לימוד החסידות נפוץ זה מכבר בעולם הדתי–לאומי, בישיבות כמו גם במדרשות ובמסגרות הלימוד לנשים. האם קיים הבדל בין לימוד חסידות נשי וגברי? ומה מניע את העיסוק הנשי בנושא – רצון להעמיק בלימוד שאינו הלכתי או תחושת קרבה לתורת נפש אינטימית? מלמדות החסידות מספרות על אופי הלימוד, וגם על מאות הנשים הלומדות ונבחנות על טקסטים בתורת חב"ד

"החסידות, כענף של המסורת הקבלית, היא כולה קריאה לפמיניזציה של תפיסת הא–לוהות. עצם פיתוח מושג השכינה כממד נקבי של הא–לוהות, הפנייה אליה וההזדהות איתה, ומיקוד תשומת הלב בא–לוהי שבנפש ולא בטרנסצנדנטי, הוא פרויקט חסידי. החסידות היא נשית גם בשיבה אל שכבת הפשט של הזוהר כעולם תוכן המתהווה בטבע, "בלכתך בדרך", בשפת מיתוס ולא במערכת הפשטות, בסיפור. הבעש"ט עצמו מתואר כאיש היער המחפש את הא–לוהות שבטבע ובשוק, הוא תופס את האדם כמכלול גוף–נפש–נשמה, ואת הזוגיות כתנאי לעבודה רוחנית. הקרבה הזו אל היש ואל הגוף, שמתגלמת גם בנסיעה לארץ ישראל, היא תנועה נשית מובהקת".

את הדברים הללו אומרת עולש גולדברג, מורה לחסידות המלמדת במדרשות שובה ולינדנבאום. מבחינה היסטורית, הניאו–חסידות בציונות הדתית היא אכן מהפכה נשית. עולם הישיבות הדתי–לאומי הקלאסי התחלק בראשיתו לשלושה מרכזי כובד: הישיבות הוותיקות, דוגמת כרם ביבנה ושעלבים השקיעו את עיקר המרץ בלימוד ש"ס ופוסקים, ישיבת מרכז הרב והזרמים הרבים שיצאו ממנה הוסיפו עיסוק בכתבי הרב קוק, והישיבות הרציונליסטיות כהר עציון ובנותיה הוסיפו עיסוק בתנ"ך ובתורת הרב סולובייצ'יק. עולם התוכן החסידי פרץ רק בשנות ה–90 בישיבות כמו שיח יצחק ועתניאל, רמת גן ותקוע, אבל זה קרה כשני עשורים אחרי שהרבנית רבקה שפירא הקימה עם בעלה, הרב משה שפירא, את מדרשת "שובה" בעפרה, שהפכה את העיסוק בחסידות להתמחות עיקרית.

היום הפכו השיעורים בחסידות לכמעט סטנדרט: בכל המדרשות לבנות וכמעט גם בכל הישיבות, למעט אי אילו כיסי התנגדות ספורים. הגיע הזמן לנסות לברר: מה חידש לימוד החסידות הנשי? מה היו ההשפעות שלו על לימוד התורה הנשי, על עולם התורה הציוני דתי בכללו ועל עולם התוכן של החסידות?

מלגה לכ־ 700 תלמידות מדי שנה, הלומדות ונבחנות על טקסטים בתורת חב"ד. מבחן בספר התניא במסגרת פרויקט "מעיינותייך", 2017
צילום: יח"צ

ללמוד מהמקום שלהן

החיפוש אחר הנוכחות האימננטית של הא–לוהות, והתפיסה ש"הצמצום אינו כפשוטו" ושאין פער אינסופי בין הבורא לנברא, לא מאיימת על יסודות התפיסה ההלכתית?

"החסידים חיו בתודעה שחבל הטבור בין א–לוהים לעולם לא נחתך", אומרת גולדברג. "וזוהי הכרעה תיאולוגית אימהית. היא פותחת פתח שלם לעולם של 'מבשרי אחזה א–לוה', לצמיחה פנימית עמוקה של הנפש והבנה שהיא הזירה שבה מתרחש המפגש עם הא–לוהות. האלטרנטיבה היא שהצמצום כפשוטו, א–לוהים הוא טרנסצנדנטי, הוא מופיע כאבא רחוק שלא תמיד יש 'הוכחה' לקיומו, ולכן האדם מקבל המון חופש, אוטונומיה ומקום ליוזמה. זהו העולם המקראי הבנוי על דיכוטומיה.

