איש וביתו | ריקי רט

לפרופ' אפרים חזן, מומחה לשירת יהדות צפון אפריקה, ארבעה ילדים העוסקים בתחומי התאטרון והאמנות. שיחה עם משפחה של יוצרים על קצוות פוליטיים, קסמן של בובות והתועלת שלהן ככלי טיפולי, והשינוי הבולט אצל צעירי הציבור הדתי ביחס לעולם האמנות והבמה

אם יש אירוע שהשכנים של משפחת חזן בירושלים מחכים לו מדי שנה, זהו ליל הסדר. באמצע קריאת ההגדה יישמעו דפיקות בדלת, ושיירה של "יוצאי מצרים" תנחת אצלם בסלון, כמנהג יהודי ג'רבה לספר ביציאת מצרים. אלא שבניגוד למשפחות אחרות, אצל משפחת חזן מקבלים השכנים הצגה מושקעת הכוללת תלבושות, משחק משובח ופיוטים בנוסח יהודי ג'רבה. ככה זה כששלושה מתוך האחים הם שחקנים מקצועיים, אח נוסף משורר, ואבא מומחה לשירת צפון אפריקה.

בשעה היעודה שבה קבעתי להיפגש עם פרופ' אפרים חזן וילדיו אני מתייצבת במשרדו במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן, רק כדי לגלות ששנינו היחידים שהגיעו בזמן. "ככה זה עם אמנים", מתנצל חזן בחיוך, "הם לא חזקים בעניין של זמנים".

בשמת הבכורה, בת 48 מירושלים, היא במאית ויוצרת תיאטרון, סופרת, מחנכת ומנחה במסגרות שונות. בימים אלו היא עובדת על שני פרויקטים, "על בטן מלאה" – קברט נשים שקוראות תיגר על מה שהכתיבו להן, והמחזה "הפרוטוקולים", המבוסס על פרוטוקולים מישיבות הוועד של בית הכנסת "בראשי" ועוסק במאפיינים של חיי קהילה.

עמיחי, בן 41 מכוכב השחר, הוא מנהל התיאטרון היהודי "נקודה טובה", יוצר, מביים ומשחק. בימים אלו הוא מעלה את ההצגה "תיקון חצות", הנוגעת בקונפליקטים חשופים בציבור הדתי לאומי, כמו ממלכתיות בנקודת משבר, פער בין דורי, נוער הגבעות, ועדות קבלה ועוד.

שורי, בן 39 ממושב נחלים, הוא עובד סוציאלי, משורר ועוסק בביבליותרפיה.

יהל, בן 35 מאש קודש, הוא שחקן בובנאי ומורה לדרמה ובובנאות.

ארבעת האחים אמנם חולקים את האמנות כמרכז חייהם, אך חלוקים בלא מעט נושאים אחרים, כמו השקפה פוליטית ודתית. שני אחים אחרים אינם עוסקים בתחומי האמנות. איסי הוא מהנדס באינטל וגיתית מחנכת בתיכון "הרטמן" בירושלים ומורה ליוגה.

עד שיתקבצו ויבואו אני מנצלת את הזמן כדי לשמוע מפרופ' חזן על תחום מחקרו הייחודי ולנסות להבין איך הוא משפיע על העובדה שכל ילדיו יצירתיים בצורה כזו או אחרת.

צילום: יוסי זליגר

חידוני ידע ברדיו

אפרים חזן (74) עלה לארץ מג'רבה עם משפחתו כשהיה בן תשע ונחת היישר למעברה. "אני ילד מעברה אמיתי, יש לי תואר בי.אם, בוגר מעברה", הוא אומר בחיוך.

הוא למד בישיבה קטנה, בנוסח הישיבות הקטנות החרדיות, ושם רכש את עושר הגמרא. ממנה המשיך לישיבת הדרום, בתקופה שהרב יהודה עמיטל שימש בה כרב. אחר כך התגייס לצבא למסלול ששילב שירות ולימודים בסמינר למורים בישיבת הדרום.

