אומרת שירה 1061

ברכבת לנהריה

חגית חוף

הקיבוץ המאוחד, 61 עמ‘

ספר שיריה השלישי של חגית חוף מחולק לשניים: הראשון עוסק במסע ברכבת לנהריה, שהוא מעין מסע של חשבון נפש על אהבה, התמסרות וזיכרון, בשירים שהם מחזור נפשי ארוך העוסק בפער שבין ההכרח ואי האפשר שבדיבור; חלקו השני של הספר עוסק בזוועה מעשה ידי אדם שהתרגשה עלינו בט“ו באב התשע“ה, ביממה הנוראה שבה נרצחו שירה בנקי במצעד בירושלים ומשפחת דוואבשה בדומא.

השונות הזו, בין ההתהוות המתמדת של חיי האדם שהמסע החיצוני הוא מטפורה לו, ובין הפריצה האלימה של רשעות היומיום תחת מעטה פוליטי, נראית כאן לא כניגוד (למרות הבדלים פואטיים בין שני החלקים) אלא כחלק מעמדה פואטית שלמה. חוף, כמו כמה מן המשוררות הגדולות החיות כיום (דנה אמיר, סיון הר שפי ורחל חלפי) כותבת מתוך נפש גדולה, שהיא כמו כלי האוסף לתוכו את המציאות כדי להדהד אותה כקול צלול.

למשוררות אלה, שחוף ביניהם, נדרשות פיסות מועטות של מציאות כדי לכתוב, בשונה מהמהומה הפואטית–פוליטית הרווחת כיום. המניע שלהם הוא נביעה פנימית מעומק הנפש, שדי לה במעט שבמועט כדי לעורר ליצירה: לא לחינם אחת המטפורות המרכזיות בספר היא נביעת הנחל – חוף היא בעת ובעונה אחת ההתמסרות לזרם והחתירה כנגדו. 
אלא שבמציאות הפוליטית האלימה של החיים בישראל כופה ההכרח המוסרי את הנפש, כמו הבצורת או המפולת את מימי הנחל, ולא ניתן להתנחם באלם ולהימנע מכתיבת שירה שעה שמעשי הבריאה טובעים באסון. מהבחינה הזו ספרה של חוף הוא מהלך מוסרי: הנפש נשלפת ממסעה האינטימי אל חוסר האונים והייאוש של מציאות נוראה, אלא שהיא בוחרת לכתוב לעומתה משום שאי אפשר שלא לכתוב.

זוהי כתיבה מלב שבור, בעיניים בוכות, מול קריעת תפרי האמון הדקים של העולם, אבל כשרונה הגדול של חוף עושה את כל המכלול הזה לאריג של יופי. זה המקום שבו נראה הספר כמהלך שירי שלם ומרשים ביותר: מהעיסוק לפני ולפנים בנפש, בזיכרון, באהבה ובדיבור, עד לעיסוק המר, המוכרח והנכפה במציאות שורפת. חוף כותבת שירה אנושית, שבפיכחונה מול הכאב ודרישתה לקרבת נפש היוצאת ממנו, יש תביעה מוסרית גדולה מהכותבת ומקוראיה כאחד. באותו אומץ מפוכח שבו מבקשת חוף את אהבתה וחייה, היא מבקשת את האנושי שבאדם. הבקשה הזו יוצרת שירה, שלמרות הכאב העז שבה מאפשרת פתח לגאולה.

לֹא שַׁבְתִּי לְבֵיתִי / לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ אֲסַפֵּר לִילָדַי אֶת שֶׁרָאִיתִי בְּמוֹ עֵינַי: / חוֹמָה בְּצוּרָה נִבְנֵית מֵאֲבַק הַמֵּתִים. // לֹא רָשַׁמְתִּי דָּבָר, / כְּשֶׁיָּרְדָה חֲשֵׁכָה בֶּהָרִים / מִלִּים חָמְקוּ מִמֶּנִּי כְּמוֹ אַרְנֶבֶת / שֶׁלֹא רָאֲתָה אֶת עֵין הַכָּוֶּנֶת / כִּי אָמְרָה שִׁירָה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ' כסלו תשע"ח