"ברור שתפיסה נקבית שלא מאוזנת עם זכריות יכולה להיות בולענית ומשתקת. כך למשל ר' מרדכי ליינר מאיז'ביצא לקח את זה למקום רדיקלי, שהכול א–לוהות והבחירה החופשית היא האשליה שלנו. יחד עם זאת החסידות היא חלק מהיהדות ההלכתית הקלאסית ולכן לוקחת ברצינות את הפרקסיס. המעשה עיקר ולא רק התודעה. הפלא הוא שכשאני מלמדת נשים אין בכלל תודעת מהפכנות, החשיבה הזו מתגלה כמאוד אינטואיטיבית לנשים".

גולדברג נזכרת בפאנל שהתקיים פעם עם הרב שג"ר סביב מאמר שהוא כתב תחת הכותרת "הקול הנשי בלימוד תורה". הוא סירב להמשיג את הקול הזה וטען רק שהמפגש הנשי עם התורה חייב להוליד קול חדש או "צירוף חדש". "אני זוכרת שצעקו עליו, מי אתה שכגבר תחליט לנו מה זה נשי. רבקה מרים לקחה את המיקרופון ואמרה: 'הרב שג"ר לא צריך את ההגנה שלי, אבל הוא אותנטי ומדבר מדם ליבו, ומה שהוא מציע לנו זה לפגוש את התורה ממקום אותנטי, מהמקום שלנו, ולא לחקות את מה שעשו הגברים עד עכשיו'. החסידות באה להנכיח את קול הכלה. כי אם אין זכר ונקבה אין זיווג".

אבל גם החסידות לא עשויה מקשה אחת. אם הבעש"ט משחק בין היש לאין, המגיד ממזריטש בוחר להתמסר לאין ולחזור לעמדה שמאפסת את המציאות.

"נכון, ואחריו בעל התניא מבטל את תורת העלאת המחשבות הזרות ומעדיף את ההפשטות על פני העבודה בגשמיות. ר' נחמן, שהוא נצר לשושלת נשית, חוזר אל המתח הזה, כמו בתורה המפורסמת על החלל הפנוי: מחד 'אל תתנו לעולם להשלות אתכם', וגילוי יחס מחמיר לגוף, לאוכל, למיניות. ומצד שני הוא נוסע לארץ ישראל הממשית, 'עם אלה הבתים והחצרות', ובסיפורי המעשיות שלו מבקש לחזור לעולם. המתח לא נעלם גם בחסידות שאחרי המגיד ובעל התניא".

אז מה מחדש הלימוד הנשי?

"אני רואה בו גמישות ונכונות להתמסרות, כמו במשפט של היהודי הקדוש, 'שכל הכללים שאדם עושה לעצמו בעבודת ה' אינם כלל, וגם הכלל הזה אינו בכלל'. הגמישות הזו לא עושה אידיאולוגיה משום דבר, גם לא מאי–אידיאולוגיה. במקומות שבהם לימדתי, הרבנים, גם מורים לחסידות, עסקו הרבה באידיאולוגיות, בפוליטיקה, במלחמות הפנים של העולם הדתי. ברוב המקרים זה נתפס על ידי הלומדות כלא מעניין, לא רלוונטי, כהחמצה של השיעור".

מה כן מעניין אותן?

"ללמוד באופן קיומי, לבקש קרבת א–לוהים, 'ללמוד עם נשמה' כמו בסיפור החניכה המופלא של המגיד אצל הבעש"ט. בבתי המדרש הנשיים יש אינטואיציות מאוד עמוקות. אני אישית אדם עם חשיבה אנליטית ומשיכה לניתוח והפשטה, אבל אני יודעת שזה לא הסיפור. שהליבה היא המגע הבלתי אמצעי עם הדברים, ולפעמים ההזדהות עם האינטלקט רק מרחיקה אותי מה'דעת' העמוקה של הדבר.