לשירת ספרד ולשירת ימי הביניים נחשף בלימודים לקראת הבגרות בספרות. חלק מהטקסטים היו מוכרים לו מהתפילה מבית אבא ועוררו בו רצון לטבוע בתוכם וללמוד עוד. "הבנתי שזה התחום שבו אני רוצה לעסוק. ראיתי בו משהו שמפצה על התחושה שהתרבות הספרדית נדחקה – לא אקרא לזה קיפוח – ובאמת בשלב מסוים זה היה המניע".

איך קיבלו במשפחה את הבחירה שלך בקריירה אקדמאית, ובתחום הספרות דווקא?

"מכיוון שבאתי ממשפחת עולים ציפו שאהיה יותר פרקטי, שאלמד מקצוע יותר תועלתי, אבל היה לי סנגור טוב. בצעירותי אהבתי מאוד לגשת לחידוני ידע ברדיו. ההשתתפות בכמה תוכניות כאלה והזכייה בהן שידרה להורים שלי שידע זה כוח ושאני טוב בזה, ובאיזשהו מקום זה נתן לי אישור להמשיך".

את תאריו למד באוניברסיטה העברית. במהלך התואר הראשון הוא קיבל מלגה אישית מרחל ינאית בן צבי. התנאי למלגה היה שיעסוק בחלק מזמנו במחקר השירה מתוניסיה, ועם הזמן הפך האילוץ למפעל חיים. "ישבתי כמה שעות בכל שבוע במכון בן צבי ועיינתי בכתבי היד של השירה היהודית בתוניסיה. גיליתי עולם שלם. שירת ספרד שייכת לכולם, אבל את שירת תוניסיה אף אחד לא הכיר אז".

הדוקטורט שלו עוסק בשירת הקודש של רבי יהודה הלוי. "עבודת הדוקטורט שעובדה לספר בהמשך מנסה לתפוס את היופי שיש בשירת הקודש הספרדית דרך שיריו של רבי יהודה הלוי". אחרי הדוקטורט הקדיש את כל מעייני המחקר שלו לשירת צפון אפריקה, והוציא ספר העוסק בשירת פרג'י שוואט, הפייטן המרכזי של יהדות תוניסיה. בשל ההתעמקות בשירת יהדות צפון אפריקה החליט לעזוב את האוניברסיטה העברית ולעבור ללמד באוניברסיטת בר אילן. "בירושלים היו פחות פתוחים לנושא הזה. הטענה שם הייתה שקודם צריך לסיים את שירי מפעל יהדות ספרד ואז להגיע לשירת צפון אפריקה. בבר אילן קיבלתי כר נרחב לעסוק בו. לימדתי את יצירות שירת ספרד באהבה רבה, ולימדתי גם את שירת צפון אפריקה. קרוב לעשרים עבודות דוקטורט ותואר שני נכתבו על שירת צפון אפריקה בבר אילן".

מה מייחד את השירה הזו?

"זו שלוחה של השירה הספרדית, והרבה מאוד מהתכונות ומהמאפיינים של שירת ספרד נמצאים בה. אלא ששירת הקודש הספרדית נכתבה כדי להיות חלק מהתפילה, ולשירה הצפון אפריקאית לא היה כבר מקום בסידור התפילה, ולכן היא פתחה אופקים חדשים של שירה. אופקים אלו סובבים סביב ארבעה מעגלים – המעגל שסביב התפילה, מעגל החיים, מעגל השנה והמעגל האחרון העוסק ביחיד ובחברה. נכתבו לא מעט שירים על אירועים שקרו בקהילה, וישנם גם שירים היסטוריים. הכותב חי את התקופה ואת הקהל שלו. חלק גדול מהפייטנים היו מחוברים למוזיקה, וכתבו שירים על פי לחנים מסוימים שהיו אהובים על הקהל".

לא הפרענו

במהלך הלימודים הכיר חזן את רעייתו חוה לבית איצקוביץ, שנולדה בארץ שלושה שבועות לאחר שהוריה ניצולי השואה עלו מהונגריה. "הבית שלנו הוא סוג של מיזוג גלויות. גם אני ניצול שואה. הגרמנים הגיעו לג'רבה והוריי נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם ולנדוד לכפרים רחוקים. למרבה המזל הנאצים לא שהו זמן רב בצפון אפריקה". בני הזוג בנו את ביתם בשכונת גבעת מרדכי בירושלים ונולדו להם שישה ילדים.

כשאני מבקשת מחזן לשחזר מה בגידולם של הילדים תרם לעובדה שכולם בחרו בכיוונים יצירתיים הוא מהרהר רגע ועונה: "לא עשינו דבר. אולי מה שעשינו הוא שלא התערבנו יותר מדי לכל אחד ברצונותיו. כיצד הם הגיעו דווקא לכיוונים הללו? אני בהחלט תוהה. חלק מכך נובע אולי מהעיסוק שלי בשירה ובפיוט, גם הם סוג של אמנות".

לילדים עצמם, שהגיעו בינתיים, יש דווקא תשובה ברורה – בכול אשם גדי הגמד.

עמיחי: "אבא הקפיד לספר לנו תמיד לפני השינה ובכל מיני טיולים על גדי הגמד. שנים של סיפורים מומצאים עשו את שלהן. לסיפור תמיד הייתה התחלה קבועה: ביער של גדי הגמד היו שקט ושלווה, עד שיום אחד…"

בשמת: "מגיעים הטרקטורים, או רוצים לכרות את היער, או רוצים לפגוע בחיות. גדי הגמד היה חבר של החיות ועזר להן. זה תמיד היה סיפור סוציאליסטי אקולוגי. לפעמים הוא איגד את החיות לארגון עובדים נגד הקפיטליסטים".

אפרים: "היה לסיפור מבנה קבוע. את הפתיחה הם כבר ידעו בעל פה, ואז הגיעה תקלה ביער ולבסוף הפתרון של גדי הגמד. הנטייה לספר סיפורים הגיעה מהוריי, בעיקר מאבא שהיה מספר סיפורים לפני הקהל בבית הכנסת, ומאמא שתמיד היה לה פתגם או סיפור".

יהל: "לפעמים אבא נתן לנו להמשיך לבד את הסיפור. זה פיתח את היצירתיות".

ואולי כישרון המשחק מתחיל הרבה קודם, בדור הסבים. אביה של אִמם חוה ניצל יום אחד מידיו של חייל נאצי. כשהלך ברחוב ללא טלאי צהוב ונעצר על ידי חייל שקרא לו "יהודי, בוא הנה", הוא צעק עליו בחזרה: "ככה אתה קורא לי?"

יהל: "והוא הצליח לחמוק ממנו בזכות זה, למרות שהיה לו מראה יהודי. הוא גם ידע לחקות שפות שונות. הוא ידע הונגרית, יידיש ועברית אבל דיבר בצרפתית ובסינית בלי לדעת מילה".

בשמת: "גם סבתא מצד אמא, אם הייתה נולדת בדור אחר אין ספק שהיא הייתה שחקנית דגולה. כי גם כשהיא סיפרה סיפור סתמי לחלוטין, תמיד הרגשת כאילו אתה נמצא שם ממש".

פרופסור שליימזל

בשמת הייתה הראשונה במשפחה לעסוק בתאטרון. לדרמה הגיעה כבר בגיל שלוש כששיחקה את רבקה אמנו בהצגה בגן לילי. כשהייתה בכיתה ג', כתלמידתה של המורה מרים עמיטל, ביימה את ההצגה הראשונה שלה, הצגה לפסח על עשר המכות. מדי פעם הייתה מספרת לחבריה סיפור בהמשכים.

"אחרי הצבא, כשרציתי ללכת ללמוד תיאטרון, לא הכרתי אף אדם דתי שעסק בתחום. הייתה לי שיחה עם אבא מה דעתו על זה, האם זה מתאים שאלמד תאטרון. אתה זוכר מה ענית לי?"

