את מרבית חיי בין כותלי בית המדרש החרדי הליטאי. בגיל תשע התחלתי ללמוד גמרא באינטנסיביות. מדי שנה, על פי רוב, היינו לומדים בממוצע 8 דפי גמרא במהלך תקופת חורף אחת, שחלה בין חג הסוכות לפסח. התמקדנו אך ורק בהבנת השקלא וטריא של אותן סוגיות ובבירור ההיגיון שעומד מאחורי מחלוקות שונות בראשונים ובאחרונים. כמעט לא דנו בהשלכות ההלכתיות של הסוגיות. יתרה מכך, למעט שיעור שבועי אחד ב"משנה ברורה", בקושי נגענו בהלכה למעשה.

*

במסדרונות ישיבת מיר נהגו להתבדח שמבין מאות הדירות בשכונת בית ישראל שבהן דרו אברכים, סביר להניח שלא ניתן היה למצוא מטבח כשר אחד. זו הייתה רמת הבורות בסוגיות הלכתיות בסיסיות. מיותר לציין שלמדנו מעט מאוד פילוסופיה, היסטוריה, קבלה וכדומה, אם בכלל.

אם מילר מנסה לאתר בית מדרש שמקנה הבנה רחבה ומעמיקה של ארון הספרים היהודי, בתי המדרש הדתיים הם לאו דווקא המקום. יתרה מכך, מניסיוני האישי, סוגיות רבות בגמרא היו חסרות פשר עד שנחשפתי להקשר ההיסטורי שלהן כשהתחלתי ללמוד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בר אילן ולהשתתף בבתי מדרש פלורליסטיים יותר. דווקא באותם מקומות נוגעים בהרבה יותר תחומים, כולל הלכה והגות יהודית.

כמרצה מזה מספר שנים במוסדות של עין פרת, אני כל כך אוהב את הרגעים שבהם אני מנסה להציג את האופן שבו סיפור אגדה טומן בחובו עיקרון יסודי ומשמעותי בעולמם של חז"ל. ביני לבין עצמי אני חושב כמה התלמידים הללו בני מזל, ואיזו שמחה תובנות כאלו היו גורמות לי אילו הייתה לי הזכות ללמוד אותן בישיבה לפני שנים. גרסה אינטלקטואלית של "קונה עולמו בשעה אחת" יכולה להוות כלי עוצמתי ואף, לעניות דעתי, כלי הכרחי בבתי המדרש של המאה ה–21.

מילר מוסיף שרק בבתי המדרש הדתיים לומדים מקורות שהם "קשים לעיכול בקיבה מערבית–ליברלית ומקורות שאינם מושכים את הלב". במשך שנתיים העברתי מדי יום שיעורי תלמוד בשש וחצי בבוקר, ובמהלכם צלחנו את מסכתות סוכה, סוטה, ברכות ותענית. השנה, במכינה הקדם צבאית, אנחנו לומדים את מסכת מכות, בדגש על הפרק הראשון שבו דנים בעדים זוממין. בחודשים האחרונים העמקנו בדיונים הסבוכים של הראשונים. כל מי שיש לו היכרות מזערית עם המסכתות הללו מודע לכך שהן אינן בעלות אוריינטציה ליברלית–מערבית בשום אופן ושהן מורכבות וקשות להבנה. בניגוד להאשמה של מילר, אנו שוקדים על המקורות המאתגרים הללו ולרוב בשעות חריגות. אני חוזר ואומר שלצערי לא זכור לי שהתמודדתי עם מקורות מאתגרים שכאלה במהלך שנות לימודיי בישיבה. לראיה, באותה העת הזנחנו לחלוטין את ספרי הנביאים ואת הכתבים הפילוסופיים של הרמב"ם.

*

מילר טוען שחסרה במידה רבה עמלות של תורה. לשיטתו, בבתי המדרש הדתיים "מוכנים לוותר על הנוחות הפיזית והנפשית למען הלימוד". התקשיתי מאוד לקבל את הקביעה הזו. ללא ספק נדרשת הקרבה אדירה בעולם הדתי של לימוד התורה. יחד עם זאת, מפרספקטיבה תרבותית, אין דבר נוח יותר עבור יהודי שגדל בעולם הדתי מאשר לשבת כל היום וללמוד תורה. מי שלומד תורה בעולם הדתי חש שהוא ממלא את ייעודו בעולם על ידי ישיבה ולימוד תורה יומם וליל. משלמד שער ד' בספר "נפש החיים", הוא מאמין שכל מילה שלו בתורה יוצרת עולמות. ייתכן שבחור הישיבה עייף כאשר הוא לומד תורה בשתיים לפנות בוקר, אבל לתאר זאת כמסירות נפש זו הגזמה.