"אני רואה את ההבדל בין תלמידות לתלמידים. התלמידות מבקשות את המימוש של התורה במערכות יחסים, בתפילה, במלחמה בדיכאון ובייאוש. פחות מעניין אותן המאבק על עוד דף גמרא או צליחת מאמר חסידות מורכב, גם לא 'המלחמה ביצר' שהעסיקה הרבה מורים חסידיים. האישה לא מנהלת מאבק יומיומי על כיבוש היצר. היא פחות נזקקת לפיצול שתי הנפשות שהתניא מדבר עליו. קל לה לחוות את הדברים מבפנים ולהיות פחות צינית ודיכוטומית. זו חווית עבודה אחרת שעיקרה בהתמסרות. הלימוד הנשי לא פוחד ממחשבות זרות, כי הן לא זרות, לא נמלט אל האין, לא חווה את העולם כמפוצל ביסודו, ולכן היצירה שלו הרבה יותר הוליסטית ומחוברת, וקל לו לחבר את הרעיונות החסידיים לעבודת גוף ונפש.

"נקודה נוספת שהלימוד הזה מפתח היא היכולת להרפות, המוכנות להיות מובלת אבל לא ממקום קורבני או נזקק אלא ממקום בחירי. 'דע מה למעלה, ממך', הוא המעניק הזכרי. בעיניי זה משליך על אחד האתגרים החדשים של התקשורת בין המינים בעולם המערבי בעידן הפוסט–פמיניסטי – הרצון לחדש את יכולת ההובלה הזכרית שנסתרסה. בלעדיה אין חיזור ואין קשר. היכולת להרפות משליטה היא סוד ההתמסרות, ובתי המדרש הנשיים שעוסקים בחסידות בונים אותה".

רות‭ ‬יאיר–נוסבאום‭: ‬עולם‭ ‬החסידות‭ ‬מבטל‭ ‬דיכוטומיות‭ ‬באופן‭ ‬שיטתי‭. ‬זה‭ ‬מאתגר‭ ‬מאוד‭ ‬ומשחרר‭ ‬מאוד‭ ‬ומחייב‭ ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬לחדד‭ ‬את‭ ‬לקסיקון‭ ‬מושגי‭ ‬היסוד‭ ‬שלו
צילום: מרים צחי

נטייה מהמרחב ההלכתי

הרב יהושע אנגלמן, מורה חסידות ותיק ופסיכותרפיסט בתל אביב ובירושלים, טוען שהחיבור מתבקש: "בגמרא האישה מזוהה עם תכונת הרחמים והאיש עם הדין. הזוהר הפך את הדברים ובכך אפשר ללומד התורה להזדהות עם הצד הנשי, הלא מסגרתי ולא פטריארכלי של החוויה הדתית. אתה רואה את זה גם במסורות ברסלב וגם בפשיסחא, שהדומיננטיות של הלוגוס משנית לחוויה. הם שמרו כמובן על ההלכה אך הדגשים השתנו, ומטבע הדברים המהפך הזה פותח פתח רחב מאוד לנשים ליטול חלק. מהעולם הזה אי אפשר להדיר אותן, כי זה לא עולם שההלכה במרכזו".

אבל זה לא הדגש של הפמיניזם הדתי היום?

"ממש לא. הפמיניזם ההלכתי משמר את המודל הפטריארכלי–היררכי המקורי. אבל בעולם הרחב זו תופעה רחבה כבר מימי ראשית הניו–אייג' שבמרכזו תנועה נשית חזקה לכיוונים רוחניים. החסידים שהשקיעו את עצמם בתפילה מיסטית במקום בלימוד גמרא אינטנסיבי שינו מבלי משים את יחסי המערך. כי בניגוד לתלמוד תורה שהנשים פטורות ממנו, החיוב על התפילה שייך גם להן. ממילא יש כאן הזזה של הממסד הרבני. זה מתבטא גם בתוכן: קח את התפילה האקסטטית בדבקות. מבחינה פסיכולוגית יש תמימות דעים מפרויד ואחריו שמדובר בכישורים נשיים. אפשר להעריך שהרביים שהוכרו בדבקות שלהם בא–לוהות היו כאלו שפרויד היה מאבחן כהיסטריים, כפי שהוא אבחן הרבה מהמטופלות שלו".

מצד שני החסידות, בוודאי זו הפולנית מהדור השלישי והלאה, הייתה מאד היררכית והתבססה על חצר של רבי וחסידים ולא על דבקות אישית עליונה של קומץ יחידי סגולה.