אפרים: "שאפשר לעבוד את ה' בכל צורה. איחלתי לך הצלחה".

עם השנים הבינה בשמת שיותר מעניין אותה לביים מאשר לשחק. היא למדה תאטרון חזותי והחלה בביום הצגות. בהמשך גרה 11 שנים בניו יורק, וגם שם עסקה בתאטרון והקימה בית מדרש לאמנים. היום היא עוסקת בהנחיית בית מדרש לאמנים יחד עם המשורר אליעז כהן דרך בית מדרש "אלול" וקבוצת "משיב הרוח" לשירה. בשמת מכניסה בכל אחת מיצירותיה נגיעה מהמקורות. גם כשהעלתה בניו יורק הצגת ילדים על פי סיפור של מארק טווין, היא שילבה בו את הסיפור על הארבעה שנכנסו לפרדס.

עמיחי מנהל כבר 17 שנים את תאטרון "נקודה טובה", תאטרון הילדים הגדול בציבור הדתי לאומי, שהעלה גם את ההצגות "טאטע" למבוגרים וכעת את "תיקון חצות" שזכה להצלחה בפסטיבל עכו האחרון.

עמיחי: "אני חושב שהסוד הוא שתמיד עודדו אותנו ליצור, ולא ריפו את ידינו גם כשעשינו משהו פחות מוצלח. אני זוכר שבכיתה א' כתבתי סיפור על הצב שהלך לאיבוד. בגלל שבדיוק חזרנו משבתון בארצות הברית כתבתי הכול הפוך, משמאל לימין, אבל אבא נורא התלהב מהסיפור".

שורי: "כשהייתי צריך לבחור מגמה רוב הבנים בחרו במחשבים ובכימיה, וחשבתי לעצמי איזה מזל שאבא שלי הוא פרופסור לספרות, כך שאני יכול להרשות לעצמי לבחור בספרות ובלימודי ארץ ישראל. כי הנה אבא מצליח להתפרנס מזה. בואו נגיד שהיה ברור שמדען אני לא אהיה".

שורי למד עבודה סוציאלית וביבליותרפיה, והוא עובד בבית ספר עם ילדים בעלי לקויות למידה. לכתוב הוא התחיל בכיתה ה', כשהבין שהמילים הן כלי להביע את אשר על נפשו וכתב סיפורים על פרשות השבוע. כיום הוא דוקטורנט במחלקה לספרות בקתדרה לחסידות, וחוקר את נושא הפרשנות הפסיכולוגית לסיפור החסידי. "הסיפור החסידי מלא במסרים שפשוט מדברים אלינו. אם רק נתבונן ונקרא אותם לעומק, אפשר ללמוד מהם המון, במיוחד בכלים של הפסיכולוגיה".

יהל מגיע למפגש מצויד בבובה פרי יצירתו – פרופסור שליימזל. "הגעתי לתאטרון בעקבות הפמליה הזאת", הוא אומר ומחווה לעבר אחיו הגדולים. "בשלב כלשהו נדלקתי על הנושא של בובות, ולמדתי אותו בצורה מעמיקה. כיום אני מדריך אחרים בתחום, ועובד עם נוער בסיכון. אנחנו בונים בובות ביחד".

מה הקסם שיש בבובות?

פרופסור שליימזל מתערב בשיחה כשהוא מדובב על ידי יהל ואומר: "מה הקסם שיש בבני אדם?".

יהל: "בובות הן מצחיקות ומצד שני עמוקות. הן נותנות לך את האפשרות בתור שחקן להתפרע ולעשות דברים שאתה לא יכול לעשות בתור בן–אדם. הן מאפשרות לך לומר דברים שלא תגיד בצורה אחרת, וכתוצאה מכך הן גם כלי טיפולי מצוין".

בלי פוליטיקה בשולחן השבת

ארבעת הילדים חולקים אהבה משותפת לאמנות ומתפרנסים ממנה, אך בדברים אחרים הם שונים. יהל ועמיחי הם מתנחלים שבחזותם החיצונית נראים כנערי גבעות שהתבגרו. שורי נראה כמיינסטרים הדתי–לאומי, ואילו בשמת היא הפלורליסטית מבין כולם. "יהודייה דתייה פמיניסטית וליברלית שחיה בין העולמות".