לעומת זאת, האם ניתן לתאר סיטואציה פחות נעימה ונוחה, בהיבט הפרקטי והאקזיסטנציאלי, מאשר מישהו שגדל בבית חילוני ומנסה לשבור את הראש על טקסט סתום וארכאי בשפה הארמית? אף אחד לא ביקש ממנו לעשות את זה, אף אחד לא מצפה ממנו לעשות את זה, וקשה להאמין שבני המשפחה שלו מאושרים עד הגג מהעובדה שילדם לומד מקורות יהודיים קלאסיים ללא שום תמורה מעשית נראית לעין. כמדומני שזהו התיאור המושלם למסירות נפש אמיתית.

פרופסור יוסף בן שלמה ציין שבמשך עשרות שנים הוא חיפש אחר מוסד שבו לומדים תורה לשמה עם מסירות נפש. משנחשף לעולם המכינות ובתי המדרש החילוניים הוא הכריז שמסע חיפושיו תם ונשלם.

אבי פופקו

הרב אבי פופקו הוא בוגר ישיבת שער התורה גרודנה בקווינס וישיבת מיר בירושלים, מרצה ואיש צוות במכינת עין פרת

————

זיכרון מימי אלול

ירושלים, לפני כחצי יובל שנים. השנים הראשונות של בית מדרש "אלול".

ישבתי ללמוד גמרא עם רותם, אישה חילונית. מסכת תענית. את מסכת תענית הכרתי משכבר, את המשנה למדתי בשנות ילדותי, את הגמרא בשנות נעוריי. מחשבה שיש בה זחיחות–מה עברה בראשי: מה תוכל להוסיף לי מי שזו לה הפעם הראשונה שהיא פותחת את המסכת?

פתחנו וקראנו את המילים הראשונות של המשנה הראשונה: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים?".

ורותם אומרת לי: אתה שם לב?

שאלתי: שם לב למה?

רותם: "מזכירין", "גבורות" – המשנה מדברת על הגשם בהקשר של זכרות וגברות.

שמעתי, שתקתי, וחשבתי לעצמי: "יש לה ציפורים בראש".

לאחר שלמדנו את המשנה פתחנו את התוספתא ושם מצאנו: "מימתיי שואלין את הגשמים? משתגיע זמנה של רביעה". רביעה! זכרות וגבריות!

ונפקחו לי הרואות.

יהודה בן דור

יהודה בן–דור הוא דיקן שנה א' בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית

————-

הזדמנות לא רק לחילונים

הכותב יוצא נגד הרדידות הפרשנית של בתי המדרש החילונים ומוחה כנגד טחינתם של אותם הטקסטים שוב ושוב. לדעתו פעמים רבות משליכים המרצים את דעתם על הטקסט ללא קשר לתוכן, ובנוסף אין לאותם תלמידי "היהדות המתחדשת", חילונים בורים ודתל"שים אבודים, אף לא בדל של התמסרות. הם הרי אינם מוכנים "למות באוהלה של תורה" כמו אחיהם בישיבות המסורתיות מקדמת דנא. הכותב שהיה שומר מצוות בעברו ולא מצא עצמו בישיבות של חובשי הכיפות חיפש גאולה לנפשו בעולם החדש הזה והתאכזב פי כמה, טרק את הדלת וכעת הוא אינו בן בית לא כאן ולא שם.

יש בדברים קריאת השכמה חשובה ותביעה לעומק ולרצינות מעולם שאם לא ידרוש זאת מעצמו ישקע בבִצה של רדידות מחשבתית. אך מאידך הדברים עוררו בי שאט נפש בהתנשאותו של הכותב על אלו שלא "זכו" לגרסא דינקותא, ובעיקר קוממו אותי בגלל ההתעלמות מכמה צדדים מהותיים שבלעדיהם לא ניתן להבין את מקומם של בתי המדרש החילוניים.

גם אני כמו הכותב עזבתי את עולם הישיבות הקלאסי בטריקת דלת. גם אני מצאתי עצמי מכתת את רגלי לבתי המדרש הליברליים, בחיפוש אחר עולם עשיר יותר ומעשיר יותר. קל מאוד להגיע לעולם בתי המדרש החדשים, להחיל עליו את סטנדרט הלימוד התובעני של הישיבות, לבוז לאלה שקוראים בפעם הראשונה רש"י, לבטל כל פרשנות שנשמעת נועזת יתר על המידה ולהתחלחל מאותם אנשים שאינם מתייחסים ביראת קודש לכל אמירה של תנא או אמורא.