"אבל גם זה מתוחכם. לאקאן דיבר על ההבדל בין הרצון שיהיה פאלוס לבין הרצון להיות פאלוס. האם האדם שואף שיהיה מעמד והיררכיה בעולם או שהוא יהיה בראש הפירמידה. החסידים מעריצים את הרבי כהוויה, התגלמות של השכינה, אבל הם לא מודדים את עצמם מול הרבי. המימוש מבחינתם הוא בביטול מול, הם מרגישים שהוא תמיד יותר ולכן יש להם למה לשאוף, הם לעולם לא יגיעו. לאקאן מדבר על זה שהאישה אמורה להשלים את החוסר של הגבר, אבל החוסר הוא אינסופי ולכן לעולם לא יושלם. המתח הזה התקיים בין הרבי לחסידים, כשיקוף של הקשר שבין הרבי לא–לוהים. הרביים הצליחו להעביר לחסידים את החוויה שלהם מול א–לוהים, כאישה המשתוקקת להתמלא מהזכר. בכך הם לימדו את החסידים לחיות בעמדה של נוקבא (עמדה נשית. י"י).

"הפנייה של נשים לחסידות ברורה; זהו מרחב להתפתחות רוחנית שאין בו שום יתרון לגברים ולמבנה הרבני ההיררכי. את לא שואפת לפסוק הלכה, לייצג את החוק ולהגיד לאנשים מה לעשות, אלא נוגעת בחוויה הפנימית שלהם. בניגוד ללימודי דיינות, שם אתה מקבל תעודה שמעידה על עשור של לימודים אינסופיים, במנזר לא מקבלים תעודת סיום. אף אחד לא יאשר לך שהגעת להארה או שחווית קונברסיה (היפוך הלב כתוצאה מהתעוררות רוחנית. י"י) . אני יכול להבין מדוע אישים כמו הרב אהרן ליכטנשטיין ויבל"א הרב נחום אליעזר רבינוביץ' התקשו לעכל את החסידות. היא מערערת את ההיררכיה הרבנית שהם חלק ממנה".

רות יאיר נוסבאום, תלמידתו של ר' שלמה קרליבך ומורה לחסידות, לא מקבלת את הטענה שהחסידות באה להסיט את הדגש מההלכה. "החסידות אוהבת מאוד את ההלכה, נשענת עליה ורוקדת איתה ריקוד זוהר. לימוד ההלכה דרך העין החסידית ממלא ומשמח מאוד. אני לא בקיאה בחקר ההלכה אך הגאונות של החכמים משתקפת אצלי דרך העיבוד שעושים להם הרב'ס. עכשיו, בלימוד לחנוכה למשל, אנחנו בוחנים כל מיני פרמטרים הלכתיים, נכנסים לפרטים, ואז חוזרים אליהם, שוב, מגובה אחר – הקריאה החסידית – ורואים איך כל אחד פתאום הפך לנו, אל מול העיניים, לתלת ממדי. אישית, המפגש הזה משמח אותי מאוד".

לדעתה, כוח המשיכה הגדול של החסידות איננו קשור להבחנות מגדריות אלא לתובנות ולדיוקים הנולדים בסוגיות שונות: "פנים, חוץ, גבול, גלוי, מכוסה, בית, גלות, טבע, אהבה, אשמה, כעס, אינטואיציה, שמחה, אכזבה, חורבן, תיקון, רצון, טומאה, טהרה, הודיה. אין כמעט תחום שאנחנו עוסקים בו בלימוד שלא הוליד פרדיגמות חדשות. עולם החסידות מבטל דיכוטומיות באופן שיטתי. זה מאתגר מאוד ומשחרר מאוד ומחייב כל אחד לחדד את לקסיקון מושגי היסוד שלו. מושגית, אני חושבת שעולם החסידות כלל לא מציע הרמוניה אלא מציע אינטגרציה. וההבדל הוא מהותי".

יאיר–נוסבאום מלמדת חסידות במסגרת פרטית ולשיעוריה מגיעים לא מעט תלמידים ממוסדות חרד"ליים–שמרניים, כמו ישיבת רמת גן. את כוח המשיכה הגדול של הטקסטים החסידיים לעולם המודרני–הספקני היא רואה בפתיחת החרך אל האפשרות החיובית שבלא נודע. "הלא נודע הוא עובדה. מה יקרה מחר, אנחנו לא יודעים וגם אין לנו שליטה על כך. עולם החסידות מסיר בעדינות את הקרום הדק שמעל החרדה הקיומית שלנו מן הלא נודע, ומשנה את ניסוח השאלה מ'מה עלול לקרות מחר ובאיזה אופן אני עלול להיפגע' ל'מה אפשר שיקרה מחר ובאיזה אופן אני עשוי לגדול?'. התנועה הזו מולידה הומור וענווה.

"הומור הוא יסוד עמוק מאוד. אליבא דבעל הספר 'מי השילוח' מקורו בקודש הקודשים. לא מדובר ביכולת לספר בדיחה אלא בפרספקטיבה, בהכרה קדושה בריבוי מבטים, ב'שבעים פנים לתורה' שאיננו עוד סטיקר למקרר, אלא עניין רציני מאוד".

מעיין‭ ‬הנדלר‭: ‬למרות‭ ‬האופי‭ ‬השכלתני‭, ‬חב‭"‬ד‭ ‬היא‭ ‬ה–חסידות‭ ‬שיש‭ ‬בה‭ ‬נשים‭ ‬חסידות‭ ‬ולא‭ ‬רק‭ ‬נשות‭ ‬חסידים‭. ‬הרבי‭ ‬עודד‭ ‬את‭ ‬זה‭ ‬מאוד‭ ‬והעביר‭ ‬התוועדויות‭ ‬לנשים
צילום: יח"צ

טיפול שהוא השפעה

נעמה מנוסי, תלמידתו של הרב יצחק גינזבורג, גדלה בבית אל והצטרפה עם בעלה ניר לחסידות חב"ד. היא לימדה בבית הספר לתורת הנפש ומלמדת היום במסגרות שונות. מנוסי רואה את הדגש הנשי בצד היישומי, קרי במעבר מהתיאולוגיה והתיאוסופיה אל עבודת הנפש ותהליכי התפתחות אישיים: "הלימוד הנשי צומח מלמטה למעלה, הוא תרגם את התובנות לסיטואציות נפשיות ולהתמודדות עם מצבים, ופחות למושגים מופשטים. הכיוון הזה גנוז גם בתוך תורות הבעש"ט, אולם היה מוצפן ברובו. היום יש לנו שפה הרבה יותר עשירה כדי לבטא את זה. אני אישית חשה צורך באיזון: קשה לי עם לימודי חסידות שהם רק תכליתיים, דיבורים כמו 'תהיה שמח ולא עצוב' שנפוצים אצל מורים מברסלב שיש בהם משהו מדלל, ואני כן מחפשת את העומק והמושגים הפנימיים. אבל כן, התכלית היא לחבר אותם עם הנפש".

אבל חב"ד לכאורה היא מאוד היררכית, ממוקדת במאבק יצרי בין הנפש הא–לוהית והנפש הבהמית, בצורך לכפות את האחרונה, ומציבה סטנדרטים מחמירים של שיפוט עצמי.

"זה אולי נראה כך בקריאה שטחית של התניא אבל התודעה החב"דית מלאת לב. היא מעניקה התבוננות ופרספקטיבה לקריאה עמוקה של המציאות הנפשית. אני כבר לא מלמדת תניא כי התניא שקוע לי בעצמות ואני מביעה את הדברים במילים שלי. הסיפור המרכזי של האדמו"ר הזקן הוא איך לחזק את הנפש במצבים גבוליים, איך להגיע להרמוניה נפשית, שמחה ושלווה. זו עבודה לא פשוטה, היא דורשת התמודדות עם קולות פנימיים מחלישים, והאדם נדרש להיות המטפל של עצמו.

"השיעורים שלי הם כאלה שאף אחד לא בא כדי לקחת וורט וללכת, הלומדים מקבלים כלים להבנה של מנגנוני הנפש ולעזור לעצמם. אני תלמידה של הרב יצחק גינזבורג. עולמות התוכן שלו רחבים יותר מגבולות חב"ד, אבל כן, יש לו את ה'מוחין' של המערכת כולה. הוא לא מלמד 'נקודות' אלא 'שטח', מפצח את העיקרון הפנימי, וככה הוא מלמד ללמוד".

את מלמדת את משנת חב"ד בהקשרים טיפוליים, ואחת הביקורות על השיטה הזו היא שהיא לא ממוקדת בקשב טהור למצוקת המטופל אלא מכתיבה לו את מבנה הנפש ה"ראוי" ומסלילה אותו אל התנהגות מסוימת שאמורה לתת לו מזור למכאוביו.

"זו שיטה טיפולית שהיא באמת אחרת, המטפל הוא גם 'משפיע'. זו אמנות של ריקוד בין הכלה והקשבה ונתינת מקום לבין סיוע למטופל לראות נכוחה את הסיטואציה ולעזור לו להתרומם ולהתחדש. מדהים אותי לראות איך הטיפול עובד, ובניגוד לטיפול בפסיכולוגיה קלאסית לא תמצא פה מטופלים שמסתובבים שנים ארוכות מסביב לאותה נקודה מבלי להילחץ ממנה. תורת הנפש לא נשארת בנפש, אלא מחברת בינה לנשמה. כשאדם מנותק מהרבדים הגבוהים שלו קשה לו להירפא. המטפל לא נתון תשובות מוכתבות אבל כן מכניס אור לעולם של המטופל. אם הוא כבול במחשבות טורדניות אתה תעזור לו לצאת מהמעגל של עצמו.

"בסוף זה יושב על האמונה שיהודי לא יכול לחיות במלאות בלי חיבור לאמונה ולנשמה. זוהי עבודה יומיומית של עקירת דפוסים כושלים ומכשילים, שחרור אחיזות מזיקות, 'לזמר את העריצים ולהכניע את הקליפות'. להבין שאם משהו חסום זה לא בגלל המציאות אלא בגלל שאור ה' לא נכנס לך ללב, זו העבודה האמיתית".

לבחור כל פעם מחדש

אגב חב"ד, אחד המיזמים הגדולים בהנחלת התורות החסידיות לנשים הוא "מעיינותייך" מיסודה של "תורת חב"ד לבני הישיבות" שהקים משה שילת. מנהלת התוכן בתוכנית היא מעיין הנדלר (32), בתו של הרב יהושע שפירא ראש ישיבת רמת גן. לתפקיד היא הגיעה במקרה: את ספר התניא היא החלה ללמוד רק לאחר שהוצע לה ללמד אותו במדרשה, ולאחר תקופה קיבלה את ההצעה מ"מעיינותייך".

"חב"ד היא לא כל העולם הרוחני שלי, אבל אלו תורות מדהימות ואני נהנית מהן מאוד. למרות האופי האנליטי והשכלתני, חב"ד היא ה–חסידות שיש בה נשים חסידות ולא רק נשות חסידים. הרבי עודד את זה מאוד ואף העביר התוועדויות לנשים. אני לא יודעת מה זה לימוד נשי כי מעולם לא חוויתי את הלימוד מנקודת מבט של גבר. ברור לי שהעולם שלי נכנס אפילו בדברים אלמנטריים: כשאני מלמדת דרוש על טלית ותפילין הוא לא נוגע בי בפרקטיקה הפרטית ולכן אני נדרשת לתרגם את המשמעויות לעולם שלי.

"אני חושבת שגם הדגש בקריאה משתנה. בעיניי הרעיון של 'איתכפיא' וההתמודדות מול היצר משני ליכולת לבחור בה' בכל פעם מחדש, ולהבנה עד כמה הבחירה הזו מוארת ונצחית ועליונה ותכליתית. השאלה היא מה קורה בי כשאני בוחרת בטוב, אחרי כל הקונפליקטים".

פרויקט מעיינותייך מעניק מדי שנה מלגה לכ–700 תלמידות הלומדות ונבחנות על טקסטים בתורת חב"ד. בנוסף מפיק הפרויקט אירועי ענק לנשים בבנייני האומה בי"ט כסלו.

בעלי עין ביקורתית יגידו שזה מפעל מיסיונרי שנועד להפוך את בני הציונות הדתית לחב"דניקים. אין לך בעיה עם זה?

"יכול להיות שיש כאלו שזה הרצון הסמוי שלהם, אבל זה ממש לא מה שהארגון עושה, ואם זו המטרה של המפעל אפשר להכתיר אותו ככישלון כי אני עצמי לא חב"דניקית", צוחקת הנדלר. "יש כאן אמונה עמוקה בתוכן, בתורת החסידות שהיא באמת משנה חיים. אני רוצה לשנות את החיים של התלמידות, אבל במובן הרוחני ולא במובן הסוציולוגי. אני חושבת שהחסידות היום היא לגמרי עובדה נוכחת בציונות הדתית, אצל הדור הצעיר היא לחלוטין חלק מ'מה זה תורה'. בעיניי הכול חשוב, הרב קוק והרב סולובייצ'יק, אבל אני לא באמת מבינה איך אפשר לעבוד את ה' בעומק בלי חסידות".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון,י"ג כסלו תשע"ח