שלום רוזנברג לוחם נגד המלחמות

 

הרב אהרן תמרת הזהיר מפני אידיאולוגיות שמצדיקות מלחמה. לנוכח מציאות ימינו, נראה שטרם הגיע זמנו של חזון זה להתממש

מבקש אני היום להציג בפניכם עוד אחת מהדמויות המעניינות והנשכחות של עולם ההגות היהודית, הפעם מראשית המאה העשרים, בן דורו של הראי"ה קוק. כוונתי לר' אהרן שמואל תמרת (מבוטא tamares, 1861–1931) שחתם כ"אחד הרבנים המרגישים". תמרת התחיל את יצירתו כאחד מפעילי הציונות הדתית של אותם הימים, אלא שלפי הנראה הקונגרס הציוני בלונדון, שבו השתתף, אכזב אותו קשות, ומאז הוא התפתח בכיוון שונה. כפי שמשתקף בכתביו, הוא משנה את דעותיו.

את מרכז התורה רואה הרב תמרת בכך שהאדם לומד לחיות חיים מוסריים נכונים. הרב תמרת מבדיל בין שני מיני "השחתות": "ההשחתה שמצד הגוף", ו"ההשחתה שמצד השכל". דוגמאות ל"השחתה" הראשונה הן הרציחות הטבעיות הבאות מתוך יצר התאווה או הכעס, "בלי שום אמתלאות ותואנות להצדיקה… רציחה פשוטה בלי תירוץ בצדה על מה ולמה התחוללה". לעומתה, הרשעויות שמצד השכל נעזרות בשכל, בשקר ובערמה, כ"רציחות והרדיפות שאומות העולם מרדפים את ישראל זה אלפי שנים בעבור שלא ישתחוו לצלמיהם, או כרדיפות ה'צדיקים' המזויפים שבקרב ישראל גופא, המרדפים את אחיהם בתואנות של 'יראת שמים'".

אידיאולוגיה לצידוק הרשעות

דוגמה ל"רשעה עם תירוץ ערמומי בצדו" היא העבדות, שאיננה רק פעולה מצד יצרו הרע של האדם "הטבוע בו מטבעו", אלא קשורה גם בשכל, היוצר הטעיה וזייפנות, כדי להפוך אדם לאדון על חברו: "שגופו של חבירו וכל אשר לו יהא קנוי אליו כקניין חפץ; שהאדמה שהעבד דורך עליה… שהאוויר שהוא נושם… שכל שבתו וקימו ארחו ורבעו הכל הם בתור קניניו של האדון". דבר זה לא ייתכן אלא "על ידי גניבת דעת, על ידי זיוף שכלי". זיוף זה מקורו ביצירת אידיאולוגיה, "כח והרשאה מאת אלוהיהם לרמוס עליהם".

האידיאולוגיה יוצרת צידוק לעבדות ואף מסייעת ליצירתה, ובכך נהפכת לנבואה שמממשת את עצמה: "שישתדלו תחלה להחזיק את עבדיהם בחושך ובבערות למען תהא להם אחר כך תואנה למשול בם בהראותם באצבע על מדרגתם השפלה בדעת שצריך לפי זה למושכם ברסן כבהמה". האידיאולוגיות לומדות את התורה "על מנת לעקמה ולסרסה ולהשיג על ידה 'פאטענט' לשאת 'קנה–רובה'". דבר זה איום כשלעצמו, אולם איומה יותר היא העובדה שהתוצאה היא שאף "העבדים בעצמם מאשרים במעשיהם ובמחשבותיהם… את השקר של אדוניהם".

כך מדגיש הרב תמרת:

במה תיבחן מידת האמונה שבלב? על ידי מעשים והנהגות המתאימים אליהאל האמונה הזאת, ואשר גלל כן [=לכן] צריך כמו האדם הפרטי כן עם שלם לסדר את כל ארחות חייו על יסוד המליצה הנזכרת בתוספות "יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק" (תוספות, בבא קמא כג ע"א, ד"ה וליחייב בעל הגחלת). יען כי בזמן שהאדם משתדל לשמור את אגרופו לבלי להזיק בו את אחרים הרי הוא ממליך בזה על העולם את אלוהי האמת והמשפט ומוסיף גבורה במלכות הצדק, והגבורה הזאת כבר תגן אליו שלא יוזק גם הוא מאחרים, מה שאין כן אם משים כל מעיניו "לשמור רק את עצמותו" הוא ומחזיק תמיד את אגרופיו הכן להגן מהתנפלות אחרים עליו, הרי בזה גופא הוא מחליש את כח הצדק ומעורר את מדת הרשע, בתארו בדמיונו רק ציורים מבהילים לאמר שהכל רוצים לבלעהו ושאין לו להישען רק על כח אגרופיו ונמצא כופר במלכות האמת והצדק ומושיב לכסא את כח האגרוף. ומהיות שהאגרוף מטבעו הנהו בעל הבחנה קלושה מאוד, לכן יתחלף אצלו באחרונה בין הגנה להתנפלות וממגן על עצמו באגרופו שלא להינזק יעבור להיות בעצמו מזיק ומחבל את אחרים.

שהנרדף לא יהפוך לרודף

בדרשתו מסביר הרב תמרת בעזרת עקרונותיו אלו את דברי ההגדה: "'ועברתי… בלילה הזה' (שמות י"ב, יב ) – אני ולא שליח". הנקמה נעשית על ידי הקב"ה ולא על ידי האדם, כדי שהנרדפים לא יהפכו ברגע השחרור לרודפים. האיסור לצאת מפתח הבית מקבל עכשיו פירוש חדש ומפתיע: "תאני רב יוסף: מאי דכתיב 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בֹּקר' (שמות י"ב, כא) – כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים…" (בבא קמא ס ע"א). בצורה מפתיעה מפרש הרב תמרת את המאמר הזה כמכוון לא אל מלאך המוות, אלא אל "המשחית שבהם גופא", שמכיוון שניתנה לו רשות שוב לא יבחין בין צדיק לרשע, ומ"מגן" ייהפך ל"רודף". הערה נפלאה של הלוחם נגד המלחמות. בימיו, ימי מלחמת העולם הראשונה, ניתן אולי היה להאמין שתקופה חדשה מתקרבת: "הדשאים עומדים על פתח הקרקע".

ואנו? בעייתה המחודשת של המחשבה הדתית בימינו נעוצה בעובדה שמצב אידיאלי זה לא התממש. רבים, אולי בעלי כוונות טובות, קוראים לנו לחזור לנוסח כלשהו של האידיאל של הרב תמרת. אך המציאות עודנה מעמידה אותנו בפני אתגרים קשים ומסוכנים. כשלעצמי ברור לי שהרב תמרת לא צדק. ודווקא אני, איש הגלות, התרגשתי כאשר השגתי, כדבריו, "פאטענט" לשאת "קנה–רובה". ולמרות זאת, חייב אני לו חוב בלתי נדלה. וזאת כי "הרב המרגיש" הזה השאיר לי מסבלותיו מזכרת, כדי לשמור ליום שעדיין לא הגיע, שבו נוכל להתבשר שתמו מלחמות מן הארץ.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון,י"ג כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 בדצמבר 2017,ב-גיליון וישלח תשע"ח - 1060, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: