הדלקת נרות חנוכה נעשית בשעת ביניים, בין יום ללילה, המתאימה למפגש תרבויות ישראל ויוון. דוגמה לפרשנות רעיונית בספר חדש בסדרה על מועדי ישראל

ונהר יוצא מעדן
שורשיהם של מועדי השנה בפרשת גן עדן
חנוכה. ט"ו בשבט. פורים
אוריאל עיטם
ישיבת ההסדר ירוחם, תשע"ח, 311 עמ'

ספרו החדש של הרב אוריאל עיטם בסדרה "ונהר יוצא מעדן" משלים למעשה מהלך רעיוני רצוף שהדפסתו הולכת ונשלמת בשנה האחרונה. בניסן האחרון הופיע הכרך על חגי פסח ושבועות וימי הספירה שביניהם; כעת מופיע הכרך על חנוכה, ט"ו בשבט ופורים; ולקראת שלהי השנה צפוי להופיע הכרך השלישי, על מועדי תשרי. הסדרה מניחה כי פרשת גן עדן משמשת מעין "קוד גנטי" שהתורה כולה ראויה להיקרא ולהתפרש על פיו; או במילים אחרות: פרשת גן עדן היא מעין אוסף ארכיטיפים (או סיפורי–על) שבעקבותיהם סובב הולך המקרא כולו, ובכלל זאת מועדי השנה. לדידו של הרב עיטם, פרשייה סתומה וחתומה זו – ממנה פינה ויתד אל אופקים רחוקים, תופעות עלומות ומרחבים גלויים.

ט"ו בשבט ופורים עודם רחוקים מאיתנו, ואילו חנוכה כבר מתדפק על הפתחים – ועל כן בו נמקד את עיוננו; בדברינו להלן נסקור בקצרה אחדים מרעיונותיו ונבקש גם לעמוד על שורשיהם המחשבתיים.

בין השמשים

את מאמרי החנוכה פותח הרב עיטם בהערה מעין למדנית מעין הגותית, שיש בה כדי לגרות את החושים: זמנה יוצא הדופן של מצוות הדלקת נר חנוכה. "בין השמשות", שבו ראוי לכתחילה להדליק נר חנוכה, הוא זמן מפוקפק למדי, שההלכה נוטה להתחמק ממנו, זמנו של הספק. את השבת אנו מכניסים קודם לו אך מוציאים לאחריו – מחמת הספק; מילתו של תינוק שייוולד בו תידחה – שוב מחמת הספק; וכן הלאה.

הרב עיטם מבקש לראות בעובדה זו עניין מהותי והוא קושר בינה ובין תשובתו של ר' ישמעאל לשאלה האם ללמוד "חכמת יוונית": "קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית" (מנחות צט ע"ב). הנטייה הפשטנית היא לראות בתשובה זו סוג של "לא" מתוחכם, אולם במהלך אופייני קורא אותה הרב עיטם כפשוטה, ומחבר בין ההצבעה על זמן בין השמשות ובין אופייה המורכב של חוכמת יוון, שהיא לדבריו "חוכמה הצומחת מתוך ההתבוננות במציאות באור החלקי המאיר אותה כאילו מתוך עצמה, ללא אור הנבואה השפוך עליה מבחוץ" (עמ' 34).

חוכמת יוון היא תופעת ביניים חדשה: היא אינה שייכת ל"לילה" האלילי או ל"יום" הנבואי והיא מאתגרת בעצמאות שהיא מעניקה לאדם – שמעתה הוא זה המנווט, המחליט והקובע. חוכמה זו "יכולה להביא את האדם להישגים מרשימים… אך עלולה גם להביא אותו לתפיסה חלקית, מוגבלת ומצומצמת – שאף עלולה לחטוא במחשבה שהיא תופסת את הכול בבהירות" (שם). בהירות היא מילת מפתח שתלווה את כל מהלך הספר: הראייה החדה, החזותי והפלסטי הם מאפייניה המובהקים של חוכמת יוון בכללה; כנגדה עומדת תורת ישראל בהערכתה הזהירה כלפי ניסיונו של האנושי להשיג הכול. זהו פשר תשובתו של ר' ישמעאל: "לצד חוויית החֲשֵׁכָה… יש בבין השמשות גם סוג חדש של אור. [מי] שהתמלא באורו המלא של היום… יכול לבוא חמוש באור זה אל זמן בין השמשות" (עמ' 39).