נכון, הפרשנות החילונית לעיתים מרחיקת גבולות ורחוקה מהטקסט, אך זה בדיוק מה שמעורר בה התפעלות. אין דבר מעורר השראה יותר מאשר ללמוד תנ"ך עם חבר מבית חילוני שאינו כבול לשנים של פרשנות כמוני. ויותר מכך, האם בעולם הישיבות הפרשנות היא לא כזו הכופה עצמה על הטקסט? האם הגמרא עצמה לא הופכת את פשוטו של מקרא על מנת להלביש עליו רעיונות שברור שהיו רחוקים שמים וארץ מהמשמעות המקורית של הטקסט? האם לא מנסים בעולם הדתי לרבע את העיגול כדי להתאים את התורה לפרשנויות "שיוציאו אותה טוב"?

מילר חוזר וטוען שתי טענות מרכזיות: האחת, שבבתי המדרש הליברליים חוזרים על אותם הטקסטים שוב ושוב. השנייה, שהם מצטיינים בבחירה רק של מה שעושה "נעים בגב". בעיניי, הטענה הראשונה מחויבת המציאות והשנייה פשוט לא נכונה.

לגבי הטענה הראשונה, ברור שיחזרו על אותם אגדות מופת וטקסטים מכוננים. הרי עבור רוב האנשים שלומדים אותם זו הפעם הראשונה. בתי המדרש הללו עושים תיקון חשוב מאין כמוהו של החטא הגדול של הציונות החילונית. זו ייצרה דורות של בורים בעל כורחם שאינם מכירים ולו חצי אגדה בתלמוד. בשביל אותם שגדלו בחינוך הממלכתי הסיפורים הללו לא שחוקים כלל, והם כמהים לבנות קומה בסיסית של ידע ותוכן יהודי. איך אפשר לצפות שכבר יתחרו בבקיאות של העולם המקביל, בעוד הוותיק בין בתי המדרש החדשים קיים בקושי שני עשורים. אבל למה ללכת רחוק? כשלמדתי אני בפעם העשירית את סיפורו של אלעזר והמכוער, אבל הפעם לשם שינוי מפי אישה, הרגשתי כאילו רובד חדש ועשיר של פרשנות שלא הייתי מודע אליו נפתח בפניי. לא מגוון מספיק? העולם הזה הרי צמא לעוד ועוד קומות שייבנו. לא טריקת הדלת היא הפתרון אלא הצטרפות וניסיון להגיע לעומקים חדשים.

ולעניין ה"נעים בגב" – פשוט לא נכון. אין מקום שבו דנים בטקסטים הקשים ביותר של היהדות יותר מאשר בתי המדרש החילונים. רק לפני שלושה שבועות למדנו יחד בבית פרת בתל אביב את "האישה נקנית". נעים בגב זה בטח לא עשה לאף אחד מהיושבים בחדר. להפך: רק בבתי המדרש החדשים ישנו אומץ לפתוח הכול. אפשר סוף סוף לזרוק מהחלון את הפחד האובססיבי הקיים בישיבות מהנגיעה בטקסטים טרם מילא האדם כרסו בש"ס ופוסקים.

כמה מילות סיכום: לעיתים קל לדתל"ש לעזוב את עולם הישיבות, אבל קשה לשחרר את התפיסה הישיבתית מהדתל"ש. אסור לדון את בתי המדרש לאורן של התפיסות הישיבתיות. לדעתי זהו עד היום החטא של הישיבות הציוניות שמנסות להוכיח שהן עומדות בסטנדרט הישיבתי–חרדי ונשארות כבולות ללימוד של גמרא בשיטת בריסק תשעים אחוז מהיום.

יותר מהכול צריך לזכור שעולם היהדות המתחדשת הוא עולם בחיתולים, שלא לומר בחבלי לידה. כדי להצליח לבנות בית מדרש ליברלי, רחב, מכיל ועם זאת עמוק ואמיץ נדרשים זמן רב וסבלנות. חלק גדול מהביקורת של מילר במקום, אבל הצגת בתי המדרש החילוניים כאלטרנטיבה עלובה ושטחית היא עוול. ראוי לומר בריש גלי שקורה פה תיקון גדול שהוא הזדמנות לא רק לחילונים, אלא לכולנו.

מתניה אליצור

מתניה אליצור לומד במרכז האקדמי שלם בחוג לפילוסופיה ומחשבה יהודית ועבד במדרשת עין פרת

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז כסלו תשע"ח