החבורה לא נותנת להבדלים הדתיים או האידיאולוגיים להפריע ליחסים הקרובים ביניהם. בשמת, למרות הפחד וחוסר ההסכמה עם הבחירה של אחיה במקום מגוריהם, מגיעה לשמחות שלהם. הסוד שלהם, לדבריה, הוא לא לדבר פוליטיקה ליד שולחן השבת.

עמיחי: "בכל משפחה דתית לאומית היום תמצאי מגוון של דעות שונות, אבל כשיש חיבור טוב מתגברים על הכול. ההצגה שלי 'תיקון חצות' עוסקת בקרע בתוך משפחה. ההצגה עוסקת ביישוב שתושביו מפונים, כשבמרכז העלילה מאבק בין רב הקהילה הממלכתי, שבכאב מוכן לקבל את רוע הגזירה ולהתפנות, וודאי שלא לפגוע בחיילי צה"ל, ובין בנו שבואל, סוג של נער גבעות שמוכן ללכת עד הסוף ולהילחם על הבית שלו. זה גם סיפור על מחלוקת בין משפחתית, על הבדלי מחשבה ודעות".

בשמת: "אנחנו מחוברים בכל כל כך הרבה דברים, ואם עולה השוני הדתי או הפוליטי הוא עולה בדרך כלל בשלב הצחוקים. בשביל הבדיחה. כל אחד רגיש לרגישויות של השני. למרות שאנחנו שונים מבחינות מסוימות, אנחנו עדיין אנשים דתיים שיוצרים תאטרון, אנחנו חלק מקבוצה קטנה. האתגרים המשותפים כיוצרי תאטרון דתיים הם גדולים. יש לנו הרבה על מה לדבר, ומעבר לכול אנחנו מאד אוהבים אחד את השני".

למעשה כמעט בכל יום הם מתמודדים עם אתגרים דומים.

יהל: "לאדם שמסיים לימודי משחק בציבור החילוני יש כמה אפשרויות לתעסוקה, אם זה בתאטרון, אם בטלוויזיה ואם בסרטים – מקומות שרוב השחקנים הדתיים יירתעו מהם בגלל תוכן הדברים, או בגלל משחק לצד נשים, או בשל דילמות אחרות. אדם שרוצה להיות שחקן דתי צריך ליצור לעצמו את מקום העבודה. אני הקמתי תיאטרון משלי הנקרא 'עמיחי', וזה מורכב ולא קל, כי פתאום אתה לא רק אמן, אלא איש עסקים. כלכלית זה מאוד לא פשוט להיות עצמאי בתחומים האלו".

עמיחי: "למרות שמירי רגב נכנסה לעניינים, עדיין כדי להפוך לתאטרון ממוסד שמקבל תקציבים מהמדינה יש דרך ארוכה לעשות. חלוקת העוגה התקציבית של התאטרון בארץ ביחס לשיעור הדתיים באוכלוסייה היא נמוכה מאוד. יש תאטראות גדולים ומבוססים, ואתה מתחיל בקטן. אני אישית התחלתי עם מזוודה אחת, ולאט לאט גדלתי. היום יש לנו הרבה צוותים והצגות, ועדיין המקום של לקבל תקציבים ומקום, כדי שיהיה בית לתאטרון היהודי, הוא חזון רחוק. אתה נאלץ לפרנסתך להסכים להשתתף במופע אלתור לכבוד 70 שנה לסבתא מלכה ולרוץ על ג'בלאות, במקום שיהיו תנאים נאותים ליצור חומר יהודי איכותי, ויש לנו הרבה מה ליצור".