חוכמת יוון "זהה לזמן אותו קבעו חז"ל כזמנה של מצות נר–חנוכה, שנולדה מהמפגש שבין תרבויות ישראל ויוון" (עמ' 34); כאשר באותו אופן מתפרש גם מקומה של החנוכייה "בנקודת התפר שבין הפְּנים לחוץ, בפתח הבית", אשר "מבטא יותר מכל את אופי המאבק ביוון, המצויה על הגבול שבין פנים לחוץ" (עמ' 30, הע' 5).

"לצד חוויית החֲשֵׁכָה יש בבין השמשות גם סוג חדש של אור".
חנוכה בשכונת נחלאות, ירושלים 2015
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

שלילת האמת

אבחנה זו שבה ומשמשת בפנים אחרות לכל אורכם של מאמרי חנוכה. במאמר השלישי, "ונחמד העץ להשכיל", עוסק הרב עיטם בתיאור ההיסטורי של המעבר ממיתוס ללוגוס, עלייתה של הפילוסופיה וירידת קרנה של האלילות – ועמה הנבואה והתגלות השכינה. לדבריו, מהלך הרה גורל זה "משנה מן הקצה אל הקצה את החוויה הבסיסית של האדם: תחושת הנוכחות [הא–לוהית] אינה חזקה, ובמבט פשוט האדם חווה את עמידתו בעולם כעצמאית…" (עמ' 92).

אחדות מאבחנות אלו אינן חדשות ונידונו כבר בדברי מחברים קודמים, אך הגוון שבו צובע אותן הרב עיטם, הקשר שהוא טווה בינן ובין עניינים אחרים, זרים לכאורה, ושלל המקורות התומכים ונתמכים בהן מיניה וביה מעניקים להן יופי אחר. וכזה הוא גם תיאורה המדויק של האמנות היוונית הפלסטית (עמ' 57–58).

איכות זו שבה ומתבלטת ב"אחרית הדבר" של פרקי החנוכה, שבה נשזרים ארבעת המאמרים ומקבלים את השלמתם האקטואלית, שחבל שבאה כאן בקיצור נמרץ על אף חשיבותה. תרבות יוון, חוכמתה ואומנותה (וגם פריצותה) הן יסודותיה המובהקים של התרבות המערבית המודרנית. אף היא מקדשת את החושי ואת הנראה לעין, ומבקשת לממש את "הפרויקט השאפתני והגדול של האדם להיות כא–לוהים… במקום להידבק בו ולהיות שותף עמו במעשה בראשית" (עמ' 148). אלא שפרויקט כביר זה, שאכן קידם את העולם בצעדי ענק, "הגיע למבוי סתום של יחסיות גמורה" (עמ' 149).

פירוק הנחותיו של פרויקט זה החל במהפכה הקופרניקאית של קאנט, והוא הולך ונמשך עד ימינו הפוסט–מודרניים שבהם מוצב "סימן שאלה על עצם אפשרותו של מושג האמת, ולעיתים אף סימן קריאה על שלילתו" (שם). אלא שדווקא לעת הזאת, דווקא לעת ערב זו, יהיה אור: "כשתתפרק האמביציה להיות כא–לוהים – לא מפני שהאדם קטן, אלא דווקא מכיוון שגדלותו, שאותה הכיר, חשפה לפניו את הגודל העצום לאין שיעור שעוטף אותו… אז ייפתח השער לתרבות הישראלית לתפוס את מקומה של קודמתה. אז תוכלנה להצטרף – הנבואה אל החכמה, והדבקות אל העצמאות" (עמ' 150).

חשיבה מהר"לית

כפי שכבר כתב הרב איתמר אלדר, בסקירתו שהתפרסמה בבמה זו ("עץ חמץ בגן עדן", כ"ו באדר תשע"ז), סדרת "ונהר יוצא מעדן" מאופיינת בגיוון רבדים מיוחד. אולם ריבוי רובדי זה אינו רק עושר כמותי. איכותה של הסדרה מתבלטת דווקא מתוך ההתכה המחשבתית שבה, מתוך הפרספקטיבה המרכיבה את כלל המקורות למהלך מלוכד.

התבוננות מעמיקה בכל אורכו של הספר מורה כי לפנינו שילוב מרתק בין חשיבה מהותנית מבית מדרשו של המהר"ל לבין היסטוריוסופיה בדרך הרמח"ל. דרכו של מהר"ל בספריו היא להביט אל תוכן של אגדות חז"ל, להימלט מן האנקדוטה שבהן אך לא להפשיטן מכול וכול; לקרוא אותן באופן "רציני" ולא לפוטרן כמעשיות בעלמא, אך גם לא כמופשטות לחלוטין מלבושן הספרותי. הדוגמה האופיינית ביותר לחשיבה מעין זו היא פרשנותו המהותית של הרב עיטם לאותו זמן שאינו לא יום ולא לילה, וכמותה מוצאים אנו בדברי מהר"ל, בכיוון אחר, כאשר פירש את דבריהם של חז"ל על עשרת הדברים שנבראו בין השמשות.

כזו היא גם האבחנה כי שמותיהם של בני נוח – שם, חם ויפת – אינם "מסמנים" בלבד אלא מעידים על תוכן מהותי. על יפת כבר רמזו חז"ל כאשר תיארו את "יפיותו", אולם הרב עיטם מפרש בדרך זו גם את שמו של שם (עמ' 160 והלאה): "אכן שם בן נח איננו יצור העומד לעצמו, כי אם יצור שבא להצביע על דבר מעבר לו – על הקב"ה. בהיותו מצביע על מה שמעבר לו, מתפקד הוא עצמו כ'שם'". אף כאן הד לדבריו של מהר"ל (דרוש על התורה, עמ' יט): "כי כל שם מורה על הדבר מה שהוא, כי זהו כל עניין השם שיורה על הדבר אשר הוא בא עליו עד שעל ידי השם יש בו מהות–מה". כזה הוא גם החיבור הנזכר בין זמנה של הדלקת נרות חנוכה ומקומה, ומבין החרכים מנצנצים כאן דברי מהר"ל כי "הזמן והמקום עניין אחד כאשר ידוע למבינים" (תפארת ישראל, פרק לו).

הקשר שבין הרב עיטם לסגנון הפרשנות והחשיבה המהר"לי מתחזק מן ההפניות הרבות לכתבי מהר"ל שבהערות השוליים, ומתחדד ממאמר עצמאי שלם (שכבר נדפס במקום אחר לפני שנים רבות, ושב ומופיע כאן) על אודות מידת הצניעות. מאמר אשר צועד, כדברי המחבר עצמו (עמ' 166), בדרכו של מהר"ל ונסמך אף הוא, איך לא, על פרשיית גן עדן. מאמר זה משמש כהשלמה למאמר הרביעי ממאמרי החנוכה אשר עוסק ב"פריצות היוונית" וב"צניעות הישראלית".

תפיסה רמח"לית

לצד זאת, מרובה בספר הגוון ההיסטוריוסופי הרואה במהלכי–העל ההיסטוריים עניין א–לוהי, ובזה נוטה המחבר לדרכו של רמח"ל (שאכן מצוטט בפתיחת הספר, ראה עמ' 4) – אשר פירש את שלביה השונים של ההיסטוריה כמכוונים להנהגות א–לוהיות שונות. אצל הרב עיטם, מתפרש בין השמשות כזמן הביניים שבין בית המקדש הראשון, תקופת ההארה הגדולה, לגלות המרה, זמן החשכה. בתווך זה משתרעים ימי הבית השני ובתוכם "זמן יוון". הנה כי כן, היממה האנושית הופכת כאן לבבואתה של היממה ההיסטורית.

על מהר"ל ורמח"ל יש להוסיף את הראי"ה קוק זצ"ל, שגם משנתו משמשת אבן יסוד במהלכיו של הרב עיטם, ובו יש לראות מכוננו של שילוב זה בין פרשנות אגדה באופן מהותי (כפי שניכר בפירושו עין אי"ה לאגדות ברכות ושבת) ובין פרשנות היסטוריוסופית הרואה בהיסטוריה "צורך גבוה". בהקשר זה יש לציין את האבחנה כי משעה שנתבטל יצר עבודה זרה, גם הנבואה החלה לאבד את מקומה. אבחנה זו משמשת את הראי"ה בהקשרים שונים (ראה: לנבוכי הדור, פרק לז ופרק מו; אדר היקר, פרק ג) והרב עיטם צועד בעקבותיו ובונה על גבה נדבכים מסקרנים.

לפנינו אפוא ספר עשיר ומגוון, אשר נוגע בהיבטיהם השונים של ימי החנוכה (וגם ט"ו בשבט ופורים, שלא נידונו כאן) ותרבות יוון – למן אלו המושכלים והאומנותיים ועד אלו הנמוכים – אשר מתגלים כבעלי משמעות רלוונטית לימים שבהם "האמת נעדרת". לאורו של סיפור–העל של גן עדן מתפרשׁ ונפרשׂ אורם המרצד של ימי החנוכה.

שמואל מרצבך עורך ספרים תורניים ואקדמיים בהוצאות שונות ומורה לפיזיקה בישיבה התיכונית אורט טבריה

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ' כסלו תשע"ח