בשמת מזהה בעיה של יוצרים דתיים שנמצאת מעבר לבעיית התקציב. "יצרתי את ההצגה 'ספר תולדות האדם', העוסקת בסיפורי בראשית דרך מערכת היחסים בין האדם לא–לוהיו. זכינו לחיבוק מהחאן והקהל אהב את ההצגה, אבל האתגר הוא שברגע שאני אומרת שאני עושה הצגה על חומרים יהודיים הקהל החילוני נמנע מלבוא, ומצד שני גם הקהל הדתי נבהל – איך את מעיזה לגעת בחומרים האלו".

יהל: אני יכול להזדהות עם הדברים מכיוון אחר. יצרתי הצגה לילדים על סיפור העני והיהלום, והמסר של ההצגה הוא חשיבות התפילה. המסר בולט וזה מה שרציתי לשדר, אבל כשניסיתי להתקבל לסל תרבות דחו אותי בטענה שהמסר גלוי מדי".

בשמת: "לא פשוט להיות יוצר דתי. ניקח אפילו דבר שלמי שבא מחוץ למגזר הוא הרבה יותר פשוט וקל – עבודה עם הגוף. כשאתה גדל בתרבות הדתית לוקח לך זמן ומסע רציני כדי לגלות שאתה יכול לעבוד עם הגוף שלך ולהביא את עצמך לבמה ולא לחדר סגור, ואז גם לעמוד מאחורי הדברים האלה. זה לא פשוט. צריך להאמין בזה מאוד".

מתחבקת עם דוס

את הוותיקה מבין כולם בתחום. את רואה שינוי?

"כן, מאוד. אני מנחה בבתי מדרש לאמנים ואני רואה איך הדור הצעיר שוחה בחומרים היהודיים ומעז לפתוח אותם למקומות חדשים. אחרי אלפיים שנה אנחנו חוזרים לדרוש את המקורות בצורה חדשה. האמנות היום מביאה קול חדש. לוחות המודעות בירושלים עמוסים ביצירה של חבר'ה מהמגזר. כשלמדתי תאטרון חזותי הסתכלו עליי כעל חייזר. היום אני מלמדת בניסן נתיב וכולם שם או דתיים או דתל"שים או דתיים לעתיד. אני מציגה בפניהם קטעים של ויקטוריה חנה ויש צמא לחומר הזה".

יהל: "גם אני מלמד והתלמידים שלי בבתי ספר ובישיבות דתיים. היחס לדרמה ולמשחק השתנה לחלוטין".

עמיחי: "כתוב שלעתיד לבוא עתידין בתי תאטראות שילמדו בהם תורה. זה החזון שעומד לנגד עיניי. זה לא אומר שיחסרו סטנדרים בפוניבז' או במרכז הרב, אלא שהתאטרון הוא כלי של הגאולה לחבר את האדם לקשיים וללבטים שלו בצורה הכי אנושית שיש".

יש סיכוי שתשתפו פעולה בעתיד?

שורי: "המשפחה היא קהל הקוראים הראשון לכל מה שאני כותב. אני שולח להם, והם לרוב מפרגנים. אשתי שחקנית בתאטרון פלייבק, ואולי דווקא היא תשתף פעולה עם השאר".

עמיחי: "כבר עכשיו הרבה מהיצירה שלי בעכו ובכלל הוא בזכות בשמת. לא היינו אמורים לקחת חלק בפסטיבל, אבל נפסלה הצגה אחרת, ואז קראו לנו חודשיים וחצי לפני הפסטיבל. היה לי רק רעיון קלוש בראש ובשמת פתחה לי עולם שלם".

יהל: "למדתי בחממה של מספרי הסיפורים בבית מדרש 'אלול', ובשמת לימדה שם במקביל. בכל פעם אנשים שם לא הבינו מי זה הדוס שהיא מתחבקת איתו. אני מאמין שעוד נשתף פעולה באיזו צורה".

בשמת: "הרבה פעמים אומרים לי – את אחות של יהל? של עמיחי? אנחנו מותג. האם נעשה עם זה משהו? ימים יגידו".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ז כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בדצמבר 2017,ב-גיליון מקץ תשע"ח - 1062. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: